נזיר
ביהדות, נזיר הוא איש או אישה שקיבלו על עצמו כנדר איסורי נזירות. עיקרי איסור הנזירות במקרא הוא איסור שתיית יין או אכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שער הראש, ואיסור להיטמא למת, כל אלו למשך תקופת זמן מוגדרת. בניגוד לנזירויות במספר תרבויות אחרות, הנזיר ביהדות אינו מנוע מקיום יחסי אישות, או מנישואים, וכן אינו אסור בבעלות על רכוש.
נזירות היא מקרה פרטי מיוחד של נדר, ועל כן חלים על הנזירות דינים בסיסים של נדר.
משמעות המילה
בימי הביניים פירש רש"י[1] כותב: "אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישה, אף כאן - שפירש מן היין", ומכאן שמשמעות "נזיר" הוא "פרוש", במובן של פרישה מן החומריות הארצית, או לפחות מחלקה.
לעומת זאת, בעת החדשה ביאר הרש"ר הירש[2] כותב כי אין הפרישות מסממניה המובהקים של הנזירות, אלא ההיבדלות משאר העם. הנזיר מובדל ומורם משאר העם שנשאר קבוע בתאוותיו ובמושגיו הארציים, והוא כמלך הנושא נזר על ראשו שמורה על מעלתו ורוממותו. לפי זה, "נזיר" הוא "מובדל", במובן של היבדלות משאר בני האדם.
מקור דיני הנזירות
דיני הנזירות מפורטים בהרחבה במפרשת מיוחדת באמצע פרשת נשא, ספר במדבר, פרק ו', פסוקים א'-כ"א. דינים נוספים מתפרשים ומתבארים באריכות במשנה מסכת נזיר ובגמרא שעליה.
טעם הנזירות
ספר החינוך כותב שהטעם העומד מאחורי האיסורים הנוהגים בנזירות הוא לגרום לאדם לשרת את בוראו בצורה טובה יותר, מבלי שיפריעו לו התאוות הארציות. לכן מוטל על הנזיר להיות פרוש מן היין שמסמל את תענוגי העולם, ועליו גם לגדל פרע את שערו, משום שגם גידול השער מורה על הכנעת היצר ליופי ולאסתטיקה[3]. טעם הפרישות מטומאת מת הוא משום שהטומאה מורה על חולשת כוח השכל, ואדם שרוצה לעבוד את בוראו בשלמות ראוי לו שישמור על טהרתו[4].
המניע עבור אדם לנדור נזירות לא פורש במקרא, אך לנושא זה התייחסות בחז"ל. במסכת נזיר[5] מובא שסמיכות הפרשיות בתורה של פרשת סוטה ופרשת נזיר היא מכוונת: לרמז כי הגורם העיקרי לזנות הסוטה הוא היין, ממנו מצווה הנזיר לפרוש. ולכן "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", כדי שלא יגיע גם הוא לידי חטא.
החלת הנזירות ומשכה
אדם מקבל על עצמו חיוב נזירות על ידי כך שאומר אמירה בסגנון: "הריני נזיר"[6]. בנזירות, כמו בשאר דיני נדרים, יש אפשרות לקבל את הנדר גם באמצעות אמירת משפט שרומז על כך שמקבל על עצמו נזירות, למרות שמשמעותם הפשוטה אינה כזאת (ובתנאי שכוונתו לקבל נזירות באמצעות משפט זה)[7]. דין זה נקרא "ידות נדרים" והוא כולל גם מקרה בו עבר נזיר לפני אדם שאמר "ואני" והתכוון להחיל גם על עצמו את איסור הנזירות[8]. דין נוסף הוא ש"כינויי נזירות כנזירות", דהיינו, אין צורך לומר דווקא את המילה "נזיר" ואפשר לומר כל מילה שמשמעותה באותו מקום כמשמעות המילה "נזיר"[9].
משך הנזירות המינימלי הוא שלושים יום[10]. קבלת נזירות לתקופה קצרה יותר חלה, אך הנזירות תנהג למשך לא פחות מ-30 יום[11]. כמו כן, במקרה שלא פירש את משך נזירותו, ברירת המחדל היא של נזירות לשלושים יום (וגם במקרה שפירש שמקבל על עצמו "נזירות גדולה", כיוון שלא הזכיר זמן מפורש, הרי זו סתם נזירות לשלושים יום[10]).
לעומת זאת, אין תחום מקסימלי למשך הנזירות, ולכן יכול לקבל על עצמו נזירות לכל זמן שירצה מעבר לשלושים יום ולהתחייב בדיני הנזירות לכל משך הזמן שפירש בקבלתו[12].
אדם יכול לקבל עליו מספר נזירויות של 30 יום, ובמקרה זה עליו להתחיל נזירות חדשה מיד בסיומה של הנזירות הקודמת לה[13].
אדם יכול לקבל על עצמו נזירות לכל ימי חייו, ואף לתקופת זמן של מעבר לימי חייו. לנזירות מסוג זה דינים מיוחדים, ראו בהמשך[14].
איסורי הנזיר
הנזיר נאסר בעשיית שלושה דברים:
איסור גילוח ומצוות גידול פרע
הנזיר חייב בגידול שער ראשו ואסור בגילוחו, אפילו במעט. איסור הגילוח הוא כפול: מצוות לא תעשה: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו", ומצוות עשה: "גדל פרע שער ראשו".
כתב הרשב"א שאין האיסור אלא בשער ראשו אבל שער זקנו מותר בתגלחת, אר בזוה"ק מבואר שגם שער זקנו בכלל האיסור.
איסור הגילוח הוא בכל אמצעי, בין על ידי תער, ובין על ידי מספריים וכן אסורה תלישת שערות באמצעות הידיים. האיסור הוא אף על חיתוך שערה אחת בלבד[15]. איסור הלאו מן התורה הוא דווקא בגילוח עד לעור ('גילוח כעין תער'), אך אם גילח באופן שחלקה התחתון לא השערה לא נחתך ('כדי לכוף שערה לעיקרה') - הגילוח אסור רק מדרבנן. יש האומרים שאת מצוות העשה של גידול פרע ביטל גם מי שלא גילח כעין תער, שהרי גם באופן זה לא ניתן לומר שהנזיר גידל את ראשו פרע[16]. מחלוקת קיימת גם במקרה בו השיר את שערו על ידי חפיפת הראש בסם המשיר את השער. גם באופן כזה אי אפשר לומר שהנזיר גידל את שערו, ולכן לא קיים את מצוות העשה, אך בכל זאת הוא לא עבר על איסור הגילוח משום שגילוח מוגדר כתלישת שער בפועל[17].
אף על פי שהאיסור על גילוח חל אף על שערה אחת, מעבר על איסור זה אינה פוגמת בתקופת הנזירות אלא אם כן נזיר גילח את רוב שערו עד לעור. במקרה זה על הנזיר להשלים לפחות עוד 30 יום כדי שיחשב כמי שגידל את שערו (במקרה ותקופת הנזירות שנותרה גדולה מ-30 יום, אין צורך בתוספת זו החלה ממילא)[18]. במקרה שהנזיר גילח את מיעוט שערו או שהגילוח לא נעשה כעין תער - ממשיך הנזיר את נזירותו כרגיל גם כשנותר פחות מ-30 יום עד סיום נזירותו[19].
כאשר על ידי גילוחו עבר הנזיר על לאו הוא מתחייב במלקות, אך כאשר רק ביטל את מצוות העשה אין חיוב מלקות[20] השיעור בו מתחייבים במלקות הוא גילוח של לפחות שתי שערות.
על הנזיר נאסר לעשות פעולות שתוצאה מחויבת שלהם תהיה השרת שיער (פסיק רישיה), ומאידך אין עליו איסור בפעולות שייתכן שכתוצאה מהם יתלשו שערות, אך אין בכך ודאות (דבר שאינו מתכוון)[21].
איסור טומאת מת
לנזיר אסור להיטמא בכל סוג של טומאת מת[22]. לדוגמה, אסור לנזיר לגעת במת, לשאתו או לעמוד תחת אותה קורת גג בה נמצא מת[23].
איסור הנזיר להיטמא למת חמור אף יותר מאיסורו של כהן רגיל להיטמא למתים, ומקביל בדרגתו לאיסור המוטל על הכהן הגדול. ולכן, בעוד שלכהן מותר ואף מצווה להיטמא לשבעת הקרובים (כלומר: אביו, אמו, אשתו, בנו, בתו, אחיו ואחותו הבתולה)[24], לנזיר אסור להיטמא אף להם[25]. עם זאת מותר ואף מצווה על הנזיר להיטמא למת מצווה ולהתעסק בקבורתו[26]. במקרה זה האיסור החל על הנזיר קל יותר מהאיסור החל על כהן הדיוט, ועל כן במקרה וניתן לבחור מי מהשניים יטמא, יטמא הנזיר שהאיסורים עליו הם זמניים, ולכן קלים יותר[27].
בכל מקרה בו נטמא הנזיר, אפילו בשוגג או באונס, תקופת הנזירות ששמר עד אז נסתרת, ועל הנזיר להיטהר מטומאתו במשך שבעה ימים (כדין כל טמא מת), לגלח את ראשו ביום השביעי, וביום השמיני להביא קורבנות הכוללים שני עופות לעולה ולחטאת וכבש לאשם. לאחר מכן מתחיל מניין ימי הנזירות מההתחלה, ועל הנזיר למנות את הימים מחדש[28].
נזיר אינו מוזהר מלהיטמא לטומאות שאינם טומאת מת, כדוגמת טומאת זב, טומאת מצורע וטומאת נבלה.
איסור שתיית יין
איסור נוסף שחל על הנזיר הוא איסור על אכילת ושתיית כל דבר המופק מענבים[29]. האיסור חל על כל חלק מהפרי, אפילו בוסר, לרבות החרצנים וקליפת הפרי (הזג), והוא כולל גם שתיית יין, חומץ בן יין ונוזל שהושרו בו ענבים וקיבל את טעמם (משרת יין). איסור זה אינו כולל את חלקי הגפן שאינם פרי, כגון ענפיו או עליו של עץ הגפן. השיעור בו עובר הנזיר על לאו הוא באכילת כזית ושתיית רביעית[29] אך איסור יש גם בכמות מזערית. אין על הנזיר איסור לשתות אלכוהול שהופק ממקור שונה מענבים[30].
נזיר שעבר על האיסור ואכל או שתה מהדברים האסורים עליו עבר על לאו ולוקה עליו[31], אך נזירותו אינה נסתרת והוא ממשיך למנות את ימי נזירותו כרגיל[19].
סיום הנזירות
בסיום תקופת הנזירות מוטלות על הנזיר כמה חובות לפני שתסתיים תקופת נזירותו ויותרו איסורי הנזירות[32]. על הנזיר להביא שלושה קרבנות: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. יחד עם האיל מביא הנזיר אחד עשר חלות ועשרה רקיקי מצות העשויים משישה ושני שלישי עשרון סולת, המשוחים ברביעית שמן[33].
איל נזיר
ערך מורחב – קרבן איל נזיר
לאחר הקרבת שלושת הקרבנות מגלח הנזיר את שערו בלשכה מיוחדת בבית המקדש הנקראת לשכת הנזירים, והשיער נשרף באש שתחת הדוד בו מתבשל בשר קרבן השלמים[34]. לאחר מכן נוטל הכהן חלה אחת ורקיק אחד יחד עם חלק הזרוע מהאיל, ומניף אותם יחד עם הנזיר. לאחר שעשו זאת - הותרו הנזיר באיסורי הנזירות[32].
איל השלמים של הנזיר שונה מקרבן שלמים רגיל בכך שנאכל לתקופת זמן של יום ולילה לאחר הקרבתו, במקום למשך שני ימים ולילה, כמו קרבן שלמים רגיל, ומובא יחד עם עשרים חלות.
דינים דומים של תגלחת וקרבנות יש במצורע ובלויים, שנתקדשו לעבודתם המיוחדת בסיני, וחלק מהדינים בנזיר נלמדים משם.
הזרוע של איל הנזיר ניתנת לכהן והיא אחת מכ"ד מתנות כהונה.
סוגי נזירות נוספים
בנוסף לנזירות התלויה בתקופת זמן, ישנם סוגי נזירות נוספים החלים ללא הגבלת זמן עד סוף ימיו של אדם, ולהם דינים מיוחדים: נזירות עולם ונזירות שמשון.
נזירות עולם
אדם שקיבל על עצמו נזירות בלשון "הריני נזיר עולם" או בלשון דומה[14] החיל על עצמו נזירות מיוחדת ונעשה נזיר עולם. כל איסורי הנזירות חלים עליו למשך כל ימי חייו, פרט לאיסור הגילוח בו דינו קל יותר מנזיר רגיל, בכך שהוא רשאי לגלח את שערו פעם בשנה. לאחר גילוח זה על הנזיר להביא שלושה קרבנות[35].
נזיר עולם שנטמא מביא 3 קרבנות כשנטהר בדומה לנזיר רגיל שנסתרה נזירותו, למרות שאצל נזיר עולם לא שייך סתירת מניין הנזירות עד כה, שהרי בכל אופן היא חלה למשך כל ימי חייו[35].
נזירות שמשון
אדם שקיבל על עצמו נזירות בלשון "הריני נזיר כשמשון" או בלשון דומה[36] החיל על עצמו נזירות מיוחדת ונעשה נזיר שמשון. מקור הדין הזה הוא שמשון, שהיה נזיר בעל דינים מיוחדים, ייחוד שנבע מכך שלא הוא קיבל על עצמו את נזירותו, אלא מלאך הורה להוריו לעשותו נזיר[37]. נזירות זו חלה על האדם למשך כל ימי חייו וחלים בה האיסורים על שתיית יין וגילוח, כאשר האיסור על הגילוח הוא מוחלט, בניגוד לנזיר עולם. לעומת זאת, איסור הטומאה לא חל עליו, ומותר לנזיר להיטמא למתים[36].
בספר שופטים מתואר סיפורו של שמשון, הנזיר המוכר ביותר ביהדות אשר להבדיל משאר הנזירים יכול היה להיטמא למתים.
היחס לנזיר
במקרא ישנו יחס חיובי לנזיר. כך למשל כשהנביא עמוס רוצה לתאר את מעלת עם ישראל הוא כותב "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים..."[38]. גם במגילת איכה, בתארו את גדולתה של ירושלים בבניינה נתלה בנזירים שהיו בה: "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב"[39].
לעומת זאת, בחז"ל ישנם חילוקי דעות לגבי היחס לנזיר. בגמרא מובאות דעות שונות אחת ולפיה כל נזיר נחשב חוטא משום שציער את עצמו ואסר על עצמו דברים המותרים בדרך כלל, דעה נוספת הסוברת כי נזיר שנטמא נקרא חוטא משום שמתחרט על נזירותו וכך מוסברת דעתו של שמעון הצדיק שנמנע מאכילת בשר קרבנות נזיר שנטמא, אבל כשפגש נזיר שנזר לשם שמים והיה ברור כי אינו מתחרט אכל מקרבנו[40]. לעומת זאת, המדרש משבח את הנזיר וקורא לו קדוש[41]. הסבר נפוץ במפרשים מבאר כי אין זו מחלוקת, אלא זהו תיאור של סוגי נזיר שונים. כאשר אדם מחליט להיות נזיר לשם שמים, כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעות גופניות והוא אכן נמצא במדרגה רוחנית שמאפשרת זאת - הרי שהוא נקרא קדוש ומעשהו רצוי. אך אם הנזירות גבוהה ממדרגתו, וקבלתה רק מצערת אותו בלי שתביא למעלות הרצויות, או שלחלופין הנזירות לא נעשית לשם שמים אלא רק כדי להתגאות על שאר האנשים - הרי שנזיר כזה הוא חוטא.
הסבר זה נתמך בעובדה ששמעון הצדיק הוא בין החכמים הסוברים שנזיר הוא חוטא[42], ולכן השתדל להימנע מאכילת בשר קרבנות נזיר, מפאת ההערכה שרוב הנזירים מתחרטים על נזירותם כעבור זמן מה. למרות זאת, כאשר פגש בנזיר שהיה ברור לו שנזירותו נעשתה לשם שמים - חרג ממנהגו ואף אמר לנזיר: "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל".
נזירים בהיסטוריה
הדמות היחידה בתנ"ך שמזוהה במפורש כנזיר הוא שמשון הגיבור. בספר איכה (פרק ד) כתוב "זכו נזיריה משלג צחו מחלב" ומשם נראה שהנזירות הייתה רווחת בישראל בימי התנ"ך. חז"ל מזהים את שמואל הנביא[43] ואבשלום בן דוד המלך[44] כנזירים. יש גם מפרשים שכתבו שיוסף הצדיק[45] ואליהו הנביא[46] היו נזירים. אף אמה של שמשון הגיבור אשת מנוח הוזהרה ע"י המלאך לנהוג מנהגי נזירות עד לידת שמשון.[47]
ספרות חז"ל מלא בתיאורים של נזירים.[48] מהנזירים שהוזכרו בחז"ל:
גם יוסף בן מתתיהו מספר על ברניקי[53] בתה של אגריפס הראשון ועוד אנשים שנדרו נזירות.[54] כמו כן בספר חשמונאים א' מסופר על נזירים שלא יכלו להקריב קרבנותיהם מכיון שבית המקדש נטמא ע"י היוונים.[55]
נזירים אחרי חורבן בית המקדש
אחרי חורבן המקדש מסופר במשנה על נזירים שהסתיימה תקופת נזירותם ולא יכלו להקריב את קרבנותיהם כיוון שהמקדש שומם. המשנה (נדרים פרק ה משנה ד) פוסקת: "כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר. ומשחרב בית המקדש אינו נזיר."
בראשונים נחלקו אם מותר לנדור נדר של נזירות בזמנינו: הראב"ד אסר מכיון שעל האדם להיות טהור גם מטומאת מת ששרתה עליו לפני שקיבל על עצמו נזירות ושבזמנינו הכל בחזקת טמאי מתים ואין אפשרות להיטהר על ידי מי חטאת.[56] אמנם הרמב"ם, ספר החינוך,[57] סמ"ג,[58] כסף משנה,[59] שולחן ערוך,[60] הש"ך,[61] רדב"ז,[62] רבי חיים ויטאל[63], אמבוהא דספרי,[64] מרכבת משנה,[65] ורב ישראל משקלוב[66] פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות גם בזמן הזה ובלבד שיעלה לארץ ישראל.
על אף שרוב פוסקים פסקו שמותר לנדור נדר של נזירות אחרי חורבן בית המקדש[67], לא מקובל כיום לנדור נזירות, משום שהאיסור יימשך לכל ימי חיי הנזיר מכיון שאין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר.
למרות זאת נראה שהיו תקופות גם אחרי חורבן המקדש שהנזירות היתה רווחת. הרדב"ז כותב בתשובה (חלק ב סימן תרצד) על אחד שנדר נזירות שמשון ורצה להתיר את נדרו: "ואם יטעון ראובן חשבתי שנזירות שמשון איתיה בשאלה כי לא היה בדעתי להיות אסור ביין ובתגלחת לעולם, בזה אין שומעין לו... שדבר זה (נזירות) כל כך רגיל במצרים עד שהקטנים בקיאין שאין נזירות שמשון בשאלה."
בספרי הראשונים והאחרונים הוזכרו כמה אנשים בזמן החורבן שהיו נזירים:
- רבי יצחק הנזיר מחכמי הקבלה בזמן הראשונים.[68]
- רבי יעקב הנזיר מחכמי הקבלה בזמן הראשונים.[68]
- רבי יצחק הכהן שולל מחכמי מצרים.[69]
- רבי אברהם הנזיר מחכמי פרובינציא בזמנו של הרמב"ן.[70]
- רבינו יעקב בן אשר בעל הטורים.[71]
- רבי משה הלוי הנזיר מחכמי חברון מחבר ספר ידי משה.[72]
- רבי יוסף הלוי הנזיר (בנו של רבי משה הלוי הנזיר) מחכמי ירושלים ומצרים ומחבר ספר שו"ת מטה יוסף.[73]
- רבי דוד אמרו הנזיר שד"ר מא"י לאיטליה.[74]
- רבי יעקב גויוזו הנזיר. [75]
- רבי יעקב מוירונה הנזיר.[76]
- רבי יהודה הנזיר בן רב עלי מחכמי ארצות המזרח.[77]
נזירים בתקופה המודרנית
בתקופה המודרנית כמה בודדים נוהגים במנהגי נזירות:
- הרב דוד כהן.
- הרב שאר ישוב הכהן בנו של הרב דוד כהן נהג מנהגי נזירות בימי נערותו.
- הרבנית צפיה גורן אשתו של הרב שלמה גורן ובתה של הרב דוד כהן נהגה מנהגי נזירות בימי נעורתה.
- הרב אוהד תורגמן.[78]
- הרב אורי איינהורן מחבר ספר נזירות בזמן הזה.
- הרב יהושע פרידמן מחבר ספר נזיר אלהים.[79]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ ספר במדבר, פרק ו', פסוק ב'
- ^ בפירושו על התורה, במדבר, ו', ב'
- ^ ספר החינוך מצווה שע"ד
- ^ ספר החינוך מצווה שע"ה ומצווה שס"ב
- ^ דף ב' ע"א
- ^ רמב"ם נזירות ג, א' ועוד
- ^ רמב"ם נזירות א, ה'
- ^ רדב"ז נזירות א, ה'-ו'
- ^ רמב"ם נזירות א, ח'
- ^ 10.0 10.1 רמב"ם נזירות ג, א'
- ^ רמב"ם נזירות ג, ב'
- ^ רמב"ם נזירות ג, ג'
- ^ רמב"ם נזירות ג, ו'
- ^ 14.0 14.1 רמב"ם נזירות ג, י"א
- ^ רמב"ם נזירות ה,י"א
- ^ תשובות הריב"ש שצ"ד
- ^ רדב"ז נזירות ה, י"ב. אך הלחם משנה שם חולק, וכן במאירי בשם גדולי הרבנים.
- ^ רמב"ם נזירות ו, י"ב
- ^ 19.0 19.1 רמב"ם נזירות ו, א'
- ^ אך המנחת חינוך במצווה שע"ג כתב שתמיד עובר על לאו של "לא יחל".
- ^ רמב"ם הלכות נזירות ה, יד
- ^ רמב"ם נזירות א, א'; ה, א'
- ^ רמב"ם נזירות ה, י"ז
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוקים ב'-ג'
- ^ השוו לספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק י"א
- ^ רמב"ם נזירות ז, י"ב
- ^ רמב"ם נזירות ז, י"ג
- ^ רמב"ם נזירות ו, י"א
- ^ 29.0 29.1 רמב"ם נזירות ה, א'
- ^ רמב"ם הלכות נזירות ה,א'
- ^ הרמב"ם בהלכות נזירות ה, ח' מבאר שיש לאו נפרד על כל אחד מחמשת האיסורים: אכילת ענבים, אכילת חרצן, אכילת זג, אכילת צימוקים ושתיית יין
- ^ 32.0 32.1 רמב"ם נזירות ח, ד'
- ^ רמב"ם נזירות ח, א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות נזירות, פרק ח', הלכה ב'-ג
- ^ 35.0 35.1 רמב"ם נזירות ג, י"ב
- ^ 36.0 36.1 ראה רמב"ם נזירות ג, י"ד
- ^ רמב"ם נזירות ג, י"ג
- ^ ספר עמוס, פרק ב', פסוק י"א
- ^ מגילת איכה, פרק ד', פסוק ז'
- ^ מסכת נדרים, דף ט' עמוד ב'
- ^ במדבר רבה, י, י"א
- ^ נדרים י ע"א
- ^ משנה נזיר פרק ט משנה ה
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל בשלח-שירה פרשה ב
- ^ רס"ג על הפסוק (בראשית מט:כד) "ולקדקד נזיר אחיו" ומהרש"א על הגמרא בשבת קמ.
- ^ כך נראה מפשטות הפסוק (מלכים ב א:ה) "ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור במותניו ויאמר אליה התשבי הוא". ועיין בפסיקתא רבתי פיסקא כו: העמדת להם אליהו בעל קצוות והיו מלעיגים ומשחקים עליו הרי מסלסל קווצותיו" אולם עיין בבא מציעא (דף קיד.) שמסופר שאליהו היה בבית הקברות - ויש לתרץ שהיה נזיר שמשון.
- ^ שופטים יד:ד "מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אך תשת וכל טומאה לא תאכל"
- ^ ראה לדוגמה ירושלמי ברכות ז',ב, עיין גם הערה קודמת.
- ^ נזיר מז.
- ^ נזיר דף יט:
- ^ נזיר דף כט:
- ^ נדרים דף ט:
- ^ מלחמת היהודים פרק ב פסקא טו.
- ^ עיין לדוגמא בקדמוניות היהודים פרק כ פסקא ו
- ^ חשמונאים א' ג:מח-מט.
- ^ דעת הראב"ד, הלכות נזירות ב, כ', אך הרמב"ם חולק.
- ^ מצוה שעד.
- ^ לא תעשה מצוה רמג
- ^ על הרמב"ם הנ"ל.
- ^ עיין ביורה דעה סימן רג סק"ז וכן בסימן רלט סעיף יב.
- ^ יורה דעה סימן כח.
- ^ נזירות פרק ב הלכה כא
- ^ שערי קדושה חלק א שער ד
- ^ ספרי זוטא נשא פרק ו פסקה ה
- ^ על הרמב"ם נזירות פרק ג הלכה כא
- ^ פאת השלחן הלכות נזירות ושאר דיני ארץ ישראל
- ^ למעשה הבעיה הוא משום שאין מזבח, ולא משום שחרב בית המקדש.
- ^ 68.0 68.1 שם הגדולים מערכת א' אות י'
- ^ אנציקלופדיה היהודית בערך על רבי אשתורי הפרחי
- ^ אנציקלופדיה היהודית
- ^ שו"ת מהר"י ברונא סימן רמב: בפירוש התורה לרבי יעקב בן אשר ז"ל שנקרא נזיר" וע"ע בקונטרס שם הגדולים עמוד ח "רבי יעקב הנזיר שעשה הארבע טורים".
- ^ שם הגדולים
- ^ שם הגדולים
- ^ ספר שלוחי ארץ ישראל עמוד 264.
- ^ תולדות עם ישראל, גליס
- ^ ספר תולדות היהודים במצרים וסוריה
- ^ ספר תולדות עם ישראל לנפתלי יעקב הכהן
- ^ https://www.youtube.com/watch?v=svvp3EMbOP8
- ^ https://tablet.otzar.org/#/b/645907/p/1/t/1723020662028/fs/0/start/0/end/0/c