מרד הוויסקי
מרד הוויסקי (באנגלית: Whiskey Rebellion) היה מרד במדינת פנסילבניה שבארצות הברית בשנת 1794. למרד ולדיכויו על ידי מיליציה בראשות הנשיא, ג'ורג' וושינגטון הייתה חשיבות בעיצוב תפקיד הנשיא בארצות הברית, להתפתחותה של היריבות בין הפדרליסטים לדמוקרטים-רפובליקנים, ובעקבות זאת גם להתפתחותה של המערכת המפלגתית הראשונה בארצות הברית.
רקע למרד ומהלכו
בשנת 1791 הממשל הפדרלי הטיל מס על משקאות חריפים. מס זה היה הראשון שהוטל על ידי הממשל המרכזי ומטרתו הייתה לצמצם את החוב של האיחוד. ההתנגדות למס החלה כבר עם הטלתו ב-1791 ואזרחים רבים נמנעו בדרכים שונות מלשלם אותו. על אף שהמס הוטל על משקאות חריפים באופן כללי, חשיבותו הייתה בעיקר בהקשר של מסחר בויסקי, שהיה משקה פופולרי ביותר. בארבעת המחוזות המערביים ביותר של פנסילבניה הויסקי היה מוצר כלכלי כה חשוב שהוא שימש, כמו כסף, כאמצעי לתשלום.[1] בשנת 1794 גברה ההתנגדות למס במחוזות האלה. ביולי של אותה שנה מרשל פדרלי ופקח מס נאלצו לברוח מהאזור.
ב-7 באוגוסט 1794 וושינגטון פרסם הצהרה בה הוא דרש כי המורדים יתפזרו ויחזירו את השקט למחוזות. באותה הצהרה הוא הזהיר גם מפני סיוע לאלו שמבצעים מעשים של בגידה.[2] בנוסף, וושינגטון ביקש וקיבל משופט בית המשפט העליון ג'יימס וילסון הצהרה כי המצב יצא מחוץ לשליטתם של שירות המרשלים ושל שירות בתי המשפט.[3] הנרי נוקס, ששימש כמזכיר המלחמה בקבינט של וושינגטון, שיגר מכתב עם ההצהרה של וושינגטון למושלים של וירג'יניה, ניו ג'רזי, מרילנד ופנסילבניה. במכתב נוקס העביר את הפקודה של וושינגטון לגיוס מיליציה של חיילים מאותן המדינות לצורך דיכוי המרד.[4]
על אף ההתנגדות של מושל פנסילבניה, תומאס מיפלין, שסבר שמיליציה ממדינתו תספיק לצורך דיכוי המרד, וושינגטון שעה לעצתו של מזכיר האוצר, אלכסנדר המילטון, וגייס מיליציה של כ-13,000 חיילים מארבע המדינות. המילטון סבר שהנשיא צריך לדכא את המרד תוך מפגן כוח מרשים, שיפגין את כוחו של הממשל המרכזי וכך היה. וושינגטון עצמו הוביל את המיליציה שלא נתקלה בהתנגדות. על פי ההיסטוריון ג'וזף אליס זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה נשיא אמריקאי הוביל אישית את החיילים בשדה הקרב.[5]
תוצאות המרד
מבחינה צבאית הקרב שהוביל וושינגטון לא היה מרשים במיוחד ולא הביא לתוצאות דרמטיות במיוחד מלבד החזרת השקט למחוזות. הצבא לא נתקל כמעט בהתנגדות; כעשרים אזרחים מורדים נעצרו ונלקחו למשפט בפילדלפיה, מתוכם שניים הורשעו בבגידה.
וושינגטון עצמו המשיך להציג תדמית של מנהיג מתון, שקול ובעל מידות טובות. בעוד שהמסע הצבאי היווה מפגן כוח ומנהיגות מרשים, הוא הראה גם כי הוא אינו שש אלי קרב וניסה לסיים את הסכסוך ללא כוח צבאי. את שני האזרחים המורשעים וושינגטון חנן. ב-19 בנובמבר וושינגטון דיווח לקונגרס על השבת השקט לאזור. בנאום לקונגרס וושינגטון קבע שסיום התקרית מצביע כך שהאיחוד עומד על יסודות איתנים, על כך שאזרחי ארצות הברית מבינים את הצורך באיחוד ואת העקרונות אמיתיים של ממשלה ושל חירות, ועל כך שהאזרחים מוכנים כעת לשמור על סמכותו של החוק.[6]
מבחינה פוליטית למרד היו השלכות נרחבות יותר. מפגן הכוח של וושינגטון הדגים את כוחו של הנשיא ושל הזרוע המבצעת הפדרלית. מחד, דוגמה זו נסכה תוכן היסטורי ללשון החוקה, שהמשמעות של האמור בה לגבי גבולות הסמכות של הנשיא ויחסיו עם הקונגרס והמדינות לא הייתה מוסכמת על כולם. מאידך, בדיוק בגלל שוושינגטון הצליח בהדגמת כוחו של הנשיא, התקרית חידדה את המחלוקת בין הדמוקרטים-רפובליקנים, שנציגיהם הבולטים היו תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון, לבין הפדרליסטים, שנציגם הבולט ביותר היה המילטון. המילטון, ששאב השראה מהמודל הבריטי, רצה לבסס את כוחו של מוסד הנשיאות ולהסיר מגבלות מעל כוחו. ג'פרסון, מדיסון והרפובליקנים חששו מפני מצב שבו הנשיא יהפוך למונרך במסווה ושאפו להגביל את כוחו אל מול המדינות ואל מול הקונגרס. בעוד שהרפובליקנים לא התנגדו לפעולותיו של וושינגטון במהלך המרד, המקרה חידד את התנגדותם לתפיסתו של המילטון, שוושינגטון פעל במהלך התקרית על פי עצותיו. היריבות הזו לא התפתחה לכדי עימות מזוין כפי שחלק חששו, אבל היא הובילה להתפתחותן של יריבויות פוליטיות ואידאולוגיות, אשר בסופו של דבר הובילו להתגבשותה של המערכת המפלגתית הראשונה בארצות הברית.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Sidney M. Milkis and Michael Nelson, The American Presidency: Origins and Development, 1776-2014, 7th Edition, pp. 88-90.
- ^ Proclamation, 7 August 1794
- ^ "From Evidence, which has been laid before me, I hereby notify to you, that, in the Counties of Washington and Alleghany in Pennsylvania, Laws of the United States are opposed, and the Execution thereof obstructed by Combinations too powerful to be suppressed by the ordinary Course of judicial Proceedings, or by the Powers vested in the Marshal of that District," To George Washington from Henry Knox, 4 August 1794, note 4.
- ^ To George Washington from Henry Knox, 4 August 1794
- ^ Joseph Ellis, His Excellency George Washington, New York: Knopf (2004), pp. 225.
- ^ George Washington, Sixth Annual Message to Congress (November 19, 1794), Transcript.
