המזבח מקדש
| מסכת | זבחים |
|---|---|
| סדר | קדשים |
| נושא עיקרי | קרבנות פסולים שהועלו על המזבח שלא כדין. |
| מספר הפרק במסכת | 9 |
| מספר משניות | 8 |
| דפים בתלמוד בבלי | דף פ"ג עמוד א' - דף פ"ח עמוד ב' |
| מספר דפים בתלמוד בבלי | 7 |
המזבח מקדש הוא הפרק התשיעי במסכת זבחים העוסק בעיקר בדיני קרבנות פסולים שהועלו על המזבח שלא כדין. בפרק שמונה משניות ובתלמוד הבבלי הוא כולל 7 דפים וממוקם בין הדפים פ"ג עמוד א' - פ"ח ע"ב.
נושאי הפרק
אם עלו לא ירדו
חלק גדול מהפרק עוסק בכללי הקרבנות שנפסלו, האם קיימת סיטואציה שמותר להקריבם:
המזבח מקדש את הראוי לו
ערך מורחב – קידוש מזבח
אף שאסור להעלות על המזבח קרבן שנפסל, אם הוא כבר הועלה על גבי המזבח אין מורידים אותו, מכיון שהמזבח מקדשו בהעלאתו עליו. ונחלקו התנאים איזה קרבן לא יירד:
- לפי רבי יהושע ”כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד”, כלומר רק קרבן שראוי להקרבה על אש המזבח.
- לפי רבן גמליאל ”כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד”, לפי שיטה זו, אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד, גם אם אינו מיועד להקראו נסכים פסולים שעלו על המזבח, לדעת רבי יהושע אין בהם את הכלל ואינם קרבים, לדעת רבן גמליאל חל עליהם הכלל וקרבים על המזבח}}.
- לפי רבי שמעון הזבחים לא יירדו והנסכים יירדו, גם אם הנסכים כשרים והזבחים פסולים.
- לפי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא - הכלל אינו חל כלל על מנחות, ואפילו קמצים שקדשו בכלי - יירדו.
כל שפסולו בקודש
”כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו”, כלומר, שיש דברים שנפסלו בקודש, וכיון שכבר קדשו צריכים להקריבם. לפי רש"י[1]. הכוונה שאירע פסול לאחר ביאתו לעזרה, ולפי תוספות[2] שכבר נתקדש בכלי שרת והועלה על גבי המזבח, ולפי פירוש נוסף הכוונה לסיטאוציה אחרת בקדשים שאותו פסול עצמו כשר להקרבה, כפי שהגמרא[1] מונה באריכות[3].
רבי יהודה מגביל את הכלל המכשיר את כל ש"פסולו בקודש", ולפיו אף קרבנות כשרים שנפסלו בפסול מהותי ופיזי בדם (שבו תלויה כל כפרת הקרבן), כגון שנשחט בלילה, או שנשפך דמה, או שיצא דמה חוץ לקלעים, נחשבים כ"אין פסולם בקודש". אך רבי שמעון סבור שגם מקרים אלו נכללים ב"פסולו בקודש".
מקרים מוסכמים של קרבנות שנפסלו ויעלו למרות זאת: אימורים שנפסלו בלינה[א], ועל בשר שיצא חוץ לקלעים, ועל בשר טמא[ב], קרבן שנשחט במחשבת חוץ לזמנו[ג], או במחשבת חוץ למקומו[4](בקדשי קדשים)[5], ושקבלו פסולין את דמו, או שזרקו פסולים לעבודה את דמו.
מקרים מוסכמים של קרבנות שנפסלו ולא יעלו ש"אין פסולן בקודש": ”הרובע והנרבע, ושהוקצה לעבודה זרה, ושנעבדה בו עבודה זרה, והאתנן ומחיר כלב, והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומים”. רבי עקיבא חולק על הגדרת בעל מום כמי ש"אין פסולו בקודש", אך רבי חנינא סגן הכהנים העיד שאביו שהיה כהן היה "דוחה את הבעלי מומין מעל גבי המזבח"[6].
אם עלו ירדו
דברים שאינם ראויים כלל למזבח - יש להורידם בכל מקרה. ביניהם: בשר קדשי קדשים, בשר קדשים קלים, תבואה שהוקרבה ממנה העומר, קטורת הסמים. לעומת זאת, צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיש, עצמות גידים קרניים טלפיים, אם הם מחוברים לקרבן, מקריבים אותם אפילו לכתחילה כמו שנאמר "והקטיר הכהן את הכל"[7]; אך אם פירשו, לרבי יהודה הנשיא לא יעלו, ולחכמים אף הם יעלו[8].
עיכול
רוב חלקי הקרבן נשרפים לגמרי באש המערכה, עד הפיכתם לאפר. דין מיוחד נאמר בחלקי איברים קשים שאף שעדיין לא נעשו אפר, כל שעבר עליהם שעת חצות הלילה נחשבים ל"מעוכלים"[9], ואם פקעו ונפלו מהמזבח אין צורך להחזירם, ואסור למעול בהם, מכיון שהם נחשבים כדשן.
איברים שלא היו על המזבח בחצות
איברים שפקעו ונפלו מהמזבח קודם חצות הלילה, והכהן החזירם לאחר חצות, נחלקו הדעות מתי הם נחשבים כמעוכלים: לרבה רק חצות של הלילה הבא מחשיבם כמעוכלים, ולרב חסדא הם נחשבים כמעוכלים בעלות השחר[9].
אם היא פרשו מעל המזבח לפני חצות והחזירם רק אחר עמוד השחר, לרבה גם במקרה זה חצות של הלילה הבא מחשיבם כמעוכלים, ולרב חסדא מכיון שלא היו על המזבח בחצות ובעלות השחר, שוב אין בהם דין עיכול לעולם, ויש להחזירם על גבי המזבח עד שיעשו אפר[10]. אך למרות שלא היו על המזבח ברגע עלות השחר אינם נפסלים בלינה כיון ששלטה בהם האש[11].
הגמרא מבהירה שלא נחלקו באיברים קשים שאין בהם שומן מיוחד המעכב את התקשותם, שהם נחשבים כמעוכלים מיד בחצות הלילה, גם אם כבר לא שהו בזמן זה על המזבח. והמחלוקת היא רק באיברים שלא יבשו לגמרי עד חצות, ולא שהו על המזבח בחצות.
קדושת כלי שרת
כלי שרת מקדשים את הקדשים שהונחו בתוכם אם היו בעזרה. "כלי לח" - כלי מדידה למדידת הנסכים מקדשים רק נוזלים שהונחו בתוכם, אך מזרקות מקדשים אף דברים יבשים, מכיון שהם מיועדים גם למנחות[12]. "מידות היבש" - כלים המיועדים למדידת קדשים מוצקים, מקדשים רק מנחות ולא נוזלים.
שמואל מסייג את דברי המשנה[13] ואומר כי הם מקדשים רק בתנאים הבאים: 1) שלימים. 2) מלאים[ד] 3) מתוכם, ולא את הקמח שיוצא מעבר לגבולות הכלי. גרסה אחרת חולקת על התנאי השלישי וגורסת "מבפנים" כך שגם מה שגלש מעבר לכלי נחשב כמונח בתוכו.
במידה וכלי השרת ניקבו, אם אינם ראויים לשימוש מעין שימושם המקורי, פקעה קדושתם, ואין מתקנים אותם כלל, אלא גונזים את הכלי.
נושאים נוספים
- אימורים שהעלם לפני זריקת הדם - בקדשי קדשים הקרבן כשר לכל הדעות, ובקדשים קלים נחלקו עולא ורבי יוחנן[14].
- עצמות וקרניים שפירשו מהקרבן לפני זריקת הדם, לפי רבי זירא זריקת הדם מתירה אותם לחלוטין אפילו לעשות מהם קת לסכין, ולפי רבי אלעזר בן פדת - אין הזריקה מתירה אותם כלל ויש בהם איסור מעילה, ואילו אם פירשו אחר הזריקה אין איסור מעילה בשימושם למרות שאסור להשתמש בהם[8].
- אוויר המזבח כמזבח - אם הכהן עומד על קרקע העזרה ומחזיק את הקרבן באוויר המזבח על ידי מקל ארוך, אם נחשב כעומד על המזבח וקדוש בקדושתו[ה][15]. להלכה פוסק הרמב"ם שאוויר המזבח כמזבח וכן אויר הכבש[16].
- קדושת בגדי הכהונה - יש לארוג אותם באריגה אחת, ולא לחבר מספר חתיכות. אסור לכבסם אלא במים, ולדעה אחת אף לא במים, משום ש"אין עניות במקום עשירות".
- המעיל' - היה עשוי מתכלת. בשוליו היו כעין רימונים סגורים משלושה צבעים: תכלת, ארגמן ותולעת שני. הגמרא מפרטת בארוכה את צורת הרימונים והעיטורים שבשולי המעיל[17].
ביאורים
- ^ שכן מצאנו שלינה כשרה באימורים לאחר שכבר נזרק הדם שאם עלו לא ירדו
- ^ מכיון שטומאה הותרה בציבור
- ^ מכיון שמצאנו בו דין כשרות ש"מרצה לפיגולו", כלומר שהכזית עצמו המוקרב על המזבח כשר שאם לא כן כיצד מתפגל הקרבן?
- ^ רבי יוחנן מסייג כי גם אם בתחילת מילוי הכלי אינו מלא, אם דעתו להוסיף ולמלאותו - הוא מקדש את המונח בתוכו.
- ^ אמנם כשהכהן עומד על המזבח עצמו ומחזיק בידיו את הקרבן אין זה נחשב "אוויר מזבח", מכיון שגופו של הכהן שאוחז בקרבן מונח על המזבח, וממילא נחשב גם הקרבן כמונח על המזבח עצמו.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ד עמוד א'
- ^ שם ד"ה כל
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ח עמוד ב', "ברו"ך" בתוספות שם
- ^ הואיל והוקש לחוץ לזמנו
- ^ בתוספות שם מבואר שבקדשים קלים אין כלל זה, מכיון שקדושת הקרבן חלה עליו רק עם זריקתו ומכיון שזריקתו היתה פסולה לא חלה הקדושה עליו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ה עמוד ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק ט'.
- ^ 8.0 8.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ו עמוד א'.
- ^ 9.0 9.1 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ז עמוד א'.
- ^ קרן אורה על הגמרא שם, ועיין בזית רענן מהדו"ת אורח חיים סימן ז' שביאר שדין זה שייך רק בקרבן שנעשתה בו זריקה כשרה, ולא בפיגול
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ה עמוד א'.
- ^ מסכת זבחים, דף פ"ז עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ג', הלכה י"ב לדעת הכסף משנה פסק זה הוא מספק
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף פ"ח עמוד ב'.