אבטלה טכנולוגית

שוק העבודה

שכר ממוצע שכר מינימום שכר חציוני אבטלה יחסי עבודה פנסיה

אבטלה טכנולוגית מתייחסת לאובדן של מקומות עבודה הנגרם עקב שינויים טכנולוגיים. שינוי כזה טומן בחובו, בדרך כלל, הכנסתן לפעולה של מכונות שהפעלתן חוסכת בכוח עבודה אנושי, או תהליכי עבודה מושפעי-טכנולוגיה, שמגלמים יעילות רבה יותר. דוגמאות היסטוריות לאבטלה טכנולוגית חוזרות לימי המהפכה התעשייתית אז איבדו רבבות את מטה לחמם, בעיקר בבריטניה, גרמניה ובארצות הברית, עקב הכנסתם לפעולה של נולים ממוכנים. דוגמה בת זמננו לאבטלה טכנולוגית ניתן לראות בהחלפתם של קופאים בקופות בשירות עצמי.

ההנחה לפיה שינוי טכנולוגי יכול לגרום לאובדן משרות לטווח הקצר, מקובלת על מירב החוקרים העוסקים בתחום. לעומת זאת, העמדה לפיה שינוי טכנולוגי כזה, עלול אף להביא לעלייה מתמשכת באבטלה, שנויה במחלוקת. האופטימיסטים מסכימים שחדשנות עשויה להוות גורם משבש מבחינה תעסוקתית בטווח הקצר, אך עם זאת מאמינים כי מגוון מנגנוני פיצוי יבטיחו שלא תהיה השפעה שלילית לטווח הארוך, בעוד שהפסימיסטים טוענים שלפחות בנסיבות מסוימות, טכנולוגיות חדשות יכולות להוביל לצניחה מתמדת במספר המועסקים.

מי שתרם רבות, עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20, לפופולריותו של המושג "אבטלה טכנולוגית" היה ג'ון מיינרד קיינס. עם זאת, סוגיית החלפת כוח העבודה האנושי על ידי מכונות זכתה להתייחסות לפחות מתקופתו של אריסטו.

עד למאה ה-18, הן האליטות והן האזרחים הפשוטים אחזו, ככלל, בהשקפה הפסימית ביחס לאבטלה טכנולוגית, במקרים בהם עלתה הסוגיה לדיון. עם זאת, בשל שיעורי אבטלה נמוכים ברוב התקופה שקדמה לעת החדשה, הנושא היווה עילה לדאגה מוחשית, רק לעיתים נדירות. במאה ה-18 התעצמו החששות ביחס להשפעת המכונות על התעסוקה, עם התגברות התעסוקה ההמונית, ובמיוחד בבריטניה, שהייתה אז בחזית המהפכה התעשייתית. עם זאת, היו תאורטיקנים כלכליים שיצאו נגד חששות אלו, כשהם טוענים, שלחדשנות, בכללותה, אין השפעה שלילית על התעסוקה. טיעונים אלו התגבשו במהלך המאה ה-19 על ידי כלכלנים מאסכולת הכלכלה הקלאסית. במחצית השנייה של המאה ה-19, התחוור, לכאורה, יותר ויותר, כי התפתחות טכנולוגית נושאת בחובה תועלות לכל חלקי החברה, כולל לבני מעמד הפועלים. הדאגות ביחס להשלכות השליליות של חדשנות התמעטו. בשמם של הלודיטים נעשה כיום שימוש על מנת לתאר את המחשבה לפיה לחדשנות תהיינה השפעות שליליות ארוכות טווח על התעסוקה.

ההשקפה לפיה לא סביר שהטכנולוגיה תוביל לאבטלה לטווח הארוך, אותגרה שוב ושוב על ידי חלק מהכלכלנים. בראשית המאה ה-19 עמד בראשם של כלכלנים אלו דייוויד ריקרדו. כתריסר כלכלנים הזהירו מפני אבטלה טכנולוגית במהלך ההתעצמות הקצרה של הוויכוח בנושא שהתעורר בשנות ה-30 וה-60 של המאה ה-20. באירופה, במיוחד, נעורו אזהרות חוזרות ונשנות מפני אבטלה טכנולוגית בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, כפי שציינו פרשנים במהלך העלייה המתמשכת באבטלה שספגו מדינות מתועשות רבות מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. עם זאת, במהלך המאה ה-20 החזיקו רוב ברור של הכלכלנים, כמו גם רוב הציבור, בעמדה האופטימיסטית.

בעשור השני של המאה ה-21 פורסמו מספר מחקרים שהצביעו על כך שייתכן שהאבטלה הטכנולוגית מתרחבת ברחבי העולם. התרחבות נוספת באבטלה הטכנולוגית צפויה להיווצר בשנים הבאות. בזמן שפרשנים וכלכלנים רבים עודם טוענים שחששות כאלו הִנם חסרי שחר, כפי שהיה מקובל לסבור במהלך רוב מאתיים השנים האחרונות, החששות בקרב כלכלנים אחרים, כמו גם בקרב הציבור הרחב, ביחס לאבטלה טכנולוגית, מתעוררים ומתעצמים מחדש.

סוגיות בוויכוחים אודות אבטלה טכנולוגית

השפעות לטווח הארוך על אבטלה

כל המשתתפים בוויכוחים אודות אבטלה טכנולוגית מסכימים שאובדן זמני של מקומות עבודה יכול להיגרם כתוצאה מחדשנות טכנית. בדומה לכך, אין מחלוקות על כך שלעיתים, לחדשנות ישנה השפעה חיובית על העובדים. המחלוקות מתמקדות בשאלה, האם ייתכן שלחדשנות ישנן השפעות שליליות מתמשכות על התעסוקה בכללותה. ניתן לכמת באופן אמפירי רמות של אבטלה מתמשכת, אך הגורמים לאבטלה עיקשת זו שנויים במחלוקת. האופטימיסטים מקבלים את ההנחה שאבטלה לטווח הקצר יכולה להיגרם כתוצאה מחדשנות, אך עם זאת, הם טוענים, שלאחר זמן מה, מנגנוני פיצוי ייצרו תמיד משרות במספרים שמגיעים לפחות לרמה של המשרות שאבדו במקור. בעוד שהשקפות אופטימיות אלו אותגרו בעקביות, הן נהנו מדומיננטיות בקרב הזרם המרכזי של הכלכלנים לאורך רוב המאה ה-19 והמאה ה-20. הקונספט של אבטלה מבנית, רמה מתמשכת של אבטלה שלא נעלמת אפילו בנקודה הגבוהה ביותר של מחזור העסקים, זכתה לפופולריות בשנות ה-60 של המאה ה-20. עבור הפסימיסטים, אבטלה טכנולוגית היא אחד הגורמים שמניעים את התופעה הרחבה יותר של אבטלה מבנית. מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, אפילו כלכלנים אופטימיסטיים קיבלו יותר ויותר את ההנחה שהאבטלה המבנית אכן נסקה בכלכלות המתקדמות, אך הם נטו להאשים בכך את הגלובליזציה ואת האוף-שורינג, ולא את השינויים הטכנולוגיים. אחרים טענו שסיבה ראשית לעלייה העקבית באבטלה, הייתה סירוב הממשלות לנקוט במדיניות מרחיבה, מאז עקירת הכלכלה הקיינסיאנית שהתרחשה בשנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 של המאה ה-20. במאה ה-21, ובמיוחד מאז 2013, טוענים הפסימיסטים בתדירות גוברת, שאבטלה טכנולוגית עקבית היא איום מתעצם.

מנגנוני פיצוי

מנגנוני פיצוי הם תופעות הידידותיות לעובדים, של חדשנות אשר "מפצה" את העובדים על אובדן משרות, אשר נגרמו מלכתחילה על ידי הטכנולוגיות החדשות. בשנות ה-20 של המאה ה-19, תוארו מספר מנגנוני פיצוי על ידי ז'אן בפטיסט סיי, בתגובה להצהרתו של דייוויד ריקרדו, שאבטלה טכנולוגית לטווח הארוך, אכן יכולה להתרחש. זמן קצר לאחר מכן, מערכת שלמה של מנגנונים פותחה על ידי ג'ון רמזי מקקולוך. למערכת הוענקה הכותרת "תאוריית הפיצוי" על ידי קרל מרקס, אשר המשיך לתקוף את הרעיונות הללו, בטענה שלא בטוח שאף אחד מהמנגנונים הללו אכן יפעל. מחלוקת אודות האפקטיביות של מנגנוני הפיצוי נותרה חלק מרכזי בדיונים האקדמיים אודות אבטלה טכנולוגית, מאז ועד היום.

מנגנוני הפיצוי כוללים התמודדות בעזרת:

1. רכישת מכונות חדשות - כוח העבודה אשר נדרש לבניית הציוד החדש אשר נדרש כתוצאה מיישום והטמעת החדשנות, במיכון ובשיטות.
2. השקעות חדשות - אלו מתאפשרות באמצעות החיסכון בעלויות, ולכן מגדילות את הרווחים מהטכנולוגיה החדשה.
3. שינויים בשכר - במקרים בהם האבטלה אכן גוברת, עלולה להיגרם ירידה בשכר, אשר מאפשרת ליותר עובדים למצוא מחדש עבודה, בעלויות הנמוכות יותר הנוכחיות. מצד שני, לעיתים ייהנו עובדים משכר גבוה יותר, עם העלייה ברווחיות. תהליך זה יוביל להכנסה גדולה יותר ולכן להוצאה גדולה יותר אשר בתורה, תעודד יצירת משרות.
4. מחירים נמוכים יותר - אלו יובילו בתורם לביקוש גדול יותר, ולכן לשיעורי תעסוקה גבוהים יותר. מחירים נמוכים יותר עשויים גם לסייע בקיזוז קיצוצים בשכר, כשטובין זולים יותר יגדילו את כוח הקנייה של העובדים.
5. החדרת מוצרים חדשים - כך יוצרת החדשנות בצורה ישירה משרות חדשות.

באפקט בניית המכונות החדשות מתקיימים כיום דיונים מעטים בלבד על ידי כלכלנים. ההתייחסות הרווחת לנושא זה היא שמרקס הפריך אותו בהצלחה. אפילו הפסימיסטים מסכימים לעיתים קרובות שחדשנות במוצרים, בשיתוף עם אפקט ה"על ידי מוצרים חדשים", עשוי להיות לעיתים בעל השפעה חיובית על התעסוקה. ניתן להסיק על הבחנה חשובה בין חדשנות של "תהליך" ובין חדשנות של "מוצר". המידה בה מצליחים מנגנוני הפיצוי האחרים לפצות את כוח העבודה על אובדן משרות, שנויה במחלוקת נרחבת לאורך ההיסטוריה של הכלכלה המודרנית; הבעיה עדיין לא נפתרה.

כלכלנים רבים אוחזים כיום בעמדות פסימיות ביחס לאבטלה טכנולוגית, כשהם מקבלים את ההנחה שמנגנוני הפיצוי אכן פעלו לרוב כפי שטענו האופטימיסטים, לאורך המאה ה-19 והמאה ה-20. עם זאת הם טוענים, שחדירת המחשוב משמעה שמנגנוני הפיצוי חלשים יותר כיום. דוגמה מוקדמת לטיעון זה הועלתה על ידי וסילי לאונטיף ב-1983. לאונטיף הודה שלאחר שיבושים מסוימים, ההתקדמות במיכון לאורך המהפכה התעשייתית דווקא הגדילה את הביקוש לעובדים, כמו גם את שכרם, בזכות תופעות שנובעות מגידול בפריון. בעוד שמכונות בתקופה המוקדמת יותר צמצמו את הביקוש לשריריהם של העובדים, היו המכונות לא-אינטליגנטיות, ונזקקו לצבא גדול של מפעילים אנושיים, על מנת שתמשכנה לעבוד ולייצר. עם זאת, מאז הכנסת המחשבים לעולם העבודה, יש כיום צורך מועט יותר, לא רק בשרירים האנושיים, אלא גם בכוח החשיבה האנושי. לכן, על אף שהפרודוקטיביות ממשיכה לעלות, הביקוש המופחת לכוח עבודה אנושי עלול לבטא אבטלה גוברת ותשלום מופחת.

שגיאתם של הלודיטים

כשמתייחסים כיום בשפת היום-יום ללודיטים, הדבר נעשה, לרוב, על מנת לבטא את ההשקפה שהמודאגים מפני אבטלה טכנולוגית ארוכת טווח מפגינים כשל חשיבתי, כשהם נכשלים מלקחת בחשבון את מנגנוני הפיצוי. האנשים המתייחסים בדבריהם ללודיטים מצפים, בדרך כלל, שלא תהיינה השפעות ארוכות טווח על שיעורי התעסוקה ושבסופו של דבר שכרם של כלל העובדים יעלה, משום שהקידמה מסייעת בהגברת העושר הכולל של החברה. הכשל מתייחס למחאתם של הלודיטים בראשית המאה ה-19, כנגד השינויים שנלוו למהפכה התעשייתית, מחאה ממנה זוכרים כיום בעיקר את הריסת המכונות. במהלך המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21, ההשקפה הרווחת בקרב כלכלנים הייתה, שהאמונה ביחס להשתררותה של אבטלה טכנולוגית ארוכת טווח, הייתה אכן כשל לוגי. עם זאת, בעשור השני של המאה ה-21, התעצמה התמיכה בהשקפה שה"כשל", לכאורה, עשוי להיות אמיתי, אחרי ככלות הכל.

ישנן שתי הנחות יסוד בבסיס האמונה שקשיים ארוכי טווח עלולים להתפתח. הראשונה שבאה לכדי ביטוי יוחסה ללודיטים (על אף העובדה שאין המדובר כאן בהכרח בסיכום מדויק של הגותם), ועל פיה ישנה כמות סופית של עבודה זמינה, ואם המכונות תבצענה עבודה זו, לא תוכל להיות עבודה אחרת שיבצעו בני האדם. כלכלנים מכנים זאת בשם כשל צבר עבודה וטוענים, שבמציאות לא מתקיימות הגבלות כאלו. ההשקפה השנייה מבוססת על ההנחה שקשיים עלולים להתעורר בטווח הארוך, מבלי שיהיה להם כל קשר עם צבר העבודה. על פי השקפה זאת, כמות העבודה שעשויה להתקיים היא אין-סופית, אך עם זאת: 1. מכונות יכולות לבצע את רוב העבודות ה"קלות". 2. ההגדרה של מה שנחשב "קל" לביצוע מתרחבת, עם התקדמות טכנולוגיות המידע. 3. העבודות שמעבר לעבודות ה"קלות" (אלו שדורשות יותר ידע, כישרון ומיומנויות, כמו גם היכולת לבצע קישורים מעמיקים בין הפיסות השונות של הידע שברשות הארגון), עשויות לדרוש יותר כישורים קוגניטיביים מאלו שיכולים רוב בני האדם לספק, בהמשך תמידי לנטען בסעיף מספר 2. אפשרות אחרונה זו זוכה לתמיכתם של מצדדים מודרניים רבים באפשרות של אבטלה טכנולוגית שיטתית ארוכת טווח.

רמות המיומנות ואבטלה טכנולוגית

השקפה רווחת בדיון אודות השפעות חדשנות על שוק העבודה, היא שזאת פוגעת בעיקר בעובדים בעלי מיומנויות נמוכות, בעוד שהיא מטיבה עם העובדים המיומנים. על פי חוקרים דוגמת לורנס כץ, מצב עניינים זה עשוי להיות נכון ביחס לרוב המאה ה-20, אך עם זאת, בכל הנוגע למאה ה-19, חדשנות במקום העבודה פגעה בעיקר בפרנסתם של בעלי מלאכה מיומנים, ונשאה בחובה תועלות, ככלל, לבעלי הכישורים המועטים. בעוד שהחדשנות של המאה ה-21 כרוכה באובדן מקומות עבודה של חלק מהעובדים הפחות מיומנים, הרי שעובדים רבים אחרים שהִנם בעל מיומנויות נמוכות מפגינים עמידות לתהליכי האוטומציה, בזמן שעבודות צווארון לבן הדורשות כישורי ביניים, מבוצעות יותר ויותר על ידי תוכנות מחשב אוטונומיות.

מחקרים עדכניים, דוגמת זה שכתבו ג'ורג' גרץ וגאי מייקל, מצאו שלפחות בתחום אותו חקרו השניים - השפעת רובוטים תעשייתיים - חדשנות מביאה לעלייה בשכרם של בעלי המיומנויות הגבוהות, בעוד שיש לה השפעות שליליות יותר על העובדים בעלי המיומנויות הנמוכות ומיומנויות הביניים. דו"ח שנכתב על ידי קרל בנדיקט פריי, מייקל אוסבורן וסיטיגרופ ב-2015, הגיע למסקנה שחדשנות היוותה מכשול בעיקר בדרכם של בעלי עבודות הדורשות כישורים ברמות הבינוניות, אך עם זאת צפה הדו"ח שבעשור שלאחר מכן, השפעות האוטומציה תשפענה בצורה משמעותית בעיקר על העובדים בעלי הכישורים הנמוכים.

ג'ף קולבין טען בפורבס שתחזיות ביחס לסוגי העבודות שמחשבים לעולם לא יהיו מסוגלים לעשות, הוכחו כבלתי מדויקות. גישה טובה יותר לחיזוי המיומנויות שביחס אליהן יציעו בני האדם ערך מוסף, תהיה לברר מהם הענפים או הפעולות שביחס אליהם צפוי שנעמוד על כך שבני האדם יוסיפו להישאר אחראים על קבלת ההחלטות החשובות, כמו למשל שופטים, מנכ"לים וראשי השלטון, או במקומות בהם טבע האדם דורש סיפוק צרכים בין-אישיים עמוקים, אפילו אם ניתן למחשב ולמכן מטלות אלו.

בניגוד לכך, אחרים חוזים מצב בו אפילו עובדים בעלי מיומנויות גבוהות מאבדים רלוונטיות ומתיישנים; קרל בנדיקט פריי ומייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד צפו, שתהליכי מחשוב עשויים לייתר כמעט מחצית מהמשרות במשק, בתוך 10 עד 20 שנים. מתוך 702 משלחי יד שבחנו בנדיקט פריי ואוסבורן, הם מצאו קורלציה גבוהה בין חינוך והכנסה, ובין האפשרות שהמשרה תבוצע בעתיד על ידי מחשב או מכונה, כאשר עבודות משרדיות ועבודות בתחום השירות, נמצאות בסיכון הגבוה יותר. ב-2012 צפה וינוד קוסלה, מייסד-שותף של סאן מיקרוסיסטמס, כי 80% ממשרות הרופאים תוחלפנה בשני העשורים הקרובים בידי תוכנות אבחון רפואיות בעלות יכולות של למידה חישובית.

היסטוריה

טרום המאה ה-16

על פי הסופר גרגורי ווירול, סביר כי תופעת האבטלה הטכנולוגית התקיימה לפחות מאז המצאת הגלגל. לחברות עתיקות היו מגוון דרכים להקל על עוניים של אלו שלא היו מסוגלים לפרנס את עצמם באמצעות עבודותיהם. ייתכן אף שבסין העתיקה ובמצרים העתיקה פעלו מספר תוכניות סעד מרכזיות, בתגובה לתופעות של אבטלה טכנולוגית, המתוארכות לתקופה של האלף ה-2 לפנה"ס, אם לא קודם לכן. חסידי דת ההינדו, פיתחו מנגנוני תגובה מבוזרים אשר התאפיינו בסיוע לעניים באמצעות חיזוק אמונתם. ביוון העתיקה, מספר גדול של עובדים ללא תשלום עלולים היו למצוא עצמם מובטלים, הן בשל טכנולוגיות עתיקות לחיסכון בעבודה, הן בשל תחרות מצד עבדים ("מכונות בשר ודם"). לעיתים פועלים מובטלים אלו גוועו מרעב, או ששועבדו לעבדות בעצמם, אם כי במקרים מסוימים הם זכו להיתמך בידי נדבנים. פריקלס הגיב למה שנתפס כאבטלה טכנולוגית באמצעות השקת תוכניות של עבודות ציבוריות, על מנת לספק עבודות בתשלום למובטלים. היו שביקרו את תוכניותיו של פריקלס כבזבוז כספי ציבור, אך הם הובסו.

הדוגמה שהיא אולי הקדומה ביותר לדיון מלומד בתופעת האבטלה הטכנולוגית, ניתנה בתקופת אריסטו אשר שיער, בכרך הראשון של ספרו פוליטיקה, שאם מכונות עשויות להפוך מתקדמות די הצורך, לא יהיה עוד צורך בעבודתם של בני אנוש.

בדומה ליוונים, גם רומא העתיקה הגיבה לבעיית האבטלה הטכנולוגית בהקלה על העוני באמצעות נדבנות. היו תקופות בהן כמה מאות אלפי משפחות נתמכו בדרך זו בו זמנית. לעיתים תכופות פחות, נוצרו עבודות בצורה ישירה כתוצאה של עבודות ציבוריות, דוגמת אלו שנוצרו על ידי טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס ואחיו, גאיוס סמפרוניוס גרקכוס. מספר שליטים אף הרחיקו לכת עד כדי סירוב או איסור על המצאות וחידושים המובילים לקיצוץ בכוח העבודה האנושי. מחסור במשרות החל להתפתח באימפריה הרומית לקראת סוף המאה ה-2 לספירה, ומנקודה זו נראה כי האבטלה ההמונית באירופה שככה, במידה רבה, למשך פרק זמן של כאלף שנים.

בימי הביניים ובראשית תקופת הרנסאנס, ניכרה התרחבות באימוץ של טכנולוגיות חדשות שהומצאו, כמו גם של טכנולוגיות ותיקות יותר אשר נוצרו זה מכבר, אך עדיין היו בשימוש מצומצם ביותר בתקופה הקלאסית. אבטלה המונית החלה להתפתח שוב באירופה במאה ה-15, בחלקה בשל הצמיחה באוכלוסייה, ובחלקה בשל שינויים בזמינות של קרקע שהוקצתה לקיום חקלאות בת-קיימא, תוצאה של תהליכי גידור מוקדמים. כתוצאה מהאיום בהתעצמות האבטלה, שררה פחות סובלנות לטכנולוגיות משבשות חדשות. הרשויות באירופה צידדו לעיתים קרובות בקבוצות אינטרס אשר ייצגו פלחים קטנים באוכלוסייה העובדת, למשל גילדות אלה או אחרות, אסרו על טכנולוגיות חדשות, ולעתם אף הוציאו להורג אנשים אשר ניסו לקדם אותן או לסחור בהן.

המאה ה-16 עד המאה ה-18

בבריטניה הגדולה החלה האליטה השלטת לנקוט בגישה פחות מגבילה ביחס לחדשנות, מעט מוקדם יותר מהתקופה בה התרחש התהליך בשאר יבשת אירופה, מגמה שצוטטה כסיבה אפשרית ליתרון הראשוני של בריטניה בהנעת המהפכה התעשייתית. עם זאת, עוצמת החששות ביחס להשפעת החדשנות על התעסוקה, לא פחתה לכל אורך המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. דוגמה מפורסמת לחדשנות טכנולוגית שנדחתה ניתנה כאשר הממציא ויליאם לי הזמין את המלכה אליזבת הראשונה, לצפות במכונת סריגה המבטלת את הצורך בכוח העבודה האנושי. המלכה סירבה לאשר רישום פטנט על ההמצאה, בנימוק שהטכנולוגיה עלולה לגרום לאבטלה בקרב פועלי הטקסטיל. לאחר שעבר לצרפת ונכשל גם שם בקידום המצאתו, חזר לי לאנגליה, אך בקשתו סורבה שוב, הפעם על ידי מחליפהּ של אליזבת, ג'יימס הראשון, מלך אנגליה, בנימוק זהה.

לאחר המהפכה המהוללת, הצטמצמה מאד אהדת הרשויות לעובדים המודאגים מאובדן מקומות העבודה שלהם בשל חדשנות. זרם של הוגים מרקנטיליסטים, אשר השפעתם התעצמה בעקביות, קבעו כי החדרת טכנולוגיה החוסכת בכוח העבודה האנושי, תפעל למעשה לצמצום האבטלה, בכך שתאפשר לחברות בריטיות להגדיל את נתח השוק שלהן, כנגד תחרות זרה. החל בראשית המאה ה-18, לא יכלו עוד העובדים להסתמך כלל על תמיכה מצד הרשויות, בהתמודדותם מול האיום הנתפס של אבטלה טכנולוגית. לעיתים נקטו העובדים בגישות של פעולה ישירה, דוגמת שבירת המכונות שהוזכרה לעיל, בניסיונם להגן על עצמם מפני החדשנות המשבשת. יוזף שומפטר ציון כי עם התקדמות המאה ה-18, הוגים הזהירו את הציבור מפני סכנת האבטלה הטכנולוגית בתכיפות גוברת, כאשר יוהאן היינריך גוטלוב ג'אסטי מהווה דוגמה בולטת לכך. עם זאת, שומפטר גם ציין כי בקרב האליטות התגבשה ההשקפה הרווחת לפיה אבטלה טכנולוגית לא תהווה בעיה בטווח הארוך.

המאה ה-19

הדיונים אודות אבטלה טכנולוגיה הפכו לאינטנסיביים רק במאה ה-19, ובמיוחד בבריטניה הגדולה, שם התרכזו רבים מההוגים הכלכליים של העת ההיא. בהסתמך על עבודתם של ג'וזאיה טאקר ואדם סמית, מומחי הכלכלה הפוליטית החלו ליצור את מה שיהפוך לדיסציפלינת הכלכלה המודרנית. בעוד שדחו את רוב הנחות היסוד של המרקנטיליזם, חברי הדיסציפלינה החדשה הסכימו ברובם, שאבטלה טכנולוגית לא תהווה בעיה מתמשכת. עם זאת, בעשורים הראשונים של המאה ה-19, מספר מומחי כלכלה פוליטית מבטיחים יצאו כנגד ההשקפה האופטימיסטית וטענו כי חדשנות עלולה לגרום לאבטלה ארוכת טווח. עם אלו נמנו ז'אן שארל סיסמונדי, תומאס מלתוס, ג'ון סטיוארט מיל, והחל מ-1821, גם דייוויד ריקארדו עצמו. כמומחה הכלכלה הפוליטית המכובד ביותר של זמנו, אִתגרה השקפתו של ריקארדו את המומחים האחרים בדיסציפלינה. הכלכלן הבכיר הראשון שהגיב היה ז'אן בפטיסט סיי, אשר טען כי איש לא יכניס לפעולה מכונות, אם הן צפויות להפחית את מספר המוצרים שייוצרו, וכי כפי שחוק סיי קובע שהאספקה יוצרת ביקוש משלה, כך עובדים שנעקרו מבתיהם ימצאו באופן אוטומטי עבודה במקום אחר, לאחר שלשוק יינתן הזמן להתאים את עצמו. רמזי מקקולוך הרחיב ועיגן את השקפותיו האופטימיות של סיי ביחס לאבטלה טכנולוגית ונתמך על ידי רבים אחרים דוגמת צ'ארלס בבג', נאסו ויליאם סיניור, ועוד כלכלנים פוליטיים רבים, ידועים פחות. לקראת אמצע המאה ה-19, הצטרף קרל מרקס לוויכוח. בהתבססו על עבודותיהם של ריקארדו ומיל, הרחיק מרקס לכת והציג עמדה פסימית ביותר ביחס לאבטלה טכנולוגית. השקפותיו משכו אליו אוהדים רבים וייסדו אסכולה מחשבתית ארוכת שנים, אולם המיינסטרים הכלכלי לא השתנה באופן משמעותי. בשנות ה-70 של המאה ה-19, בפרט בבריטניה הגדולה, דעך העיסוק באבטלה טכנולוגית, הן בקרב ההמונים שמיעטו לדאוג מהסוגיה, הן בקרב המלומדים שמיעטו להתווכח על אודות הנושא. נעשה ברור יותר ויותר כי החדשנות מגבירה את השגשוג בקרב כל חלקי החברה הבריטית, כולל בקרב מעמד הפועלים. כפי שהאסכולה הקלאסית של המחשבה הכלכלית פינתה את מקומה לאסכולה הנאו-קלאסית, כך הודקה גם כלכלת המיינסטרים לקחת בחשבון ולהפריך את טיעוניהם הפסימיים של מיל ושל ריקארדו.

המאה ה-20

במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-20, אבטלה המונית לא היוותה בעיה רצינית כפי שהייתה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. בעוד שכלכלנים מהאסכולה המרקסיסטית, לצד כמה הוגים אחרים, עדיין אִתגרו את ההשקפה האופטימית הרווחת, אבטלה טכנולוגית לא היוותה מקור רציני לדאגה בעבור הזרם המרכזי של החשיבה הכלכלית, עד אמצע, או אף לקראת סוף, שנות ה-20 של המאה ה-20. בשנות ה-20 הגיחה האבטלה ההמונית שוב כסוגיה בוערת ברחבי אירופה. בנקודה זו בזמן שיגשגה ארצות הברית יותר מאירופה, אך גם שם החלה האבטלה להתעצם, באזורים העירוניים, החל מ-1927. עובדים באזורים הכפריים של ארצות הברית החלו לסבול מאובדן משמעותי של מקומות עבודה עוד מראשית שנות ה-20. רבים נעקרו ממקום עבודתם כשהוחלפו על ידי טכנולוגיה חקלאית משופרת, למשל הטרקטור. מרכז הכובד של הוויכוחים הכלכליים עבר בשלב זה מבריטניה לארצות הברית, וכאן היה עיקר התרחשותן של שתי התקופות העיקריות במאה ה-20 של ויכוחים אודות אבטלה טכנולוגית.

תקופות השיא של שני הוויכוחים הללו היו בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנות ה-60 של המאה ה-20. על פי ההיסטוריון הכלכלי גרגורי ווירול, לשני הפרקים הללו היו כמה קווי דמיון משותפים: לשני המקרים קדמו תקופות בהן התפרצה דאגה עממית ביחס לנושא, אשר הוצתה על ידי הגידול האחרון באבטלה. בשני המקרים הדיונים לא יושבו באופן סופי, אך התפוגגו כשפחתה האבטלה לנוכח פרוץ מלחמה - מלחמת העולם השנייה בסוף שנות ה-30, ומלחמת וייטנאם בשנות ה-60. בשני המקרים נוהלו הדיונים בתוך הפרדיגמה השלטת בזמנה, עם התייחסות מועטה יותר לחשיבה מוקדמת. בשנות ה-30 הִרבו האופטימיסטים לבסס את טיעוניהם על אמונות נאו-קלאסיות ביחס לכוח התיקון העצמי של השווקים, אשר יפחית אוטומטית כל אבטלה קצרת-טווח באמצעות מנגנוני פיצוי. בשנות ה-60 הייתה האמונה במנגנוני פיצוי חזקה פחות, אך הזרם המרכזי של הכלכלה הקיינסיאנית בעת ההיא האמין, ככלל, שהתערבות ממשלתית תהיה מסוגלת לאפס כל אבטלה טכנולוגית מתמשכת, שלא סולקה בשלמותה על ידי כוחות השוק. דמיון נוסף ניכר בפרסום של מחקרים פדרליים חשובים, לקראת סופה של כל אחת מהתקופות, אשר הציגו ממצאים נרחבים לפיהם אבטלה טכנולוגית לא מתרחשת (אם כי המחקרים הסכימו שהחדשנות הייתה גורם מרכזי בעקירתם של עובדים ממקומות עבודתם, בטווח הקצר, והמליצו על פעולה ממשלתית לאספקת עזרה).

כשתור הזהב של הקפיטליזם, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הגיע לסיומו בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, האבטלה זינקה שוב, והפעם נשארה גבוהה יחסית עד סוף המאה, בקרב רוב הכלכלות המפותחות. מספר כלכלנים, שפול סמואלסון היה, קרוב לוודאי, הבולט ביניהם, טענו שוב כי ייתכן שהתופעה נגרמה כתוצאה מחדשנות. פורסמו גם מספר מסמכים שזכו לתפוצה רחבה והזהירו מפני אבטלה טכנולוגית. אלו כללו את ספרו של ג'יימס אלבוס: Peoples' Capitalism: The Economics of the Robot Revolution; את מחקריו של דייוויד נובל אשר פורסמו ב-1984 וב-1993; את ספרו של ג'רמי ריפקין, The End of Work, מ-1995; ואת הספר The Global Trap, שפורסם ב-1996. באופן כללי, בעשורים שסגרו את המאה ה-20 ניכרה הרבה יותר דאגה ביחס לאבטלה טכנולוגית באירופה, בהשוואה לארצות הברית. ככלל, בשונה מהתקופות בהן התקיימו דיונים אינטנסיביים בנושא בשנות ה-30 ובשנות ה-60 של המאה ה-20, הקונצנזוס לאורך המאה ה-20, הן בקרב כלכלנים מקצועיים, הן בקרב הציבור הרחב, היה שהטכנולוגיה אינה גורמת אבטלה לטווח הארוך.

המאה ה-21

הקונצנזוס ביחס להנחה שחדשנות אינה גורמת אבטלה לטווח הארוך, החזיק מעמד בעשור הראשון של המאה ה-21, על אף שמספר מחקרים אקדמיים הוסיפו לאתגר אותו, כמו גם מסמכים פופולריים כגון Robotic Nation של מרשל בריין ו-The Lights in the Tunnel: Automation, Accelerating Technology and the Economy of the Future של מרטין פורד.

הדאגה ביחס לאבטלה טכנולוגית גדלה ב-2013, בחלקה בשל מספר מחקרים שחוזים גידול משמעותי באבטלה הטכנולוגית בעשורים הבאים, כמו גם בשל עדויות אמפיריות שמעידות על כך שבמגזרים מסוימים שיעורי התעסוקה ירדו בכל רחבי העולם, על אף עלייה בתפוקה, ובכך שוללות את הגלובליזציה ואת האוף-שורינג, כסיבות היחידות לאבטלה הגוברת.

ב-2013 הצהיר פרופסור ניק בלום מאוניברסיטת סטנפורד, שלאחרונה היו שינויים משמעותיים ברמות הדאגה ביחס לאבטלה טכנולוגית, בקרב עמיתיו הכלכלנים. ב-2014 דיווח הפייננשל טיימס כי השפעת החדשנות על משרות היוותה תמה דומיננטית בדיונים הכלכליים שהתקיימו לאחרונה. על פי מה שכתב הפוליטיקאי בעבר ואיש האקדמיה בהווה, מייקל איגנטייף, ב-2014, שאלות ביחס להשפעות השינויים הטכנולוגיים "רודפות את הפוליטיקה הדמוקרטית בכל מקום". החששות כוללים ראיות שמראות ירידה בתעסוקה בכל רחבי העולם בקרב משלחי יד כגון ייצור; נפילה בשכר המתמשכת מזה כמה עשורים בקרב עובדים בעלי כישורים בינוניים או נמוכים, על אף שהפריון ממשיך לעלות; גידול בתעסוקה לא יציבה, דוגמת זו המתבססת על פלטפורמות של כלכלה משתפת; והתרחשותן של jobless recoveries (תופעה בה ישנה צמיחה מקרו-כלכלית, בעוד ששיעור התעסוקה אינו עולה, או אף יורד) לאחר תקופות המיתון האחרונות. במאה ה-21 נראו מגוון משרות בהן מועסקים עובדים מוכשרים, אשר מכונות השתלטו עליהן חלקית כגון תרגום, מחקר משפטי, ואף כתיבה עיתונאית על תחום המשפט. עבודות בתחומים טיפוליים, עבודות בתחום הבידור, ומשרות הדורשות אמפתיה, אשר בעבר נחשבו כולן כמשרות המוגנות מפני אוטומציה, החלו אף הן להיות מבוצעות על ידי רובוטים. מזכיר האוצר של ארצות הברית לשעבר, הפרופסור לכלכלה, לורנס סאמרס, הצהיר ב-2014 כי איננו מאמין עוד שהאוטומציה תיצור תמיד משרות חדשות וכי "זו איננה אפשרות עתידית היפותטית. זה משהו שמתהווה לנגד עינינו ברגע זה". פרופסור מארק מקארתי, האוחז בעצמו בהשקפה אופטימית ביחס לאבטלה טכנולוגית, הצהיר בסתיו 2014 כי "הדעה הרווחת" כיום היא שעידן האבטלה הטכנולוגית הגיע.

בכנס הפורום הכלכלי העולמי שהתקיים בדאבוס ב-2014 דיווח תומאס פרידמן על כך שנראה כי הקשר בין טכנולוגיה ובין אבטלה היה התמה הדומיננטית בדיונים שהתקיימו באותה התקופה. סקר שנערך בדאבוס באותה השנה מצא ש-80% מ-147 המשיבים, הסכימו שטכנולוגיה מאיצה את הגידול באבטלה. בכנס הפורום הכלכלי העולמי שנערך בדאבוס ב-2015 מצאה העיתונאית גיליאן טט שכמעט כל הנציגים המשתתפים בדיון על אי-שוויון וטכנולוגיה, ציפו לעלייה באי-השוויון בחמש השנים הבאות, ונימקו זאת בהתקה טכנולוגית של משרות. ב-2015 זכה מרטין פורד ב-Financial Times and McKinsey Business Book of the Year Award עבור ספרו Rise of the Robots: Technology and the Threat of a Jobless Future ובשנה זו גם התקיימה הפסגה העולמית הראשונה בנושא אבטלה טכנולוגית, בניו יורק. בסוף 2015 פורסמו אזהרות ביחס להחמרה פוטנציאלית אפשרית נוספת באבטלה הטכנולוגית על ידי אנדי הלדיין, הכלכלן הראשי של בנק אנגליה, ועל ידי איגנסיו ויסקו, נגיד בנק איטליה.

כלכלנים אחרים, עם זאת, נותרו אופטימיים ביחס לתחזיות בדבר האפשרות להימנע מאבטלה טכנולוגית ארוכת טווח. ב-2014, Pew Research Center בדק ביסודיות את עמדותיהם של 1,896 כלכלנים ומומחי טכנולוגיה ומצא דעות מפוצלות: 48% מהמשיבים האמינו שטכנולוגיות חדשות יחליפו יותר משרות משייצרו עד שנת 2025, בעוד ש-52% החזיקו בעמדה אחרת. לא כל המחקרים האמפיריים האחרונים מצאו ראיות התומכות בעמדה הפסימית ביחס לאבטלה טכנולוגית. מחקר שפורסם ב-2015, אשר בדק את השפעת רובוטים תעשייתיים ב-17 מדינות בין 1993 ל-2007, לא מצא כל צמצום בתעסוקה שנגרם בגלל הרובוטים, ושבנוסף, היה גידול מתון בשכר הכולל. הפרופסור לכלכלה ברוס צ'פמן מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה פירש, שמחקרים דוגמת אלו של פריי ואוסבורן נוטים להפריז בהסתברות של אובדן משרות עתידי, כשהם נכשלים מלהביא בחשבון את הצפי להיווצרות משרות חדשות בזכות הטכנולוגיה, בתחומים שכעת אינם ידועים לנו.

מחקר שנערך על ידי Oxford Martin School (יחידה למדיניות ולמחקר בחטיבה למדעי החברה באוניברסיטת אוקספורד) הראה שעובדים שמעורבים ב"משימות המגיעות בעקבות נהלים שהוגדרו היטב, שיכולות להיות מבוצעות בקלות על ידי אלגוריתמים מתוחכמים", נמצאים בסיכון להיעקר ממקומות עבודתם. המחקר, אשר פורסם ב-2013, מראה שאוטומציה יכולה להשפיע הן על העובדים המיומנים, הן על אלו הלא מיומנים, כמו גם על עיסוקים המאופיינים בשכר גבוה, לצד כאלו המאופיינים בשכר נמוך. עם זאת, משרות פיזיות בסיכון נמוך נמצאות בסיכון הגבוה ביותר. כך או אחרת, על פי מחקר שפורסם ב-McKinsey Quarterly (כתב עת עסקי למנהלים בכירים המתמקד בתאוריה ארגונית ובניהול) ב-2015, השפעות המִחשוב, במרבית המקרים, אינן מביאות להחלפת עובדים, אלא לאוטומציה של חלקים מן המשימות שהם מבצעים.

פתרונות

סירוב לחדשנות או מניעתהּ

בפרספקטיבה היסטוריה, חדשנות נאסרה לעיתים בשל חששות ביחס להשפעותיה על תעסוקה. עם זאת, מאז פיתוחה של הכלכלה המודרנית, אפשרות זו, ככלל, אפילו לא נשקלה כפתרון, לפחות לא בקרב כלכלנים מתקדמים. אפילו פרשנים האוחזים בעמדות פסימיות ביחס לאבטלה טכנולוגית ארוכת טווח, משקללים בקביעות את החדשנות כמועילה לחברה בכללותה, כשג'ון סטיוארט מיל הוא ככל הנראה הכלכלן הפוליטי המערבי הבולט היחיד שהציע לאסור על שימוש בטכנולוגיה, כפתרון אפשרי לאבטלה.

כלכלנים החוסים תחת האסכולה הגנדית לכלכלה קראו לעיכוב הטמעתן של מכונות החוסכות בכוח עבודה, עד שתורגש הקלה באבטלה, אך עצה זו נדחתה בדרך כלל על ידי ג'ווהרלל נהרו, שהפך לראש הממשלה ברגע שהודו זכתה בעצמאותה. המדיניות שדגלה בהאטת הצגתה של חדשנות על מנת להימנע מאבטלה טכנולוגית, זכתה, עם זאת, להיות מיושמת במאה ה-20 בסין, תחת ממשלו של מאו דזה-דונג.

תשלומי רווחה

השימוש במגוון צורות של סובסידיות ונדבות, התקבל לעיתים קרובות כפתרון לבעיות שנוצרו עקב אבטלה טכנולוגית, אפילו על ידי שמרנים ועל ידי אלו שאחזו בעמדות אופטימיות ביחס להשפעות ארוכות טווח של חדשנות טכנולוגית על תעסוקה. תוכניות רווחה נטו, לאורך ההיסטוריה, להאריך חיים ולהפוך לקבועות, ברגע שהופעלו, בהשוואה לפתרונות אחרים לאבטלה, דוגמת יצירת משרות בצורה ישירה באמצעות עבודות ציבוריות. על אף היותו האדם הראשון אשר תיאר מערכת פורמלית של מנגנוני פיצוי, רמזי מקקולוך, כמו גם רוב הכלכלנים האחרים מהגישה הקלאסית, סינגר על הגשת סיוע ממשלתי לאנשים שסבלו מאבטלה טכנולוגית, מתוך הבנה שההתאמות שמבצע השוק להטמעת טכנולוגיה חדשה, אינן מתרחשות באופן מיידי, ושאלו שאיבדו את משרותיהם לטכנולוגיות החוסכות בכוח העבודה, לא יהיו מסוגלים תמיד להשיג משרות חדשות בכוחות עצמם.

הכנסה בסיסית לכל

ערך מורחב – הכנסה בסיסית לכל

מספר פרשנים טענו שצורות מסורתיות של תמיכות מטעם מנגנוני הרווחה, עשויות שלא להספיק בתגובה לאתגרים העתידיים שתציב האבטלה הטכנולוגית והציעו, לכן, את ההכנסה הבסיסית לכל כאלטרנטיבה. עם המצדדים בצורות כלשהן של הכנסה בסיסית לכל כפתרון לאבטלה הטכנולוגית נמנים מרטין פורד, אריק בריניולפסון, רוברט רייך וגאי סטנדינג. רייך הרחיק לכת עד כדי הצגת הטענה שהכנסה בסיסית לכל, אשר ייתכן שתיושם באמצעות מס הכנסה שלילי, היא "כמעט בלתי נמנעת", בעוד שסטנדינג אמר בעבר כי הוא רואה את ההכנסה הבסיסית לכל הופכת "חיונית מבחינה פוליטית". מאז סוף 2015, ניסויי פיילוט בהפעלת הכנסה בסיסית לכל הוכרזו בפינלנד, בהולנד ובקנדה. סינגור נוסף אודות הכנסה בסיסית לכל הושמע לאחרונה על ידי מספר יזמים טכנולוגיים, שהבולט מביניהם הוא סם אלטמן, נשיא Y Combinator.

ספקנות ביחס להכנסה בסיסית לכל מגיעה הן מחוגי השמאל, הן מחוגי הימין הפוליטי, והצעות לצורות שונות שלה, הגיעו מכל חלקי הספקטרום הפוליטי. לדוגמה, בעוד שההצעה בצורתה המוכרת ביותר (מיסוי וחלוקה) נחשבת בדרך כלל לכזאת הנשענת על אידיאלים המגיעים מהשמאל הפוליטי, שאנשים מהימין הפוליטי מנסים להתגונן בפניהם, צורות אחרות של הכנסה בסיסית לכל הוצעו אפילו על ידי ליברטריאנים, למשל על ידי פרידריך פון האייק ומילטון פרידמן. תוכנית הסיוע למשפחות (Family Assistance Plan) של הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון מ-1969, שהיה לה הרבה במשותף עם רעיון ההכנסה הבסיסית לכל, אושרה בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך נדחתה על ידי הסנאט.

אחת ההתנגדויות להכנסה בסיסית לכל נובעת מכך שהיא עלולה להוות תמריץ שלילי ליציאה לעבודה, אך ישנן אינדיקציות מניסויים ותיקים בהודו, אפריקה וקנדה, שאין זה המצב, ושהכנסה בסיסית מעודדת יזמות בדרג נמוך, ועבודה שיתופית ופרודוקטיבית יותר. התנגדות נוספת לרעיון ההכנסה בסיסית לכל, היא שמימון תוכניות אלו מהווה אתגר תקציבי כביר. בעוד שרעיונות חדשים ליצירת הכנסות הועלו, השאלה בדבר הדרך לממן הכנסה בסיסית לכל נותרה שנויה במחלוקת, כשהסקפטים פוטרים אותה כאוטופית. אפילו מנקודת מבט פרוגרסיבית עולות דאגות שהכנסה בסיסית לכל אשר תיקבע על סכום נמוך מדי, עלולה שלא לסייע לאלו שהם הפגיעים ביותר מן הבחינה הכלכלית, במיוחד אם תמומן מקיצוץ צורות אחרות של רווחה.

על מנת לתת מענה טוב יותר לדאגות ביחס למימון, כמו גם לדאגות ביחס לשליטה הממשלתית, מודל חלופי אחד מציע כי העלויות והשליטה תחולקנה ברחבי המגזר הפרטי, במקום בזה הציבורי. חברות בכל ענפי המשק תחויבנה להעסיק עובדים אנושיים, אך תיאורי העבודה יושארו לביצוע על ידי חדשנות פרטית ויחידים יצטרכו להתחרות על קבלה למקום עבודה, כמו גם על ההישארות בו. זו תהיה החלופה ברת ההשוואה של הכנסה בסיסית לכל בסקטור העסקי, כלומר, צורה מבוססת שוק של הכנסה בסיסית לכל. חלופה אחרת של צורה מבוססת שוק הוצעה על ידי ה-Center for Economic and Social Justice כחלק מ-"a Just Third Way" (אידאולוגיית דרך שלישית עם דגש חזק יותר על צדק), באמצעות תפוצה נרחבת יותר של כוח וחירות.

חינוך

שיפור זמינותו של חינוך איכותי, בכלל זה הכשרה מקצועית למבוגרים, הוא פתרון שאינו נתקל בהתנגדות עקרונית של צד כלשהו של המפה הפוליטית, ומתקבל בברכה אפילו על ידי אלו שאוחזים בהשקפות אופטימיות ביחס לאפשרות שתתרחש אבטלה טכנולוגית ארוכת טווח. חינוך משופר, במימון הממשלה, זוכה לפופולריות רבה במיוחד בקרב תעשיינים. עם זאת, מספר חוקרים מהאקדמיה טענו שחינוך משופר לבדו לא יספיק לצורך פתרון בעיית האבטלה הטכנולוגית, כשהם מצביעים על הצניחה האחרונה בביקוש לעובדים עם מיומנויות ברמות הביניים וציינו את האפשרות שלא כל העובדים מסוגלים לרכוש בקיאות במיומנויות המתקדמות ביותר. קים טייפל אמרה ש"העידן של התחלקות ההכנסות על פי עקומת פעמון, אשר תמך במעמד ביניים בולט, הסתיים... חינוך לבדו אינו הולך לפצות על הפער". בדומה לזאת, ב-2011 טען הכלכלן, חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, כי חינוך טוב יותר יהווה פתרון לא מספק לאבטלה טכנולוגית.

עבודות ציבוריות

באופן מסורתי, בתוכניות של עבודות ציבוריות נעשה שימוש כדרך ממשלתית להאצה ישירה של התעסוקה, על אף שלדרך זו קמו בדרך כלל מתנגדים שמרנים. ז'אן בפטיסט סיי, על אף היותו מזוהה, בדרך כלל, עם כלכלת שוק חופשי, המליץ שעבודות ציבוריות תהוונה פתרון לאבטלה טכנולוגית. פרשנים מסוימים, למשל פרופסור מתיו פורסטייטר, המליצו שעבודות ציבוריות, כמו גם תעסוקה מובטחת במגזר הציבורי, עשויות להוות פתרון אידיאלי לאבטלה טכנולוגית, כשבשונה מתוכניות הבטחת הכנסה או רווחה, הן מספקות לאנשים הכרה חברתית ומעורבות משמעותית הצומחות מעבודה.

עבור כלכלות מתפתחות, עבודות ציבוריות עשויות להיות פתרון קל יותר לניהול, בהשוואה לתוכניות רווחה אוניברסליות. נכון ל-2015, הקריאות לעבודות ציבוריות בכלכלות המתקדמות נשמעו בתדירות מופחתת, אפילו על ידי גורמים פרוגרסיביים, בשל דאגות ביחס לחוב הציבורי. יוצא דופן חלקי מתקיים ביחס להוצאה על תשתיות, אשר עליה הומלץ כעל פתרון לאבטלה טכנולוגית, אפילו על ידי כלכלנים שקודם לכן זוהו עם אג'נדה נאו-ליברלית, דוגמת לורנס סאמרס.

קיצור שעות העבודה

ב-1870 עבד העובד האמריקני 75 שעות עבודה שבועיות, בממוצע. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עמד שבוע העבודה הממוצע של העובד האמריקאי על 42 שעות בלבד, וירידה דומה ניכרה גם ביתר הכלכלות המפותחות בעולם. על פי וסילי לאונטיף, הייתה כאן עלייה מרצון באבטלה הטכנולוגית. הצמצום בשעות העבודה סייע בחלוקת העבודה הזמינה, והוא הועדף על ידי העובדים ששמחו לצמצם את שעות העבודה ולזכות בשעות פנאי נוספות, כחידוש שסייע, ככלל, באותה העת, להגדיל את שיעור ההשתכרות שלהם.

צמצום נוסף בשעות העבודה הוצע כפתרון אפשרי לצמצום האבטלה על ידי כלכלנים מסוימים, למשל ג'ון קומונס, ג'ון מיינרד קיינס ולואיג'י פזינטי. עם זאת, עם הצטמצמותו של שבוע העבודה הממוצע לכדי 40 שעות שבועיות, ניכרה פחות התלהבות בקרב העובדים להשגת צמצום נוסף בשעות העבודה, בשל השאיפה להימנע מקיצוץ בהכנסה, כמו גם בשל הערך המיוחס לעבודה כשלעצמה, גם, אך לא רק, בהתייחס לידע ולמיומנויות הנרכשות והמשתמרות עם ביצוע משימות. ככלל, כלכלני המאה ה-20 טענו כנגד צמצום נוסף של שעות העבודה כפתרון לאבטלה, בטענה שהנחה זו משקפת את כשל צבר עבודה. ב-2014 הציע אחד ממייסדי גוגל, לארי פייג', שבוע עבודה בן ארבעה ימים, כך שככל שהטכנולוגיה תמשיך להחליף עובדים ולבצע את עבודותיהם, יותר בני אדם יוכלו למצוא תעסוקה.

הרחבת הבעלות על נכסים טכנולוגיים

הוצעו מספר פתרונות שאינם נופלים בקלות לחלוקה הקטגורית של שמאל וימין בפוליטיקה. אלו כוללים את הרחבת הבעלות על רובוטים ונכסי הון פרודוקטיביים אחרים. על הרחבת הבעלות על טכנולוגיות ייעצו אישים דוגמת ג'יימס אלבוס, ג'ון לנקסטר, ריצ'רד פרימן ונואה סמית. ג'רון לנייר הציע פתרון בעל דמיון מסוים: מנגנון לפיו אנשים רגילים מקבלים מיקרו-תשלומים בעבור ה-Big data שהם מייצרים באמצעות גלישה שגרתית באינטרנט, ואספקטים אחרים של נוכחותם המקוונת.

שינויים מבניים לקראת כלכלת פוסט-מחסור

תנועת הצייטגייסט ופרויקט ונוס, כמו גם שלל ארגונים ואנשים אחרים, הציעו ליישם שינויים מבניים לקראת הופעתה של כלכלת פוסט-מחסור, בה אנשים "ישוחררו" מעבודותיהם המונוטוניות, האוטומטיות, במקום ש"יאבדו" את מקומות עבודתם. על פי המערכת שהוצעה על ידי תנועת הצייטגייסט, כל המשרות שהן אוטומטיות באופיין, תבוטלנה לטובת השאת ערך חברתי אפסי (כגון פרסום רגיל), תיועלנה על ידי שיתופי פעולה ותהליכים ברי-קיימא, פתוחים ויעילים יותר, או שתבוצענה על בסיס אלטרואיזם ורלוונטיות חברתית, בניגוד לכפייה או לרווח כספי. התנועה גם משערת כי העובדה שאנשים ייהנו משעות פנאי רבות יותר, תאפשר רנסאנס של יצירתיות, חדשנות, הון חברתי וקהילתיות, כמו גם הפחתת מתחים פסיכולוגיים.

פתרונות אחרים

באיום האבטלה הטכנולוגית נעשה שימוש, מעת לעת, על ידי כלכלנים הדוגלים בכלכלת שוק חופשי, כהצדקה לרפורמות בצד ההיצע, על מנת להקל על מעסיקים לשכור ולפטר עובדים. לעומת זאת, אבטלה טכנולוגית גם שימשה כסיבה להצדיק גידול בהגנה על עובדים. כלכלנים שונים, בכללם לורנס סאמרס, ייעצו על חבילת צעדים שעשוי להתעורר צורך ביישומם. סאמרס ייעץ על שיתופי פעולה נמרצים לצורך טיפול במנגנונים, תכנונים ותכסיסים רבים - דוגמת מקלטי מס, סודיות בנקאית, הלבנת הון וארביטראז' רגולטורי - אשר מאפשרים למחזיקים בהון משמעותי להימנע מתשלומי מיסים, ולהקשות על צבירת הון רב מבלי שתידרשנה "תרומות חברתיות גדולות" בתמורה. סאמרס הציע אכיפה נמרצת יותר של חוקים נגד מונופולים; הפחתת ההגנה ה"מופרזת" על קניין רוחני; עידוד נמרץ יותר של תוכניות שיתוף רווחים, שעשויות להועיל לעובדים ולהעניק להם חלק בהצטברות העושר; קידום הסכמים הנובעים ממשא ומתן קיבוצי; שיפורים בממשל התאגידי; חיזוק הרגולציה הפיננסית לחיסול הסובסידיות לפעילות הפיננסית; הקלת ההגבלות על שימוש בקרקע, שעלולות לגרום להמשך האמרת ערכם של נכסי נדל"ן; הכשרה טובה יותר לצעירים, והסבה מקצועית לעובדים שנעקרו ממקומות עבודתם; והגברת ההשקעה הציבורית והפרטית בפיתוח תשתיות, כגון תחבורה וייצור אנרגיה.

מייקל ספנס טען שתגובה להשפעות העתידיות של הטכנולוגיה תדרוש הבנה מפורטת של הזרמים והכוחות הגלובליים שהטכנולוגיה הניעה. ההתאמה להם "תדרוש שינויים במערכי החשיבה, במדיניות, בהשקעות (בפרט בהשקעות בהון האנושי), ואולי גם במודלים של תעסוקה והפצה".

מאז פרסום ספרם Race Against the Machine, ב-2011, הפרופסורים אנדרו מקאפי ואריק בריניולפסון מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, בלטו בקרב המומחים המביעים דאגה ביחס לאבטלה טכנולוגית. עם זאת, שני הפרופסורים נשארו אופטימיים יחסית וקבעו כי "המפתח לניצחון במרוץ הוא לא להתחרות במכונות, אלא להתחרות עם המכונות".

קישורים חיצוניים

• אורי פסובסקי, ובינתיים, מתחת לפני השטח, באתר כלכליסט, 5 ביולי 2012
• אשר שכטר, אחרי מעמד הפועלים, הטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים, באתר TheMarker‏, 1 בנובמבר 2013
• אקונומיסט, האם תוחלפו על ידי מחשב? הגל שמאיים להטביע את העובדים בעולם, באתר TheMarker‏, 21 בינואר 2014
• אשר שכטר, האם אתם מוכנים לעידן המכונות החכמות?, באתר TheMarker‏, 26 באפריל 2014
• מירב ארלוזורוב, זהירות: 900 אלף ישראלים עומדים לגלות שאין צורך במקצוע שלהם, באתר TheMarker‏, 11 בנובמבר 2014
• נירית כהן, ‏מי מפחד מרובוטים?, באתר גלובס, 18 במאי 2015
• אשר שכטר, איפה הרובוטים שהבטיחו לנו?, באתר TheMarker‏, 21 במאי 2015
• נירית כהן, ‏העולם בו המכונות לוקחות לנו את כל העבודה - אינו חלום, באתר גלובס, 10 בנובמבר 2016
• רועי צזנה, אף אחד (כמעט) לא בטוח, באתר TheMarker‏, 22 במאי 2017
• יעל אלנתן וטל כספין, ‏הרובוטים באים לאט, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 13 בנובמבר 2017
• איתי אילנאי, להפסיד את המשרה לרובוט, באתר "ידיעות אחרונות", 14 באוגוסט 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24970723אבטלה טכנולוגית