רוברט מוריס

רוברט מוריס

לידה	ליברפול, אנגליה, ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
סנאטור מטעם מדינת פנסילבניה 4 במרץ 1789 – 3 במרץ 1795 (6 שנים) → אין ויליאם בינגהאם ←

רוברט מוריס הבן (באנגלית: Robert Morris Jr.‏; 20 בינואר 1734 – 8 במאי 1806) היה סוחר, משקיע ופוליטיקאי אמריקאי שנולד באנגליה, והיה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. הוא כיהן כחבר בבית המחוקקים של פנסילבניה, בקונגרס הקונטיננטלי השני ובסנאט של ארצות הברית. היה אחד משני האנשים בלבד שחתמו על הכרזת העצמאות, תקנון הקונפדרציה וחוקת ארצות הברית (החבר השני היה רוג'ר שרמן). בין השנים 1781 ל-1784, שימש כמפקח הכספים של ארצות הברית, ונודע בתור "המממן של המהפכה". יחד עם אלכסנדר המילטון ואלברט גלטין, הוא נחשב לאחד ממייסדי המערכת הפיננסית של ארצות הברית.

מוריס שנולד בליברפול, הובא לצפון אמריקה על ידי אביו כשהיה בן 13, והפך במהירות לשותף בחברת ספנות מצליחה בפילדלפיה. לאחר מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, הצטרף מוריס לסוחרים אחרים בהתנגדות למדיניות המיסוי הבריטית כמו חוק הבולים משנת 1765. עד 1775 היה לאיש העשיר ביותר באמריקה. לאחר פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית, הוא סייע בהשגת תחמושת ונשק למרד, ובסוף 1775 נבחר כציר לקונגרס הקונטיננטלי השני. כחבר בקונגרס, כיהן בוועדה הסודית לסחר, בוועדת הקשרים, ובוועדת הצי, והיה אחד החברים המובילים בקונגרס עד שהתפטר ב-1778. לאחר מכן, פנה לקריירה המסחרית שלו וזכה בבחירות לאספת פנסילבניה, שם היה מנהיג הזרם "הרפובליקני" שקיווה לשנות את חוקת פנסילבניה.

בשנת 1781, בעקבות המצב הכלכלי הקשה במלחמת העצמאות, ייסד הקונגרס את המשרה של מפקח על הכספים. מוריס הסכים להתמנות למפקח על הכספים ושימש גם כמפקח הצי, שבו שלט בצי הקונטיננטלי. הוא סייע בהבאת אספקה לצבא הקונטיננטלי תחת פיקודו של גנרל ג'ורג' וושינגטון, ובסיוע של שותפו הקבוע חיים סולומון, אפשר את הניצחון המכריע בקרב יורקטאון. מוריס גם ערך רפורמה במערכת החוזים של הממשלה והקים את "בנק צפון אמריקה", הבנק הלאומי הראשון שנוסד על ידי הקונגרס ופעל בארצות הברית. מוריס האמין כי הממשלה הפדרלית לא תוכל להשיג יציבות כלכלית מבלי שיהיה לה כוח להטיל מיסים ומכסים, אך לא הצליח לשכנע את כל שלוש-עשרה המדינות להסכים לשינוי באמנת הקונפדרציה. כתוצאה מהתסכול מחולשתה של הממשלה הפדרלית, התפטר מוריס מתפקידו כמפקח על הכספים ב-1784. בשנת 1786 נבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית.

בשנת 1787, מוריס נבחר כציר לוועידת פילדלפיה, שם נכתבה והוצעה חוקה חדשה לארצות הברית. למרות שהוא לא דיבר הרבה במהלך הוועידה, החוקה שהתוצאה ממנה שיקפה רבות מהשקפותיו. מוריס ובני בריתו עזרו להבטיח שפנסילבניה תאשרר את החוקה החדשה, והמסמך אושרר על ידי המספר הדרוש של מדינות עד סוף 1788. בית המחוקקים של פנסילבניה בחר לאחר מכן במוריס כאחד משני הנציגים הראשונים של המדינה בסנאט של ארצות הברית. מוריס דחה את הצעתו של וושינגטון לכהן כשר האוצר הראשון של המדינה, ובמקום זאת הציע את אלכסנדר המילטון לתפקיד. בסנאט, מוריס תמך בתוכנית הכלכלית של המילטון והזדהה עם המפלגה הפדרליסטית.

לאחר סיום כהונתו בסנאט, נכנס למצב כלכלי קשה בעקבות ספקולציות על קרקעות, מה שהוביל לפאניקה של 1796–1797. הוא לא היה מסוגל לשלם את חובותיו ונכלא בדירת חייבים ברחוב פרון סמוך לכלא וולנוט, שם שהה בין השנים 1798 ל-1801. לאחר ששוחרר, חי חיים שקטים ופרטיים בבית צנוע בפילדלפיה עד מותו ב-1806.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ילדותו

מוריס נולד בליברפול, אנגליה, ב-20 בינואר 1734. הוריו היו רוברט מוריס האב, סוכן בחברת ספנות, ואליזבת מארפט; הביוגרף צ'ארלס ראפלי מסיק כי ככל הכנראה נולד מוריס מחוץ לנישואים. עד גיל שלוש עשרה, גדל מוריס אצל סבתו מצד אמו באנגליה. בשנת 1747 היגר מוריס לאוקספורד בפרובינציית מרילנד, שם אביו ניהל סחר משגשג בטבק. שנתיים לאחר מכן, אביו של מוריס שלח אותו לפילדלפיה, אז העיר המאוכלסת ביותר בצפון אמריקה הבריטית, שם התגורר תחת חסותו של חברו של אביו, צ'ארלס גרינוויי.

קריירה כסוחר

תחריט מאת אולה ארקסון, בערך 1876, של רוברט מוריס

גרינוויי סידר למוריס משרה כשוליה בחברת הספנות והבנקאות של הסוחר בפילדלפיה צ'ארלס וילינג. בשנת 1750, מת רוברט מוריס האב מפצע שהזדהם, והותיר את רוב עזבונו לבנו. מוריס הרשים את וילינג שבסופו של דבר העלה אותו משוליה צעיר לסוכן מרכזי בחברה של וילינג. מוריס הפליג לנמלים בקריביים כדי להרחיב את עסקי החברה, והעמיק את ידיעותיו במסחר ובמטבעות השונים ששימשו להחלפת סחורות. הוא גם התיידד עם תומאס וילינג, בנו הבכור של צ'ארלס וילינג שהיה מבוגר ממוריס בשנתיים ואשר, כמו מוריס, חילק את חייו בין אנגליה לצפון אמריקה הבריטית. צ'ארלס וילינג מת ב-1754, ובשנת 1757 הפך תומאס את מוריס לשותף מלא בחברה החדשה שהוקמה בשם "וילינג מוריס ושות'".

חברת הספנות של מוריס הייתה רק אחת ממספר חברות דומות שפעלו בפילדלפיה, אבל וילינג, מוריס ושות'אימצה מספר אסטרטגיות חדשניות. החברה שיתפה פעולה עם חברות ספנות נוספות לבטח את האניות, הרחיבה בצורה אגרסיבית את המסחר עם הודו, והעניקה תמיכה בפרויקטים ממשלתיים באמצעות אג"ח ושטרות התחייבות. אוניות החברה סחרו עם הודו, הלבנט, איי הודו המערבית, קובה הספרדית, ספרד ואיטליה. עסקי הייבוא, הייצוא והסוכנות הכללית הפכו אותה לאחת מהחברות המובילות והמשגשגות ביותר בפנסילבניה. בשנת 1784, השקיע מוריס, יחד עם משקיעים נוספים, בהפלגת האוניה Empress of China, כלי השיט האמריקאי הראשון שביקר בסין.

עבדות

השותפות של מוריס עם וילינג הוקמה מיד לאחר פרוץ מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שהקשתה על האספקה הרגילה של משרתים חוזיים מהאיים הבריטיים לפנסילבניה. רבים מהעובדים הללו גויסו על ידי הצבא הבריטי כדי להילחם באירופה הקונטיננטלית, וחלק ניכר מהמשרתים שכבר עבדו בפנסילבניה היו לקראת סיום חוזי העבודה שלהם. ככתוצאה מכך, הייתה דרישה גוברת לפתח מקורות חדשים של עבדים לפצות על מחסור בעבודה. בעוד שמוריס היה שותף זוטר בחברה, וילינג, שהתמקד בקריירה פוליטית, וילינג מוריס ושות' חתמו על עצומה שקראה לבטל את המכס של פנסילבניה על יבוא עבדים. בשנת 1762, הובאו כ-200 עבדים לפילדלפיה, בשיא המעורבות של פנסילבניה בסחר העבדים האטלנטי. רובם הובאו על ידי סוחרי רוד איילנד מארק אנתוני דה-וולף, ארון לופז וג'ייקוב ריברה.

כחלק מהפעילות המסחרית שלהם, וילינג, מוריס ושות' היו מעורבים בסחר בעבדים. החברה פרסמה מכירות עבדים והפנתה אוניות של החברה לרכוש עבדים באפריקה ולמכור אותם בצפון אמריקה הבריטית. אחת האוניות הראשונות שרכשה החברה, "ננסי", ביצעה שתי הפלגות לאפריקה לצורך רכישת עבדים. ההפלגה הראשונה בוצעה בשנת 1762, וממנה נמכרו כ-170 עבדים שנרכשו מחוף הזהב בווילמינגטון, קרוליינה הצפונית. אף על פי שההפלגה הייתה רווחית, הרווח לא היה גדול, וההפלגה השנייה של ננסי הסתיימה בלכידתה על ידי פריבטירים צרפתים. וילינג, מוריס ושות' גם טיפלו בשתי מכירות עבדים עבור מייבאים אחרים של עבדים, והציעו 23 עבדים למכירה. שלוש שנים לאחר מכן, החברה פרסמה 17 עבדים למכירה שהובאו מאפריקה על ספינת העבדים "מרקיז דה גרנבי". העבדים לא נמכרו בפילדלפיה, מכיוון שהבעלים לקח את הספינה ואת כל העבדים לג'מייקה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה וילינג, מוריס ושות' היו מעורבים בסחר בעבדים, אך מוריס המשיך להחזיק בעבדים עד 1797.

חיים אישיים ומשפחתיים

בתחילת 1769, בגיל 35, התחתן מוריס עם מרי וייט בת ה-20, בתו של עורך דין ואדם בעל נכסים מכובד ועשיר. מרי ילדה את ילדם הראשון מבין שבעה בדצמבר 1769 (בן של רוברט ומרי מוריס היה חבר הקונגרס תומאס מוריס שאשתו הייתה קשורה למשפחות הפוליטיות ליווינגסטון וואן רנסלר הניו יורקיות). משפחת מוריס גרה ברחוב פרונט בפילדלפיה ותחזקה בבית נוסף, המכונה "הגבעות", על נהר הסקולקיל בצפון-מערב העיר. מאוחר יותר הוא רכש אחוזה כפרית נוספת, שקרא לה "מוריסוויל", שהייתה ממוקמת מעבר לנהר דלאוור מטרנטון, ניו ג'רזי. משפחת מוריס נהגה להתפלל בכנסיית כריסט האנגליקנית, בה היו חברים גם בנג'מין פרנקלין, תומאס וילינג ודמויות מובילות אחרות של פילדלפיה. בני הבית של מוריס כללו מספר עובדי בית ועבדים.

בנוסף לילדים שנולדו לו ממרי וייט, הייתה לו גם בת, פולי, שנולדה בסביבות 1763. מוריס סיפק לפולי תמיכה כלכלית ושמר עמה על קשר במשך כל חייה. מוריס גם תמך באחיו למחצה הצעיר, תומאס, שנולד על ידי אביו של מוריס לפני מותו, ותומאס בסופו של דבר הפך לשותף בחברת הספנות של מוריס. אחיה של מרי, ויליאם וייט, הוסמך ככומר אפיסקופלי ושימש ככומר של הסנאט.

מוריס היה הבעלים של מה שנודע כבית הנשיא בפילדלפיה

בשנת 1781, רכש מוריס בית ברחוב מרקט, שני בלוקים צפונית להיכל העצמאות, מקום מושבו של הקונגרס הקונטיננטלי השני. הוא קיבל בעלות מלאה על האחוזה בשנת 1785 והפך אותה לבית מגוריו העיקרי. ב-1790 קיבל הנשיא ג'ורג' וושינגטון את הצעתו של מוריס להעביר את מקום מגוריו לבית זה, ומוריס ומשפחתו עברו לנכס קטן יותר סמוך. בשנות ה-90 של המאה ה-18, הפך מוריס לחבר קרוב של וושינגטון, הוא ואשתו היו אורחים קבועים באירועים מדינתיים שהנשיא ערך. הבית, שהפך ידוע כ"בית הנשיא", שימש כמקום מגוריו של הנשיא עד 1800, כאשר עבר הנשיא ג'ון אדמס לבית הלבן בוושינגטון הבירה.

המהפכה האמריקאית

המתיחות גוברת עם בריטניה

בשנת 1765, הפרלמנט של בריטניה הגדולה חוקק את חוק הבולים, מס על עסקאות הכוללות נייר, שהתברר כבלתי פופולרי בצפון אמריקה הבריטית. באחת הפעולות הפוליטיות הגדולות הראשונות שלו, הצטרף מוריס לכמה סוחרים אחרים במאמץ להפעיל לחצים על הסוכן הבריטי ג'ון יוז להימנע מגביית המס החדש. לנוכח ההתנגדות הקולוניאלית, ביטל הפרלמנט את המיסים, אך מאוחר יותר הטיל מדיניות אחרת שנועדה להפיק הכנסות ממיסים מהמושבות. במהלך העשור שלאחר הטלת חוק הבולים, הצטרף מוריס לעיתים קרובות אל סוחרים אחרים במחאות נגד מדיניות המיסוי של הפרלמנט. כאשר כתב לחברו על התנגדותו למדיניות המיסים הבריטית, אמר מוריס: "אני יליד אנגליה אך מתוך עיקרון אני אמריקאי במחלוקת הזו". בעוד ששותפו, תומאס וילינג, כיהן במגוון תפקידים ממשלתיים, סירב מוריס לשרת בתפקיד ציבורי כלשהו פרט לתפקיד שומר נמל (תפקיד אותו חלק עם שישה אחרים), ובאופן כללי נתן לווילינג להיות הפנים הציבוריות של החברה. בתחילת 1774, בתגובה לחוקי הכפייה, החלו מתיישבים רבים בצפון אמריקה הבריטית לקרוא לחרם על סחורות בריטיות. בפילדלפיה, לקחו את ההובלה בקביעה על כינוס קונגרס של כל הקולוניות לתיאום תגובה למדיניות המיסים הבריטית, תומאס וילינג, צ'ארלס תומסון וג'ון דיקינסון. מוריס לא נבחר לקונגרס הקונטיננטלי הראשון, שהתכנס בפילדלפיה באוגוסט 1774, אך נפגש לעיתים קרובות עם נציגי הקונגרס והתיידד עם מנהיגים קולוניאליים כמו ג'ורג' וושינגטון וג'ון ג'יי. מוריס אהד בדרך כלל את עמדת הנציגים שתמכו ברפורמה במדיניות הבריטית אך לא היו מוכנים להתנתק לחלוטין מבריטניה. בספטמבר 1774, הקונגרס הקונטיננטלי הראשון הצביע על הקמת האגודה הקונטיננטלית, הסכם לאכיפת חרם על סחורות בריטיות החל מדצמבר; הוא גם יעץ לכל מושבה להקים ועדות לאכיפת החרם. מוריס נבחר לוועדת פילדלפיה שהייתה אחראית לאכוף את החרם.

הקונגרס הקונטיננטלי

המלחמה המוקדמת, 1775–אוגוסט 1776

באפריל 1775 פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית בעקבות קרבות לקסינגטון וקונקורד. זמן קצר לאחר מכן, החל הקונגרס הקונטיננטלי השני להתכנס בפילדלפיה, ומינה את ג'ורג' וושינגטון לפקד על הצבא הקונטיננטלי. האספה המחוזית של פנסילבניה הקימה את "ועדת הבטיחות" שכללה עשרים וחמישה חברים לפיקוח על ההגנות, ומוריס מונה כחבר בוועדה. מוריס הפך לחלק מקבוצת הליבה שהובילה את הוועדה ושימש כיו"ר שלה כאשר בנג'מין פרנקלין לא היה נוכח. הוא היה אחראי להשגת אבקת שריפה, וארגן פעולת הברחה רחבת היקף על מנת לעקוף את החוקים הבריטיים שנועדו למנוע את ייבוא הנשק והתחמושת למושבות. בזכות הצלחתו בהברחת אבקת השרפה עבור פנסילבניה, הפך מוריס לספק הראשי של אבקת שרפה לצבא הקונטיננטלי. במהלך 1775, החל מוריס להתמקד יותר בעניינים פוליטיים מאשר בעסקים, ובאוקטובר 1775 נבחר לאספה הפרובינציאלית של פנסילבניה. מאוחר יותר באותה שנה, בחרה האספה הפרובינציאלית במוריס כנציג לקונגרס.

בקונגרס, הצטרף מוריס לזרם המתון, שהתנגד למדיניות הבריטית אך המשיך לתמוך בפתרון של פיוס עם בריטניה. הוא מונה לוועדת הסחר הסודית, שהייתה אחראית על רכישת נשק ותחמושת. כיוון שממשלת המהפכה לא כללה זרוע מבצעת או שירות אזרחי, כל ענייני הממשלה הוסדרו על ידי ועדות הקונגרס. הביוגרף צ'ארלס רפלי מציין כי הוועדה "טיפלה בחוזים שלה בצורה חברית ולעיתים אף בהעדפה לא הוגנת", מה שיכול היה להטיב עם סוחרים פוליטיים מקושרים, כולל מוריס. עם זאת, הוא מציין גם כי האופי הסודי והמסתורי של הוועדה, שהייתה אחראית להשגת סחורות בלתי חוקיות, הקשה על הוועדה לקבוע נהלים לתהליך הצעות מחיר תחרותיות לחוזי רכש. בנוסף לכהונתו בוועדת הסחר החשאית, מונה מוריס גם לחבר בוועדת הצי, שפיקחה על הצי הקונטיננטלי, ולחבר בוועדת ההתכתבות החשאית, שפיקחה על המאמצים לכינון יחסים עם מעצמות זרות. בנוסף לשירותו בוועדת הסחר הסודית, מונה מוריס גם לוועדת הצי, שהייתה אחראית על הצי הקונטיננטלי, ולוועדת הקשרים הסודיים, שהייתה אחראית ליצירת קשרים עם מדינות זרות. בתפקידו בוועדה האחרונה, סייע מוריס לארגן את מינויו של סילאס דין כנציג הקונגרס בצרפת, תוך כדי שהוא אחראי על רכישת אספקה והבטחת ברית רשמית עם צרפת.

במהלך 1776, הפך מוריס לדמות מפתח בוועדת הצי; רפלי מתאר אותו כמפקד בפועל של הצי הקונטיננטלי. מוריס תמך באסטרטגיה ימית של תקיפת "מקומות חסרי הגנה" בבריטניה במטרה לחלק את הצי הבריטי, שהיה גדול יותר מבחינת מספרית. יחד עם פרנקלין, דיקינסון וג'ון אדמס, סייע מוריס בניסוח ה"מדריך לדיפלומטיה", שנועד לשמש כתבנית ליחסים עם מדינות זרות. בניגוד למדיניות הסחר המקנטליסטית של בריטניה, המדריך הדגיש את חשיבות הסחר החופשי. במרץ 1776, לאחר מותו של סמואל וורד, מונה מוריס ליו"ר ועדת הסחר הסודית. הוא הקים רשת סוכנים, הן במושבות והן בנמלים זרים, שתפקידם היה להשיג אספקה למאמץ המלחמתי של היבשתי.

בסוף פברואר 1776, נודע לאמריקאים כי הפרלמנט הבריטי העביר את "חוק האיסור", שקבע שכל הספנות האמריקאית תהיה נתונה למעצרים על ידי אניות בריטיות. בניגוד למנהיגים אחרים בקונגרס, המשיך מוריס לקוות לפיוס עם בריטניה, שכן האמין שמלחמה כוללת עדיין לא נתמכה על ידי רוב האמריקאים ויכולה להיות הרסנית מבחינה כלכלית.

ביוני 1776, עקב תסכול מהזרם המתון של מנהיגי פנסילבניה, שהיו כולל מוריס, התכנסו נציגים מרחבי פנסילבניה בכינוס שנועד לנסח חוקה חדשה ולהקים ממשלה חדשה. באותו זמן, הקונגרס התווכח אם להכריז רשמית על עצמאות מבריטניה. בתחילת יולי 1776, ההמשלחת של פנסילבניה הייתה המשלחת היחידה בקונגרס שהתנגדה להכרזת עצמאות. מוריס סירב להצביע בעד עצמאות, אך הוא ונציג נוסף מפנסילבניה הסכימו להימנע מההצבעה על העצמאות, ובכך אפשרו לתנועה בעד עצמאות לזכות ברוב משלחת של פנסילבניה. בהיעדרו של מוריס, הצביעו כל המשלחות של הקונגרס בעד הצעת ההכרזה על עצמאות ב-2 ביולי, וארצות הברית הכריזה רשמית על עצמאות ב-4 ביולי 1776.

למרות התנגדותו לעצמאות, ולהפתעתו הרבה של מוריס, החליטה ועידת החוקה של פנסילבניה להשאיר את מוריס בקונגרס, והוא היה הנציג היחיד בפנסילבניה שהתנגד לעצמאות והחזיק בתפקידו. באוגוסט, חתם מוריס על הכרזת העצמאות למרות שנמנע מההצבעה. בהסברו להחלטה אמר: "אני לא מהפוליטיקאים שמתעצבנים כאשר התוכניות שלי לא מתקבלות. אני סבור שזו חובת האזרח הטוב להישמע לשלטון כאשר הוא לא יכול להוביל". הוא הוסיף: "בעוד שאיני רוצה לראות את בני עמי מתים בשדה הקרב, גם איני רוצה לראותם חיים תחת דיכוי".

המשך המלחמה, אוגוסט 1776–1778

לאחר הכרזת העצמאות, המשיך מוריס לפקח ולתאם מאמצים להשגת נשק ותחמושת ולייצא סחורות אמריקאיות. האסטרטגיה שלו התמקדה בשימוש בספינות מניו אינגלנד לצורך ייצוא טבק וסחורות אחרות ממדינות הדרום לאירופה ולאיי הקריביים, ולאחר מכן השתמש בהון שהושג מהייצוא כדי לרכוש אספקה צבאית מאירופה. מרגלים וספינות מלחמה בריטיות סיכלו לעיתים קרובות את תוכניותיו, ורבות מהספינות האמריקאיות נתפסו במהלך פעולות הסחר. בתגובה, מוריס אישר לנציגים אמריקאים באירופה להורות לפריבטירים לתקוף את הספנות הבריטית, וסידר שסוכן בשם ויליאם בינגהאם ישלם עבור תיקונים לפריבטירים אמריקאים באי הצרפתי מרטיניק. בגלל הרווחיות הרבה של הפריבטיריות, גם החל מוריס לצייד פריבטירים משלו. סוכן נוסף של מוריס, אחיו למחצה תומאס מוריס, הוכיח בחירה הרת אסון לניהול פריבטירים אמריקאים באירופה, כאשר תומאס עסק בשתיית אלכוהול מוגזמת ובניהול כספים בצורה רשלנית. באוקטובר 1776, לפי דרישת מוריס ובנג'מין פרנקלין, הסכים הקונגרס למנות שני שליחים במטרה להשיג הסכם ברית רשמי עם צרפת; בסופו של דבר, בנג'מין פרנקלין וארתור לי מונו לשליחים. יחד עם סילאס דין, פרנקלין עזר להרחיב מאוד את משלוחי הנשק מצרפת ומספרד, אך לי התגלה כחסר יכולת לחלוטין במאמציו להשיג תמיכה מפרוסיה והמונרכיה ההבסבורגית.

בתחילת דצמבר 1776, צבאו של וושינגטון נאלץ לסגת מעבר לנהר דלאוור ולפנסילבניה, ורוב חברי הקונגרס עזבו זמנית את פילדלפיה. מוריס היה אחד מהצירים המעטים שנותרו בעיר, והקונגרס מינה אותו יחד עם שני צירים נוספים ל"ביצוע עניינים קונטיננטליים" בהיעדרו. מוריס התכתב תדיר עם וושינגטון, וסיפק אספקה שסייעה לניצחון הקונטיננטלי בקרב טרנטון. לאחר תבוסת הצבא הקונטיננטלי בקרב ברנדיוויין בספטמבר 1777, ברחו חברי הקונגרס מערבה מפילדלפיה; מוריס ומשפחתו עברו לגור באחוזה שרק רכשו במנהיים, פנסילבניה. מוריס קיבל חופשה בסוף 1777, אך הוא בילה את רוב זמנו בהגנה על עצמו מפני התקפות הנוגעות לניהול רשלני ולהתנהלות פיננסית בעייתית שהטיחו בו בעלי בריתו של הנרי לורנס, נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, תומכי העבדות. בשל החופשה, מוריס לא מילא תפקיד מרכזי בניסוח תקנון הקונפדרציה, שהייתה החוקה הראשונה של ארצות הברית, אך הוא חתם על המסמך במרץ 1778. לאור התנגדותן של כמה מדינות, תקנון הקונפדרציה לא נכנס לתוקף עד 1781.

מוריס שב לקונגרס במאי 1778 כדי להצביע בעד הצעת חוק להעניק פנסיות לקציני הצבא הקונטיננטלי. הוא פיתח קשר עבודה הדוק עם גוברנר מוריס (ללא קשר משפחתי), חבר קונגרס צעיר מניו יורק, ששיתף את רוב דעותיו של רוברט מוריס. בחודש הבא, שב מוריס עם הקונגרס לפילדלפיה, אשר פונתה על ידי הבריטים. בשלב זה, מוריס לא חזר למגוון תפקידיו בקונגרס, אלא התמקד בהפסקת פרויקטים קודמים כדי לחזור לפעילות עסקית.

בסוף 1778, נבחר מוריס לאספה המדינתית כחלק ממועמדות שתמכה ברפורמה בחוקת פנסילבניה; הוא התפטר מהקונגרס כדי לתפוס את מקומו. לאחר שמוריס עזב את הקונגרס, המשיכו הנרי לורנס, תומאס פיין וחלק מחברי הקונגרס להטיח בו האשמות שווא על כך שעשה שימוש במעמדו בקונגרס לצורך רווח אישי, אך בתחילת 1779 ועדה של הקונגרס זיכתה את מוריס מכל האישומים.

מחוץ לקונגרס, 1779–1781

USS Alfred, ספינה של הצי הקונטיננטלי שהייתה בעבר בבעלותו של מוריס

לאחר שתוכניותיהם לכנס ועידה חוקתית חדשה למדינה סוכלו על ידי ג'וזף ריד ואחרים, מוריס וג'יימס וילסון הקימו את "האגודה הרפובליקנית", מועדון פוליטי שהוקדש ליישום חוקה מדינתית חדשה. האגודה הרפובליקנית תמכה ביצירת בית מחוקקים דו-ביתי, רשות מבצעת מדינתית עם סמכות וטו, מערכת משפט עצמאית וסיום שבועות הנאמנות לממשלת המדינה. תושבי פנסילבניה בולטים אחרים, כולל וילסון, בנג'מין ראש, תומאס מיפלין וצ'ארלס תומסון, תמכו במטרות האגודה הרפובליקנית, אך מוריס הפך למנהיג בפועל של הפלג שכונה לימים "הרפובליקנים". בינתיים, אלו שתמכו בשימור החוקה המדינתית נודעו בשם החוקתיים.

בשל עליית האינפלציה, באמצע 1779 הקימו החוקתיים ועדה ליישום פיקוח על מחירים; סוחרים רבים מפילדלפיה נעצרו לכאורה בגין הפרת הוראות הוועדה, אך מוריס נמנע ממאסר והפך למתנגד בולט לוועדה זו. ועדת פיקוח המחירים הוכחה כלא יעילה והתפרקה בספטמבר, אך בחודש שלאחר מכן המון זועם התפרע והשתלט על כמה מנהיגים רפובליקנים. מוריס ורפובליקנים אחרים מצאו מקלט בביתו של ג'יימס וילסון, שם חולצו על ידי ריד וכוח של הצבא הקונטיננטלי. וילסון נמלט מהעיר לאחר המהומה, והזעם הציבורי נגד סוחרים הוביל לתבוסתו של מוריס במרוץ לבחירתו מחדש לבית המחוקקים של המדינה.

לראשונה מאז תחילת המהפכה האמריקאית, מצא עצמו מוריס מחוץ לתפקיד ציבורי. הוא התמקד בהרחבת עסקי הספנות שלו. הוא חבר לכמה אנשי עסקים ממדינות אחרות, בהם ג'ונתן הדסון ממרילנד, קרטר ברקסטון ובנג'מין הריסון מווירג'יניה, כדי להקים את מה שהביוגרף צ'ארלס ראפליי כינה "התאגיד הלאומי הראשון". במיזמי מסחר אלו, מוריס סיפק לעיתים קרובות מימון ופיקוח, אך השאיר את הפרטים לשותפיו.

עם הידרדרות המצב הכלכלי הלאומי, הנהיג מוריס קבוצה של סוחרים בהקמת "בנק פנסילבניה", שסיפק מימון לרכישת ציוד לצבא הקונטיננטלי. הבנק לא עסק במגוון הפעילויות הבנקאיות המודרניות, אך הוא קיבל פיקדונות וסיפק מודל אפשרי לרפורמות מוניטריות ברמה הלאומית. הצלחת הבנק תרמה להעלאת הפופולריות של מוריס, ובאוקטובר 1780 הוא נבחר לבית המחוקקים של המדינה.

ויליאם בינגהאם, שעל פי השמועות היה האיש העשיר ביותר באמריקה לאחר מלחמת העצמאות, רכש 9.5% מהמניות הזמינות של "בנק צפון אמריקה". עם זאת, רוב המניות – 63.3% – נרכשו בשם ממשלת ארצות הברית על ידי רוברט מוריס, באמצעות מענק בצורת הלוואה מצרפת והלוואה מהולנד. הדבר תרם להיוון הבנק באמצעות פיקדונות גדולים של מטבעות זהב וכסף ושטרי חליפין. לאחר מכן הנפיק מוריס מטבע נייר חדש בגיבוי ההון הזה.

מפקח על הכספים

חודשים ראשונים

ציור של גוברנר מוריס ורוברט מוריס

במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, מצבה הכלכלי של הממשלה האמריקאית הידרדר, כיוון שלקונגרס לא הייתה הסמכות להטיל מיסים והמדינות סירבו ברובם לספק מימון. ללא מנגנון לגיוס כספים, הקונגרס הנפיק שוב ושוב כסף נייר, מה שגרם לאינפלציה חמורה. עד לשנת 1781, ארצות הברית עמדה בפני משבר כלכלי בלתי פוסק, שהודגש על ידי מרד הרגימנטים של פנסילבניה בינואר 1781, שבו עשרה רגימנטים של הצבא הקונטיננטלי שהוזנו באופן גרוע ולא קיבלו תשלום דרשו תנאים טובים יותר מהקונגרס. למרות שהמרד דוכא, הוא שכנע את הקונגרס לבצע רפורמות שהובילו להקמת משרדי מלחמה, צי, כספים וחוץ, שכל אחד מהם ינוהל בידי איש ביצוע. בהצבעה פה אחד, בחר הקונגרס במוריס כממונה על האוצר. מוריס קיבל את התפקיד במאי 1781, ומינה את גוברנר מוריס לסגנו.

מוריס הפך במהרה לדמות הכלכלית המרכזית במדינה והפך למנהיג של הפלג הלאומי, קבוצה לא רשמית של מנהיגים אמריקאיים שתמכו בממשלה חזקה יותר. הוא גם שלט ביעילות בענייני החוץ עד שמונה רוברט ר. ליבינגסטון למזכיר לענייני חוץ מאוחר יותר באותה שנה. בספטמבר 1781, הסכים מוריס בחוסר רצון לשרת כסוכן הצי, מה שנתן לו מנהיגות אזרחית על הצי הקונטיננטלי. הקונגרס מינה את יתר התפקידים הביצועיים בנובמבר, כאשר בנג'מין לינקולן קיבל את המינוי כמזכיר המלחמה. יחד עם הגנרל וושינגטון ומזכיר הקונגרס הקונטיננטלי צ'ארלס תומפסון, שלושת המנהיגים הללו שימשו כמנהיגי הרשות המבצעת הלאומית הראשונה בתולדות ארצות הברית; מוריס לקח תפקיד בלתי רשמי כמזכיר המוביל של המשרדים. כל שלושת המנהיגים, כמו גם וושינגטון, היו חלק מהפלג הלאומי, ושיתוף פעולה ביניהם חיזק את כוח הממשלה הלאומית. באמצע 1782, הקונגרס הקים ועדות קבועות למעקב אחר המשרדים הביצועיים; מוריס תמך בארגון מחדש של הקונגרס, אך לצערו, יריבו הוותיק ארתור לי מונה לראש הוועדה המפקחת על משרד האוצר.

מוריס פעל למען סדרת רפורמות שנועדו לשפר את הכלכלה; רבות מהרפורמות היו בהשראת רעיונות כלכלה חופשית של אדם סמית. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, הוא שכנע את הקונגרס להקים את בנק צפון אמריקה, הבנק הראשון שפעל בארצות הברית. הבנק הוקם כגוף פרטי הנשלט על ידי משקיעיו אך היה נתון לפיקוח על ידי ממונה האוצר. הבנק היה אמור לקבל את פיקדונות הממשלה, להעניק הלוואות לקונגרס ולהנפיק שטרות כסף. מוריס קיווה שהבנק יסייע במימון המלחמה, יייצב את המטבע ויאחד את המדינה תחת מדיניות מוניטרית אחת. כיוון שהבנק היה זקוק לזמן על מנת להתחיל לפעול, בשנת 1781 נשא מוריס באחריות להנפיק מטבע חדש, שנקרא "שטרות מוריס", שהיו מגובים בכספיו האישיים של מוריס. בנוסף, מוריס שכנע את הקונגרס לאפשר לו לרכוש את כל האספקה עבור הצבא הקונטיננטלי, במקום שהמדינות יספקו מוצרים כמו קמח או בשר. הקונגרס דרש מהמדינות לספק מימון במקום מוצרים פיזיים, מה שהיה צעד חשוב בכיוון של סדר כלכלי יותר מאורגן, אך גם העמיק את תלות הצבא במימון ממשלתי.

בשנת 1781, מלחמת העצמאות הייתה במצב של תיקו בין בריטניה לארצות הברית. הבריטים ריכזו את פעולותיהם הצבאיות בזירה הדרומית של המלחמה, תוך שהם משאירים כוחות גדולים בניו יורק. באוגוסט 1781, פגש מוריס את הגנרל וושינגטון והרוזן דה רושאמבו, שהתכננו פעולה משותפת צרפתית-אמריקאית נגד הכוחות הבריטיים. מוריס העביר כספים ממשלתיים לרכישת אספקה למהלך של וושינגטון נגד הבריטים בווירג'יניה, והוא פנה לממשלות המדינות ולממשלת צרפת למימון נוסף, כאשר הסכום האחרון של 20,000 דולר הושג בעזרת שותפו הוותיק, חיים סולומון. בקרב יורקטאון, שהתרחש באוקטובר 1781, הכריח גנרל וושינגטון את הצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל קורנווליס, להיכנע. הקרב הזה היה ציון דרך משמעותי במלחמת העצמאות, שכן בעקבותיו בריטניה למעשה נכנעה במלחמה היבשתית והפסיקה את פעולתה הצבאית על האדמה האמריקאית. עם זאת, המלחמה הימית נמשכה, כאשר בריטניה ניסתה לחסום את ארצות הברית ממקורות הסחר שלה ולמנוע ממנה להקים קשרים כלכליים חופשיים עם מדינות אחרות.

לאחר יורקטאון

חודשים לאחר קרב יורקטאון, מוריס הוציא את "הדו"ח על האשראי הציבורי", תוכנית כלכלית שאפתנית שקראה לתשלום מלא של חובות המלחמה של המדינה באמצעות אמצעי הכנסה חדשים. בין השאר, התוכנית כללה מס ראש על עבדים במדינות השונות, אך מעל לכל, הוא דחף להטלת מכס פדרלי של חמישה אחוזים על כל הסחורות המיובאות, מה שדרש תיקון לתקנון הקונפדרציה. תיקון כזה היה מחזק בצורה משמעותית את כוחו של השלטון הפדרלי, אך תהליך התיקון דרש את הסכמת כל מדינה, ורבות מהמדינות נרתעו מלשנות את מאזן הכוחות בין המדינות והממשלה הפדרלית.

הסכמים אלו העניקו לקונגרס את הסמכות הבלעדית להוביל מדיניות חוץ, אך המדינות שמרו על כל הסמכות בנוגע למימון. לקונגרס לא הייתה סמכות עצמאית לגייס כספים, ולא היה קיים מנגנון שיכול להכריח את המדינות לספק את הכספים שהן חבות לקונגרס. במכתבו למושלים, מוריס טען כי "הגיע הזמן לשחרר את עצמנו מהבושה שכבר ספגנו, ולשחרר ולהשיב את האשראי הלאומי. זאת ניתן לעשות רק באמצעות הכנסות יציבות".

עד לסוף 1782, כל המדינות פרט לרוד איילנד הסכימו לתמוך בתיקון שמאפשר את המכס, אך ההתנגדות של רוד איילנד הספיקה כדי לחסום את התיקון.

למרות שהתסכול מהמאבק במכסים היה ניכר, מוריס המשיך ליישם ולהציע רפורמות כלכליות אחרות. בינואר 1782, לאחר שקיבל את הרישיון מהקונגרס, בנק צפון אמריקה החל לפעול, והמטבע של הבנק השיג במהרה תפוצה רחבה. מוריס ביקש להקים מטבעה לאומית כדי לספק מטבע אחד ברחבי ארצות הברית והציע את המטבע העשרוני הראשון, אך הקונגרס לא היה מוכן לתמוך בפרויקט זה. הוא מינה מספר מקבלי כספים, כולל אלכסנדר המילטון, כדי לעזור בהפצת שטרות כסף, לדווח על מחירי סחורות ולבצע תפקידים נוספים ברחבי ארצות הברית. בנוסף, הוא שיפר את תהליך הרכש הממשלתי של אספקה, תוך חיסכון בכספים על ידי הצבת האחריות לאחסון ולהובלת האספקה על קבלני הממשלה.

קונספירציית ניובורג

לאור הקשיים הכלכליים המורכבים, מוריס לא הצליח לשלם את משכורות חיילי הצבא הקונטיננטלי. הבעיה העיקרית, מעבר לחוסר הרצון של המדינות לתקן את תקנון הקונפדרציה, הייתה חוסר נכונותן של המדינות לספק מימון הולם. רבות מהן סירבו לספק כספים בכלל, והבנק של צפון אמריקה נתן הלוואות אך בסופו של דבר סירב להעניק הלוואות נוספות עד שההלוואות הקודמות לא נפרעו. מאמציו של מוריס התבצעו גם מול קשיים מצד צרפת, שסירבה להעניק הלוואות נוספות, וכן ירידה בסחר האמריקאי, בחלקה כתוצאה מפעולות הצי הבריטי.

בדצמבר 1782, מיד לאחר התבוסה המסתמנת של התיקון המוצע שיאפשר לממשל הפדרלי להטיל מכס, הגיש גנרל אלכסנדר מקדוגל עם משלחת פנייה לקונגרס בדרישה לתשלום מיידי עבור חיילי הצבא הקונטיננטלי. מוריס הצליח להרגיע את המשבר באופן זמני על ידי הצעת תשלום עבור חודש אחד לחיילים, אך הפנייה שיקפה את חוסר שביעות הרצון הרבה ששרר בצבא בשל היעדר התשלומים המתמשכים. כמה לאומנים, כולל גוברנר מוריס, סברו כי רק חוסר שביעות רצון בצבא יכול היה להכריח את העברת התיקון שיאפשר לקונגרס להטיל מכס.

במרץ 1783, קולונל וולטר סטיוארט נשא את "נאום ניווברג", שבו קרא לחיילי הצבא הקונטיננטלי למרוד בקונגרס ולדרוש תשלום. וושינגטון הצליח למנוע מרד בכך שהבטיח לחיילים כי בסופו של דבר הם יקבלו את משכורתם. לאחר המרד שכמעט התרחש, מוריס הכחיש כי מילא תפקיד כלשהו בהצתת המרד. עם זאת, רוב ההיסטוריונים מאמינים כי מוריס היה אחד משלושה מנהיגים של "קונספירציית ניווברג", יחד עם אלכסנדר המילטון וגוברנר מוריס.

היסטוריון ג'ק נ. רקוב מדגיש את מנהיגותו של רוברט מוריס, אולם מסקנה זו מתעלמת ממספר עובדות מקילות: 1) מוריס סיפק 800,000 דולר מכספיו האישיים לשם תשלום לחיילים במטרה למנוע חוסר שביעות רצון בצבא, 2) הנאום נכתב על ידי מייג'ור ארמסטרונג, עוזרו של גנרל גייט, שהיה יריב של מוריס, 3) ארמסטרונג הפך לחביבם של תומכי החוקה של פנסילבניה, שהפכו אותו לפקיד האספה של פנסילבניה, 4) אויבו המושבע של מוריס, ארתור לי, עודד פרסומים בעיתון Freeman's Journal, שהותקפו נגד מוריס. הטלת האשמה על מוריס נשמעה כמו קמפיין מידע מוטעה מוקדם, שנועד להסיט את האשמה ממורד לא פופולרי ולקבוע את האחראים לכישלון.

חוב לאומי

מוריס, שהיה מתוסכל מההפסד במאבק על המכס ומהכישלון של המדינות לספק מימון הולם, הרגיש שהוא נאלץ להסתכן בהעמקת החובות שהמדינות לא היו מוכנות לשלם. בתחילת 1783, הוא כתב כי לא יהיה "שר העוול" והגיש את התפטרותו, אך המילטון ותומכים אחרים מהפאציה הלאומית שכנעו אותו להישאר בתפקיד.

נכון ל-1 בינואר 1783, החוב הציבורי של ארצות הברית היה 42 מיליון דולר, מתוכם 18.77% היו חוב חוץ ו-81.23% היו חוב פנימי. בדו"ח שנשלח לנשיא הקונגרס, מוריס ציין את החוב הפנימי ואת הפירוט של החובות השונים, כולל חובות צבאיים והחובות שעוד לא נפרעו.

באותה תקופה, מוריס ואחרים בפילדלפיה גילו כי ארצות הברית ובריטניה חתמו על הסכם שלום ראשוני, ששימש למעשה כסיום לא רשמי למלחמת העצמאות. הקונגרס אישר חופשה לחיילי הצבא הקונטיננטלי, עם אפשרות להחזרתם במקרה של חידוש הלחימה. מוריס חילק שטרות "שטרות מוריס" לחיילים שנותרו, אך רבים מהם עזבו את פילדלפיה בדרכם הביתה ולא המתינו לשטרות.

לאחר מרד קטן על רקע תשלומים בפנסילבניה, הקונגרס הצביע על עזיבת פילדלפיה והעברת בירת המדינה לפרינסטון, ניו ג'רזי. המרד התפוגג זמן קצר לאחר מכן. תומכי הרעיון הלאומי היו מופתעים מהתפניות האירועים, והמילטון התפטר מהקונגרס במחצית השנייה של 1783 אחרי שההצעה שלו לכנס כינוס כדי לתקן את תקנון הקונפדרציה לא התקבלה.

ארצות הברית בעקבות החתימה על הסכם פריז

בנובמבר 1784, מוריס התפטר מהמשרות הממשלתיות שלו. במקום למצוא לו מחליף, הקונגרס הקים את "ועדת האוצר" בת שלושה חברים, שכללה את ארתור לי, ויליאם ליווינגסטון וסמואל אוזגוד. בשנים 1778–1779, מוריס ניסה לארגן את החשבונות של הוועדה המסחרית הישנה, אך לא הצליח להשלים את המשימה. במהלך השנים, הוועדה שנבחרה בשנים 1794–1795 סיימה את התחשבנותה עם מוריס, וב-1796 רשמה את החוב שלו מול האוצר על סך 93,312.63 דולר. ב-1800, מוריס הסביר בכלא של נושים כי החוב לא היה רק שלו, אלא גם של שותפיו ג'ון רוס ונתנאל וילינג.

קריירה פוליטית מאוחר יותר

ועידת החוקה

קרן הממשל האמריקאי, מאת ג'ון הנרי הינטרמייסטר (1925). רוברט מוריס הוא השמאלי ביותר, לפני פרנקלין. גוברנר מוריס חותם על החוקה לפני ג'ורג' וושינגטון.

לאחר שעזב את תפקידו, מוריס חזר לעסקים, אך פוליטיקה המדינתית והפדרלית נותרה חלק משמעותי מחייו. לאחר שבית המחוקקים של פנסילבניה שלל את היתר הפעולה של בנק צפון אמריקה, הוא נבחר שוב לבית המחוקקים של המדינה וסייע להחזיר את היתר הפעולה של הבנק. במהלך הזמן, ארצות הברית חוותה מיתון ממושך לאחר סיום מלחמת העצמאות, שנגרם מהנטל הכלכלי המתמשך ומהמגבלות החדשות שהטילו מעצמות אירופיות על הסחר. חברי קונגרס, כולל חברי "ועדת האוצר", המשיכו לתמוך בשינויים בתקנון הקונפדרציה, אך המדינות סירבו לאשר שינויים משמעותיים.

ב-1786, נבחר מוריס לאחד מחמישה נציגים מפנסילבניה שייצגו את המדינה בכנס אנאפוליס, שבו דנו הדרכים לתקן את Articles of Confederation. למרות שמוריס בסופו של דבר לא השתתף בכנס, הנציגים הצליחו לשכנע את הקונגרס לאשר כינוס בקונטיננטל קונגרס בפילדלפיה במאי 1787 במטרה לתקן את Articles. המדינה שלחה נציגים חשובים כמו מוריס, ג'יימס וילסון, גוברנור מוריס, ג'ורג' קלימר, תומאס מיפלין, ג'ארד אינגרסול ובן פרנקלין. כל הנציגים, למעט פרנקלין, היו בעלי זיקה לפאציה הרפובליקנית של מוריס, דבר שהשקף את כוחם של הרפובליקנים באספה המחוקקת של פנסילבניה. בשנת 1786, בחר מוריס לאחד מחמישה נציגים מפנסילבניה שייצגו את המדינה בכנס אנאפוליס, שבו דנו הדרכים לתקן את תקנון הקונפדרציה. אף על פי שמוריס בסופו של דבר לא השתתף בכנס, הנציגים הצליחו לשכנע את הקונגרס לאשר כינוס בפילדלפיה במאי 1787 לתיקון הסעיפים. בית המחוקקים של מדינת פנסילבניה שלח נציגים חשובים כמו מוריס, ג'יימס וילסון, גוברנר מוריס, ג'ורג' קליימר, תומאס מיפלין, ג'ארד אינגרסול ובן פרנקלין לוועידת פילדלפיה. למעט פרנקלין (שנמנע מלהזדהות עם כל אחד מהפלגים הפוליטיים בפנסילבניה), כל הנציגים של פנסילבניה הזדהו היטב עם הפלג הרפובליקני של מוריס, דבר ששיקף את כוחם של הרפובליקנים בבית המחוקקים של המדינה. רבים מבעלי בריתו הלאומיים של מוריס ממדינות אחרות, כולל המילטון, ג'יימס מדיסון, ג'ון דיקינסון ו-וושינגטון, השתתפו גם הם בוועידה.

מאחר שפרנקלין היה חולה, פתח מוריס את ישיבות ועידת פילדלפיה ב-25 במאי. ההצעה שלו למנות את וושינגטון לראש הוועידה התקבלה פה אחד. מוריס השתתף באופן קבוע בישיבות, אך מיעט לדבר לאחר היום הראשון; במקום זאת, הוא אפשר לעורכי דין ואחרים מנוסים יותר עם החוק לדון בנושאים השונים. מטרותיו העיקריות, כמו הצעת האפשרות לממשל הפדרלי להטיל מכסים ומיסים, היו שותפות לרבים מהנציגים בוועידה. ב-17 בספטמבר, מוריס חתם על המסמך הסופי שהופק על ידי הוועידה, שהיה לא רק תיקון לתקנון הקונפדרציה, אלא תחליף להם — החוקה החדשה של ארצות הברית. מוריס היה אחד משישה אנשים בלבד שחתמו גם על הכרזת העצמאות וגם על חוקת ארצות הברית.

במקום לנסות לחסום את החוקה החדשה, הקונגרס פשוט העביר אותה לכל מדינה לצורך דיון ואישור. פאציית הרפובליקנים של מוריס, יחד עם קבוצות פדרליסטיות במדינות אחרות, ניסו לקדם את אישור החוקה החדשה. הקבוצות שראו בחוקה הפדרלית איום על ריבונות המדינות הצטרפו לאנטי-פדרליסטים במדינות אחרות כדי למנוע את אשרור החוקה. בבחירות שנערכו באוקטובר-נובמבר 1787, תומכי מוריס שמרו על שליטתם בבית המחוקקים של פנסילבניה וזכו ברוב בבחירות לבחירת נציגים לכינוס שידון באשרור החוקה. בשל סכסוך עם שותף עסקי, מוריס לא השתתף בוועידת האשרור, שנערך בדצמבר 1787 ואישר את החוקה. עד סוף 1788, החוקה אושרה על ידי מספיק מדינות כדי להיכנס לתוקף. בספטמבר 1788, אספת פנסילבניה בחרה במוריס ובוויליאם מקליי, שניהם תומכים פדרליסטיים, כנציגי המדינה הראשונים בסנאט של ארצות הברית.

חבר הסנאט של ארצות הברית

מוריס המליץ על אלכסנדר המילטון לתפקיד שר האוצר.

בבחירות הנשיאותיות הראשונות של ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון נבחר לנשיאה הראשון של המדינה. וושינגטון הציע את תפקיד שר האוצר למוריס, אך מוריס דחה את ההצעה והציע במקומו את אלכסנדר המילטון לתפקיד. בסנאט, מוריס המשיך לדחוף עבור אותן הצעות אותם ניסה לקדם כשהיה מנהל האוצר: מכס פדרלי, בנק לאומי, מטבע פדרלי, ומימון החוב הלאומי. הקונגרס הסכים ליישם את "חוק התעריפים של 1789", אשר יצר מס אחיד על סחורות שהובלו על ידי ספינות זרות לנמלי ארצות הברית, אך נושאים רבים אחרים נותרו ללא פתרון עד 1790. אחד מהנושאים היה מיקום הבירה הפדרלית ועתיד החובות של המדינות. מוריס קידם את החזרת הבירה לפילדלפיה ואת קבלת החובות של המדינות על ידי הממשלה הפדרלית. מוריס הצליח להכשיל את הצעת מקליי להקים את הבירה בפנסילבניה על נהר ססקואנה ממערב לפילדלפיה, אך ג'יימס מדיסון הצליח להכשיל את ניסיונו של מוריס להקים את הבירה מחוץ לפילדלפיה.

הדו"ח של מוריס ב-1781 על "החוב הציבורי" היווה את הבסיס לדו"ח של המילטון ב-1790, שבו הציע המילטון לממן את כל החובות הפדרליים ולכנס את חובות המדינות תחת ממשלה פדרלית אחת, תוך הנפקת איגרות חוב פדרליות כדי לשלם את החובות. המילטון טען כי צעדים אלו יחזירו את האמון בחוב הציבורי ויסייעו להחיות את הכלכלה, אך המתנגדים תקפו את ההצעות ככאלו שמיטיבות עם הספקולטורים שרכשו חלקים גדולים מהחוב של הממשלה.

מוריס תמך בהצעות הכלכליות של המילטון, אך השניים נחלקו לגבי מיקום הבירה הפדרלית. המילטון רצה להשאיר את הבירה בניו יורק. ביוני 1790, מזכיר המדינה תומאס ג'פרסון שכנע את מוריס, המילטון ומדיסון להסכים לפשרה שבמסגרתה הממשלה הפדרלית תספוג את חובות המדינות, והבירה הפדרלית תוקם על נהר הפוטומק; עד סיום בנייתה של הבירה, פילדלפיה תשמש כבירה זמנית של המדינה. הפשרה, שהפכה ידועה בשם "פשרת 1790", אושרה על ידי הקונגרס. באותה שנה, מוריס ומקליי עזרו להבטיח את שליטת פנסילבניה במשולש אירי, שסיפק למדינה גישה לאגמים הגדולים.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-18, המדינה החלה להתחלק בין המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בראשות ג'פרסון ומדיסון, לבין המפלגה הפדרליסטית בראשות המילטון. אף שמוריס היה פחות מעורב בפוליטיקה לאחר פשרת 1790, הוא תמך ברוב המדיניות של המילטון והזדהה עם המפלגה הפדרליסטית. במיוחד, הוא תמך בהצעת המילטון להקים בנק לאומי. למרות ההתנגדות מצד מדיסון ומנהיגים דרומיים אחרים, הקונגרס אישר את הקמת הבנק הלאומי הראשון של ארצות הברית ב-1791.

בזמן שמוריס כיהן בקונגרס, צמחה אליטה פוליטית חדשה בפילדלפיה. מנהיגים חדשים אלו לרוב כיבדו את מוריס, אך רובם לא חיפשו את מנהיגותו. כשמוריס לא לקח חלק פעיל, הם כינסו כינוס לתיקון חוקת המדינה, וכללו שינויים רבים שמוריס העדיף, כגון חקיקת חוק שיקים בית מחוקקים דו-ביתי, ממשל מדינתי בעל סמכויות וטו, ומערכת משפטית עם כהונה לכל החיים.

קריירה עסקית מאוחרת יותר

USS אליאנס

מפה המציגה את רכישת פלפס וגורהם

תחריט של האחוזה בעיצוב L'Enfant שנודע בשם "האיוולת של מוריס"

לאחר שעזב את תפקידו כמפקח האוצר, מוריס חזר להתמקד בעסקי המסחר שלו, במיוחד בניסיון להרחיב את תפקידו במסחר הטבק. הוא החל לסבול מבעיות פיננסיות בסוף שנות ה-80 של המאה ה-18, לאחר ששותפו העסקי סירב בטעות לכבד שטרות שהונפקו על ידי מוריס, מה שגרם לו להיכשל בהחזר הלוואה.

בשנת 1784 היה מוריס חלק מסינדיקט שתמך בהפלגת הספינה "אמפרס אוף צ'יינה" למסחר עם סין. בשנת 1787 שלח מוריס גם את ספינת המלחמה לשעבר "אליאנס" לקנטון, סין, כחלק מאותו מסחר. כחלק מהמאמצים להחזיר לצרפת הלוואות שמימנו את המלחמה, חתם מוריס על חוזה לספק 20,000 חביות טבק בשנה לצרפת, החל משנת 1785. זמן קצר לאחר החתימה על החוזים, השגריר תומאס ג'פרסון החליט להתערב בעסקאות הללו, מה שהוביל לקריסת שוק הטבק.

ב-9 ביולי 1795 הצליח איש הכספים ג'יימס סוואן לעשות דבר שמוריס לא הצליח לעשות: לשלם את כל החוב הלאומי של ארצות הברית לצרפת, בסך 2,024,899 דולר. ארצות הברית כבר לא הייתה חייבת כסף לממשלות זרות, אם כי עדיין הייתה חייבת כסף למשקיעים פרטיים הן בארצות הברית והן באירופה. עובדה זו אפשרה לארצות הברית הצעירה להציב את עצמה על יסודות פיננסיים יציבים.

מניה של North American Land Company, שהונפקה ב-16 במרץ 1795, בחתימת רוברט מוריס

המחאה מ-10 באוגוסט 1795, מאת רוברט מוריס

מיולי 1778 עד ינואר 1780 שימש מוריס כסוכן, ששולם לו בדרך כלל בעמלות, עבור ג'ון הולקר, הקונסול הכללי הצרפתי בארבע המדינות דלאוור, פנסילבניה, ניו יורק וניו ג'רזי. במקביל, הוא מונה לסוכן הכללי של הצי המלכותי הצרפתי, ובתפקידו זה היה עליו לנהל את הלוגיסטיקה והפיננסים של כוח המשלוח הצרפתי.

בתחילת 1780 הפכו מוריס והולקר לשותפים בחברת William Turnbull & Co. טרנבול עבד קודם לכן עבור הוועדה הסודית למסחר של פנסילבניה, וניהל את פעילות החברה מטעמם. במהדורה המונומנטלית של "מסמכי רוברט מוריס" מופיעה רשימה של שותפיו של הולקר, קבועים או מזדמנים, בהערת שוליים בכרך 7. מצד הצרפתים, נכללו בה לה רה דה שומון, סבאטייה ודזפרה, לה קאז ומאלה, וכן הבנקאים לה קוטול ופרדיננד גראן. המחברים שכחו לציין את הולקר האב, אנטואן גארווי ובודאר דה סן-ג'יימס, שהיה שותף בעסקי סבאטייה.

מצד האמריקאים, נכללו שלושה מאבות האומה: ג'ון לנגדון, תומאס פיצסיימונס וכמובן רוברט מוריס. כמו כן, היו מעורבים האחים סימאון וברנבאס דין (אחיו של סילאס דין), ויליאם דואר, מתיו רידלי, מארק פרינגל, ג'ונתן ויליאמס האב והבן, סטייסי הפבורן, ויליאם סמית' מבולטימור, ובנג'מין הריסון החמישי מווירג'יניה.

פיצסיימונס, סוחר מפילדלפיה, שהיה אחד הקתולים הבודדים שחתמו על חוקת ארצות הברית, זכה להערכה מצד הולקר ומוריס בשל חכמתו, ושימש כבורר בסכסוכים ביניהם. למעשה, שותפיו הצרפתים של הולקר נפלו למלכודת כפולה: הם השקיעו חלק מהכספים שהועברו אליהם באיגרות חוב של הקונגרס שהניבו 6%, מבלי להבין שאלו יהפכו לחסרות ערך. כמו כן, הם שוכנעו שהמטבע יתחזק, בעוד מוריס פעל הפוך – הוא נמנע מהחזקת מזומנים והשקיע מיד בסחורות, וכך נמנע מהפסדים הנובעים מפיחות המטבע.

המכה הגיעה במרץ 1780, כאשר הקונגרס הכריז רשמית על פיחות המטבע הישן ביחס של 40 ל-1, מה שגרם לאובדן משמעותי של ערך החוב שהנפיק. שותפיו של הולקר ספגו הפסדים ניכרים ונאבקו במשך שנים כדי לקבל פיצוי, אך לשווא. שומון, שהיה על סף פשיטת רגל, נאלץ לבקש צו שימנע מנושיו הצרפתים להשתלט על נכסיו.

לאחר שהתפטר מתפקידו, הולקר התמודד עם שני אתגרים: סגירת חשבונותיו עם מוריס ושיקום עסקיו כדי לספוג את הפסדיו. בינואר 1784 הגיש מוריס את חשבונותיו, אך ההתחשבנות נתקלה במחלוקת על פיצוי בגין פיחות המטבע. היחסים בין השניים הידרדרו במהירות, והולקר שקל לפנות לבית המשפט. הסכסוך התפתח מעבר למישור הפרטי, שכן צרפת, שהייתה גם בעלת ברית וגם נושה של ארצות הברית, החלה לדאוג לגבי החזר חובותיה.

הולקר התייעץ עם פיצסיימונס, שהמליץ לו לבחור בבוררות. הבוררות הופקדה בידי חמישה סוחרים מפילדלפיה, כולל פיצסיימונס עצמו, אך התהליך ארך חמש שנים. פסק הדין מאפריל 1789 זיכה את מוריס מכל אחריות להפסדים, ואף קבע שהולקר חייב לו סכום סמלי של 1,500 פאונד פנסילבני.

בשנת 1787 נתבע מוריס בווירג'יניה על ידי קרטר ברקסטון בסכום של 28,257 פאונד. המשפט נמשך שמונה שנים, ולאחר שמונו בו מגשרים, מוריס ערער על ההחלטה. לבסוף, בית המשפט לערעורים של וירג'יניה, בראשות אדמונד פנדלטון, הכריע בעיקר לטובת ברקסטון. עם זאת, מוריס נפל לפשיטת רגל עקב עסקאות ספקולטיביות בקרקעות – אף שבשנת 1800 עדיין האמין שהוא זכאי לקבל 20,000 פאונד.

מוריס היה מעורב עמוקות בהשקעות בקרקעות, במיוחד לאחר מלחמת העצמאות. בשנת 1790 הוא רכש חלק נרחב מרכישת Phelps and Gorham במערב ניו יורק, ובשנה שלאחר מכן מכר את האדמות לאיגוד הבריטי Pulteney Association, בהנהגת סר ויליאם ג'ונסטון פולטני. הרווחים מהעסקה איפשרו לו לרכוש את יתרת הקרקע, ולאחר מכן למכור חלק ממנה לחברת הקרקעות ההולנדית Holland Land Company. הצלחות מוקדמות אלה עודדו אותו להשקיע בספקולציות קרקעיות גדולות יותר ומסוכנות יותר.

ב-7 במרץ 1791 רכש מוריס מגרש מג'ון דיקינסון ואשתו; ב-9 במרץ 1793 נערך סקר של השטח, אך רק בשנת 1794 החל בבניית אחוזתו ברחוב צ'סטנאט בפילדלפיה, שתוכננה על ידי האדריכל של וושינגטון הבירה, פייר שארל ל'אנפן. האחוזה נועדה לתפוס גוש בניינים שלם בין רחוב צ'סטנאט לרחוב וולנאט, בקצה המערבי של פילדלפיה, והמבנה נבנה מלבנים אדומות עם חיפויי שיש.

בנוסף לעסקאותיו בספקולציות נדל"ן, ייסד מוריס מספר חברות לתעלות מים. בדומה לחברת הפוטומק, הקים שתי חברות בפנסילבניה שנועדו לקשר בין תוצרת השטחים המערביים לשווקים במזרח: "חברת הניווט של נהרות הסקוילקיל והסוסקהאנה", שנוסדה ב-29 בספטמבר 1791, ו"חברת תעלת הדלאוור והסקוילקיל", שנוסדה ב-10 באפריל 1792. מוריס היה נשיא שתי החברות.

מוריס גם היה מעורב בחברת מנועי קיטור, ואף שיגר כדור פורח מחצרו ברחוב מרקט. בנוסף, הקים את תחנת הגלגול הראשונה לברזל באמריקה. בית הקרח שבנה שימש דגם לזה שהתקין ג'ורג' וושינגטון במאונט ורנון. מוריס תמך בתיאטרון החדש ברחוב צ'סטנאט והחזיק חממה שבה גודלו עצי לימון. בתחילת 1793 רכש מוריס מניות בחברת קרקעות בראשות ג'ון ניקולסון, שהיה המפקח הכללי של פנסילבניה, מה שהוביל לשותפות עסקית עמוקה ביניהם.

מאוחר יותר באותה שנה, רכשו מוריס, ניקולסון וג'יימס גרינליף אלפי מגרשים במחוז קולומביה שזה עתה נוסד. לאחר מכן רכשו מיליוני דונמים בפנסילבניה, קנטקי, וירג'יניה, ג'ורג'יה והקרוליינות, תוך לקיחת חובות משמעותיים במטרה למכור מחדש את הקרקעות ברווח. מוריס ושותפיו נאבקו למכור את אדמותיהם, וגרינליף פרש מהשותפות ב-1795. מוריס הצליח להרוויח ממכירת מגרשיו במחוז קולומביה ב-1796, אך הוא וניקולסון עדיין חבו לנושיהם כ-12 מיליון דולר (כ-215 מיליון דולר בערכים של 2023). לדבריו של מוריס, תחילת פשיטת הרגל שלו החלה עם קריסת החברות John Warder & Co מדבלין ו-Donald and Burton מלונדון באביב 1793.

מוריס היה מעורב עמוקות בספקולציות נדל"ן, במיוחד לאחר מלחמת העצמאות. ב-22 באפריל 1794 ייסד יחד עם ג'ון ניקולסון את "חברת המקלט" (Asylum Company) לצורך רכישת מיליון אקרים בפנסילבניה, בנוסף לאדמות שכבר היו בבעלותם במחוזות לוצרן, נורת'מברלנד ונורת'המפטון. זו לא הייתה השותפות הראשונה של מוריס וניקולסון. בשנת 1792, ניקולסון ניהל את רכישת משולש אירי (Erie Triangle) מהממשל הפדרלי – שטח של 202,000 אקרים. יחד עם ארון בר, רוברט מוריס ומשקיעים נוספים, הקימו את "חברת האוכלוסייה של פנסילבניה" (Pennsylvania Population Company), ששימשה כארגון חזית שרכש את כל 390 החלקות במשולש אירי. ניקולסון הודח מתפקידו בשנת 1794 בשל תפקידו בעסקה זו.

מוריס הרחיב את עסקיו יתר על המידה. הוא לווה כספים כדי להשקיע בנדל"ן בבירה החדשה, מחוז קולומביה, אך חתם על חוזה עם קבוצת משקיעים מפילדלפיה שהתחייבו לקחת על עצמם את התחייבויותיו שם. לאחר מכן רכש אופציות לרכישת יותר מ-6 מיליון אקרים בדרום הכפרי. לרוע מזלו, הקבוצה שהתחייבה לקחת על עצמה את חובותיו חזרה בה, והותירה אותו עם חובות אדירים אף יותר.

בשנת 1795, מוריס ושני שותפיו, גרינליף וניקולסון, איחדו את קרקעותיהם והקימו חברת נדל"ן בשם "חברת הקרקעות של צפון אמריקה" (North American Land Company - NALC). מטרת החברה הייתה לגייס כספים על ידי מכירת מניות המובטחות בנכסי נדל"ן, כלומר, לממן את עסקי הספקולציות בקרקעות שלהם.

לפי היסטוריון של ספקולציות נדל"ן אמריקאיות, "NALC הייתה קרן הנדל"ן הגדולה ביותר שהוקמה אי פעם באמריקה". שלושת השותפים העבירו לבעלות החברה קרקעות ברחבי ארצות הברית בהיקף של יותר מ-6 מיליון אקרים (כ-24,000 קמ"ר), כאשר מרבית הקרקעות הוערכו בכ-50 סנט לאקר.

האדמות שהועברו לחברה כללו: קרקעות במחוז קולומביה, 2,314,796 אקרים (כ-9,368 קמ"ר) בג'ורג'יה, 431,043 אקרים (כ-1,744 קמ"ר) בקנטקי, 717,249 אקרים (כ-2,903 קמ"ר) בקרוליינה הצפונית, 647,076 אקרים (כ-2,619 קמ"ר) בפנסילבניה, 957,238 אקרים (כ-3,874 קמ"ר) בקרוליינה הדרומית ו-932,621 אקרים (כ-3,774 קמ"ר) בווירג'יניה

NALC הוסמכה להנפיק 30,000 מניות, שכל אחת מהן הייתה שווה 100 דולר. כדי לעודד משקיעים לרכוש מניות, שלושת השותפים התחייבו לתשלום דיבידנד של 6% מדי שנה. כדי להבטיח שיהיו מספיק כספים לתשלום הדיבידנד, כל שותף הסכים להפקיד 3,000 ממניותיו בנאמנות. בנוסף, גרינליף, מוריס וניקולסון זכו לעמלה של 2.5% מכל מכירה של קרקע שביצעה החברה. גרינליף מונה למזכיר החברה החדשה.

מוריס היה מעורב גם בספקולציות נדל"ן נוספות, כולל "חברת אילינוי-ואבאש" (Illinois-Wabash Company) ו"חברת הקרקעות יאזו של ג'ורג'יה" (Georgia Yazoo Land Company).

איבוד הון ופשיטת רגל

הבעיות הכלכליות של רוברט מוריס לא הסתכמו רק באובדן הקרקעות שלו בוושינגטון די. סי. – הוא החל לאבד את כל נכסיו עקב אי-תשלום ריבית על הלוואות ומיסים: במאי 1796 ג'ון בארקר צ'רץ' קיבל משכנתא על 100,000 אקרים מעתודות הקרקע של מוריס (Morris Reserve) במחוזות אלגני (Allegany) וג'נסי (Genesee) בניו יורק, כנגד חוב של מוריס כלפיו. במאי 1800 לאחר שמוריס לא עמד בתשלום המשכנתא, צ'רץ' עיקל את הקרקע, ובנו פיליפ סקיילר צ'רץ' רכש את האדמה והקים את היישוב אנג'ליקה (Angelica) בניו יורק. בספטמבר 1797 במכתב לשותפו ג'ון ניקולסון, מוריס התחנן למצוא 500 דולר כדי לשלם שכר של שנתיים למשרתו, ריצ'רד. באוקטובר 1797, במכתב נוסף לניקולסון, מוריס התלונן כי 200,000 אקרים בקרוליינה הצפונית, שעלו לו 27,000 דולר, נמכרו עקב אי-תשלום מיסים לשנה אחת בלבד.

בית האחוזה המפואר שתכנן מוריס בפילדלפיה, שנבנה על ידי האדריכל פייר שארל ל'אנפן (שתכנן גם את וושינגטון די. סי.), מעולם לא הושלם: בין דצמבר 1795 לינואר 1799, שולמו לל'אנפן 9,037.13 דולר על התכנון והבנייה, אולם למרות שהושקעו בו 6,138£‏ 5s‏ 10d, הבית לא הושלם. בשנת 1797 בנק פנסילבניה הגיש נגדו תביעה, ובספטמבר אותה שנה ניתן פסק דין נגד מוריס על סך 20,997.40 דולר. השריף של פילדלפיה מכר את הבניין הלא-גמור לאיש העסקים ויליאם סנסום עבור 25,600 דולר, בכפוף למשכנתא של £7,000 שהייתה משועבדת לבנקאים הולנדים מאמסטרדם. ביולי 1801 התקיים הרישום האחרון של התשלום על הבית.

האחוזה הלא-גמורה הפכה לכינוי גנאי – "האיוולת של מוריס" (Morris's Folly). בסופו של דבר, השטח הפך לרחוב סנסום בפילדלפיה.

מוריס היה נשיא שתי חברות תעלה, אך שתיהן קרסו: בחברת Schuylkill and Susquehanna Navigation Company מתוך 40,000 מניות שהוצעו, נמכרו רק 1,000, ואילו בחברת Delaware and Schuylkill Canal Company, החברה תכננה לגייס 2,000 מניות במחיר של 200 דולר למניה, אך נכשלה בהשגת המימון. לאחר הוצאה של 440,000 דולר** (סכום עתק באותה תקופה), הפעילות הוקפאה עקב טעויות בתכנון, מחסור במימון, ומשברים כלכליים. כאשר בריטניה והולנד הכריזו מלחמה על צרפת המהפכנית, הלוואה צפויה מהולנד לא התממשה, מה שהחמיר עוד יותר את מצבו הפיננסי של מוריס.

מלחמות נפוליאון הרסו את השוק לקרקעות אמריקאיות, מה שגרם לקריסת עסקיו של מוריס. משבר 1797 (The Panic of 1797) הוביל לדפלציה חמורה באנגליה, ארצות הברית והאיים הקריביים, מה שצמצם את ההון הנזיל של מוריס. מוריס נותר "עשיר באדמות אך עני במזומנים" – בבעלותו היו יותר אדמות מכל אדם אחר בתולדות אמריקה, אך לא היה לו כסף לשלם את חובותיו.

רשימת הנושים של מוריס כללה את חתנו, ג'יימס מרשל – חוב של £20,000 ליש"ט; גיסו, הבישוף וייט – חוב של $3,000; גוברנר מוריס (לא קרוב משפחה ישיר) – חוב של $24,000, לא כולל תשלומים ששילם עבורו באירופה; הנרי לי השלישי – תביעות על שטרות בסך $39,446 בתוספת ריבית; אשתו, מרי מוריס – חוב של $15,860.16, שהתקבל ממכירת שתי חוות שירשה מאביה; בתו, אסתר מוריס – קיבלה כמה מאות פאונד מסבתה, אך מוריס השתמש בהם. בנישואיה, הוא העניק לה רק בגדים ויין ישן, ולכן נאלץ לשלוח שני ארגזי תה לאלכסנדריה, וירג'יניה, בתקווה שיפיקו עבורה רווחים; בנו, רוברט מוריס הבן – צבר חובות באירופה ללא ידיעת אביו, ובנו, צ'ארלס מוריס – בהיותו קטין, צבר חוב של $144.94 לחייט ועוד $24.50 לסנדלר, ללא אישור אביו.

חברת הקרקעות שהקים מוריס עם ניקולסון וגרינליף נקלעה לבעיות כלכליות כמעט מיד. רק 4,479,317 אקרים (מתוך 6 מיליון שהובטחו) הועברו לחברה. בשל כך, ניתן היה להנפיק רק 22,365 מניות, לעומת 30,000 שהובטחו. במקום לשלם לנושים במזומן, החברה שילמה להם במניות חסרות ערך (8,477 מניות בשנים 1795–1796). ב-15 במאי 1795 ועדת הבנייה של וושינגטון די. סי. דרשה את התשלום הראשון על 6,000 המגרשים שנרכשו בשנת 1793, אולם ג'יימס גרינליף השתמש בקרנות החברה לכיסוי חובותיו האישיים, מה שהותיר את החברה ללא כסף לשלם לנושים. בנוסף, גרינליף חתם כערב להלוואות שנטלו מוריס וניקולסון – כשהם לא יכלו לשלם, הנושים פנו לגרינליף, שלא יכול היה לשלם בעצמו.

מוריס ושותפיו לא הצליחו לשלם את התשלומים על המגרשים בוושינגטון די. סי. וגם לא השלימו את בניית עשרים הבתים שהתחייבו להקים. הם היו אמורים לבנות עשרה בתים בשנה במשך שבע שנים על המגרשים שרכשו. ב-10 ביולי 1795, מוריס וניקולסון קנו את חלקו של גרינליף בהסכם שנחתם ב-24 בדצמבר 1793.

הוועדה העירונית של וושינגטון פתחה בהליכים משפטיים כדי להחזיר לידיה את 6,000 המגרשים שהיו בבעלות חברת הקרקעות הצפון-אמריקאית ואת 1,115.25 המגרשים שהיו בבעלותו האישית של גרינליף. ככל שהמצב הכלכלי של גרינליף, מוריס וניקולסון הידרדר, גם היחסים האישיים ביניהם הלכו והחמירו. ניקולסון, שהיה ממורמר במיוחד, החל לפרסם האשמות נגד גרינליף בעיתונות. מוריס ניסה לפשר בין השניים, אך ללא הצלחה.

כדי לנסות לפתור את בעיותיו הכספיות, גרינליף מכר את חלקו בחברת הקרקעות למוריס וניקולסון ב-28 במאי 1796 תמורת 1.5 מיליון דולר. מוריס וניקולסון שילמו על הרכישה באמצעות ניירות ערך אישיים שנתנו לגרינליף, ואף חתמו אחד לשני על ערבויות. שניהם כבר היו קרובים לפשיטת רגל, אך בכל זאת התחייבו לשלם את הסכום בארבעה תשלומים שנתיים. גרינליף לא העביר להם את מניותיו באופן מיידי, אלא רק לאחר שהיו אמורים להשלים את מלוא התשלומים.

ב-30 בספטמבר 1796, גרינליף העביר 7,455 ממניותיו לקרן נאמנות שנקראה "391 Trust", שנועדה לשמש להחזר הלוואה שלקח מאדוארד פוקס. באותו יום, הוא העביר 2,545 מניות נוספות לקרן אחרת, "381 Trust", שנועדה להבטיח שמוריס וניקולסון ישלמו את הדיבידנדים שהם הבטיחו. מוריס וניקולסון שילמו את התשלום הראשון לגרינליף באמצעות העברת מאות מגרשים בוושינגטון די.סי. לבעלותו. ב-8 במרץ 1797, גרינליף הוציא לפועל את קרן "381 Trust", מה שהחמיר עוד יותר את המצב הכלכלי של השותפים.

כאשר חברת הקרקעות של צפון אמריקה (NALC) לא הצליחה לשלם את הדיבידנד השנתי של 6 אחוזים, גרינליף העביר שליש מהמניות בקרן "391" לידי הנאמנים. בסך הכול, הועברו 6,119 מניות לנאמני קרן "381". ב-24 ביוני 1797, מוריס, גרינליף וניקולסון העבירו את הקרקעות שהחזיקו בוושינגטון די. סי. לנאמנות בידי הנרי פראט ואחרים, כחלק מהסדר תשלומי חובותיהם.

כשלי ניהול חמורים המשיכו לפגוע ב-NALC. במשך שנים, מוריס וניקולסון שימשו כערבים אישיים זה לחובותיו של זה, אך כשהגיע מועד הפירעון, שניהם לא היו מסוגלים לשלם. נושים החלו למכור את המניות שלהם בפומבי, לעיתים בהנחות משמעותיות. עד 1798, המניות שלהם, שהסתכמו ב-10 מיליון דולר (כ-234 מיליון דולר בערכים של 2023), נסחרו בערך של שמינית בלבד ממחירם הנקוב.

בנוסף, החברה גילתה כי חלק מהקרקעות שהיא טענה לבעלות עליהן – כ-6 מיליון אקרים – היו בעלות זכויות בעלות לא ברורות, ולכן לא ניתן היה להשתמש בהן כביטחונות להלוואות. במקרים אחרים, החברה נפלה קורבן להונאה, כאשר אדמות שנראו בתחילה כבעלות ערך רב התבררו כבלתי פוריות וחסרות תועלת.

מוריס וניקולסון האמינו בכנות שאם יצליחו לפתור את בעיות תזרים המזומנים שלהם, הם יוכלו לשלם את חובותיהם ולקבל את מניותיהם בחזרה. אולם, הנחה זו התגלתה כשגויה. ב-23 באוקטובר 1807, כל מניות החברה נמכרו במחיר של 7 סנט בלבד לדולר, לנאמנים שניהלו את קרן "Aggregate Fund". עד 1856, הנאמנים של החברה החזיקו בסכום של 92,071 דולר (כ-2.44 מיליון דולר בערכים של 2023). יורשיהם של מוריס וניקולסון תבעו את החברה בניסיון להשיב את מניותיהם ולגשת להכנסותיה. החברה נותרה פעילה עד 1872.

דוח ביקורת משנת 1880 כינה את ההתדיינות המשפטית "יוצאת דופן", וציין כי עורכי הדין של משפחות מוריס וניקולסון ניהלו מאבק משפטי במשך 25 שנים בניסיון לקבל את הכספים מידי הנאמנים ולהגן עליהם מפני השתלטות המדינה. בסופו של דבר, לאחר תשלום כל שכר הטרחה וההוצאות, הסכום שנותר לחלוקה ליורשי מוריס היה 9,692.49 דולר בלבד.

בשנת 1797, מוריס נאלץ למכור את רהיטיו הפשוטים במכירה פומבית. מה שנשאר הושאל לאשתו על ידי תומאס פיצסיימונס וחתנו מרשל. כל רכושו הסתכם במעט מצעים, בגדים, חלק מחבית יין, מעט קמח, קפה, סוכר ויין מבוקבק.

כדי להימנע מנושיו, מוריס נסוג לאחוזתו הכפרית "The Hills" שעל גדות נהר הסקולקיל, אך הנושים לא ויתרו ורדפו אחריו עד לפתח ביתו. בסופו של דבר, הוא נתבע על ידי שותפו לשעבר, ג'יימס גרינליף, שהיה באותה עת בכלא החייבים בשל עבירות הונאה. מוריס נעצר לבסוף ונכלא בשל חובותיו בכלא פרון סטריט שבפילדלפיה, מפברואר 1798 ועד אוגוסט 1801.

אחוזתו של מוריס, Summerseat, נמכרה במכירה פומבית ב-9 ביוני 1798 לג'ורג' קליימר ותומאס פיצסיימונס תמורת 41,000 דולר. בינואר 1799, מוריס התלונן בפני ניקולסון כי חברה בלונדון סירבה לכבד נייר ערך שלו על סך 389 ליש"ט, משום שהכספים שנועדו לכיסוי השטר הוחרמו על ידי בעל חוב אחר.

במרץ 1799, נמכרו 43 מתוך 100 האקרים של "The Hills" להנרי פראט תמורת 14,654 דולר (כ-343,246 דולר בערכים של 2023). פראט הרס את אחוזתו הישנה של מוריס ובנה במקומה את "Lemon Hill", שהפכה לימים לחלק מפארק פיירמאונט בפילדלפיה. חלק נוסף מהשטח נמכר ב-1799 לוויליאם קנארד, והפך לימים לאחוזת סדג'לי – שגם היא הפכה בהמשך לחלק מפארק פיירמאונט.

מבין שותפיו של מוריס, גרינליף הוכרז כפושט רגל ושוחרר מהכלא בשנת 1798, בעוד שניקולסון נפטר בכלא בשנת 1800. מאוחר יותר, מוריס כתב כי ניקולסון המנוח היה חייב לו 60,000 דולר, אך הוסיף כי למרות כוונותיו הטובות, החלטותיו הכלכליות הרות האסון הובילו לתוצאה העגומה.

אחרית חייו

מוריס לא היה מסוגל לשלם את חובותיו, והוא נשאר בכלא החייבים במשך שלוש וחצי שנים. הוא שוחרר באוגוסט 1801 לאחר שהקונגרס העביר את חוק פשיטת הרגל הראשון, חוק פשיטת הרגל של 1800, בין היתר כדי להביא לשחרורו. בזמן שחרורו, שלושה נציבים קבעו כי חובותיו מסתכמים ב-2,948,711.11 דולר. ההליך אושר ב-15 באוקטובר 1801 לאחר ששני שלישים מנושיו הסכימו לוותר על חובו, ותעודת פשיטת הרגל שלו הוכרזה רשמית ב-4 בדצמבר 1801. למרות זאת, הוא נותר חסר כל. גוברנר מוריס, ששימש כנציגו של רוברט מוריס בחברת הולנד לאנד, הצליח להוסיף סעיף למכירת קרקע שהעניק לאשתו של מוריס, מרי, קצבה שנתית של 1,500 דולר (שווה ערך לכ-27,000 דולר ב-2023). קצבה זו אפשרה לה לשכור בית קטן בפילדלפיה, הרחק ממרכז העיר. אחד הנכסים הבודדים שנותרו למוריס היה שעון הזהב הישן והבלוי של אביו, שאותו ירש בתחילת הקריירה שלו. מוריס השאיר את השעון בצוואתו לבנו, רוברט מוריס הבן. הוא נפטר ב-8 במאי 1806 בפילדלפיה, ללא טקסים ציבוריים לציון מותו, ונקבר בחצר כנסיית כרייסט צ'רץ'.

מורשת

פסל של רוברט מוריס בפארק פארק העצמאות ההיסטורי הלאומי בפילדלפיה

מוניטין היסטורי

הביוגרף צ'ארלס ראפלי כותב שמוריס "היה עשיר מכדי להיות גיבור עממי, והאובדן של הונו האישי גזל ממנו כל מיסטיקה דמוית מידאס". כמה היסטוריונים התעלמו במידה רבה מתפקידו של מוריס בהקמת ארצות הברית, בעוד שאחרים רואים בו מנהיג של פלג שמרני ואנטי-דמוקרטי של האבות המייסדים. רוברט אי. רייט ודייוויד ג'. קאון מתארים את מוריס כ"מלאך שנפל" ש"מימן כמעט לבדו את השנים האחרונות" של המהפכה האמריקנית לפני שנקלע ל"ביזיון" בשל אי עמידה בחובותיו. ההיסטוריון ויליאם הוגלנד כותב "בהתחשב בביצועיו המכוננים לניצחון במהפכה, כמו גם לגיבוש האומה, רוברט מוריס אינו מוכר על ידי האמריקאים כפי שהוא אמור להיות."

הנצחה

מוריס על שטר הכסף של 10$

הדיוקן של מוריס הופיע על שטרות של 1,000 דולר שהונפקו בין 1862 ל-1863, וכן על שטרי 10 דולר מסוג "תעודת כסף" שהונפקו בין 1878 ל-1880. מספר מוסדות נקראו על שמו, בהם אוניברסיטת רוברט מוריס והמכללה הניסיונית רוברט מוריס באוניברסיטת רוזוולט. העיירה מאונט מוריס בניו יורק, שבה נמצא סכר גדול לשליטה בשיטפונות על נהר ג'נסי, קרויה על שמו. מספר ספינות בצי ארצות הברית ובמשמר החופים נקראו USS Morris או USRC Morris לכבודו. מוריסוויל שבפנסילבניה נקראה על שמו, וכן ספינת הסיור מסדרת Morris-Taney שנקראה על שמו ועל שם רוג'ר טוני.

פסל של מוריס מוצב בפארק ההיסטורי הלאומי של העצמאות, ואנדרטה המוקדשת לו, לג'ורג' וושינגטון ולחיים סלומון נמצאת בכיכר הילד בשיקגו, אילינוי. אחוזתו לשעבר של מוריס, Summerseat במוריסוויל, רשומה כאתר היסטורי לאומי. Lemon Hill, אחוזה בסגנון פדרלי הרשומה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, נמצאת על שטח שבעבר היה בבעלותו. חלק ממרכז פעמון החירות ממוקם על אדמה שהייתה בעבר חלק מהאחוזה הידועה בשם "בית הנשיא". מוריס הוא האב המייסד היחיד שביתו הוא אתר הנצחה לאומי, אך אין במקום תצוגה המספרת את סיפור חייו.

מוריס נכלל באנדרטה בוושינגטון הבירה לזכר 56 החותמים על הכרזת העצמאות.

באפריל 2023, אלמונים ריססו את הכתובת "סוחר בבני אדם" על פסל של מוריס בפארק העצמאות ההיסטורי הלאומי בפילדלפיה. הנהלת הפארק מסרה כי הכתובת נכתבה באמצעות טוש, והמרצף הישן והבלוי ספג את הצבע. משמרי חומרים ניסו להסיר את הכתובת באמצעות לייזר, אך הצליחו רק להבהיר אותה ולא להסיר לחלוטין.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רוברט מוריס בוויקישיתוף

• רוברט מוריס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• רוברט מוריס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

רוברט מוריס40439982Q464876