שבירת כלי חרס שבושלו בהם קדשים

שבירת כלי חרס שבושלו בהם קדשים
(מקורות עיקריים)

שבר כלי חרס מעוטר במנורה ובלולב משיחין שבגליל התחתון - נודעה בתלמוד בתעשיית הקדרות שבה
שבר כלי חרס מעוטר במנורה ובלולב משיחין שבגליל התחתון - נודעה בתלמוד בתעשיית הקדרות שבה
מקרא	ספר ויקרא, פרק ו', פסוקים י"ז-כ"א
משנה	משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה ב'
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף צ"ו וע"ב
משנה תורה	הלכות כלים, פרק א', הלכה י"ג ; הלכות מעשה הקרבנות, פרק ח', הלכה י"ד

שבירת כלי חרס שבושלו בהם קדשים הוא דין שנאמר בתורה במקביל לדין מירוק ושטיפת כלים מבליעת קדשים, הנאמר בכלי מתכת שבהם - בשונה מכלי חרס - ניתן להוציא את הבליעה על ידי מירוק ושטיפה.

דין זה קיים גם בכלי נתר שמיוצרים מעפר ודינו ככלי חרס בכל התורה כולה.

המקור בתורה

בפסוק נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת... וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר

— ספר ויקרא, פרק ו', פסוק י"ז - כ"א

במשנה

בפרק דם חטאת שבמסכת זבחים, מתייחסת המשנה לדין שבירה ומקומה:

כְּלִי חֶרֶס שֶׁיָּצָא חוּץ לַקְּלָעִים, נִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ. נִטְמָא חוּץ לַקְּלָעִים, נוֹקְבוֹ, וְנִכְנָס וְשׁוֹבְרוֹ בְמָקוֹם קָדוֹשׁ

.

משמעות הדברים היא שאם הטומאה אירכה לכלי בתוך העזרה, אז ישברוהו שם במקום, מכיון שהשבירה צריכה להיות במקום קדוש כלשון הפסוק. אך אם הטומאה אירעה בו מחוץ לעזרה, אסור להכניסו מדין איסור להכניס טומאה לעזרה, ולכן צריך לנוקבו באופן שיפסול את השימוש בו ויפקיע ממנו את דין "כלי", ורק אז יהיה מותר להכניסו לעזרה ולשברו במקום קדוש כפי שהתורה דורשת.

חיוב השבירה

מחלוקת האם יש דין שבירה בבליעת שאר קרבנות חוץ מחטאת

לפי דעת הרמב"ם דין שבירה בכלי חרס קיים רק בכלי חרס שבושל בו קרבן חטאת

אך הראב"ד חולק על כך והוא סובר שאין דין מריקה ושטיפה בכלי חרס כלל ובכל מקרה יש לשוברם. וכן דעת רש"י וגם רבי עובדיה מברטנורא.

דעת הרמב"ם מוסברת, בכך שלשיטתו התורה לא הקפידה בשאר קדשים על בליעת האיסור רק על ממשו, ודין מריקה ושטיפה הוא רק גזירת הכתוב, כך שלמרות שהבליעה אינה יוצאת מהכלי חרס היא מספיקה לקיום מצוות התורה, ורק בחטאת הקפידה התורה על שבירה מכיון שהטעם אינו יוצא לעולם מדפנות כלי החרס.

דיני השבירה

בדומה לכיבוס בגד במקום קדוש, גם את שבירת כלי החרס יש לבצע במקום קדוש, וממילא מתעוררת בעיה במקרה שהכלי יצא מחוץ למחיצות העזרה ושם נטמא, שכן אסור להכניס כלי טמא למקדש.

עצת המשנה היא במקרה של כלי חרס, לנקבו בנקב קטן באופן שלא יוכל להחזיק משקה ותפקע טומאתו, אך עדיין שם כלי עליו מכיון שראוי לקבל זיתים.

טעם ואופן השבירה

שבירת הכלי היא באופן שלאחר השבירה לא יוכלו להשתמש יותר בכלי לאותו שימוש שאליו הוא מיועד, אך אין צורך לשברו לחתיכות קטנות.

מכך שהתורה קובעת שיש לשבר את כלי החרס ואי אפשר למרק מתוכו את בליעות הקדשים על ידי מריקה ושטיפה כשאר הכלים, לומדים לכל התורה כולה שדיני הגעלה אינם תקפים בנוגע לכלי חרס. חידוש התורה הוא שלמרות שלאחר השבירה נותר בליעת כלי החטאת בכלי חרס, די בכך, ואין צורך להחזיר את הכלי לכבשן הייצור שבכך יוצא הטעם מהכלי לחלוטין.

בליעתם ברצפת העזרה

שברי כלי החרס נבלעו במקום השבירה ברצפת העזרה, וזה היה אחד מהניסים הקבועים שהתרחשו במקדש. טעם הדבר מכיון שצריכים לגנוז את הכלים במקום קדוש, בהתאם לחיוב כיבוס בגדים מדם חטאת ודין מירוק ושטיפת כלי מבליעת קדשים שצריכים ליעשות גם כן במקום קדוש, ומכיון שלא ראוי לעשות אשפה במקדש מפני כבוד המקדש, נעשה נס ונבלעו במקומם.

ספקו של רמי בר חמא

צליית בשר באויר תנור - ספקו של רמי בר חמא

רמי בר חמא הסתפק האם מה דין תנור שצלו בו בשר.החילוק למעשה יהיה במקרה שצלו בשר תנור באויר כלי חרס, כך שלא היה מגע בין הבשר לדפנות התנור, למרות שהבשר בושל באוירו.

• לפי פרשנות רש"י דין השבירה (כמו גם דין המריקה והשטיפה) הוא מפאת בליעת הקדשים שבכלים, או גזירת הכתוב מכיון שהקדשים בושלו בכלי, גם אם לא נבלעו בו, והמסקנה היא שאין כאן גזירת הכתוב אלא מפאת בליעת הקדשים.
• לפי פרשנות התוספות, השאלה היא האם התורה מחמירה על בישול בלא בלוע להחשיבו כבלוע.
• הרמב"ם סובר כי לא קיימת הכרעה לספק זה, אך הוא גם לא כותב שיש לשברו מספקא דאורייתא לחומרא, ובטעם הדבר כתב הכסף משנה שמכיון שאין עושים אשפתות בעזרה, אסור לשבור את הכלי, מכיון שיתכן שהכלי לא יבלע - שאולי ההלכה שאין צריך לשברה.
• החתם סופר מסביר כי ספקו של רמי בר חמא אם התורה החמירה בחטאת שגם ריחו של הבשר אוסר את התנור.