תומאס מקיין
 | |||||
| דיוקן של תומאס מקיין מאת צ'ארלס וילסון פיל | |||||
| לידה | ניו לונדון, הפרובינציה של פנסילבניה, אמריקה הבריטית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות לאורל היל, פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
תומאס מקיין (באנגלית: Thomas McKean; ) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי. מקיין היה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. במהלך המהפכה האמריקאית הוא היה נציג דלאוור בקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה, שם הוא חתם על מסמכי ההתאגדות (אנ'), על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ועל תקנון הקונפדרציה. מקיין כיהן גם כנשיא הקונגרס הקונטיננטלי.
בזמנים שונים היה מקיין מזוהה עם המפלגה הפדרליסטית ועם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. הוא כיהן כנשיא דלאוור השני מספטמבר ועד אוקטובר 1777, וכמושל פנסילבניה השני בשנים 1799–1808, בנוסף לתפקידים רבים נוספים.
ראשית חייו
תומאס מקיין נולד בעיירה ניו לונדון שבפרובינציה של פנסילבניה כבנם של ויליאם מקיין ולטישה פיני. אביו ניהל פונדק ושני הוריו היו ילידי אירלנד פרוטסטנטים שהגיעו לפנסילבניה כילדים מבולימני שבמחוז אנטרים, אירלנד.
מקיין התחנך בבית הספר בניו קאסל בניהולו של הכומר פרנסיס אליסון.[1] לאחר מכן הוא למד בקולג' של פילדלפיה (לימים אוניברסיטת פנסילבניה), בו הוא קיבל ב-1763 תואר מוסמך אוניברסיטה.
ב-1763 נשא מקיין לאישה את רעייתו הראשונה, מרי בורדן. השניים חיו בניו קאסל שבדלאוור ונולדו להם שישה ילדים. מרי נפטרה ב-1773 ונקברה בכנסייה האפיסקופלית עימנואל בניו קאסל.
ב-1774 נישא מקיין בשנית לשרה ארמיטאג'. השניים חיו בפילדלפיה ונולדו להם ארבעה ילדים. הם היו חברים בכנסייה הפרסביטריאנית של ניו קאסל ובכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של פילדלפיה.
קריירה
ב-1755 התקבל מקיין ללשכת עורכי הדין של מושבת דלאוור, ושנה לאחר מכן ללשכת עורכי הדין של הפרובינציה של פנסילבניה. ב-1756 הוא מונה כסגן התובע הכללי של מחוז סאסקס שבדלאוור. בשנים 1772–1776 הוא היה חבר האספה הכללית של דלאוור, מתוכן בשנתיים הראשונות כיהן כיושב ראש הבית. החל מיולי 1765 הוא גם כיהן כשופט בבית המשפט לפניות רגילות (Court of Common Pleas), וב-1771 החל לשמש כגובה מכס בניו קאסל. בנובמבר 1765 היה בית המשפט שבו הוא כיהן לראשון מבין בתי משפט אלו במושבות שקבע כלל שכל דיוני בית המשפט יתועדו במסמכים בלתי מבוילים. ב-1768 נבחר מקיין לחברה הפילוסופית האמריקאית המחודשת.
מושבת דלאוור של המאה ה-18 הייתה מפולגת לשתי סיעות, שנודעו בשמות "מפלגת בית המשפט" (Court Party) ו"מפלגת הכפר" (Court Party). מפלגת בית המשפט, שהחזיקה ברוב, הייתה באופן כללי אנגליקנית, החזקה ביותר במחוזות קנט וסאסקס, פעלה בשיתוף פעולה עם הממשלה הקולוניאלית, והעדיפה פיוס עם ממשלת בריטניה. מפלגת הכפר, שהייתה במיעוט, הייתה באופן כללי מורכבת מסקוטים של אלסטר, מרכז הכוח שלה היה במחוז ניו קאסל, וקידמה את הרעיון של עצמאות מהבריטים. מקורה של הסיסמה המהפכנית "אין מיסוי ללא ייצוג" היה מחוקי העונשין של צפון אירלנד תחת השלטון הבריטי, ששללו מהפרסביטריאנים ומהקתולים את זכות ההצבעה לפרלמנט. מקיין היה התגלמות הפוליטיקאי של מפלגת הכפר, והיה כמו כל אחד אחר, מנהיגה. ככזה, הוא בדרך כלל עבד בשיתוף פעולה עם סיזר רודני ממחוז קנט, והיה יריב פוליטי של ידידו ושכנו ג'ורג' ריד.
בקונגרס חוק הבולים ב-1765, ייצגו מקיין ורודני את דלאוור. מקיין הציע את הליך ההצבעה שמאוחר יותר אומץ על ידי הקונגרס הקונטיננטלי: כל אחת מהמושבות, ללא קשר לגודל אוכלוסייתה, תזכה לקול אחד. החלטה זו קבעה תקדים, שאומץ על ידי קונגרס הקונפדרציה כנוהג, ועקרון השוויון בין המדינות המשיך באופן זה בסנאט של ארצות הברית.
עד מהרה היה מקיין לאחד החברים המשפיעים ביותר בקונגרס חוק הבולים. הוא היה חבר בוועדה שניסחה את העתירה לפרלמנט, ויחד עם ג'ון ראטלדג' ופיליפ ליווינגסטון, עדכן את הליכי עבודתו. ביום האחרון של התכנסותו, כאשר תמו הדיונים, סירבו נשיא קונגרס הבולים, טימותי ראגלס, ועוד כמה חברים מתונים, לחתום על העתירה לזכויות ולתלונות. מקיין התעורר ופנה ליושב הראש ועמד על כך שהנשיא חייב לתת את הסיבות לסירובו. לאחר שסירב בתחילה, העיר ראגלס ש"זה נגד את מצפונו". מקיין חלק על השימוש במילה "מצפון" באופן כה קולני ובמשך זמן כה ממושך עד שראגלס קרא לו להתמודד מול בדו-קרב בנוכחות כל צירי הקונגרס. על כל פנים, מוקדם בבוקר למחרת, עזב ראגלס והדו-קרב לא נערך.[2]
המהפכה האמריקאית
על אף העובדה שמקום מגוריו המרכזי של מקיין היה בפילדלפיה, הוא נשאר מנהיג משפיע בתנועת העצמאות של דלאוור. יחד עם ריד ועם רודני, הוא היה אחד מנציגי דאלוור בקונגרס הקונטיננטלי הראשון ב-1774 ובקונגרס הקונטיננטלי השני ב-1775 וב-1776.
כתומך גלוי של העצמאות, היה מקיין אחד מהדוברים המרכזיים בשיכנוע האחרים להצביע על היפרדות מבריטניה הגדולה. כאשר החל הקונגרס לדון על ההחלטה להכרזת העצמאות ביוני 1776, נעדר ממנו רודני. ריד התנגד לעצמאות, ומשמעות הדבר היה שמשלחת דלאוור הייתה מפולגת בין מקיין לבין ריד, ולפיכך לא יכלה להצביע בעד העצמאות. מקיין ביקש שרודני הנעדר ירכב כל הלילה מדובר כדי לשבור את השוויון. לאחר ההצבעה בעד העצמאות ב-2 ביולי, השתתף מקיין בדיון בנוגע לניסוח הכרזת העצמאות של ארצות הברית, אשר אושרה ב-4 ביולי.
ימים ספורים לאחר ההצבעה, עזב מקיין את הקונגרס כדי לשרת כקולונל בפיקוד על הגדוד הרביעי של העמיתים של פנסילבניה, יחידת מיליציה שהוקמה ב-1747 על ידי בנג'מין פרנקלין. הם הצטרפו למערך ההגנה של הגנרל ג'ורג' וושינגטון על ניו יורק בפרת' אמבוי, ניו ג'רזי. בהיעדרו מדיוני הקונגרס, לא נכח מקיין במקום כאשר רוב חותמי הכרזת העצמאות חתמו עליה ב-2 באוגוסט 1776. מאחר שחתימתו לא הופיעה על העותק המודפס של ההכרזה שאומת ב-17 בינואר 1777, מקובל להסיק שהוא חתם עליה לאחר תאריך זה, לכל המאוחר ב-1781.
כתגובה שמרנית נגד תומכי העצמאות האמריקאית, האספה הכללית של דלאוור של 1776–1777 לא בחרה במקיין או ברודני כנציגים לקונגרס הקונטיננטלי באוקטובר 1776. אף על פי כן, הכיבוש הבריטי לאחר קרב ברנדיויין (אנ') טלטל את הדעות עד שמקיין הוחזר לקונגרס באוקטובר 1777. במהלך תקופה זו, הוא נרדף ללא הרף על ידי הכוחות הבריטים. במהך השנים הבאות הוא נאלץ להחליף מקום מגורים עם משפחתו חמש פעמים.[3]
מקיין כיהן בקונגרס ברציפות עד 1 בפברואר 1783. הוא סייע לנסח את תקנון הקונפדרציה והצביע על קבלתו ב-1 במרץ 1781. כאשר מצב בריאותו הלקוי של סמואל הנטינגטון גרם לו להתפטר מתפקידו כנשיא הקונגרס ביולי 1781, נבחר מקיין כמחליפו. הוא שימש בתפקיד מ-10 ביולי ועד 4 בנובמבר 1781. תפקיד זה היה ברובו טקסי ללא סמכות של ממש, אך דרש ממקיין לטפל בכמות גדולה של תכתובות ולחתום על מסמכים רשמיים. במהלך תקופת כהונתו בתפקיד זה, נכנע צבאו של צ'ארלס קורנווליס במצור על יורקטאון, מהלך שלמעשה סיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
נשיא דלאוור
בינתיים, הוביל מקיין את המהלכים באספה הכללית של דלאוור להכריז על היפרדותה מממשלת בריטניה, והחלטה זו אכן התקבלה ב-15 ביוני 1776. באוגוסט הוא נבחר לוועידה המיוחדת לניסוח חוקת המדינה החדשה. בשומעו על כך, הוא רכב מרחק רב מפילדלפיה לדובר ביום אחד, נכנס לחדר באכסניה, ובאותו לילה, למעשה לבדו, ניסח את החוקה. חוקת דלאוור התקבלה ב-20 בספטמבר 1776, והייתה לחוקה הראשונה מבין כל חוקות מדינות ארצות הברית שהתקבלה לאחר הכרזת העצמאות.
מקיין נבחר לאספה הכללית הראשונה של דלאוור, וכיהן במושבי האספה של 1776–1777 ושל 1778–1779. בפברואר 1777 הוא החליף כיושב ראש האספה את ג'ון מקינלי, כאשר זה נבחר כנשיא דלאוור הראשון. זמן קצר לאחר שמקינלי נשבה ונאסר על ידי הבריטים, כיהן מקיין כנשיא דלאוור השני במשך חודש מ-22 בספטמבר ועד 22 באוקטובר 1777. היה זה הזמן שנדרש ליורשו ג'ורג' ריד לשוב מהקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה ולקבל על עצמו את התפקיד.
מיד לאחר קרב ברנדיויין, כבש הצבא הבריטי את וילמינגטון ואת רוב חלקו הצפוני של מחוז ניו קאסל. הצי המלכותי הבריטי גם שלט בחלקו התחתון של נהר דלאוור ובמפרץ דלאוור. כתוצאה מכך, בירת המדינה, ניו קאסל, לא הייתה בטוחה כמקום התכנסות, ומקום מושב מחוז סאסקס, העיר לואיס, הוטרדה על ידי לויאליסטים כך שלא היה ניתן לקיים בחירות כלליות באותו סתיו. כנשיא דלאוור, היה מקיין עסוק בעיקר בגיוס המיליציה ובשמירה על מראית עין של סדר ציבורי בחלקים של המדינה שהיו עדיין תחת שליטתו.
נשיא בית המשפט העליון של פנסילבניה
ב-28 ביולי 1777 החל מקיין את תקופת כהונתו הארוכה כנשיא בית המשפט העליון של פנסילבניה שנמשכה עד 1799. בתפקידו זה הוא בעיקר קבע את כללי המשפט בפנסילבניה המהפכנית. על פי הביוגרף ג'ון קולמן, "רק קשיים היסטוריוגרפיים בצפייה בתיקי בית המשפט ובמסמכים מפוזרים אחרים מונעים הכרה בכך שמקיין, ולא ג'ון מרשל, עשה רבות יותר מכל אחד אחר כדי להקים מערכת משפט עצמאית בארצות הברית. כנשיא בית המשפט העליון על פי חוקת פנסילבניה, הוא נחשב כמי שלא מילא את תפקידו כראוי, אך הוא הקנה לבית המשפט את הזכות לפסול צעדי חקיקה שאותם הוא ראה כנוגדים את החוקה, ובכך הקדים בעשור את מיסוד דוקטרינת הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון של ארצות הברית. הוא הרחיב את זכויות הנאשמים ושאף לרפורמה בתחום הפלילי, אך מצד שני, הוא לא מיהר להכיר בהרחבת הזכויות המשפטיות של הנשים ובתהליכים שבמסגרתם ביטלה המדינה בהדרגה את העבדות".[4]
מקיין היה חבר בוועידה של פנסיבלניה שאשררה את חוקת ארצות הברית. בוועידת החוקה המדינתית של פנסילבניה שהתקיימה ב-1789–1790, הוא קידם את קיומה של רשות מבצעת חזקה ובעצמו היה פדרליסט. על כל פנים, ב-1796, מתוך חוסר שביעות רצון ממדיניות הפנים של הפדרליסטים, ובשל התפשרותם עם בריטניה, הוא נעשה תומך גלוי ברפובליקנים הג'פרסונים, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית.
בעת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון של פנסיבלניה, לקח מקיין חלק חשוב בטיפול במרד הוויסקי. ב-2 באוגוסט 1794 הוא השתתף בוועידה בנוגע למרד, בה השתתפו הנשיא ג'ורג' וושינגטון, חברי הקבינט שלו, מושל פנסילבניה ופקידי ממשל אחרים. וושינגטון פירש את המרד כאיום חמור שמשמעותו יכלה להיות "סוף לחוקה ולחוקים שלנו". וושינגטון תמך בנקיטת "הצעדים הנמרצים והתקיפים ביותר", אך נסוג בו. מקיין טען שהעניין צריך היה להישאר בידי בתי המשפט, לא הצבא, שיענישו את המורדים. אלכסנדר המילטון התעקש על "שימוש מידי בכוח צבאי". כמה שבועות לאחר מכן, כתבו מקיין והגנרל ויליאם אירווין למושל פנסילבניה תומאס מיפלין, ודנו על משימת הוועדות הפדרליות למשא ומתן עם המורדים, ותארו אותם כ"בעלי גישה חיובית". על כל פנים, מקיין ואירווין חשו שהממשלה חייבת לדכא את ההתקוממות כדי למנוע ממנה מלהתפשט למחוזות הקרובים.
מושל פנסילבניה
מקיין נבחר כמושל פנסילבניה וכיהן בתפקיד שלוש תקופות כהונה מ-17 בדצמבר 1799 ועד 20 בדצמבר 1808. בבחירות של 1799 הוא הביס את מועמד המפלגה הפדרליסטית ג'יימס רוס. הוא חזר על כך בקלות רבה יותר בבחירות של 1802. בתחילה הוא הדיח את הפדרליסטים מתפקידים בממשלה וכך הוא נחשב לאבי שיטת הפטרונות הפוליטית. אף על פי כן, כאשר התמודד על תקופת כהונה שלישית ב-1805, היה מקיין מסוכסך עם סיעות במפלגתו שלו, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, והאספה הכללית של פנסילבניה בחרה במקומו את יושב ראש האספה סיימון סניידר כמושל. בעקבות כך, כרת מקיין ברית עם הפדרליסטים והביס את סניידר. לאחר מכן הוא העביר את הג'פרסונים מתפקידיהם בממשל המדינה.
אמונתו העמוקה של מקיין ברשות מבצעת חזקה ובסמכויות שיפוטיות הוקעה במרירות על ידי המוציא לאור של העיתון בעל ההשפעה "אורורה" (Aurora) ויליאם דואן ועל ידי חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם פנסילבניה מייקל לייב. לאחר שהם הובילו מתקפות ציבוריות שקראו להליך הדחה, הגיש מקיין ב-1805 תביעת דיבה מוצלחת נגד דואן. ב-1807 הצביע בית הנבחרים של פנסילבניה בעד הדחתו של מקיין, אך עד לתום תקופת כהונתו, מנעו ידידיו קיום משפט הדחה נגדו, והעניין ירד מעל הפרק. כאשר תביעת הדיבה יושבה לאחר תום כהונתו של מקיין כמושל, מתח בנו ג'וזף ביקורת על פרקליטו של דואן על כך שטען שמקיין התייחס לתושבי פנסילבניה כ"מגושמים".[5]
בין הישגיו של מקיין כמושל, נכללו הרחבת חינוך חינם לכול, ובגיל 80, הוא הוביל קבוצה של אזרחי פילדלפיה בארגון הגנת העיר במהלך מלחמת 1812. את שנות פרישתו בפילדלפיה הוא העביר בכתיבה ובדיון על נושאים פוליטיים. בזכות השקעות במקרקעין הוא הרוויח הון רב.
מותו ומורשתו
תומאס מקיין נפטר בפילדלפיה ב-24 ביוני 1817. הוא נטמן בבית הקברות של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה שבעיר. ב-1843 הועברה קבורתו לבית הקברות לאורל היל.
מקיין היה חבר באגודת סינסינטי (Society of the Cincinnati) של פנסילבניה ב-1785 וכיהן כסגן הנשיא שלה. הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד במשפטים מקולג' ניו ג'רזי (לימים אוניברסיטת פרינסטון) ב-1781, מדארטמות' קולג' ב-1782, ומהאוניברסיטה שבה למד, אוניברסיטת פנסילבניה, ב-1785. יחד עם הפרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילבניה ג'יימס וילסון הוא פרסם ב-1792 את הספר "הערות על חוקת ארצות הברית".[6]
על שמו של מקיין קרויים מחוז מקיין שבפנסילבניה, בית ספר תיכון במחוז ניו קאסל שבדלאוור, רחוב מקיין בפילדלפיה ומעונות הסטודנטים על שמו באוניברסיטת דלאוור. באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה קרויים על שמו בניין מעונות ורחוב בקמפוס.
באופן מוזר, השם של רחוב קיפ (Keap Street) בברוקלין, ניו יורק, הוא ניסיון לקרוא את הרחוב על שמו. רחובות רבים בברוקלין נקראו על שם חותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ושם הרחוב הוא תוצאה של אי יכולתם של מתכנני הרחובות לקרוא באופן מדויק את חתימתו של מקיין.[7] בכמה מהדיווחים צוין שהאות M בשם משפחתו של מקיין נחשבה בטעות כאות הראשונה של שמו האמצעי (שלא קיים), והסלסול שעל האות N שבסוף שם משפחתו גרם לקריאה שגויה שלה כאות P.
קישורים חיצוניים
- תומאס מקיין באתר אגודת המושלים הלאומית (כמושל פנסיבלניה) (באנגלית)
- תומאס מקיין באתר אגודת המושלים הלאומית (כנשיא דלאוור) (באנגלית)
- תומאס מקיין באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- תואמס מקיין באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- תומאס מקיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Wilson, James Grant.; Fiske, John (1888). Appletons Encyclopedia of American Biography. New York: D. Appleton and Company, p. 127.
- ^ Timothy Ruggles’s Challenge - Boston 1775.
- ^ Wilson, James Grant.; Fiske, John (1888). Appletons Encyclopedia of American Biography. New York: D. Appleton and Company, p. 128.
- ^ Charles F. Reed, Thomas McKean, Discover Lewis & Clark.
- ^ Pennsylvania Governors Archived September 23, 2005, at the Wayback Machine
- ^ James Wilson, Thomas McKean, Commentaries on the Constitution of the United States of America: with that Constitution prefixed : in which are unfolded the principles of free government and the superior advantages of republicanism demonstrated, J. Debrett, 1792.
- ^ Benardo, Leonard; Weiss, Jennifer (2006). Brooklyn By Name. New York: New York University Press, p. 22.
מושלי דלאוור 
| ||
|---|---|---|
|
38767101תומאס מקיין
- מושלי דלאוור
- מושלי פנסילבניה
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
- האבות המייסדים של ארצות הברית
- חברי האספה הכללית של דלאוור
- בוגרי אוניברסיטת פנסילבניה
- שופטי בתי המשפט של מדינת פנסילבניה
- אמריקאים ממוצא אירי
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-19
- עורכי דין אמריקאים במאה ה-18
- אמריקאים שנולדו ב-1734
- אמריקאים שנפטרו ב-1817