נגיעת קדשים

נגיעת קדשים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ו', פסוק כ'
משנה	מסכת חולין, פרק ח', משנה ג'
תלמוד בבלי	מסכת חולין, דף צ"ח מסכת חולין, דף ק"ח מסכת פסחים, דף מ"ד מסכת זבחים, דף ע"ח

נגיעת קדשים הוא מצב בו בשר חולין שנגע בבשר קרבן מקבל מעמד הלכתי שווה לבשר הקרבן בכל הנוגע להגבלות המוטלים עליו. הדין נאמר במקורו לגבי קרבן חטאת, אך חז"ל למדו מכך גם לגבי כל סוגי הקדשים. בהגדרת וטעם האיסור קיימת מחלוקת סוגיות.

המקור בתורה ובברייתא

בפרשת צו נאמר:

זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת... כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ

— ספר ויקרא, פרק ו', פסוק כ'.

מפרשת הברייתא:

כל אשר יגע בבשרה יקדש וגו', יכול אפילו לא בלעה, תלמוד לומר "בבשרה" - עד שיבלע בבשר, "יקדש" להיות כמוה, שאם פסולה היא תיפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ה עמוד א'.

משמעות האיסור הוא שאם פסולה היתה החטאת, כגון פיגול או פסול אחר תיפסל אף זו שבלעה ממנה, ואם כשירה היא החטאת, גם כן גורמת היא לחתיכה הבולעת הימנה לקבל את חומרותיו של הקרבן חטאת שנבלע בה להיאכל רק בתוך מחיצות העזרה, ולכהנים בלבד, וליום ולילה אחד.

דין זה קיים לא רק בקרבן חטאת אלא בכל הקדשים, כפי שאמר שמואל בשם רבי אליעזר: ”זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים...מה חטאת מתקדשת בבלוע אף כל מתקדשת בבלוע”.

דעת הסוגיה בזבחים ובפסחים

ערך מורחב – היתר מצטרף לאיסור

לפי פרשנות הגמרא במסכת זבחים ובמסכת פסחים, הגדרתו של כלל זה הוא היתר מצטרף לאיסור, כלומר: כאשר חלק ממשי מהאיסור נבלע בתוך ההיתר, נהפך ההיתר כולו להיות כמוהו, ואין חלים בו כלל דיני ביטול ברוב. לפי דעה זאת, מדובר במקרה ששומן החטאת נבלע בתוך בשר ההיתר, ולא במגע שאינו גורם לבשר ההיתר להיות כמוהו.

דין זה קיים רק בקרבן חטאת ובאיסור אכילת משרת ענבים לנזיר, אך בשונה מדין מירוק ושטיפת כלי מבליעת קדשים, אין כל החתיכה נאסרת, אלא רק המקום שבו נבלע הטעם או ממשות השומן.

מכיון שכך, אם, לדוגמא, רקיק (של קרבן מנחה או של נזיר) טמא נגע ברקיק אחר טהור, אין דינו של הרקיק דומה לכלי שבושל בו, שכל הכלי טעון מריקה ושטיפה, אלא רק מקום הנגיעה נאסר. בכך שווה דין מגע חטאת לדין מצוות כיבוס דם חטאת שגם בו כאשר דם חטאת נבלע בבגד יש לכבס רק את מקום המגע ולא את כל הבגד.

דעת הסוגיה בחולין

ערך מורחב – טעם כעיקר

לפי פרשנות הגמרא במסכת חולין, באיסור זה חידשה התורה את דין "טעם כעיקר", ולשיטה זאת מדובר במקרה שבשר החטאת נגע בבשר השני כשהוא רותח (ולאו דווקא כשממשותו חדרה לתוך בשר החולין או קרבן אחר), ומכיון שבמגע של בשר רותח נבלע בוודאי טעם הבשר בבשר השני, אסרה התורה את הבשר השני וקבעה שהוא נידון לכל דבר וענין כבשר החטאת, עם כל ההגבלות המוטלות על מקום וזמני אכילתה. משמעות המילים "טעם כעיקר", הוא שטעמו של בשר החטאת שבאמצעות הבליעה הרותחת הפך לחלק מבשר החולין או הקרבן השני, נחשב כממשותו של הבשר עצמו, ולכן חלים עליו כל דיני קרבן החטאת.