תעשיית הרכב בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל הוקמו בה מפעלים אחדים לייצור מכוניות ומשאיות, אך מיזמים אלה כשלו מבחינה כלכלית, עקב היקף הייצור המצומצם. נמשכים פיתוח וייצור של כלי רכב לכוחות הביטחון (גם ליצוא), וכן הרכבה של אוטובוסים. כן הוקמו בישראל מפעלים שונים לייצור רכיבים לתעשיית הרכב, כגון מצברים וצמיגים, מכלולי הנעה, חלקים ביציקה מדויקת, בעיבוד פלסטי ובעיבוד שבבי. בהתאחדות התעשיינים בישראל קיימת סקציה של ארגון תעשיות הרכב[1] במאה ה-21 תפסה ישראל מקום נכבד בתעשיית התוכנה והחומרה הייעודיים לכלי רכב.

תעשיית הרכב בישראל בשנות השלושים והארבעים

מקובל לראות את תחילתה של תעשיית הרכב בישראל עוד בשנות השלושים (1935), בניסיון ראשון של חברה א"י למובילים להרכיב בארץ כלי רכב בריטי – ה-סטנדרד כרמל. ניסיון זה בא אל קצו לאחר הרכבתן של מכוניות ספורות.

עם קום המדינה ולאורך שנותיה הראשונות, החלה ממשלת ישראל לנסות וליזום הקמת מפעלי תעשייה בארץ. בשנים אלה היצוא היה מצומצם, ומחסור תמידי במטבע חוץ אפיין את הפעילות הכלכלית והקשה על ייבוא של מוצרים הכרחיים למדינה המתפתחת. היו אלה גם ימי התגבשותו של החרם הערבי שיצר קשיים רבים בייבוא חומרי גלם ומוצרים רבים ארצה, ובהם כלי רכב.

נסיונותיה של הממשלה לקיים בארץ מפעלי רכב כשלוחות של יצרנים בינלאומיים, נכשלו. תוכניות להקמת מיזמים כאלה בשיתוף עם פורד האמריקאית ופיאט האיטלקית לא יצאו אל הפועל בלחץ החרם הערבי. בבסיסו של הצורך להקמת תעשייה מקומית ובכלל זה תעשיית רכב, עמדו כמה גורמים, ובהם הצורך ביצירת מקומות תעסוקה, הצורך באספקה סדירה לשוק המקומי, ואולי החשוב מכל - הכנסת מט"ח ארצה מתוצרת מיוצאת.

החלוצה: חברת קייזר-פרייזר לישראל

ערך מורחב – קייזר-אילין תעשיות
יצוא מכוניות מתוצרת קייזר פרייזר לפינלנד

בשנת 1951 נחנך מפעל הרכב הראשון בישראל. המפעל, "קייזר-פרייזר לישראל", מיזם של איש העסקים אפרים אילין וקייזר פרייזר (Kaiser-Frazer), שהייתה חברת מכוניות אמריקאית חדשה, שנוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה. המפעל החל להרכיב בישראל מגוון כלי רכב, ראשית מתוצרת קייזר-פרייזר כגון "קייזר מנהטן" ו"הנרי ג'יי", ובהמשך ג'יפים מתוצרת ויליס, "דופין" ו"קטר שבו" של רנו הצרפתית, (קונטסה 900, קונטסה 1300,[2] ו-טנדרים הינו בריסקה)[3] מתוצרת חברת הינו מוטורס היפנית ו"לארק" הקומפקטית האמריקנית של סטודיבייקר.

חייו של המפעל היו רצופים תלאות, חלקן תוצאה של תמורות שחלו אצל שותפותיה לדרך מעבר לים: קייזר האמריקאית סבלה נזקים מהחרם הערבי עקב מעורבותה בפרויקט, אך המשיכה. לעומתה, רנו הצרפתית נכנעה לאותו לחץ וביטלה את חוזה הייצור בארץ של מכוניות מתוצרתה, ויצורן של הקונטסה והלארק הופסק בחברות האם. בשנת 1969, מקץ 18 שנות פעילות, שבמהלכן יוצרו כ- 56 אלף כלי רכב, נמכר מפעל א. אילין תעשיות בע"מ (כשמו אז) למתחרה הישראלי העיקרי שלו - אוטוקרס.

אוטוקרס חב' בע"מ

ערך מורחב – אוטוקרס

ראשית דבר בשנת 1952, בסדנה חיפאית של לדיסלאב שנלר. סדנה זו ייצרה תלת אופן פשוט, שייעודו המקורי חלוקת חלב, ברישיון רליאנט הבריטית (אנ'). באמצע שנות ה-50 חבר אל שנלר איש העסקים יצחק שובינסקי, שהיה דמות מוכרת בעולם המסחר הישראלי. שובינסקי שאף לפתח תעשיית רכב של ממש ולא להסתפק באותו רכב תלת גלגלי, ובשנת 1957 שינתה הסדנה הקטנה של שנלר את פניה והפכה לחברת "אוטוקרס" (Autocars).

תחילת הדרך, בדומה למפעלו של אילין, הייתה בחיפוש אחר דגמי מכוניות המיוצרות בהצלחה בעולם והרכבתם במפעל בארץ. גם יצחק שובינסקי נתקל באותם קשיים שמקורם בחרם הערבי, והחברה התקשתה מאוד ליצור שיתופי פעולה מסוג זה, למעט אותו שיתוף פעולה קיים עם רליאנט הבריטית. קושי זה הוביל את "אוטוקרס" להכרה כי יזדקקו לרכב מתכנון מקורי. כך, לראשונה בישראל, החלה לקרום עור וגידים תוכנית לייצור רכב שאינו מבוסס על הרכבה מקומית של דגם קיים, אלא על תכנון של רכב חדש שמכלוליו יתבססו ככל שניתן על רכיבי מדף הקיימים בעולם.

תחילת הדרך: הרכב הישראלי הראשון – סוסיתא

ערך מורחב – סוסיתא (מכונית)

רליאנט נרתמה למלאכת התכנון, ואבטיפוס ראשון נבנה באנגליה והגיע לישראל בשנת 1958. מרכבו של הרכב המתוכנן נבנה מפיברגלאס ולא ממתכת כמקובל בענף הרכב, בעיקר בשל מגבלותיה של התעשייה הישראלית הצעירה בתחום עיבוד המתכת ובשל ההשקעות האדירות שדרשה בניית מפעל מתכת יצרני כזה.

במקביל לתכנון החל מסע חיפושים קדחתני אחר חברות בינלאומיות שיספקו מכלולים לייצור השוטף. גם כאן נתקלה "אוטוקרס" בקשיים רבים עקב החרם הערבי ועקב הכמויות הקטנות יחסית של הייצור המתוכנן. לאחר חתימת הסכמים עם 27 יצרנים של מכלולים, ולאחר רכישת 100 מנועים ראשונים מתוצרת פורד.

במהלך 1958 הלך ונבנה המפעל החדש של "אוטוקרס". המפעל העסיק בתחילת דרכו 17 פועלים שהחלו בהרכבת לוחות הפיברגלאס על שלדות המתכת והמכלולים שהגיעו מאנגליה. המגבלה העיקרית בעבודה עם לוחות הפיברגלאס הלכה והתבררה באופן חיבור הלוחות לשלדת המתכת של כלי הרכב. הפתרון נמצא בדמותה של מסגרת עץ שחוברה לשלדה - ואליה שודכו לוחות הפיברגלאס של המרכב. תנאי ממשלת ישראל למפעל לא אפשרו בשלב זה ייצור עבור השוק המקומי, ומאה היחידות הראשונות בתצורת ה"קובייה" נשלחו לארצות הברית, טורקיה ודרום אפריקה, תחת השם "סברה".

רובן של מכוניות ה"סברה" מצא את דרכו בחזרה למפעל בדרגות התפרקות שונות. אופן חיבור הפיברגלאס למסגרת העץ ולשלדת הפלדה התברר כעמיד לכמה אלפי קילומטרים בלבד.

מכונית סוסיתא מודל 1965 ששימשה את דואר ישראל

בשנים 1960-1959 התחוללו מספר שינויים. המתחרה הישיר בארץ, "קייזר-אילין", איבד את החוזה עם "רנו", ולא ייצר עוד דגמי סטיישן וטנדר לשוק המקומי, ובעקבות כך אישרה הממשלה ל"אוטוקרס" לייצר כלי רכב בפלח זה לשוק המקומי. בנוסף, עבר המפעל למיקום חדש, גדול יותר, והשילדות החלו מיוצרות בארץ. גם בתחום הבעלות על החברה חלו שינויים. המהנדס שנלר עזב, ותחתיו נכנסה החברה הישראלית לאוטומובילים, סוכני פורד בישראל, כשותפיו של יצחק שובינסקי.

בשלב זה העסיק המפעל כ-70 עובדים. שיטות הייצור השתפרו ועברו לייצור בשיטת הסרט הנע.

במהלך 1960 יוצרה הסדרה השנייה של כלי הרכב, 300 במספר, רובם ככולם לשוק המקומי, ורובם ככולם סובלים מאותן בעיות חיבור פיברגלאס-עץ-מתכת. באותה שנה בוצעו שינויים תכנוניים במבנה המכונית, שנקראה "סוסיתא". בעיית מסגרת העץ נפתרה עם החלפת מבנה הפיברגלאס לאחוד (מיציקה אחת), והותקנו מנועים חדשים מתוצרת פורד. שנה מאוחר יותר, ב-1961, הגיעו מכירות המכונית ל-760 יחידות. כדי לענות על הביקוש לרכב שהלך והתברר כהצלחה, התרחב המפעל, מספר העובדים הגיע ל-150, ושובינסקי החל לחפש אחר רעיונות לדגמים נוספים.

כלי רכב נוספים

ערך מורחב – מפעלי רכב אשדוד

שנותיה הראשונות של אוטוקרס אופיינו בפיתוח מואץ ובחיפוש מתמיד אחר דגמים ואפשרויות נוספות. בשנת 1961 הוקם מפעל מפעלי רכב אשדוד להרכבת משאיות ואוטובוסים בשותפות של חברת ליילנד מוטורס הבריטית (Leyland Motors) (אנ'), והחברה המאוחדת למזרח הקרוב[4] בהיקף של 500 משאיות בשנה וגם ליצוא, המפעל עבד עד סוף 1984 וסיפק גם לצה"ל משאיות וגוררי טנקים[5].

רכב הספורט – סברה ספורט (SABRA sport)

בשנת 1960 החל יצחק שובינסקי להתעניין בייצורה של מכונית ספורט שתתאים לשוק הבינלאומי, ובעיקר לשוק האמריקאי. שובינסקי מצא באנגליה תוכניות לבניית שלדה ומרכב פיברגלאס המיועדים למכונית ספורט. התוכניות נרכשו על-ידו, ובחברת "רליאנט" החל הליך התכנון המפורט על-בסיס השלדה והמרכב. רכיבים וחלקים נרכשו מיצרנים שונים, ובהם מנוע פורד בנפח 1703 סמ"ק.

האבטיפוס נבנה בזמן שיא, והוצג לראשונה בשנת 1961 בתערוכת הרכב בניו יורק. התגובות היו יוצאות דופן. ה"סברה" כיכבה בשערים של מגזינים מובילים, וההזמנות, לרכב שעדיין לא היה לו פס ייצור במפעלי אוטוקרס, החלו לזרום. ייצור המכונית נעשה בישראל ובאנגליה, ורובן יוצאו לארצות הברית וקנדה. הרכב זכה לקבלת פנים נלהבת בעולם, ואף השתתף במספר מרוצים בינלאומיים, אך לאחר ייצורן של כ-280 מכוניות (מתוכן כ-100 במפעל בישראל) – נפסק בשנת 1965 ייצורה של מכונית הספורט העברית הראשונה, בעיקר עקב כישלונן של אוטוקרס ורליאנט לקיים מערך שירות ראוי לכלי הרכב.

"כרמל"

כרמל דוכס

בשנת 1962 עלתה אל פס הייצור מכונית משפחתית קטנה וחדשה – ה"כרמל". הכרמל עוצבה בדומה לאחותה האנגלית מבית רליאנט – ה"Regal". הרכב שווק בשני דגמים – 1000 (מנוע 997 סמ"ק) ו-1200 (מנוע 1197 סמ"ק)' אך הוא התקשה להתחרות בתוצרת "קייזר-אילין" ואף בסוסיתא. בשנת 1965 יצא אל השוק דגם משופר ומרווח יותר - ה"כרמל 12". דגם זה נחל הצלחה לא מעטה, בין השאר כרכב שרד של קציני צה"ל.

בין השנים 1976–1978 יוצר דגם ה-רום כרמל 1300 ובין השנים 1978–1981 מחליפתה רום כרמל 1301. דגמי הרום כרמל יוצרו במספר גרסאות: סדאן, מסחריות, וסטיישן. דגם ה"רום כרמל 1301" יוצר גם בגרסת טנדר. צה"ל רכש כ-2,140 יחידות מדגם "רום כרמל 1301" כרכב שירות לקצינים בעלי דרגת סא"ל.

"טריומף 1300" ו"טריומף 1500"

בשנים 1967–1973 עלתה על פס הייצור מכונית משפחתית "טריומף 1300", 4 דלתות שהורכבה מקיטים, מורכבים חלקית, שיובאו מ- אנגליה. סך הכל הורכבו 3,716 יחידות מהדגמים "טריומף 1500" ו- טריומף 1300.

פורד אסקורט

בישראל הורכבו 27,605 יחידות של פורד אסקורט (מהדור הראשון והדור השני). ההרכבה בוצעה על ידי חברת אוטוקרס בראשות יצחק שובינסקי, במפעל החברה בנצרת. ההרכבה החלה בינואר 1968 ונמשכה עד 1981.

מהדור הראשון של הפורד אסקורט הורכבו רכבים בעלי מנועי 1,100 סמ"ק, בתצורת 2 דלתות, ותמסורת ידנית. מחיר היחידה בשנת 1970 היה במדינת ישראל 14,575 ל"י. הורכבו מהדור הראשון 14,905 יחידות, כולל 400 טנדרים.

מהדור השני של הפורד אסקורט הורכבו רכבים בעלי מנוע 1,100 סמ"ק ו- 1,300 סמ"ק, רוב המכוניות יוצרו בתצורת 4 דלתות ורק 150 יחידות בתצורת 2 דלתות. סך הכל הורכבו 12,700 יחידות. בשנת 1976 - הורכבו 3,801 יחידות. באפריל 1981 יצאה מהמפעל בנצרת הפורד אסקורט האחרונה שהורכבה בארץ.[6]

ההתרחבות והנפילה

בשנים 1965-1963 בנתה אוטוקרס את מפעלה החדש בטירת כרמל. במהלך אותן שנים חלו שינויים משמעותיים במבנה החברה. השותפה, "החברה הישראלית לאוטומובילים" מכרה את החזקותיה, ושיתוף הפעולה עם רליאנט הסתיים. תחתיהם נכנסה יצרנית המשאיות והאוטובוסים "ליילנד" באמצעות חברת הבת שלה, "סטנדרד-טריומף" ולשותפות נכנסה גם חברת כור תעשיות.[7] אוטוקרס, שהייתה מיזם שרוכז בעיקר בידיו של יצחק שובינסקי, הפכה לחברה המוחזקת בידי קונצרנים וחולשת על מספר מפעלים. היזם שובינסקי עצמו אחז ב-27% ממניות החברה.

במסגרת המלצותיה של ועדה ממשלתית – ועדת ברתל, נעשה ניסיון למזג את תעשיות הרכב בארץ,[8] תעשיות שכללו בעיקר את "אוטוקרס", "ליילנד אשדוד" (שייצרה בעיקר אוטובוסים באשדוד) ו"קייזר-אילין" שהייתה מצויה כבר בקשיים כלכליים. בשנת 1969 בוצע המיזוג הכפוי כש"אוטוקרס" רכשה את "קייזר-אילין".

במקביל הוקם מפעל רכב חדש בנצרת בבעלות "החברה הישראלית לאוטומובילים", סוכני פורד ושותפי העבר של "אוטוקרס". הגידול המהיר היה בעוכריה של אוטוקרס. מניהול ריכוזי המבוסס על אדם אחד הפכה החברה לגוף קונצרני המייצר במספר מפעלים, מכוניות משפחתיות, ג'יפים וכלי רכב כבדים (במפעל "ליילנד" באשדוד).

משנת 1966 פקד את ישראל מיתון קשה. היקף ההזמנות מהמפעל ירד, ייצורם של דגמים חדשים כמו ה"גלבוע" נכשל בשווקים, והמכונית החדשה של אוטוקרס, ה"טריומף", לא זכתה להצלחה, בעיקר בשל דרישת הממשלה שלא לייצרו בנפח מנוע של 1300 סמ"ק, אלא רק 1500 סמ"ק, כדי שלא להתחרות עם ה"אסקורט" שהחל לצאת מקו הייצור של מפעלי הרכב בנצרת. גל פיטורין פקד את אוטוקרס, במסגרתו פוטרו 200 עובדים. הצרכן הכמעט יחיד היה צה"ל, ודגמים נוספים שיצאו אל השוק בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 לא הצליחו להתבסס בשוק האזרחי.

בתחילת שנות השבעים החלו חשדות כלכליים ופליליים מרחפים מעל ראשו של שובינסקי, חשדות שבסופו של דבר זוכה מכולם. יחסיו עם השותפה כור תעשיות עלו על שרטון, והשותפות התפרקה כאשר שובינסקי נותר עם המפעל בטירת כרמל.

הפיחות הגדול בשנת 1971, ביקושים יורדים לתוצרת המפעל ועצירת האשראי על ידי הבנקים הביאו את "אוטוקרס" אל פשיטת רגל ובמסגרת כינוס הנכסים איבד שובינסקי את החזקותיו בחברה. באוגוסט 1971 פורקה החברה. מפעל "קייזר-אילין" נסגר ויצור הג'יפים שלו הועבר למפעלי נצרת. מפעל "אוטוקרס" בטירת כרמל נמכר לחברת כלל והפך ל"תעשיות רום כרמל".

בשנת 1977 החל המפעל לייצר רכב חדש, גם הוא מפיברגלאס ומצויד במנוע פורד – ה"רום" 1300. רכב זה יוצר כרכב פרטי, סטיישן, מסחרי וטנדר עד לשנת 1981, שנה בה נסגר המפעל סופית.

תעשיות רכב נצרת עילית

ערך מורחב – תעשיות רכב נצרת עילית

תעשיות רכב נצרת עילית (תע"ר) היא חברה ישראלית לייצור משאיות, אוטובוסים, רכבי שטח וכלי רכב אחרים למטרות אזרחיות וצבאיות. החברה שייכת לקבוצת מכשירי תנועה ומכוניות בע"מ.

בשנת 1966 הקימה חברת מכשירי תנועה, שעסקה ביבוא מכוניות פורד וקרייזלר, מפעל להרכבת כלי רכב - תעשיות רכב נצרת עילית. הדגמים הראשונים שיצאו מפס ייצור המפעלי היו דגמי פורד: פורד אסקורט (הורכבו קרוב ל-5,000 יחידות), פורד טרנזיט, משאיות סדרה D (אנ'), אוטובוסים. לאחר סגירת מפעל קייזר-אילין בחיפה בשנת 1968, "תעשיות רכב נצרת עילית" החל בהרכבת משאיות דודג' לצבא של דגמים: D500 (אוטובוסים, משאיות וג'יפים), משאיות W200/W600. לאורך השנים הורכבו במפעל דגמים שונים של כלי רכב עבור צבא: משאיות М809 (ריו)(אנ') של חברת AMG, משאיות אינטרנשנל נביסטאר, freightliner. כמו כן מפעל ייצר וממשיך לייצר מספר דגמים של פיתוח עצמי: משנת 1972 עד סוף שנות 80 - משאית נ"נ (קומנדקר M325), אחר כך החליף אותו אביר (М-462), ג'יפ הסופה, М-626/G Desert Raider. בתחילת שנות ה-80 הופסקה הרכבת המכוניות והמפעל התמקד בפיתוח והרכבת כלי רכב מיוחדים בעיקר לצבא ולמשטרה. עד לשנת 2010 הורכבו ויוצרו במפעל יותר מ-90,000 כלי רכב.

מרכבים

ערך מורחב – מרכבים

מרכבים עוסקת בייצור רכבי תחבורה ציבורית ובפרט מיניבוסים, אוטובוסים נמוכי רצפה, אוטובוסים עירוניים, אוטובוסים תיירותיים, אוטובוסים ממוגני ירי, ואף אוטובוסים להובלת אסירים בבתי הכלא בישראל. חברת מרכבים שייכת לחברת מאיר מכוניות ומשאיות בע"מ הישראלית וחברת וולוו העולמית. המפעל הראשי שלה נמצא באזור התעשייה של קיסריה.

חברת מרכבים בונה אוטובוסים מדגמי שלדות הבאים: וולוו, מרצדס-בנץ, מאן, דאף. החברה מייבאת את השלדות מחו"ל ובונה את המרכבים בישראל.

הארגז

אוטובוס תוצרת "הארגז" במוזיאון אגד בחולון
ערך מורחב – הארגז

מפעל "הארגז" הוקם בשנת 1932.

כיום "הארגז" הינו אחד מספקי האוטובוסים הראשיים של חברות אגד, דן, וחברות אוטובוסים ציבוריות ופרטיות נוספות בישראל. מפעל הארגז הינו יצרן המרכבים השני בגודלו בישראל, אחרי חברת "מרכבים".

כארמור

ערך מורחב – כארמור

החברה נוסדה בשנת 1947 בשם "התכוף". במלחמת העצמאות המשוריינים שהחברה ייצרה שימשו בשיירות בדרכים הנצורות. לאחר קום המדינה החברה התרחבה לתחומים נוספים, ובין השאר ייצרה מכליות. בשנת 2015 החברה החליפה את שמה מ"התכוף" ל"כארמור" (Carmor). החברה מייצרת מכליות, מתדלקי מטוסים, רכבי כיבוי אש, רכבים משוריינים, רכבי פיזור הפגנות, נגררים מיוחדים וכו'. החברה שוכנת באזור התעשייה ציפורית שבנוף הגליל ובאתר נוסף באזור התעשייה הדרומי של אשדוד.

פלסן סאסא

ערך מורחב – פלסן סאסא
"סנד קט" - רכב שטח קרבי ממוגן של פלסן על בסיס שלדת טנדר פורד
משאית אינטרנשיונל ממוגנת של פלסן

"פלסן סאסא בע"מ" היא חברה ישראלית המתמחה בתכנון ואספקת מיגון לכלי רכב, מחומרים מרוכבים. פולסן סאסא היא חברה פרטית בבעלות מלאה של קיבוץ סאסא, מחזיקה במפעלים בישראל, בצרפת ובארצות הברית, מרבית תוצרתה (מעל 95%) היא ייצוא המיועד לכוחות המזוינים של ארצות הברית, הכנסותיה של פלסן הסתכמו ב-2009 במעל 3 מיליארד ש"ח.[9]

החברה הוקמה כאגודה שיתופית של קיבוץ סאסא בשנת 1985 ועסקה בייצור מוצרי פלסטיק קשיחים כגון מכלי אשפה ושינוע. בעקבות לקחי האינתיפאדה בה בלט הצורך ברכבים ממוגנים החלה החברה לפתח פתרונות מיגון גם לתעשיית הרכב בשיתוף פעולה עם חברות "נגררי בית אלפא" (1993), תעשיות רכב נצרת (1995), "הארגז" ו"מרכבים". בשנות ה-90 פיתחה החברה מיגון לרכבי הסופה של צה"ל שהורכב בייצור המוני, בשנת 1998 החלה גם במיגון של רכבי האמר HMMWV, ואת שנת 2000 סיימה במחזור של 6 מיליון דולר.

עם ההידרדרות במצב הביטחוני בישראל ובעולם בתחילת המאה ה-21, בזכות שיתופי פעולה עם ספקי מערכות נשק למשרד ההגנה האמריקאי, צמחו משמעותית הכנסות החברה, היא זכתה להזמנות בעשרות ומאות מיליוני דולרים, הגדילה משמעותית את מצבת העובדים, פתחה ורכשה מפעלים בצרפת ובארצות הברית.[10] ב-2005 הסתכם המחזור שלה בכ-145 מיליון דולר, ב-2007 כבר היה כ-300 מיליון דולר, והיווה כ-20% מכלל הייצוא של התעשייה הקיבוצית בישראל,[11] וב-2009 מעל 3 מיליארד ש"ח. נכון לתחילת 2008 העסיקה החברה כ-1,100 עובדים באופן ישיר: כ-730 בישראל במפעלי החברה בקיבוץ סאסא, כרמיאל ובקיבוץ מורן, כ-200 בארצות הברית וכ-160 בצרפת.

החברה פיתחה מספר כלי רכב ממוגנים ייחודים המבוססים על שלדות יצרניות רכב כגון פורד, האמר, משאיות וולוו, אינטרנשיונל, אושקוש, ומק.

  • "סנד קט", נקרא בעברית: "קרקל", הוא רכב ממוגן על בסיס שלדת טנדר פורד, לטענת החברה מדובר ברכב השטח הממוגן הטוב מסוגו בעולם.
  • מיגון רכבי הסופה עבור צה"ל, יחד עם תעשיות רכב נצרת.
  • מיגון רכבי HMMWV לצה"ל ולצבאות נאט"ו.
  • ערכות מיגון העשויות מחומרים מרוכבים קלי משקל עבור כלי רכב צבאיים.
  • תוספות שריון עבור כלי רכב ורק"מ.
  • מיגונים שונים לתעשיית הרכב האזרחית.

בטר פלייס

אבות טיפוס של רכב חשמלי בטעינה במרכז המבקרים של חברת בטר פלייס בפי-גלילות
ערך מורחב – בטר פלייס

"בטר פלייס" הייתה חברה שמטרתה להקים תשתיות תפעול ותמיכה היקפיים עבור כלי רכב חשמליים. מטה החברה היה ממוקם בפאלו אלטו שבארצות הברית ובמרכז המחקר והפיתוח שבישראל. החברה הייתה פעילה במספר מדינות בעולם עד שקרסה ב-2013 לאחר שהמשקיעה הראשית, החברה לישראל, הודיעה כי לא תזרים יותר כספים לחברה. תחומי הפעילות של החברה היו:

  • שיווק מכוניות חשמליות שיוצרו על ידי יצרני רכב שהותאמו במיוחד לתשתית החברה (חברת רנו הייתה יצרנית הרכב היחידה שייצרה מכוניות חשמליות מותאמות)
  • התקנה של עמדות טעינה במקומות החניה הפרטיים של לקוחותיה.
  • התקנה של עמדות טעינה בחניונים, מרכזי בילוי, אזורי תעסוקה ועוד. ב-2013, היו פרושות כ-1800 עמדות טעינה ברחבי ישראל.
  • הקמת מרכזי החלפה מהירה אוטומטית של סוללות בפריסה ארצית. התחנות שקולות לתחנות התדלוק ונועדו להגדיל את טווח הנסיעה מעבר לטווח של סוללה יחידה.
  • שיתוף פעולה עם ממשלים מקומיים כדי לעודד תמריצים ורגולציה שמעודדת מכוניות חשמליות.

עידו שיפורי רכב

חברה נוספת הפעילה היום בישראל בתחום התכנון והייצור של רכבים היא חברת "עידו שיפורי רכב". בשנת 2019 החברה קיבלה את אישור משרד התחבורה לשיווק רכב לשימוש אזרחי שכולו תוצרת הארץ, לראשונה מאז נפסק ייצור ה"סוסיתא". הרכב הינו רכב שטח כבד מדגם "זיבר",[12] שברובו יועד לשימוש צבאי של צה"ל וצבאות נוספים ברחבי העולם, אך ב-2019 אושר שיווקו גם לשוק האזרחי[13].

הרכבת קטנועים בישראל

וספה

בשנת 1954, ביקש התעשיין אפרים אילין לייבא את קטנועי למברטה לישראל. עקב המגבלות על הוצאת מטבע זר מישראל באותן שנים, הציע אילין שחברת קייזר-אילין תעשיות תרכיב את הקטנועים בישראל, בשילוב רכיבים תוצרת הארץ[14]. באוקטובר 1955 קיבל אילין אישור להקים את המפעל[15], אך אחר כך הגיע להסכם עם החברה המתחרה וספה, והקים מפעל הרכבה בצפת, שהרכיב כ-10 קטנועים ליום[16]. לאחר שהחלו תלונות על מחיר הקטנועים לעומת מחיר הקטנועים מיבוא[17], הייצור הופסק לזמן מה וחודש ביולי 1957[18][19]. ביוני 1960, ערך משרד האוצר בדיקה כלכלית לכדאיות קו הייצור. מסקנתו הייתה שאין כדאיות מאחר שהערך המוסף במפעל הוא נמוך, ומכיוון שהמוצר המוגמר הוא "תוצרת הארץ" אין נגבה מכס והוא מוגן בפני יבוא. בנוסף, מאחר שנאסר יבוא, האוצר מפסיד את ההכנסות ממכס, למורת שהמחיר הסופי לצרכן היה זהה למחיר קטנוע מיובא[20]. קייזר-אילין תעשיות החליטה להמשיך בייצור, למרות שהותר יבוא קטנועים, אך סגרה את המפעל בצפת והוא הייצור עבר למפעל הקיים קייזר-אילין בחיפה, והמשיך עד 1967[21].

למברטה

בתחילת 1957 חתם קונצרן כור תעשיות על הסכם להרכבת קטנועי למברטה בישראל[22][23]. באוגוסט 1957 יצא קבוצה של מהנדסים מ"כור" לביקור לימודים במפעל במילנו כהכנה לתחילת הקמת מפעל ההרכבה בישראל, שתוכנן לייצור 5,000 קטנועים לשוק המקומי וליצוא[24]. בדצמבר 1957, יצאו הקטנועים הראשונים ממפעל ההרכבה שהוקם בקריית שמונה כשלוחה של מפעל וולקן מחיפה[25], את חישוקי הגלגלים ייצר מפעל המתכת של קיבוץ מנרה. הצמיגים גם ייצרו בישראל[26]. במהלך 1958 הורכבו במפעל כ-12 קטנועים ביום[27], בתחילת 1959, הופסק הייצור במפעל עקב חוסר כדאיות כלכלית[28][29].

ייצור רכיבים לתעשיית הרכב

אליאנס חברה לצמיגים

ערך מורחב – אליאנס חברה לצמיגים

מפעל 'צמיגי אליאנס' הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת משקיעים מישראל ומארצות הברית, בשיתוף חברת סולל בונה.

אליאנס מתמחה כיום בפיתוח, ייצור ושיווק של צמיגים עבור חקלאות, יערנות, בנייה, תעשייה, עפר ויישומי OEM. אליאנס מתמחה בצמיגים חקלאיים רדיאליים ודיאגונליים מתקדמים, צמיגים תעשייתיים רב תכליתיים, קו שלם של צמיגי Flotation, צמיגי יערנות מסיביים וצמיגים לעבודות עפר וצמיגי OTR.

רבל

חברת רבל אי.סי.אס., שלה מפעלים בקיבוץ רביבים ובבאר שבע, עוסקת בפיתוח וייצור של מערכות אוורור ומכלולים מפלסטיק לתעשיית הרכב.[30]

מצברים

בישראל פועלים שני מפעלים לייצור ושיווק מצברים לרכב, וולקן תעשיות רכב ושנפ.

רי אוטומוטיב

ערך מורחב – רי אוטומוטיב

רי אוטומוטיב (REE) עוסקת בפיתוח רכב חשמלי שבו כל רכיבי התשתית (מתלים, מנוע, מערכת ההיגוי, בלמים, חיישנים, מערכות בקרת טמפרטורה ומערכות אלקטרוניות) נמצאים בצמוד לגלגלי הרכב, כך ששלדת הרכב שטוחה ומאפשרת עיצוב של גוף הרכב ללא האילוצים של רכיבים אלה ברכב רגיל. לחברה שיתופי פעולה עם יצרני רכב ויצרני מכלולים לרכב. ביולי 2021 החלה להיסחר בנאסד"ק, לאחר שהתמזגה עם חברת ספאק.

אקוואריוס מנועים

ערך מורחב – אקוואריוס מנועים

חברת אקוואריוס מנועים, שמרכזה בראש העין ולה חברות בנות בפולין, בגרמניה וביפן, עוסקת בפיתוח מנועי בעירה פנימית ליניאריים וגנרטורים. להערכת החברה למנועיה יתרונות משמעותיים על פני מנועים רגילים, בנושאי עלות, משקל, גודל, זיהום אוויר ומורכבות מכנית. החברה פועלת להתאמת המנוע לשימוש כמאריך טווח נסיעה בכלי רכב חשמליים, וכן להתאמתו לשוק יחידות העזר החיצוניות (Auxiliary Power Units) המשמשות בכלי רכב יבשתיים גדולים, כלי טיס וכלי תחבורה ימיים.

אלקטריאון וירלס

ערך מורחב – אלקטריאון וירלס

חברת אלקטריאון וירלס, שמרכזה בבית ינאי ולה חברה בת בשוודיה, עוסקת בפיתוח ציוד לטעינה אלחוטית של כלי רכב חשמליים, בזמן נסיעתם בכביש ובזמן שהם חונים. טכנולוגית החברה מורכבת משלושה מרכיבים בסיסיים:

  • תשתית סלילים המוטמנים מתחת לכביש או החניון. תשתית זו מורכבת מפרקים עצמאיים, וכל פרק מופעל רק כאשר עובר מעליו כלי רכב מתאים.
  • יחידות ניהול אנרגיה המחוברות מצד אחד לרשת החשמל ומצד שני לתשתית הסלילים. יחידות אלה ממירות את תדירות הזרם מ-50 או 60 הרץ ל-85 קילוהרץ, ומקיימות תקשורת עם הרכב ועם מערכת הניהול המרכזית.
  • מקלט (מערך סלילי קליטה) המותקן בגחון הרכב ומאפשר העברת האנרגיה מתשתית הסלילים לסוללת הרכב. מספר המקלטים ברכב תלוי בגודלו ובצרכיו, ממקלט יחיד במכונית פרטית ועד לשבעה מקלטים במשאית.

המוצרים שפיתחה החברה נמצאים בניסוי בישראל ובמדינות נוספות.

רכיבי תוכנה וחומרה

בתחילת המאה ה-21 החל עידן חדש בתעשיית הרכב העולמית, עם שילובם של רכיבי תוכנה וחומרה ייעודיים בכלי הרכב. מגמה זו התגברה בעשור השני של המאה ה-21 עם החתירה לרכב אוטונומי. בתחום זה יש לתעשייה הישראלית מקום נכבד - בישראל צמחו חברות הזנק רבות,[31] בהן כאלה שהפכו למובילות עולמיות בתחומן, ויצרני רכב גדולים השקיעו בחברות הזנק ישראליות והקימו בישראל מרכזי מחקר ופיתוח.[32] חברות ישראליות נוספות עוסקות בפיתוח מערכות הגנת סייבר לכלי רכב.[33]

מובילאיי

מסך נהג של מובילאיי
ערך מורחב – מובילאיי

מובילאיי היא חברת טכנולוגיה ישראלית העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מערכות סיוע מתקדמות לנהג (ADAS), המבוססות על טכנולוגיות עיבוד תמונה. המערכת, אשר כוללת מצלמה אחת בלבד, מתריעה בזמן אמת מפני מגוון סכנות התנגשות, סטיית הרכב מנתיב נסיעתו, ומאפשרת שליטה על אורות הדרך הגבוהים. פונקציות אלה משמשות כמעין "עין שלישית" עבור הנהג ומאפשרות למנוע תאונות דרכים. מובילאיי חלוצה ומובילה בתחומה ועורכת מגוון שיתופי פעולה עם תעשיית הרכב העולמית. המשרדים הראשיים של מובילאיי ומרכז הפיתוח ממוקמים בירושלים, ומשרדי המכירות פרוסים ברחבי העולם. החברה שילבה את המכשיר תוצרתה ברכביהן של עשרות יצרניות רכב ברחבי העולם.[34]

במרץ 2017 הודיעה חברת אינטל על רכישת חברת מובילאיי תמורת 15.3 מיליארד דולר.[35]

מובילאיי מפתחת גם מכונית אוטונומית. בשנת 2018 החלו בכבישי ירושלים ניסויים במכוניות מתוצרת "פורד" שבהן הותקנו רכיבים של חברת "מובילאיי" ההופכים אותן למכוניות אוטונומיות.[36]

ארבה רובוטיקס

ערך מורחב – ארבה רובוטיקס

ארבה רובוטיקס, שמרכזה בתל אביב, מפתחת מכ"ם לרכב אוטונומי. באפריל 2021 הודיעה החברה על חוזה למכירה, במהלך חמש שנים, של 400 אלף יחידות של המכ"ם שפיתחה, לחברת AutoX הסינית, המפתחת מונית אוטונומית.[37]

אינוויז טכנולוגיות

ערך מורחב – אינוויז טכנולוגיות

אינוויז טכנולוגיות, שמרכזה בראש העין, עוסקת בפיתוח ובייצור של חיישני לידאר למכוניות אוטונומיות. עם לקוחותיה נמנית יצרנית הרכב הגרמנית BMW. באפריל 2021 החלה להיסחר בנאסד"ק, לאחר שהתמזגה עם חברת ספאק.

Waze

ערך מורחב – Waze

Waze היא אפליקציית ניווט GPS חינמית ושיתופית לטלפונים ניידים חכמים, שפותחה על ידי חברת ההזנק הישראלית "Waze Mobile" ונמכרה לחברת גוגל ביוני 2013.

בפברואר 2017 הודיעה החברה על שילוב Waze כמערכת הניווט המובנית של יצרני רכב אחדים במסגרת קונסורציום Smart Device Link.[38]

Gett

ערך מורחב – Gett

Gett היא אפליקציה לשירות הזמנת מוניות ושליחויות דרך טלפון חכם. האפליקציה היא שירות מבוסס מיקום המאפשר לנהגי מוניות ולנוסעים להתקשר זה עם זה ישירות, ובין היתר לתאם איסוף, לבצע תשלום ולהעביר משוב על נהגים. במאי 2016 השקיעה חברת פולקסווגן 300 מיליון דולר ב-Gett.[39]

אוטונומו טכנולוגיות

ערך מורחב – אוטונומו טכנולוגיות

אוטונומו טכנולוגיות עוסקת באיסוף נתונים ממיליוני כלי רכב המתקשרים עם שרתיה. מידע על פי נתונים אלה משמש יצרני רכב, ציי רכב ונותני שירותים לענף הרכב. בשנת 2021 אספה החברה מדי יום יותר מארבעה מיליארד נתונים, מיותר מ-40 מיליון כלי רכב.

ארגוס

ארגוס, שמרכזה בתל אביב, מפתחת הגנת סייבר לרכב.[40] החברה נוסדה בשנת 2013, ובנובמבר 2017 נמכרה לחברת קונטיננטל AG הגרמנית ושולבה כחטיבה עצמאית בחברת אלקטרוביט (גר'), חברת הבת לתוכנה של קונטיננטל AG.[41]

Moovit

Moovit היא אפליקציה חינמית ושיתופית, לטלפונים חכמים ולדפדפנים, לניווט בתחבורה ציבורית, מבוססת GPS. במאי 2020 נרכשה על ידי אינטל בכ-900 מיליון דולר.

מרכזי פיתוח של יצרני רכב עולמיים

יצרני רכב עולמיים אחדים פתחו מרכזי פיתוח גדולים בישראל. ראשונה בכך היא חברת ג'נרל מוטורס, שפתחה בשנת 2008 מרכז פיתוח בהרצליה, וזה הגיע בשנת 2021 ל-600 עובדים וממשיך לצמוח.[42]

בתחילת 2017 פתחה "מאיר חברה למכוניות ומשאיות" את Drive למיזמים בתחום התחבורה החכמה, בשיתוף עם וולוו, הונדה וחברות נוספות.[43] בסוף אותה שנה פתחה חברת מרצדס-בנץ מרכז פיתוח בתל אביב.[44]

לחברת פולקסווגן יש 40% מהבעלות בחברת סיימוטיב טכנולוגיות, העוסקת בהגנת סייבר של כלי רכב.[45] בשנת 2018 פתחה חברת פולקסווגן מרכז חדשנות בתל אביב, בשם Konnect.[46] בהמשך אותה שנה פתחה חברת יונדאי מוטור בתל אביב סניף של מיזם Hyundai Cradle, זרוע החדשנות וההשקעות של החברה, {אחד מחמישה סניפים בעולם).[47]

ביוני 2019 פתחה גם חברת פורד מרכז פיתוח בתל אביב,[48] וברית רנו-ניסאן פתחה מרכז חדשנות בתל אביב.[49]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ארגון תעשיות הרכב
  2. ^ "קונטסה ובריסקה" בני אביעד - מאמרים מקצועיים - קונטסה ובריסקה
  3. ^ 24000 גלגלי קונטסה על כבישי הארץ, דבר, 22 במאי 1967
  4. ^ יוחל בהקמת "ליילנד־אשדוד" לייצור אוטובוסים ומשאיות, דבר, 27 ביוני 1961
  5. ^ מפעלי "רכב אשדוד" סגרו את קו הרכבת המשאיות, מעריב, 11 בספטמבר 1984
  6. ^ קלאסיקה ישראלית במבחן - סוסיתא מול פורד אסקורט מול טריומף 1500 Mako, און יעקבסון, 12.1.2017
  7. ^ עמוס כרמלי, "אוטוקרס" בבעלות חדשה, דבר, 8 בדצמבר 1965
  8. ^ דויד מושיוב, טובים השניים מן האחד - אך לא בייצור רכב, דבר, 10 באוגוסט 1966
  9. ^ דירוג החברות הגדולות בתעשייה, Dun's 100
  10. ^ פלסן סאסא רוכשת מפעל ייצור בארצות הברית ynet, 13.09.06
  11. ^ יצוא התעשייה הקיבוצית לארצות הברית בשנת 2007 עלה ב-44% ל-820 מיליון דולר גלובס, 31/03/2008
  12. ^ ניר בן-טובים‏, זיבר: רכב שטח ישראלי בלאס ווגאס, באתר וואלה!‏, 11 בספטמבר 2012
  13. ^ לראשונה מאז הסוסיתא: רכב תוצרת הארץ, 17 ביולי 2019, ערוץ 7
  14. ^ מציעה להביא אופנועי 'למברטה' כדי לממן מפעל הרכבה, זמנים, 6 בדצמבר 1954
  15. ^ 500 "סקוטרים" יורכבו בארץ, הבוקר, 11 באוקטובר 1955
  16. ^ מפעל לאופנועים בצפת, דבר, 10 באוקטובר 1956
  17. ^ חקירה בענין קטנועי "קייזר פרייזר", הארץ, 22 באוקטובר 1956
  18. ^ נסגר המפעל לקטנועים בצפת, למרחב, 6 בדצמבר 1956
  19. ^ "קייזר פרייזר" תחדש ייצור קטנועי "וספה" בצפת, דבר, 7 ביולי 1957
  20. ^ הרכבת קטנועים אינה כדאית, הארץ, 30 ביוני 1960
  21. ^ קטנועי "וספה" לא יורכבו עוד ב"אילין", על המשמר, 6 בינואר 1967
  22. ^ מאיר הראובני, "סחבת" מאיימת לבטל ההסכם לייצור קטנועי "למברטה" בארץ, למרחב, 26 במרץ 1957
  23. ^ ש. אור, כור" תייצר קטנועים, על המשמר, 13 במאי 1957
  24. ^ קטנועי 'למברטה' יורכבו בארץ, הארץ, 31 ביולי 1957
  25. ^ כור פתח מפעל בקרית-שמונה, הבוקר, 19 בנובמבר 1957
  26. ^ קטנועי <<למברטה>> הוצאו לשוק, הארץ, 8 בדצמבר 1957
  27. ^ 12 קטנועים ביום מורכבים במפעל "רמים", דבר, 23 במאי 1958
  28. ^ ההפסקה בהרכבת "למברטות"- לא בגלל החרם הערבי, על המשמר, 15 ביולי 1959
  29. ^ פ. ספיר משיב בכנסת על פרשת קטנועי "למברטה", למרחב, 5 באוגוסט 1959
  30. ^ אתר למנויים בלבד שלי אפלברג, זינוק של 70% בשנה: הקיבוץ בנגב שעוזר למכוניות פורד וניסן לרדת במשקל, באתר TheMarker‏, 3 במאי 2016
  31. ^ שחר סמוחה, ‏אוטוטק ניישן: היום שבו המכונית תדע מה מצבך הרפואי, באתר גלובס, 20 בדצמבר 2017;
    דובי בן גדליהו, ‏פאר האוטו-טק הישראלי: מי תהיה מובילאיי של 2018?, באתר גלובס, 8 במרץ 2018;
    דובי בן גדליהו, ‏במרוץ אחרי ההפרעה הבאה: ענף האוטו-טק הישראלי לא עוצר, באתר גלובס, 13 ביוני 2018
  32. ^ אתר למנויים בלבד אלירן רובין, מנוע צמיחה: כך נהפכה ישראל למעצמה עולמית בטכנולוגיית רכב, באתר TheMarker‏, 14 במרץ 2017
    אתר למנויים בלבד ענבל אורפז, עסקת מובילאיי: 7 דברים שאפשר ללמוד על ההיי-טק הישראלי, באתר TheMarker‏, 14 במרץ 2017
    דובי בן גדליהו, ‏חשים את עצמם: חב' אוטו-טק מישראל משתלטות על העולם, באתר גלובס, 24 באוגוסט 2017
  33. ^ אתר למנויים בלבד אלירן רובין, לקראת אקזיט ענק: יוצאי 8200 במו"מ למכירת ארגוס לקונטיננטל ב-400 מיליון דולר, באתר TheMarker‏, 30 באוקטובר 2017
  34. ^ מצגת של פרופסור שעשוע מינואר 2015
  35. ^ מאיר אורבך, האקזיט הגדול בתולדות המשק הישראלי: אינטל רוכשת את מובילאיי בכ-15 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 13 במרץ 2017
  36. ^ אודי עציון, בלי ידיים בירושלים: מובילאיי ופורד מציגות אוטונומיה, באתר ynet, 17 במאי 2018
  37. ^ אודי עציון, חוזה ייצור ראשון ליצרנית מכ"ם הרכב ארבה: כ-60 מיליון דולר, באתר כלכליסט, 25 באפריל 2021
  38. ^ אתר למנויים בלבד אמיתי זיו, לא רק בסלולר: ווייז מתרחבת - ונכנסת לתוך פורד, מאזדה ויצרניות נוספות, באתר TheMarker‏, 27 בפברואר 2017
  39. ^ טלי ציפורי, ‏הישג ל-Gett: גייסה 300 מיליון דולר מפולקסווגן, באתר גלובס, 24 במאי 2016
  40. ^ אתר האינטרנט הרשמי של ארגוס
  41. ^ דובי בן גדליהו, ‏מנכ"ל ארגוס בריאיון ל"גלובס" על אקזיט הסייבר הענק, באתר גלובס, 16 בנובמבר 2017
  42. ^ מאיר אורבך, מרכז הפיתוח של ג'נרל מוטורס שוכר בניין של 8 קומות בהרצליה, באתר כלכליסט, 24 באוגוסט 2021
  43. ^ אתר האינטרנט הרשמי של Drive;
    מאיר אורבך, הושק מרכז Drive למיזמים בתחום התחבורה החכמה בהשקעה של 30 מיליון שקל, באתר כלכליסט, 15 בפברואר 2017
  44. ^ תומר הדר ומאיר אורבך, מרצדס בנץ חנכה את מרכז המחקר בישראל: "יש לנו תוכניות אדירות לתל אביב", באתר כלכליסט, 16 בנובמבר 2017;
    אילן נבון, יו"ר מרצדס: "המשימה של מרכז הפיתוח בישראל – ארכיטקטורת תוכנה והגנת סייבר", באתר "בלומר", 19 במרץ 2021
  45. ^ אודי עציון, מצמרת שב"כ לשת"פ עם פולקסווגן: "נכשיר בוגרי גולני לסייבר, יש לנו חוב עבורם", באתר כלכליסט, 28 בספטמבר 2021
  46. ^ אתר האינטרנט הרשמי של Konnect;
    מאיר אורבך ותומר הדר, פולקסווגן מקימה מרכז חדשנות בת"א - ומתחם ניסויי טכנולוגיות רכב, באתר כלכליסט, 22 במאי 2018
  47. ^ אתר האינטרנט הרשמי של Hyundai Cradle;
    יונדאי מוטורס משיקה מרכז חדשנות והשקעות בישראל, באתר New-Tech Magazine,‏ 6 בנובמבר 2018
  48. ^ פורד חונכת מרכז מחקר ופיתוח ראשון בישראל, באתר וואלה!‏, 12 ביוני 2019
  49. ^ Open Innovation Lab Tel Aviv, באתר רנו;
    תומר הדר, רנו ניסאן משיקה מעבדת חדשנות בישראל, באתר כלכליסט, 10 ביוני 2019
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34359949תעשיית הרכב בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תעשיית_הרכב_בישראל&oldid=2630326"