דם חטאת (פרק)
| מסכת | זבחים |
|---|---|
| סדר | קדשים |
| נושא עיקרי | מצוות כיבוס דם חטאת שניתז על בגד ובדין מריקה ושטיפה או שבירה בכלי בישול של קדשים. |
| מספר הפרק במסכת | 11 |
| מספר משניות | 8 |
| דפים בתלמוד בבלי | דף צ"ב עמוד א' - דף צ"ח עמוד ב' |
| מספר דפים בתלמוד בבלי | 6 |
דם חטאת הוא הפרק האחד עשר במסכת זבחים. הפרק עוסק בדיני מצוות כיבוס דם חטאת שניתז על בגד ובדין מריקה ושטיפה או שבירה בכלי בישול של קדשים. בפרק שמונה משניות, ובתלמוד הבבלי הוא כולל 6 דפים וממוקם בין הדפים צ"ב עמוד א' - צ"ח עמוד ב'.
כיבוס דם חטאת
המשנה הראשונה[1] עוסקת בדין כיבוס דם חטאת מעל בגד שניתז עליו דם של קרבן חטאת, לפני הזאתו על המזבח. הכיבוס מתבצע בתוך מחיצות העזרה, בתהליך מיוחד כפי שמקובל בידי חז"ל.
מקור המצווה נאמר בפירוש בתורה, כי במקרה שחלק מדם של קרבן חטאת ניתז על בגד - יש לכבסו בתוך מחיצות העזרה:
זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת... כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ
בגמרא[2] מוסבר כי כלל זה אמור רק בחטאת בהמה, ולא בחטאת העוף[א][3].
דם פסול
דם חטאת פסולה אינו טעון כיבוס. לפי דעת רבי עקיבא כלל זה תקף רק אם מעולם לא היתה לקרבן שעת כשרות[ב]; אולם אם הייתה כשרה להקרבה, אלא שלאחר מכן נפסלה על ידי פסול לינה, טומאה או פסול יציאה הדם טעון כיבוס. לדעת רבי שמעון, גם אם נפסל הקרבן אחר כך פטור הדם מכיבוס[2].
אם הדם עצמו נפסל לפני התזתו על הבגד - אין הבגד טעון כיבוס[4].
דם שאינו עומד לזריקה
המשנה הבאה[5] עוסקת בפירוט האופנים שבהם התזת הדם על הבגד מצריכה את כיבוסו. הדם חייב בכיבוס רק כאשר הוא ראוי לזריקה. כך, דם שניתז על הבגד ישירות מצוואר הקרבן לפני קבלתו במזרק, או דם שנשפך על הרצפה ואספו לאחר מכן לתוך כלי שרת, פטור מכיבוס.
בגמרא מבואר כי גם דם שהתקבל בכלי שרת בפחות משיעור הראוי לזריקה פטור מכיבוס. כמו כן שיירי הדם שבאצבע לאחר הזאה נחשבים לשיריים שאינם כשרים לזריקה ופטורים מכיבוס[6]
הבגדים החייבים בכיבוס
המשניות הבאות[7] עוסקות בסוגי הבגדים החייבים בכיבוס. המשנה מלמדת כי כל סוגי הבגדים חייבים בכיבוס כולל כולל שק ובגד עור. עור לא מעובד לפני הפשטתו אינו נחשב ככלי ולכן אינו חייב בכיבוס. אך לאחר הפשטתו נחלקו התנאים: לדעת רבי יהודה טעון כיבוס, ואילו לפי רבי אלעזר עור לא מעובד אינו מוגדר בגד, ולכן אינו כלול במצוות כיבוס[6].
כמו כן קובעת המשנה כי רק המקום עליו הותז הדם חייב בכיבוס ולא כל הבגד, וכן רק בגד טעון כיבוס אך לא כלי. בגמרא ישנו דיון האם ישנה חובת כיבוס בעור שאינו סופג. למסקנת הגמרא בעור רך יש חובת כיבוס; ואילו בעור קשה נחלקו תנאים. דיון זה משליך גם על איסור כיבוס בשבת.[8].
כיבוס במקום קדוש
המשנה הבאה[9] עוסקת במקום הכיבוס. התורה מצווה על כיבוס הבגד במקום קדוש. לפיכך גם אם הבגד יצא חוץ למחיצת העזרה יש להכניסו שוב ולכבסו בתוך העזרה[10].
במקרה שהבגד יצא מחוץ למחיצות העזרה ושם נטמא מתעוררת בעיה: מצד אחד חובת הכיבוס חלה רק על בד המוגדר כבגד, ולכן לא ניתן לקרוע את הבגד לחלוטין, דבר המבטל ממנו שם בגד. מצד שני אסור להכניס למקדש בגד טמא. הפתרון הוא לקרוע את הבגד[10] באופן חלקי - בשיעור המטהרו מטומאתו, ולהותיר בו שיעור המתאים לשימוש בסיסי כ"מעפורת"[8][11]. במקרה של מעיל שאסור לקורעו, יש להכניס את מקום הדם לעזרה, בפחות משיעור שלוש אצבעות שהוא שיעור בגד לקבלת טומאה[12].
הגמרא דנה באופן הכיבוס של דם החטאת שהוא כיבוס הלכתי על ידי שבעה סממנים שאחד מהם הוא מי רגליים, שאסור להכניסו למקדש, ומסיקה כי מערבים את המי רגליים עם רוק תפל וכך מותר להכניסו למקדש.
דיני מריקה ושטיפה
בישול או עירוי המחייב מריקה ושטיפה
המשנה הבאה[13] מפרטת את סוגי הכלים החייבים במריקה ושטיפה או ליבון, וכן שאין חילוק אם בושל בו או שעירו לתוכו נוזל רותח[ג]. לדעת חכמים דין מריקה ושטיפה נוהג גם בקדשים קלים ולדעת רבי שמעון רק בקדשי קדשים. בגמרא מסתפקים מה הדין של בישול שאין בו שום בליעה כגון שבישל באויר תנור בלי מגע בתנור, ומסקנת הגמרא היא שבמקרה כזה אין חובת מריקה ושטיפה.
סוגיא המסתעפת מכך היא אם ניתן להכשיר תנור של חרס בהסקת גחלים. מסקנת הגמרא כי תנור של חרס ניתן להכשירו בהסקה אך קדרות של חרס אין להכשירם בהסקה, כיון שהיסקם מבחוץ ולכן עלול האדם להכשירם פחות מהשיעור הראוי מחשש שישברו.
פרטי דיני מריקה ושטיפה
המשנה הבאה[14] מתייחסת לכלל שחיוב מריקה ושטיפה חל על הבליעה רק לאחר הזמן שנאסרה. בהקשר לכך נחלקו החכמים מתי יש לבצע את המריקה ושטיפה בימות החג, שבהם רגילים לאכול כל יום בשר קרבנות שלמים. לפי רבי טרפון אם אדם בישל מתחילת הרגל בכלי מותר לו לבשל בו כל הרגל מכיון שהבישול של כל יום ממרק ומסלק את הבליעה של היום הקודם, אך לפי שאר החכמים מיד עם תום זמן האכילה של הקרבן יש לבצע בכלי מריקה ושטיפה[15].
המשנה גם מתייחסת למקום המחוייב במריקה; בבישול קדשים חל דין מירוק ושטיפה על כל הכלי, מכיוון שהבליעה מחלחלת בכל הכלי בשעת הבישול. אך בתרומה יש למרק רק את מקום הבליעה על מנת שהכלי לא יאסור את החולין המתבשלים בו לאחר מכן.
ההבדל בין מריקה ושטיפה שנוי במחלוקת; לדעת חכמים מריקה היא הגעלה במים רותחים ושטיפה בצוננים. לדעת רבי יהודה הנשיא שתיהן נעשות במים צוננים לאחר ההגעלה, אלא שהמריקה נעשית בפנים הכלי והשטיפה מבחוץ בדומה למריקה ושטיפה בכוס של ברכה[16][17].
נתינת טעם בקדשים
המשנה הבאה[18] עוסקת בדין נתינת טעם בקדשים. קדשי קדשים וקדשים קלים שבושלו זה עם זה ונתנו טעם זה בזה, מקבלים הקדשים הקלים את חומר קדשי הקדשים בנוגע לזמן ומיקום האכילה וחיוב מריקה ושטיפה לאחר יום ולילה[19], אך במקרה שאין בהם כדי נתינת טעם דינם כקדשים קלים.
נושאים נוספים
- התנור שבבית המקדש - הגמרא דנה מדוע התנור היה עשוי ממתכת ולא מחרס. בתחילה הוסבר כדי שלא יצטרך שבירה[ד]. למסקנה הסיבה שלא עשו את התנור מחרס הוא מכיון שאפו בו את שתי הלחם ואת לחם הפנים נחשב התנור ככלי שרת, ואין לייצר כלי שרת מחרס[20].
- עיון ובקיאות - הגמרא מספרת על רב יהודה שעזב את רמי בר חמא והלך לפני רב ששת מכיון שרמי בר חמא פסק מסברה ורב ששת מבקיאות בברייתות. בגמרא מודגמת שאלה שבה הוכח כי אכן עדיף לפסוק מבקיאות במקורות ולא מעיון מכיון שניתן לטעות בסברת העיון ולפסוק באופן שגוי.[21].
- פרטים שונים בדיני הקרבנות פורשו בתורה בקרבנות מסוימים, אך נלמדו מהם לקרבנות אחרים מהיקש בפסוק המסכם של תורת הקרבנות[22] בו הוזכרו והושוו יחד כל סוגי הקרבנות[23].
ביאורים
- ^ המקור לכך לפי ריש לקיש בשם בר קפרא הוא מהלשון "תשחט", הממעטת את חטאת העוף שנמלקת ולא נשחטת[2]. לדעת רב יוסף הלימוד הוא מהנאמר "יאכלנה" - זאת ולא אחרת. לפי רבה הלימוד הוא מהלשון "אשר יזה" בהזאות הכתוב מדבר ולא בחטאת העוף שבמקום הזאה נעשה בה מיצוי
- ^ כגון שנשחטה החטאת במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, או שקבלת הדם התבצעה על ידי פסולים לעבודה
- ^ סוגיה זאת היא המקור למשא ומתן אם עירוי ככלי ראשון או לא, כמובא בתוספות ד"ה עירה באריכות
- ^ בתחילה רצו להביא ראיה מכאן, שבישול קדשים בכלי חרס אוסר את הכלי גם ללא בליעה, כי בתנור שבבית המקדש לא היה מגע בין הנאפים לתנור עצמו, אך ראיה זאת נדחית מכיון שהיו מאפים שהיה בהם שמן שנטף על רצפת התנור
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה א'
- ^ 2.0 2.1 2.2 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ג עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה ב'.
- ^ 6.0 6.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ג עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משניות ג'–ד'.תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ג עמוד ב'
- ^ 8.0 8.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ד עמוד ב'. במשנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה ב'. זה מופיע כהמשך של המשנה הקודמת
- ^ 10.0 10.1 משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה ה'.
- ^ לביאור שימושו של בגד זה, ראו מאמר באתר פורטל הדף היומי
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ה עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ז עמוד א'.
- ^ רע"ב ותוספות יום טוב זבחים פרק יא משנה ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ז עמוד א'.
- ^ הדין נוהג גם בקדשים קלים שבושלו בכלי פחות מ-24 שעות לאחר בישול קדשי קדשים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ו עמוד ב'.
- ^ ספר ויקרא, פרק ז', פסוק ל"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ז עמוד ב'.