תולדות האמנות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תולדות האמנות הוא תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. למרות שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות.

לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי סטרוקטורה הניתנת לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכאולוגיה ועוד.

על פי רוב, נהוג לייחס לתחום זה בעיקר את תולדות האמנות האירופית. עם זאת, ישנם היסטוריונים של האמנות החוקרים אמנות שאינה אירופית, כגון אמנויות המזרח הרחוק, אמנות אפריקאית ועוד.

ההיסטוריה של תולדות האמנות

תקדימים היסטוריים להתפתחות התחום

תחום תולדות האמנות הוא תחום מודרני בעקרו, למרות שמקורותיו מגיעים עד לעת העתיקה. הטקסט המשמעותי הראשון אשר תיאר בהרחבה את האמנות בת זמנו היה האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, אשר מנתה 37 כרכים ונחשבת למקיפה ביותר בעולם העתיק.

חיבורים ראשונים אשר דנו בביוגרפיה של אמנים הופיעו בפרובנס במאה ה-13 לספירה. היו אלו חיבורים שנושאם היה טרובדורים. על פי משה ברש, ייתכן כי היה זה מעמדו של טרובדור כחופשי מגילדות ואיגודים אחרים, אשר הפכה את דמותם של הטרובדורים לאב טיפוס לייצוג אמנים ולתיאור חייהם.[1]

הרנסאנס וראשית תולדות האמנות

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
כריכת ספרו של ג'ורג'ו ואזארי

השינוי המרכזי במעמדה של האמנות והפיכתה למושא של תיאור ומחקר התרחש בתקופת הרנסאנס. תפיסת המציאות של אנשי הרנסאנס כחזרה אל העבר ו"תחייתו" מחדש, הכילה בתוכה גם עלייה במעמדה של האמנות. פרנצ'סקו פטרארקה ובייחוד תלמידו ג'ובאני בוקאצ'ו השתמשו במונח "תחייה" לתיאור גם של אמנות ואמנים.[2] העלאת מעמדה של האמנות הביאה לאפשרות ליצירת היסטוריה של התחום. מן הראשונים שעשו זאת היה פיליפו וילאני (Filippo Villani), אשר בכרוניקה שחבר אודות העיר פירנצה, הכניס לראשונה פרק קצר הדן בביוגרפיה של ציירים כגון ג'וטו וצ'ימבואה (Cimabue), תוך התמקדות כמעט בלעדית בביוגרפיה של אותם אמנים.

מהלך משמעותי עוד יותר ניתן למצוא בחיבורו של הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי - "פירושים" (Commentarii). חידושו של חיבור זה היה בגיבוש ראשוני של תפיסה היסטורית של האמנות, כלומר כרצף בעל מימד כרונולוגי, בהתאם לרוח הרנסאנס. גיברטי חיבר את כתב היד בין השנים 1452-1455, שנות חייו האחרונות והוא ספוג בהשפעה של הכתבים ה"קלאסיים" כגון זה של פליניוס. על עובדה זו מעיד גם כותרתו של החיבור שנכתבה תוך ששימוש בתעתיק הלטינית של המונח. החיבור הורכב מפרק אשר עסק בסקירה היסטורית של האמנות ורעיונות אסתטיים שונים; פרק אשר הכיל מדעים הדרושים לאמנים לשם עבודתם וכן פרק ובו אוטוביוגרפיה ראשונה של אמן פלאסטי. בפרק זה, תיאר גיברטי את האמנים הטוסקנים אשר הקדימו אותו והשפיעו על עבודתו.

למרות תקדימים היסטוריים אלו, נתפש ההיסטוריון האיטלקי ג'ורג'ו ואזארי כאבי תחום תולדות האמנות. עבודתו המרכזית של ואזארי, אשר שימש גם ארכיטקט וצייר בעל סגנון מניאריסטיט, הייתה חיבור בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" (Le Vite delle più eccellenti pittori, scultori, ed architettori) ובו תיאר את חייהם של אמנים. הספר פורסם בשנת 1550 ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת 1568.

כתיבתו של ואזארי, אשר התמקדה באופן בלעדי בתיאור ביוגרפיות של אמנים, הציבה את האמנות כתחום הראוי לסקירה היסטורית עצמאית. יתר על כן, בכתיבתו התמקד ואזארי לא בכתיבת "כרוניקות" של אמנים, כי אם ניסה לנסח מתוך חיי האמנים את עיסוקם במהותה של האמנות. ואזארי ניסה לפרש, בו זמנית, את האמנות כתופעה ביחס לרצף ההיסטורי וכתוצר יחידני בעל ערך מוחלט הגלום בהם.[3] יחד עם זאת, תפיסות אסתטיות מתקופתו, לא איפשרו לואזארי להתייחס בצורה מלאה אל הנסיבות בהן נוצרה היצירה, אלא לחפש את מיקומה של היצירה בהתאם להתקדמות האבולוציונית של האמנות אל עבר 'הכלל המושלם של האמנות' (perfetta regola dell' art). .[4]

החיפוש אחר ביטויו של הכלל המושלם באמנות מעידה כי ואזארי לא יצר הפרדה בין תחום האסתטיקה לבין תחום תולדות האמנות, אלא ראה בהם כתחום אחד. תפיסה זו מציגה את כינון ה"רנסאנס", מונח אשר הופיע לראשונה בדפוס ביצירה זו, כביטוי ההיסטורי הדטרמניסטי של תהליך זה.

ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת 1672. בלורי אשר היה מחבר פורה עסק בפרשנות אודות עתיקות מן התקופה הקלאסית ואף מונה על ידי האפיפיור קלמנס העשירי לתפקיד "שומר העתיקות של רומא", יצר את החיבור הזה כהמשך ישיר לחיבורו של ואזארי. הוא הציג את הביוגרפיות של 12 אמנים אשר פעלו לאחר תקופתו של ואזארי כגון ניקולא פוסן וקאראווג'ו. בביוגרפיות אלו לא הציג את האמנות כבעלת יעוד אחיד וברור אלא תיאר ופירש את קשת ההשקפות המנוגדות אודות האמנות בתקופתו.[5]

תולדות האמנות כתחום מודרני

יוהאן יואכים וינקלמן, דיוקן משנת 1768 מאת אנטון פון מרון (von Maron)

במאה ה-18 טען יוהאן יואכים וינקלמן (1717-1768) כי הדגש בכתיבת ההיסטוריה של האמנות צריכה להיות המשמעות בעיני הצופה ולא המשמעות בעיני האמן. בכך ביקר את התיאור הביוגרפי שהיה העיקר בעבודתו של ואזארי. חיבוריו הידועים ביותר היו "הגיונות על החיקוי של יצירות יווניות ורומיות" (1750), חיבור אשר נודעה לו השפעה רבה בתרבות של המאה ה-18, וכן "תולדות האמנות של העת העתיקה" (1764), ספר אשר בו הופיע לראשונה המונח "תולדות האמנות".

וינקלמן תפס את האמנות הקלאסית כיחידה שלמה והרמטית שאינה ניתנת לחלוקה או לערעור. כתיבתו ב"תולדות האמנות" שילבה על כן גם כתיבה אסתטית, בתארו את האמנות היוונית כאידיאל היופי. בכתיבתו ההיסטורית, תיאר וינקלמן את המרחק מן האידיאל של האמנות הנעלה.

יוהאן גוטפריד הרדר (J. G. Herder 1744-1803), אשר הושפע מאד מכתיבתו של וינקלמן, הציג שינוי בגישה אל האמנות היוונית. בתארו אותה חידד הרדר את ההקשר ההיסטורי, הדתי והגאוגרפי בעיצוב דמותה של האמנות, הקשרים אשר היו מובלעים בכתיבתו של וינקלמן. שאלת קליטתה של האמנות הייתה מרכזית בעיניו. 'כושר ההכרה' אשר שותף לקליטתה של האמנות אינו תבוני בבסיסו כי אם נובע מן החושים. הרדר תיאר גישה זו כ"תבונה של היד" ובכך שם את הדגש על הצופה המתבונן ביצירה, אספקט שוינקלמן התעלם ממנו.

יעקב בורקהרדט (Jacob Burckhardt 1818–1897), השווה את הכתיבה אודות האמנות לכתיבת ההיסטוריונים. הוא תיאר את האמנות מתוך הקשרה ההיסטורי, כמבטאת בעל קול ייחודי של 'רוח התקופה'. בכך סלל בורקהארט את הדרך לניתוח אמנותי שיטתי של קבוצות יצירות מתוך השוואה היסטורית ותרבותית. חיבורו הידוע ביותר הוא "תרבות הריניסאנס באיטליה" (1860) בו תיאר את תרבות הרנסאנס מתוך התופעות החברתיות שלה.

בגישה אותה הגדיר כ"תולדות האמנות לפי נושאים ומשימות" (Kunstgeschichte mach Theman and Aufgaben) ניתח בורקהארט נושאים שונים בתרבות האנושית מתוך התבוננות ב'תולדות האמנות' כגון 'תמונות מזבח', 'דיוקנאות' ו'אספנים' וכו' מתוך ההנחה כי אלו הם נושאים בעלי סטרוקטורה בולטת ומשמעותית הניתנת לתיאור.

אלויס ריגל (Alois Riegl 1858-1905), הציע בעבודתו הפרשנית להתמקד בבעיית הסגנון של האמנות. מעקב אחר התפתחותם של סגנונות אמנותיים ודרכי עיצובם של אובייקטים על פני רצף היסטורי. התמורות החלות ב'סגנון' אינן מתרחשות, על פיו, עקב סטייה או 'יציאה' מן הרצף ההיסטורי של ההיסטוריה האמנותית, אלה משמרת בתוכה את 'רציית האמנות'.

במושג 'רציית האמנות', אותו מפתח ריגל בספרו "מלאכת-המחשבת הרומית המאוחרת", "משווה ריגל את מגמות הסגנון האופייניות של היצירה האמנותית [...] אל כיווניה העיקריים של המחשבה הפילוסופית באותה תקופה" (משה ברש, מחשבת האמנויות, פרק 6). אולם לא רק הסגנון האמנותי מתעצב מתוך ההקשר ההיסטורי אלה אף מהותה של האמנות עצמה. מהות זו הכוללת בתוכה גם הקשרים איקונוגרפיים והשוואה סגנונית והיא נבחנת אצל ריגל במסורת הפילוסופיה של הפוזיטיביזם.

מהלכיהם של בורקהארט וריגל חידדו את אופני ההסתכלות ביצירת האמנות מתוך מסורות היצירה שלה. אולם היה זה היינריך ולפלין (Heinrich Wölfflin 1864–1945), יורשו של בורקהארט בקתדרה לאמנות של בזל, אשר חידד את ההתבוננות באספקטים החזותיים של יצירת האמנות מתוך כלי ניתוח פסיכולוגיים ופילוסופיים.

"באמנות קיימת התפתחות פנימית של הצורה. אף על פי שראויים לשבח המאמצים להזקיק את שינוי הצורה הבלתי פוסק אל שינוי התנאים של העולם הסובב [...] הרי אסור לנו שנתעלם, כי לאמנות - או מוטב שנומר: לדמיון הצורה המעצב - חיים משל עצמה והתפתחות משל עצמה [...] מתוך כוחות עצמיים, צמיחה מתוך הפנים החוצה, והתפרטות-התממשות חוקית של מה שנתון"

— תרגום מתוך: משה ברש, מחשבת האמנויות, פרק 7.

גרשם קורט פרייער (1885-1973) הציע תאוריה מרקסיסטית של תולדות האמנות, בה התבסס על קביעתו של קרל מרקס "ההוויה היא הקובעת את התודעה", ועל עקרון המטריאליזם ההיסטורי, וקבע כי האמנות בכל תקופה משקפת את תודעת אנשי התקופה כפרטים וכחברה, ומכאן גם את ההוויה שיצרה את התודעה הזו. שינויים באמצעי הייצור, כגון המעבר מפאודליזם לקפיטליזם והתפתחות הבורגנות, באים לביטוי באופני הייצוג האמנותי. לדבריו, האמנות יכולה להצביע על שינויים בתודעה החברתית, לעיתים עוד בטרם חלחלה ההכרה בשינויים אלו בתודעת ההמונים והשלטון. חווית האמנות יכולה לעורר תגובות אצל הצופים ולהניע את התהליך הדיאלקטי הבונה את החברה ומשנה אותה. האמנות, לפיכך, לא רק משקפת את החברה שבה נוצרה, אלא אף משפיעה על התפתחותה.

היסטוריונים ידועים בתחום תולדות האמנות:

היסטוריונים ישראלים בתחום תולדות האמנות:

חלוקה היסטורית של האמנות

לוק האוונגליסט (1608), ציור מאת אל גרקו. על פי המסורת הנוצרית נחשב לוק האוונגליסט לאיקונוגרף ולצייר הראשון של מרים, אם אותו האיש.
מראה דמיוני של חורבות הגלריה הגדולה (1796) מאת איבר רובר (Robert). רובר, שהיה האוצר הראשון של מוזיאון הלובר יצר שני ציורים של המוזאון. האחד מראה הצעה לשיפוץ שלו ואילו השני מראה אותו במצב של חורבן.
קובץ:Johann Georg Hainz - Cabinet of Curiosities - WGA11425.jpg
אוספי האמנות הראשונים היו אוספים פרטיים שהוצגו ב"חדר פלאות" (Wunderkammer) שהיו מסודרים לפי עקרונות שרירותיים כמו דמיון ויזואלי וללא הפרדה בין פריטי אמנות, מוצגים מן הטבע וכדומה. בתמונה- ציור מאת יוהאן גאורג היינץ (Johann Georg Hainz) משנת 1666 המציג אוסף אקלקטי של פריטים. שיטות הסידור הראשונות נבעו משיטת המיון של קארלוס ליניאוס (Linnaean system) אשר חילקה מוצגים למשפחות לפי שיטות שונות.
תיירים מתבוננים במונה ליזה.

}} את חקר תולדות האמנות נהוג לחלק לתקופות משנה, בדרך כלל בעקבות שינויים היסטוריים מרכזיים כגון 'אמנות מצרים העתיקה'. לעיתים מנתחים יצירות אמנות לפי סגנון אמנותי כגון 'אימפרסיוניזם'. באמנות המודרנית נהוג לעיתים להציע גם נושאי חתך שונים כגון 'אמנות יהודית' או 'אמנות פמיניסטית'. גישות מודרניסטיות נוספות מנסות להתייחס אל האמנות מתוך אופני יצירתה כגון חקר אמנות המיצג.

חלוקה פנימית מקובלת בתולדות האמנות:

אמנות פרהיסטורית ואמנות המזרח הקדום

אמנות קלאסית

אמנות ימי הביניים

תולדות האמנות מן הרנסאנס ועד לתקופה המודרנית

אמנות קדם מודרנית

אמנות מודרנית

אמנות במאה העשרים

המחצית השנייה של המאה העשרים

אמנות לפי מדינות ואזורים גאוגרפיים

אמנות בארץ ישראל

אמנות בארצות הברית

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל האמנות הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של האמנות. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות האמנות, יצירות ואמנים בעלי חשיבות, מושגים ומונחים ומסגרות עם קישורים לתחומי המשנה של האמנות בהם פיסול, צילום, אדריכלות, עיצוב, אמנויות הבמה ועוד.


לקריאה נוספת

ביבליוגרפיה ורשימת קריאה על תולדות האמנות כדיסציפלינה מחקרית

  • ברש, משה, מחשבת האמנות בדורות האחרונים, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1977.
  • דובב, לאה (עורכת), סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 133, מאי-יוני 2002. (גיליון בנושא "אמון באמנות")
  • ולפלין, הינריך, מושגי יסוד בתולדות האמנות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.
  • לסינג, גוטהולד אפרים, לאוקון, או על גבולי הציור והשירה, סדרת טעמים, תל אביב, תשמ"ג.
  • גרשם קורט פרייער, האמנות, התהוותה והתפתחותה, הוצאת ספרית פועלים, 1953, ואמנות המופת ותמונת העולם, הוצאת ספרית פועלים, 1957

ספרים פופולריים בתולדות האמנות

  • מיכאל אבי יונה, תולדות האמנות הקלאסית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1969.
  • גומבריך, ארנסט הנס יוסף, קורות האמנות, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1985.
  • האוזר, ארנולד, היסטוריה חברתית של האמנות והספרות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תקופות באמנות

הערות שוליים

  1. ^ ברש, משה, "כתיבת ההיסטוריה של האמנות", מבוא לאמנות הריניסאנס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"א, עמ' 152
  2. ^ שם, עמ' 154-156
  3. ^ שם, עמ' 169
  4. ^ שם, עמ' 169-170
  5. ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנס, ירושלים, 1989, עמ' 177-178.
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תולדות_האמנות&oldid=2661039"