איזהו מקומן

איזהו מקומן

→ בית שמאי קדשי קדשים ←
מסכת	זבחים
סדר	קדשים
נושא עיקרי	תמצית דיני הקרבנות
מספר הפרק במסכת	5
מספר משניות	8
דפים בתלמוד בבלי	דף מ"ז עמוד א' - דף נ"ז עמוד ב'
מספר דפים בתלמוד בבלי	11
ההלכות העיקריות במשנה תורה	הלכות קרבן פסח, פרק ח'

איזהו מקומן הוא הפרק החמישי במסכת זבחים העוסק בעיקר בדיני מקום שחיטתם ומתן דמם של הזבחים ומקום וזמן אכילתם. בפרק 8 משניות, ובגמרא הוא כולל 11 דפים וממוקם בין הדפים מ"ז עמוד א' - נ"ז עמוד ב'.

תוכן הפרק

הפרק, כשמו, עוסק בהליך הקרבת הקרבנות לסוגיהם השונים ובמקום ההקרבה, ובקרבנות הנאכלים, גם במקום האכילה ובזמנה.

המשנה הראשונה עוסקת בפר ושעיר של יום הכיפורים, זו שלאחריה בשאר החטאות הפנימיות, ולאחר מכן חטאת (חיצונית), עולה, אשם ושלמי ציבור, תודה וקרבן איל נזיר, שלמים, בכור, מעשר וקרבן פסח. על כל קרבן מפורטים (לא כל הפרמטרים מופיעים בכל הקרבנות): היותו קדשי קדשים או קדשים קלים, מקום שחיטתו וקבלת דמו, צורת זריקת הדם, שפיכת שיירי הדם ודיני אכילת הקרבן.

סוגיות עיקריות

מקור חיוב השחיטה בצפון

הגמרא בדפים הראשונים של הפרק מתמקדת בשאלה, מנין ששחיטתם וקבלת דמם של קדשי קדשים היא בצפון העזרה. הדין במקורו נאמר בעולת צאן ומשם נלמד לעולת בקר על ידי ו' החיבור שבתחילת הפרשה, לפי הכלל 'ויו מוסיף על ענין ראשון'. קרבן חטאת הוקש לעולה בפסוק "ושחט את החטאת במקום העולה".

בקרבן אשם הדבר נלמד מן הפסוק "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת", האמור באשם מצורע. פסוק זה נצרך גם ללמד את הכלל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. הדבר מוביל לדיונים בהגדרתו של הכלל האמור, ובהתאם - האם ניתן ללמוד שני דברים מאותו פסוק.

כללי דרשות מפסוקים

מתוך זה מסתעף דיון אחר, האם 'דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש', למשל כאשר מלמדת אותנו התורה כי יש ללמוד מעולה את דיני החטאת, האם הכוונה גם לדין שלא נכתב בתורה בפירוש בענין העולה, אלא נלמד מסמיכות לפרשה קודמת, או לא. מתוך כך דנה הגמרא גם האם דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגזירה שווה. דיון נוסף האם דבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בקל וחומר. דיון אחר אם מלמד בבנין אב. מתוך כך דנה הגמרא האם דבר שלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש.

דיני יסוד המזבח

סוגיה נפרדת היא דין שיירי הדם, שבמשנה מוזכר שנשפכים אל יסוד דרומי של המזבח החיצון. בברייתא נלמד משלש פעמים שהוזכר "ישפוך אל יסוד מזבח העולה", שיש לשפוך את כל הדמים, גם הפנימיים, אל יסוד המזבח החיצון דווקא, וכן שרק במזבח החיצון יהיה יסוד ולא במזבח הפנימי. דין נוסף נלמד מהביטוי "יסוד המזבח", שמקום השפיכה הוא על גג היסוד ולא בצידו.

נתינת דם חטאת

משנה נפרדת דנה בדין חטאות, שמתן דמם הוא בנתינה על ארבע קרנות המזבח ובדיני אכילתם. בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי אלעזר ברבי שמעון לרבי יהודה הנשיא בהגדרת המקום הנקרא קרן, האם הוא הקרן הבולטת בראש המזבח בכל שטחה, או הזוית של קיר המזבח למעלה מחוט הסיקרא. לפי השיטה השניה נחלקו אמוראים אם רק חודה של הזוית כשר או גם אמה מכל צד שלה.

הובאה ברייתא שבה נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי גם בדין נתינת הדם שבחטאת החיצונה, אם שפיכת שיירי דם חטאת החיצונה הוא ביסוד דרומי או ביסוד מערבי.

נתינת דם עולה

המשנה הבאה דנה בדיני עולה, שמוגדרת כקדשי קדשים, שחיטתה וקבלת הדם בצפון ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע. נחלקו רב ושמואל כיצד לבצע את שני הזריקות האמורות. לפי רב יש לזרוק מהכלי פעמיים, כדי שהדם יגיע לשתי זויות הקרן, ולפי שמואל הוא זורק כנגד זוית המזבח ומאליו הדם מתפשט לשני צידי המזבח.

בגמרא מוסבר, כי הסיבה שלא זרקו את העולה על ארבע קרנות המזבח, היא מכיון שדם העולה נזרק רק במקום שיש תחתיו יסוד, וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, שכן לא היתה בחלקו של בנימין שבו נבנה המזבח, אלא ברצועה היוצאת מחלקו של יהודה לתוך שטחו של בנימין.

דיני אשם שלמים ותודה

3 המשניות הבאות דנות בדיני הקרבה ואכילה של אשמות שלמים ותודה. אשם הוא קדשי קדשים, שחיטתו בצפון ונאכל בעזרה לכהנים בלבד. גם שלמי ציבור דינם כקדשי קדשים. תודה ושלמי יחיד הם קדשים קלים, נשחטים בכל מקום בעזרה ונאכלים בכל ירושלים. הם חלוקים בזמן האכילה; תודה נאכלת ליום ולילה כקדשי קדשים, ושלמים לשני ימים ולילה. הגמרא דנה במקור הלכות אלו.

בגמרא יש דיון בסוגית שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל, שדינם שהם פסולים, מפני שנאמר בתורה לשוחטם בפתח אוהל מועד, היינו כשהפתח פתוח. בגמרא נקבע כי דלת מוגפת דינה כנעולה אך פתח שפרוש עליו וילון לצניעות נחשב כפתוח. הגמרא דנה האם גם חלונות יכולות לשמש כ'פתח' לענין זה. מכאן הדיון מסתעף לדיני הלשכות הבנויות בהר הבית ופתוחות לעזרה מה דינם לענין שחיטת הקרבנות, אכילת בשר הקרבן, וחיוב כרת לנכנס בטומאה.

הבכור והמעשר והפסח

המשנה הבאה עוסקת בדיני ההקרבה והאכילה של שלושה קרבנות המוגדרות כקדשים קלים: בכור, מעשר, ופסח. הגמרא עוסקת במקור חיוב הזריקה כנגד יסוד המזבח שנלמד מקרבן עולה, דבר המהווה פתח לדיון האם ניתן ללמוד הלכות בגזירה שווה מדין קרבן אחר, כשגם באותו קרבן הדבר נלמד רק בהיקש מקרבן אחר.

סוגיה רחבה עוסקת בזמן אכילת בכור, הנאכל לשני ימים ולילה אחד, בדומה לשלמים. הברייתא מתארת באריכות את הדיון שהתקיים בנושא בישיבת יבנה, כאשר רבי יוסי הגלילי שהיה תלמיד חדש, הפריך את ראיותיהם של רבי טרפון ורבי עקיבא לדין זה, בהעלותו סברות להשוות את בכור לחטאת ואשם או לתודה, הנאכלים ליום אחד, עד שרבי עקיבא מצא לכך דרשה מן הכתוב. בהמשך הגיע הדיון לרבי ישמעאל, שקבע כי ראייתו הראשונה של רבי עקיבא נכונה, ואין צורך בדרשות חדשות לשם כך..

נושאים נוספים

• ויו מוסיף על ענין ראשון - בגמרא דנים, האם כאשר שתי פרשיות סמוכות מחוברות בו' החיבור, ניתן ללמוד דינים לפרשה הראשונה מן האחרונה, או שמא רק מהעליונה ניתן ללמוד לתחתונה.
• מבנה מזבח החיצון - מובאת מחלוקת, האם לקרן דרומית מזרחית של המזבח לא היה כלל יסוד, מפני שהיתה בחלקו של יהודה, או שהיה לה יסוד אלא שלא חלה עליו קדושת "יסוד המזבח" לענין זריקת הדמים. הגמרא מביאה ברייתא, המלמדת את אופן בניית המזבח, כדי לנסות להכריע בין הצדדים. בהקשר לכך מביאה הגמרא מסורת, אודות האופן שבו למד דוד מפסוקי התורה על מיקומו המדוייק של בית המקדש בנחלת בנימין.
• דם נפסל בשקיעת החמה - סוגיה קצרה לומדת מהפסוק "ביום הקריבו את זבחו יאכל", שעל הדם להיזרק ביום שחיטת הזבח, ולאחר השקיעה הוא נפסל. הסוגיה מהווה פתח להבנת הגדר ההלכתי של שקיעת החמה, לענין שבת וזמן תפילת מנחה, שנתקנה כנגד תמיד של בין הערבים.

	פר ושעיר של יום הכיפורים	פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים	חטאת	עולה	שלמי ציבור ואשמות	תודה ואיל נזיר	שלמים	בכור בהמה טהורה	מעשר בהמה	קרבן פסח
קדשי קדשים שחיטה וקבלת דם בצפון	V	V	V	V	V
קדשים קלים שחיטה וקבלת דם בכל העזרה						V	V	V	V	V
זריקת דם בין הבדים	V
זריקת דם על הפרוכת ועל מזבח הזהב	V	V
זריקת דם על ארבע קרנות המזבח החיצון			V
זריקת מתנות על שתי קרנות מזבח החיצון				V	V	V	V
מתנה אחת כנגד היסוד								V	V	V
שרפה בבית הדשן	V	V
אכילה בעזרה לכהנים זכרים בכל צורת הכנה ליום ולילה עד חצות			V		V
אכילה בכל העיר לכל אדם בכל צורת הכנה ליום ולילה עד חצות						V
אכילה בכל העיר לכל אדם בכל צורת הכנה לשני ימים ולילה אחד							V	V רק לכהנים	V
אכילה מיוחדת										V

הרמב"ם פסק להלכה את כל ההלכות בפרק, מלבד הלכה אחת בהלכות קרבן פסח (שזמן אכילתו הוא רק עד חצות כדעת ר' אלעזר בן עזריה, והלכה כחכמים שבדיעבד ניתן לאכלו כל הלילה).

הפרק בתפילה

הפרק נאמר כחלק מפרשת הקרבנות לפני תפילת שחרית.

בעקבות דברי רב ספרא ”לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל' עמוד א'), כתבו הראשונים, בעקבות סדר רב עמרם גאון, שיש ללמוד לפני פסוקי דזמרא מעט מכל אחד מהם. בארבעה טורים ובשולחן ערוך נאמר שיש לומר כמקרא את פרשת התמיד, לאחריה פרק זה כמשנה, ואחר כך, כתלמוד, את ברייתא דר' ישמעאל, ברייתא מתחילת הספרא המפרטת את 13 המידות שהתורה נדרשת בהן (הנחשבת כתלמוד אף שהיא ברייתא ממדרש הלכה). כהסבר לבחירת פרק זה דווקא, כתב הטור על פי הגמרא שלימוד הלכות הקרבנות שקול להקרבת הקרבנות, ולכן ראוי ללמוד את הלכות הקרבן לאחר קריאת פרשת התמיד.

טעם נוסף כותב הרא"ה, שבפרק זה אין כלל מחלוקות בין התנאים והוא כולו "משנה ברורה למשה מסיני". הרב ישראל ליפשיץ הביא אסמכתא לכך שמשניות אלו הם בדיוק בלשון שאמר משה רבנו, מכך שמקום האכילה של קדשי קדשים, שהוא בעזרה בלבד, מתואר במשנה כ"לפנים מן הקלעים". הקלעים, הם אלו שקבעו את גבולות חצר המשכן במשכן שבמדבר, ולכן זהו סימן שהפרק הוא מתקופה זו.

קישורים חיצוניים

• טקסט הפרק בוויקיטקסט
• איזהו מקומן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"