גאווה

גאווה, היא תחושת ערך, הערכה והחשבה של אדם את הצלחותיו לעצמו. לתכונותיו שלו, למעשיו שלו, לדברים שיצר בכוחותיו שלו ולעיתים גם לכל אלו בקבוצה אליה הוא משתייך ועמה הוא מזדהה. כמו כן אדם בעל גאווה כמו שמשייך את הצלחותיו לעצמו ממילא ישייך את כשלונותיו לאחר.

כאשר קולקטיב לאומי מאמין או חש כי הוא נעלה מעמים אחרים נהוג לכנות דבר זה כלאומנות. לעיתים הערכת היתר מוקרנת מהאדם אל דברים המתייחסים ושייכים אליו כגון אנשים שמשמשים כמנהיגיו, רכושו, תפיסותיו או ילדיו. הגאווה תהיה בדרך כלל בהקשר חברתי כאשר האדם מבדיל באמצעותה בינו לבין האחרים, או בין קבוצה התייחסות שהוא שייך לה לבין קבוצות אחרות.

היבטים שונים בגאווה

כאשר תחושת הערך העצמי של אדם גבוהה במידה ניכרת מן הערך שמייחסים לו רוב האנשים סביבו, ובמיוחד כאשר תחושת הערך העצמי הופכת מנותקת מן המציאות והמחזיק בה אינו מכיר בסתירות בינה לבין המציאות = הגאווה מכונה יהירות^{[דרוש מקור]}. כאשר תחושת הערך העצמי של אדם מיוסדת לא על מעשיו והישגיו אלא על השוואה בינו לבין אנשים אחרים, וכאשר אותו אדם מדגיש את עליונותו, נוהגים לכנות את התחושה התנשאות ואין לה קשר לגזענות עוינות או שונות במעמדי החברה^{[דרוש מקור]}. כאשר האדם מחצין ומבטא את יתרונותיו ומשתבח בהם, נהוג לכנות תחושה זו בשם שחצנות^{[דרוש מקור]}. בלשון עממית מכונה מי שמנפנף לעיני כל ביכולותיו שוויצר.

אדם בעל גאווה מונע מהצורך להתמלא, למלא את האני שלו. בעומק העניין הוא מרגיש ריקנות מרגיש חסר ערך וחסר קיום אמיתי ורוצה להתמלא בתחושת ערך מהזולת ביחס אל עצמו, אם הזולת פחות ממני אז אני נעלה ממנו, אני מובדל ממנו, בגאווה יש התנשאות, יהירות, שחצנות על חשבון הזולת, אני משובח יותר מהזולת. המניע לגאווה הוא שיהיה לי מציאות, שיהיה לי קיום, הצורך בהתמלאות. מקום אמיתי שהוא הפוך מגאווה זה אדם שכל כך מאמין בעצמו ובחייו ובתפקיד שלו, עד שאין לו בעיה לפרגן לשני, למרות שאחרים יותר ממנו זה לא נוגע לו כי הוא עסוק בתפקידו בעולם, הגאווה זה כמו מלחמה נוראית על מה שאין לך.

ביהדות

בתורה שבכתב יש איסור של גאווה לאדם הפרטי ”"הישמר לך פן תשכח אתה' אלוקיך...ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה...וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"” בדומה לאיסורים על חמדנות, נקמנות, נטירה ושנאה. איסור הגאווה נאמר בפירוש גם אצל המלך שמצוּוה לקרוא בתורה ”לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו” (דברים יז כ), ושם הדבר מנוסח לא כאיסור או לאו, אלא כנימוק והסבר למצווה אחרת. ולכן, הרמב"ן מבקש ללמוד מדבר זה בקל וחומר, שהגאווה אסורה אצל כל אדם. בעקבות התגלות שמיימית בחלום, מנה הסמ"ג את איסור הגאווה כאחת מתרי"ג מצוות (מצווה סד) בלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך", על פי הפסוק "ורם לבבך ושכחת את ה'" (דברים ח, יא), "אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה".

עם זאת, במקרא מיוחסת גאווה כתכונה חיובית רק לה'. לדוגמה: ”וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּ-ה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות, טו א). גאווה אצל אדם, לעומת זאת, נתפשת כשלילית או כמקורבת או משויכת לטיפשות או בערות. לדוגמה: ”בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם” (משלי יד ג) וישנה אף תפילה להימנע מגאוה, ”אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי"” (תהילים לו יב).

יחס עוין במיוחד יש לגאווה כאשר היא באה מפי אדם או ממלכה המתיימרים לסמכות או כח אלוקי. לדוגמה, פרעה מלך מצרים המתיימר כי הוא ברא את עצמו: ”הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.” (יחזקאל כט ג); או מלך בבל, המדמה את עצמו יושב בשמים: ”וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.” (ישעיה יד יג) . וכן לממלכה כמו אשור: ”לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ, וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ” (יחזקאל לא י)

לעומתם, זכו להלל ותהילה מנהיגים שצוירו כענוותנים, כמשה רבנו שמתואר במקרא כעניו מכל האדם אשר על פני האדמה; ודוד המלך המעיד על עצמו שהוא "כֶּלֶב מֵת... פַּרְעֹשׁ אֶחָֽד" (שמואל א', כד, יד) ובמקום אחר אמר "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהילים פרק כ"ב ז).

בתנ"ך פרשת מגדל בבל שבוניה רצו לבנות עיר שראשה בשמים, נתפסת אף היא כסמל לגאווה ויוהרה אנושית.

בגמרא

בגמרא הגאווה מכונה גסות רוח וזחיחות דעת.

על מי שמתגאה נאמר שהוא "דוחק רגלי שכינה" ועליו אומר ה': "אין אני והוא יכולים לדור באותו עולם". ועוד אמרו, ש"כל המתייהר, אם חכם הוא- חכמתו מסתלקת ממנו כמעשה הלל הזקן, ואם נביא הוא- נבואתו מסתלקת ממנו כמו אצל דבורה הנביאה, שפסקה את שירתה באמצע" (בבלי מסכת פסחים סו ב). עוד מדמים חז"ל את המתגאה לעובד עבודה זרה (אחת משלוש העבירות החמורות שבתורה), ואומרים שמי שיש בו גאווה "ראוי לגדעו כאשירה" על פי הפסוק "ורמי הקומה גדועים". (בבלי, מסכת סוטה ה א)

עם זאת, לעיתים הגאווה חיובית במידת מה, כמו שמובא שם בשמו של רב שסובר ש"תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית (כלומר 1/64, במילים אחרות - מעט שבמעט) של גאווה", ורב הונא אף מוסיף שהדבר אף "מעטר אותו כתג שבקצה השיבולת".

בספרות היהודית

הרמב"ם בשיטת שביל הזהב אומר שאף שבכל רגש יש להגיע אל האיזון שבין הקצוות, אל מידת המתון, ברגש זה צריך להרחיק לקצה השני של שפלות הרוח ולא לעמוד בענווה שהיא האמצע. באגרת הרמב"ן, שהיא אגרת מוסר שכתב הרמב"ן לבנו, הוא מתעכב במיוחד על הדרכה מעשית כיצד להימנע מגאווה, ובין היתר הוא ממליץ על דיבור בנחת, הימנעות מהרמת קול או כעס, התייחסות לכל אדם אחר כגדול ממך והתביישות ממנו.

הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א) כותב שכלל עניין הגאווה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה, ולו ראוי כבוד. על פי תפיסתו הגאווה היא עיוורון שכלי, מפני שהאדם קרוב אצל עצמו ואיננו מכיר בחסרונותיו ובפחיתותו, ובכל אדם ימצאו חסרונות רבים מצד טבעו, משפחתו, מקרים שהאדם חווה, או מצד מעשיו. עוד הוא מציין שיש ביטויים רבים לגאווה אצל בני האדם, מאיש שהולך בכבדות גדולה כאילו היה גופו עשוי מעופרת, וממרגיז ארץ זעפן שמבהיל בני אדם ומשתרר עליהם, ועד כזה שמתגאה בענוותנותו הרבה, ששואף לכבוד במה שהוא מראה לכולם, שהוא בורח ממנו.

בתרבויות אומות העולם

גם בתרבויות שבהן הושם דגש רב על היררכיה וציות ושבהן לא הייתה הפרדה בין אדם למוצאו או מעמדו, נחשבה גאווה אצל מי שדורג בתחתית ההיררכיה או שבא ממוצא שנחשב נחות, לרגש שלילי שיש לדכאו. תחושות דומות אצל אנשים ממעלה ההיררכיה נחשבו למעלה שיש להתגאות בה.

בתרבויות יוון ורומי הייתה הבחנה בין גאווה ראויה של אדם במעשה ידיו, לבין גאווה מופרזת שנתפשה כהחצפת פנים.

גם בימינו ישנה אבחנה בין גאווה מקורית שנותנת לאדם את הביטחון העצמי והאמביציה להצליח במעשיו ולקנות לו שם טוב ויוקרה, לבין גבהות לב שגורמת לאדם להיות יהיר, אגוצנטרי ולא חברתי.

בעת החדשה אוניית הטיטניק ופרשת טביעתה בשנת 1912 מסמלת את יוהרת האדם ואפסותו אל מול כוחם של איתני הטבע, שכן בוניה האמינו ופרסמו שאוניה זו לא ניתנת לטיבוע, בשל הטכנולוגיה הייחודית שלה.

אחד הסממנים הבולטים של הנאציזם היה גאווה לאומית קולקטיבית יחד עם תאוות הכוח והערצתו. האמונה כי הגרמנים הם הגזע העליון ולכן ראוי להם להשתלט על כל העולם, לרדות בו, לנצל אותו לצרכיהם, ואף לרדוף את כל ה"גזעים הנחותים" ולהשמיד אותם.

ישנם חוקרים הסוברים כי לחיות ישנם רגשות גאווה, חוקרת בשם לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל בדקה אצל קופי קפוצ'ין את המושג המכונה "גורם הבעלות", שהוא הערכת יתר של דברים המתייחסים והשייכים לו, רק בשל הבעלות שלו עליו. אותה חוקרת גילתה שגורם זה קיים גם אצל קופי הקפוצ'ין. קופים אלו העדיפו מדגנים על פני תפוחים, רק בשל עצם הבעלות שלהם על הדבר.

בדתות האחרות

להבדיל, גם בדתות האחרות, כמו הנצרות, האסלאם, הבודהיזם ההינדואיזם והקונפוציאניזם, וכמו כן במגוון כתות מיסטיות ו"אמונות" "העידן החדש" נחשבת הגאווה בדרך כלל לרגש שלילי. ברבות מהדתות והאמונות המיסטיות הללו קיימת תביעה מן האדם לחוש שפלות רוח והכחשת העצמי, או ביטול של האדם לנוכח האלוקות חובקת הכל.

בדתות כמו הבודהיזם, השאיפה הנעלה ביותר היא להפסיק את הסבל. גאווה גורמת לסבל. על–פי תפישה זו גאווה היא דבר שיש להלחם בו, גם בהינדואיזם נחשבת הגאווה לרגש מגונה.

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23440371גאווה