ג'ורג' ריד
 | |||||
| ג'ורג' ריד | |||||
| לידה | מחוז ססיל, פרובינציית מרילנד, אמריקה הבריטית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ניו קאסל, דלאוור, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות של כנסיית עמנואל האפיסקופלית, ניו קאסל, דלאוור, ארצות הברית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ג'ורג' ריד (באנגלית: George Read; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מדלאוור, איש המפלגה הפדרליסטית, שכיהן כנציג בקונגרס הקונטיננטלי מטעם דלאוור, כנציג בועידת החוקה ב-1787, כנשיא דלאוור השלישי מאוקטובר 1777 ועד מרץ 1778, כסנאטור בשנים 1789–1793, ולאחר מכן ועד מותו כנשיא בית המשפט העליון של דלאוור.
ריד היה אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, אחד משני המדינאים היחידים שחתמו על ארבעה מתוך מסמכי היסוד החשובים של ארצות הברית: העתירה למלך (אנ') ומסמכי ההתאגדות (אנ') שעברו בקונגרס הקונטיננטלי ב-1774, הכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776, וחוקת ארצות הברית ב-1787.
משפחתו
ג'ורג' ריד היה בנם של ג'ון ומרי (לבית האוול) ריד. ג'ון ריד נולד בדבלין שבאירלנד, כבנו של אנגלי בעל הון שהשתייך למשפחת ריד מברקשייר, הרטפורדשייר ואוקספורדשייר. מות בני משפחתו הוביל אותו להגר למושבות האמריקאיות, ובמטרה להסיח את דעתו, הוא נכנס למיזמים נרחבים בפרובינציית מרילנד ובמושבת דלאוור.[1]
זמן לא רב לאחר הגעתו לאמריקה, רכש ג'ון ריד אחוזה גדולה במחוז ססיל שבמרילנד, ויחד עם שישה שותפים הוא ייסד את העיר צ'ארלסטאון שבקצה מפרץ צ'ספיק, מתוך כוונה להקים שוק חדש עבור הסחר הצפוני. הם פיתחו את צפון מרילנד ובנו בשכנות את מפעל הברזל של חברת פרינקיפיו, שבה היו מעורבים הדורות הראשונים של משפחת וושינגטון ומאוחר יותר הגנרל ג'ורג' וושינגטון.[1]
כאחד מהבעלים הראשונים של צ'ארלסטאון, מונה ג'ון ריד על ידי בית המחוקקים של המושבה כאחד מחברי הוועדה שהניחה את יסודות הממשל שלה. הוא החזיק בכמה תפקידים צבאיים במהלך חייו, ובשנותיו האחרונות התגורר באחוזת המטעים שלו במחוז ניו קאסל.[1]
ראשית חייו
ג'ורג' ריד נולד במחוז ססיל שבמרילנד. כשהיה תינוק, עברה המשפחה למחוז ניו קאסל שבמושבת דלאוור, והתיישבה ליד הכפר כריסטינה. כשגדל, הצטרף ריד לתומאס מקיין בבית הספר של הכומר פרנסיס אליסון בניו לונדון שבפרובינציה של פנסילבניה, ולאחר מכן למד משפטים בפילדלפיה בהדרכתו של ג'ון מולנד. ב-1753 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של פנסילבניה, ושנה לאחר מכן שב לביתו כדי לפתוח משרד עורכי דין בעירו.
ב-1763 נשא ריד לאישה את גרטרוד רוס טיל, בתו של הכומר ג'ורג' רוס, הרקטור של כנסיית עמנואל בניו קאסל, ואחותו של ג'ורג' רוס, לימים גם הוא אחד מחותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית. לשניים נולדו ארבעה ילדים, והם חיו בניו קאסל. באותה שנה מינה מושל הפרובינציה ג'ון פן את ריד כפרקליט הכתר של מושבת דלאוור, ובתפקיד זה הוא שימש עד שנבחר לקונגרס הקונטיננטלי ב-1774. הוא גם כיהן כחבר אספת מושבת דלאוור במשך 12 מושבים שלה בשנים 1764–1776.
המהפכה האמריקאית
מושבת דלאוור של המאה ה-18 הייתה מפולגת לשתי סיעות, שנודעו בשמות "מפלגת בית המשפט" (Court Party) ו"מפלגת הכפר" (Court Party). מפלגת בית המשפט, שהחזיקה ברוב, הייתה באופן כללי אנגליקנית, החזקה ביותר במחוזות קנט וסאסקס, פעלה בשיתוף פעולה עם הממשלה הקולוניאלית, והעדיפה פיוס עם ממשלת בריטניה. מפלגת הכפר, שהייתה במיעוט, הייתה באופן כללי מורכבת מסקוטים של אלסטר, מרכז הכוח שלה היה במחוז ניו קאסל, וקידמה את הרעיון של עצמאות מהבריטים. ריד היה בדרך כלל מנהיג מפלגת בית המשפט, וככזה הוא היה יריבם הפוליטי של סיזר רודני ושל ידידו ושכנו תומאס מקיין.
כמו רוב תושבי דלאוור, העדיף ריד להגיע לגישור הפערים עם בריטניה. הוא התנגד לחוק הבולים ולצעדים דומים שנקט הפרלמנט הבריטי, אך תמך בצעדים נגד יבוא ובצעדי מחאה מכובדים. באי-רצון הוא קיבל את רעיון העצמאות. על כל פנים, החל מ-1764 הוא הנהיג את ועדת ההתכתבויות של דלאוור, ונבחר לייצג את המושבה יחד עם מקיין ורודני הרדיקלים יותר בקונגרס הקונטיננטלי הראשון ובקונגרס הקונטיננטלי השני בשנים 1774–1777. לעיתים קרובות הוא נעדר ממושבי הקונגרס, וכאשר הצביע הקונגרס בעד עצמאות ארצות הברית ב-2 ביולי 1776, הפתיע ריד רבים כאשר הצביע נגדה. משמעות הדבר הייתה שרודני נאלץ לרכב במשך כל הלילה לפילדלפיה כדי לשבור את השוויון במשלחת של דלאוור וכדי שהצבעת המושבה תהיה בעד הכרזת העצמאות. על אף זאת, כאשר התקבלה ההחלטה בעד הכרזת העצמאות בסופו של דבר, חתם עליה ריד .
בממשלת דלאוור
מתוך ציפייה להכרזת העצמאות, הכריזה האספה הכללית של דלאוור על היפרדותה מבריטניה ב-15 ביוני 1776 בישיבתה בבניין בית המשפט של ניו קאסל. מרגע שהתקבלה ההחלטה על הכרזת העצמאות, הכריזה האספה על בחירות לוועידת החוקה של דלאוור לניסוח חוקת המדינה החדשה. ריד נבחר כנציג לוועידה זו, היה לנשיאה, והוביל את המהלכים להעברת המסמך שנוסח על ידי מקיין, והתקבל כחוקת 1776 של דלאוור.
ריד נבחר למושב הראשון של האספה הכללית של דלאוור וכיהן כיושב הראש שלה בשני המושבים הראשונים שלה. בעת שנשיא דלאוור הראשון, ג'ון מקינלי, נפל בשבי הבריטים, נכח ריד בדיוני הקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה. לאחר שנמלט בקושי מנפילה בשבי בעצמו בעת ששב לדלאוור, הוא נבחר כנשיא דלאוור השלישי, תפקיד בו הוא כיהן מ-20 באוקטובר 1777 ועד 31 במרץ 1778. הבריטים כבשו את פילדלפיה, והחזיקו בשליטה על נהר דלאוור. ריד ניסה, לרוב ללא הצלחה, לגייס כוחות נוספים ולהגן על המדינה מפני פולשים מפילדלפיה ומהספינות שעל נהר דלאוור. מושב האספה הכללית של 1777\1778 נאלץ לעבור לעיר דובר מטעמי ביטחון, והמשלחת של מחוז סאסקס לאספה הכללית לא איישה את מושביה.
לאחר שרודני החליפו כנשיא דלאוור, המשיך ריד לכהן באספה הכללית עד 1779. לאחר שנת החלמה עקב מצב בריאותו הלקוי, הוא נבחר שוב לאספה הכללית וכיהן בה בשנים 1780–1788. בדצמבר 1782 הוא נבחר כשופט בבית המשפט הפדרלי שהיה אחראי לתביעות שנגעו לתפיסת ספינות ומטען של האויב.[2]
ועידת החוקה
ב-1786 נקרא ריד שוב לפעילות ברמה הלאומית כאשר ייצג את דלאוור בוועידת אנאפוליס (אנ'). בשל העובדה שמדינות מעטות יוצגו בוועידה, היא הובילה לפרסום קריאה לוועידה רחבה יותר שהתקיימה בשנה שלאחר מכן בפילדלפיה. במה שהיה לועידת החוקה, שוב ייצג ריד את דלאוור.
ריד טען מייד שיש להקים ממשלה לאומית חדשה תחת החוקה החדשה, באומרו, "תיקון תקנון הקונפדרציה הוא פשוט לשים בד ישן על בגד חדש". הוא היה מנהיג המאבק לממשלה מרכזית חזקה, וקידם אז את רעיון ביטול כל המדינות ואיחודן לארץ אחת תחת ממשלה לאומית אחת חזקה. "שאף אחד לא יחשוש מפני המדינות, העם איתנו", הוא הכריז בוועידה שהייתה מזועזעת מההצעה הרדיקלית. כשאף אחד לא תמך בהצעה זו, הוא הסתפק בהגנתן של המדינות הקטנות מפני פגיעותיהן של המדינות הגדולות והמאוכלסות יותר, שעל פי חששותיו, היו עלולות "לבלוע ככל הנראה את הקטנות על ידי סיפוחן, חלוקתן או דלדולן". הוא הזהיר שדלאוור תהיה בבת אחת ל'אפס' של האיחוד אם העקרון של ייצוג שווה כפי שהומחש בהצעתה של ניו ג'רזי, גם היא מדינה קטנה, לא יאומץ, ואם השיטה של תיקון של תקנון הקונפדרציה לא תשמר. הוא העדיף לתת לקונגרס את הסמכות להטיל וטו על חוקי המדינית, להעניק לרשות המחוקקת הפדרלית חסינות מפני גחמות פופולריות על ידי קביעת משך כהונתם של הסנאטורים לתשע שנים, ועל ידי מתן סמכויות מינוי רחבות לנשיא ארצות הברית. בדברו בגילוי לב, הוא איים להוביל את משלחת דלאוור אל מחוץ לוועידה אם זכויות המדינות הקטנות לא יובטחו באופן מפורש בחוקה החדשה.[3]
משעה שהובטחו זכויות אלו, הוביל ריד את מהלכי אשרור החוקה בדלאוור, שבין השאר עקב מאמציו, הייתה למדינה הראשונה שאשררה את החוקה ועשתה זאת פה אחד.
סנאטור
לאחר אשרור חוקת ארצות הברית, בחרה האספה הכללית של דלאוור בריד כאחד משני הסנאטורים הראשונים מטעמה. כהונתו בסנאט החלה ב-4 במרץ 1789, וב-1791 הוא נבחר לכהונה שנייה, אך התפטר ב-18 בספטמבר 1793. ריד היה חבר במפלגה הפדרליסטית שהייתה הרוב בהקונגרס הראשון של ארצות הברית ובקונגרס השני, תחת מנהיגותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון. הוא תמך בקבלת האחריות על חובות המדינות, הקמתו של בנק לאומי, ובהטלת מיסים. ריד התפטר מהסנאט כדי לקבל על עצמו את תפקיד נשיא בית המשפט העליון של דלאוור, תפקיד בו הוא כיהן עד מותו.
התפטרותו של ריד מהסנאט הייתה לפני פתיחת המושב הראשון של הקונגרס השלישי, אך רק ב-7 בפברואר 1795, ארבעה שבועות לפני התפזרותו של קונגרס זה, נבחר הנרי לטימר כמחליפו. לפיכך, היה אחד משני המושבים של דלאוור בסנאט לא מאויש מספטמבר 1793 ועד פברואר 1795.
מותו
ג'ורג' ריד נפטר בניו קאסל ב-21 בספטמבר 1798 כתוצאה מבעיות לבביות. הוא נטמן בבית הקברות של כנסיית עמנואל האפיסקופלית שבעיר. ביתו שבניו קאסל (Stonum) הוא אתר היסטורי לאומי.[4] בית ספר בניו קאסל ובניין מעונות סטודנטים באוניברסיטת דלאוור קרויים על שמו.
קישורים חיצוניים
- ג'ורג' ריד באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ג'ורג' ריד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ורג' ריד באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ג'ורג' ריד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Wilson, J. G.; Fiske, J., eds. (1900). "Read, John, planter" . Appletons' Cyclopædia of American Biography. New York: D. Appleton.
- ^ Library of Congress Journals of the Continental Congress 1774–1789 (Government Printing Office, 1904–1937), Vol. 23, 765.
- ^ Robert K. Wright, Morris J. MacGregor, Soldier-statesmen of the Constitution, Center of Military History, U.S. Army, 1987, p. 168.
- ^ Post, Robert C. (July 6, 1973). "National Register of Historic Places Inventory-Nomination: Stonum (sometimes spelt Stoneham) / George Read House". National Park Service.
מושלי דלאוור 
| ||
|---|---|---|
|
38796605ג'ורג' ריד