פיצוץ הליפקס

פיצוץ הליפקס היה פיצוץ עז שהתרחש ב-6 בדצמבר 1917, בשעה 9:05 בבוקר, שהחריב כ-1,600 בתים בעיר הנמל הליפקס בפרובינציית נובה סקוטיה שבקנדה. הפיצוץ גרם למותם של 1,635 אנשים ולפציעתם של אלפים. פיצוץ זה היה הפיצוץ החזק ביותר מעשה ידי אדם עד פיצוץ הפצצה הגרעינית, והוא הפיצוץ הבלתי-מתוכנן החזק ביותר מעולם.

הרקע לאירוע

במהלך מלחמת העולם הראשונה המה נמל הליפקס מאוניות שהובילו חיילים וציוד לאירופה, אחת הסיבות המכרזיות הייתה מבנה הנמל שהיה בעומק היבשת והגישה אליו הייתה באמצעות תעלה צרה שמוגנה בפני צוללות אויב. הנמל נסגר בלילות כהגנה מפני ספינות וצוללות אויב.

בלילה שבין החמישי לשישי בדצמבר הגיעה הספינה ספינת התחמושת הצרפתית "מון בלאן" (Mont Blanc) במטרה להצטרף לשיירה שעזבה לעבר אירופה. ספינה זו נשאה 2,147 טון של חומצה פיקרית, 223 טון טי אן טי, 56 טון בנזול (בנזין וטולואן) ו-56 טון ניטרוצלולוזה, שיועדו לצרכי המלחמה באירופה. ה"מון בלאן" לא הניפה דגלי אזהרה שמוטענים עליה חומרי נפץ וחומרים מסוכנים אחרים, בשל החשש כי תהווה מטרה לצי הגרמני הקיסרי. היא איחרה לצאת ולכן נקלעה למחסום ליד איי מקנאבס שבכניסה לנמל הליפקס, האונייה הטילה עוגן מחוץ לנמל בהמתנה לפתיחת שערים בבוקר.

האירועים שקדמו לפיצוץ

בבוקר ה-6 בדצמבר נכנסה ה'מון בלאן' לנמל הליפקס. באותו זמן עזבה את הנמל ספינת הסוחר הנורווגית "אימו" (Imo) לכיוון ניו יורק להצטיידות בסחורה שאמורה היית לצאת לאירופה. הנוהל המקובל בנסיעה בים, כמו ביבשה, שהספינות נצמדות לצד ימין וחולפות זו על שמאלה של זו. באותו בוקר מסיבות שונות הייתה ה'אימו' בצד שמאל של התעלה, כנגד כיון התנועה, בנתיב התנגשות ישיר אל ה'מון בלאן'. הספינות ניסו לאותת אחת לשניה לסטות מהנתיב ללא הצלחה יתירה.

בסביבות השעה 8:45, התנגשו שתי הספינות. ההתנגשות הבעירה את המון בלאן והסיטה אותה אל הרציף תוך שהיא בוערת. צופים רבים נקבצו כדי לחזות בספינה הבוערת, בעוד אנשי צוותה מנסים ללא הצלחה לכבות את הספינה, וכאשר לא הצליחו נטשו את הספינה תוך שהם מנסים להזהיר מפני הסכנה. מכבי האש של הליפקס הגיעו תוך זמן קצר, וכוחות הצלה רבים התקבצו על החוף בהמתנה לפצועים שעלולים להגיע, ומכיון שהספינה לא סומנה כספינת נשק לא ידעו הרשויות והצופים על הסכנה הטמונה בה.

הפיצוץ

ב-9:05 התפוצצה הספינה. ולמעלה מ-2.5 קמ"ר מהעיר הליפקס הוחרבו עד היסוד מן הפיצוץ האדיר שהיה החזק ביותר מעשה ידי אדם עד הטלת פצצת האטום על הירושימה במלחמת העולם השניה. הפיצוץ ניפץ חלונות בעיר טרורו, מרחק 100 ק"מ משם. העוגן של הספינה מון בלאן שמשקלו היה כחצי טון, נמצא חמישה ק"מ מהנמל. ספינות שהפליגו בים במרחק של כשלושים קילומטרים הזדעזעו מגל ההדף של הפיצוץ, שעוצמתו הייתה כחמישית מהפצצה שהוטלה על הירושימה. המים במפרץ שסביב הספינה התאיידו בשניה, והמים שנכנסו יצרו צונאמי מלאכותי בגובה 18 מטר מפרץ הליפקס, אשר עקר עצים, עיקם פסי רכבת והרס בניינים וכלי שיט.

מלחי ה"מון בלאן" שהיו היחידים שהבינו את גודל האסון המתקרב עוד לפני הפיצוץ נמלטו ממנה וניסו להזהיר את הציבור ללא הצלחה בשל אי היכרות עם השפה. בדרכם פגשו בפקח רכבות בשם וינסנט (וינס) קולמן והסבירו לו את הסכנה. קולמן, שכבר חשב להימלט, נמלך בדעתו ושלח הודעות דחופות לרכבות המתקרבות לתחנת הליפקס לבל יגיעו למקום. קולמן נספה בפיצוץ, אך פעולתו הצילה מאות נוסעי רכבות שיכלו להכלל במניין ההרוגים^[1].

תוצאות הפיצוץ

האסון הביא למותם של 1,635 בני אדם כ-1,000 איש נהרגו באופן מיידי, ועוד כ-500 מהשריפות שפרצו כתוצאה מהשריפה. וכ-9,000 פצועים (6,000 פצועים קשה). שטח עירוני בגודל של כ-2.5 קמ"ר הושמד לחלוטין והותיר 1,500 איש חסרי בית. הנזק היה כה מוחלט עד שאנשים שגרו במקום כל חייהם לא יכלו לזהות את המקום בו עמד פעם ביתם. וינס קולמן, פקח הרכבת, נהרג במשרדו לא לפני שהספיק לשלוח מסרים בהולים לכל הרכבות הנכנסות והורה להם לעצור במקומן. חייהם של מאות נוסעים ניצלו בזכות הגבורה וההקרבה העילאית של פקח רכבת אחד. קולמן נחשב היום לאחד הגיבורים הגדולים של קנדה.

רבים מהפצועים נפצעו בעיניהם מרסיסי הזכוכיות שהתנפצו ברגע הפיצוץ, מה שהפך בשנים שלאחר מכן את הליפקס למרכז עולמי לרפואת עיניים.