קרב מידוויי

קרב מידוויי
Battle of Midway

נושאת המטוסים יורקטאון נפגעת מטורפדו
נושאת המטוסים יורקטאון נפגעת מטורפדו
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	3 ביוני 1942 – 7 ביוני 1942 (5 ימים)
קרב לפני	קרב ים האלמוגים
קרב אחרי	קרב גוודלקנל
מקום	בקרבת אטול מידוויי (צפון האוקיינוס השקט)
תוצאה	ניצחון אסטרטגי וטקטי של ארצות הברית
הצדדים הלוחמים האימפריה היפנית ארצות הברית מפקדים המפקד העליון: איסורוקו יממוטו המפקד בשטח: צ'ואיצ'י נגומו המפקד העליון: צ'סטר נימיץ המפקד בשטח: פרנק ג'ק פלטצ'ר, ולאחר מכן ריימונד ספרואנס כוחות 4 נושאות מטוסים, 248 מטוסים המוצבים על נושאות מטוסים, 2 אוניות מערכה, 2 סיירות כבדות, סיירת קלה, 12 משחתות, 16 מטוסי סיור. חלק מהכוח אך לא השתתפו בקרב: 2 נושאות מטוסים קלות, 9 אוניות מערכה, 8 סיירות כבדות, 5 סיירות קלות, 32 משחתות, 15 מובילי גייסות, 14 צוללות 3 נושאות מטוסים, 233 מטוסים המוצבים על נושאות מטוסים, 126 מטוסים יבשתיים, 7 סיירות כבדות, סיירת קלה, 14 משחתות אבדות 4 נושאות מטוסים, סיירת כבדה, 248 מטוסים ו־3,057 הרוגים נושאת מטוסים, משחתת, 150~ מטוסים ו־307 הרוגים
מהלכי הקרב

קרב מידוויי (באנגלית: Battle of Midway, בהיסטוריוגרפיה היפנית נודע הקרב בשם "מבצע מי") היה קרב ימי מכריע במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב זה, המהווה בעצם את נקודת המפנה העיקרית בזירת האוקיינוס השקט, במלחמת העולם השנייה, הביס הצי האמריקני, בפיקודם של האדמירלים צ'סטר נימיץ, פרנק ג'ק פלטצ'ר וריימונד ספרואנס, את הצי הקיסרי היפני, בפיקודם של האדמירלים איסורוקו יממוטו, צ'ואיצ'י נגומו ונובוטאקה קונדו, בסמוך לאטול מידוויי. הצי הקיסרי היפני לא התאושש מהמכה שספג בקרב זה.

בקרב מידוויי, בדומה להתקפה על פרל הארבור שישה חודשים לפני כן, שמו לעצמם היפנים למטרה להשמיד את כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט, על מנת להקל על קידום מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי. הם קיוו שתבוסה נוספת באזור תנחית מכה אנושה על המוראל האמריקני ותאלץ את האמריקנים לבקש הפסקת אש, מהלך שיבטיח שליטה יפנית באוקיינוס השקט. הצי היפני תכנן לפתות את כוח נושאות המטוסים של הצי האמריקני לחשוף את עצמו, ואז להשמידו. בנוסף, כללה תוכנית הקרב היפנית את כיבוש אטול מידוויי על מנת שישמש בסיס קדמי במערך ההגנה ההקפית שהקימה האימפריה היפנית בתגובה לפשיטה של דוליטל על טוקיו.

חיסרון משמעותי בתוכנית הקרב היפנית היה הערכה שגויה של מצבו של הצי האמריקני ושל התגובה האמריקנית. חשוב מכך, מפענחי צפנים אמריקנים הצליחו לפצח את הצופן בו השתמש הצי הקיסרי וידעו מראש את תאריך המתקפה ואת מיקומה, ובשל כך היה יכול הצי האמריקני להתכונן ולארוב לצי האויב. כל ארבע נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בקרב, וכן סיירת כבדה אחת, טובעו, ואילו האמריקנים איבדו נושאת מטוסים אחת ומשחתת אחת. לאחר התבוסה במידוויי והתבוסה במערכה הממושכת באיי שלמה, לא הצליחה האימפריה היפנית להחליף את אבדותיה בחומר (בעיקר נושאות מטוסים) ובלוחמים (בעיקר טייסים מיומנים) בקצב המספיק להתמודדות עם התבוסות, בעוד העוצמה התעשייתית של ארצות הברית הקלה מאוד על התאוששות הצי האמריקני באוקיינוס השקט.

רקע

הלוחמה בזירה הפסיפית

ההתקפה היפנית על פרל הארבור הייתה אות הפתיחה לתוכנית יפנית רחבת היקף לביסוס שליטתם באוקיינוס השקט, במטרה ליצור אימפריה יפנית גדולה. במהלך מחצית השנה מהתקפת הפתע שלהם על מעגן הצי האמריקני, הצליחו היפנים להשתלט על חלקים נרחבים ממזרח אסיה, תוך שהם מנחילים תבוסות קשות למעצמות האירופיות ששלטו על שטח זה קודם לכן. בין היתר נכבשו הפיליפינים, בורמה, אינדונזיה, סינגפור ושטחים אחרים. הצי ההולנדי ספג מכה קשה ואיבד את מקומו ככוח בעל משמעות. גם הצי הבריטי ספג מכה קשה, ולאחר סדרת תבוסות שספג מהצי היפני נותר בגדר כוח עזר משני לצי האמריקני.

ברור היה לאדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי היפני המשולב, שאין סיכוי להביא לכניעה אמריקנית ללא השמדת כוח נושאות המטוסים שלה, ולכן ביקש לכפות על האמריקנים קרב הכרעה בתנאים אופטימליים מבחינת יפן, וזאת באמצעות השתלטות על שטח שעליו יהיו חייבים האמריקנים להגן. בעקבות טיהור האוקיינוס מכוחות זמינים של מעצמות המערב, הייתה יפן פנויה לחיסולו הסופי של הצי האמריקני שנחל תבוסה בפרל הארבור.

ערב קרב מידוויי היה הצי היפני בשיא כוחו. הוא כלל שבע נושאות מטוסים, לעומת ארבע נושאות מטוסים שהיו ברשות האמריקנים. ליפן אף היה כוח אווירי ימי, שכלל כמה מהמטוסים הטובים ביותר בעולם, בהם מטוס הקרב היפני A6M זירו, שנחשב למשובח שבמטוסי הקרב המוּשָטִים בתחילת המלחמה. אף איכות הטייסים היפנים בתחילת המלחמה הייתה גבוהה בהשוואה למקביליהם בשאר העולם, הודות למשטר אימונים קפדני ולניסיון הקרבי שרכשו במלחמת סין–יפן השנייה. לצד נושאות המטוסים כלל הצי היפני אוניות מערכה רבות, מהן הגדולות מסוגן בעולם. היתרון היפני באוניות מסוג זה היה מוחלט, ושיקף את המכה שספגו האמריקנים בפרל הארבור, שבה טבעו או ניזוקו שמונה אוניות מערכה אמריקניות.

תכנון השלב השני של הלחימה באוקיינוס השקט החל בינואר 1942, ובפני היפנים עמדו מספר אפשרויות פעולה, בהן תקיפת אוסטרליה ופלישה להוואי. אפשרות הפלישה לאוסטרליה נדחתה בשל הלחץ שהפעיל הצי היפני המשולב של אדמירל יממוטו על המטה הכללי של חיל הים, ואפשרות הפלישה להוואי נדחתה מכיוון שהמטוסים היפנים לא יוכלו להשיג עליונות אווירית בקרב, ואף לא יוכלו להיעזר במטוסים מבסיסי קרקע בשל ריחוקם מהוואי. תחת זאת, בחר יממוטו כיעד ההתקפה במידוויי, אטול השוכן 1,100 מילים ימיים (2,100 קילומטרים) צפונית־מערבית לאואהו. האטול נמצא במקום נוח יחסית, מחוץ לטווח המטוסים האמריקנים שהמריאו מהוואי. עם זאת, בעקבות אובדן הפיליפינים נותרו האמריקנים ללא עמדות נוחות להתקפה על יפן, והאטול הפך למעשה למוצב קדמי של הצי האמריקני, ונפילתו הייתה מסכנת מאוד את המעגן הראשי בפרל הארבור. לכן היו האמריקנים חייבים להגן על האטול, חרף הסיכון שבדבר.

חיכוכים בין הצי הקיסרי והצבא היפני הקיסרי, ובין המטה הכללי של הצי והצי המשולב הביאו לכך שגיבוש התוכנית נדחה עד אפריל. רק לאחר שיממוטו הבהיר באופן תקיף שאינו מוותר על עמדתו בנוגע לתקיפת מידוויי, אישר המטה הכללי את התקיפה ב־5 באפריל. יממוטו ראה בנושאות המטוסים האמריקניות את האיום העיקרי באוקיינוס השקט, ואף ידע שאף לא אחת מהן נפגעה במתקפה על פרל הארבור. החשש מנושאות המטוסים האמריקניות קיבל אישוש עם הפצצת יפן בפשיטת דוליטל ב־18 באפריל, שחשפה פערים במערך ההגנה היפני. הפשיטה עצמה לא הייתה הגורם לאישור התקיפה, אך היא חיזקה מאוד את עמדתו של הצי המשולב של יממוטו מול המטה הכללי, שאמנם אישר את תקיפת מידוויי שבועיים לפני כן, אך עיתוי הביצוע ונקודות חיוניות אחרות היו עדיין שנויים במחלוקת.

ההכנות לפלישה למידוויי

תוכנית ההתקפה על אטול מידוויי קיבלה את שם הקוד "מבצע מי" (MI), ולה שתי מטרות מרכזיות: הראשונה הייתה כיבוש מידוויי והפיכתו לבסיס קדמי במערך ההגנה ההיקפי על איי יפן, שיאפשר איתור מוקדם של כוחות אויב הפועלים מערבית לאיי הוואי. המטרה השנייה הייתה משיכת הכוחות הנותרים של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית מבסיסיו והשמדתו בקרב ימי מכריע.

אקאגי, אוניית הדגל של כוח המהלומה הראשון

על כוחות הצי הקיסרי היפני פיקד אדמירל יממוטו מעל סיפון אוניית הדגל יאמטו, ובקרב השתתפו הכוחות הבאים:

1. הכוח העיקרי, בפיקודו של יממוטו, כלל את אוניות המערכה "יאמטו", "נאגטו" ו"מוצו", את נושאת המטוסים הקלה "הושו" שעל סיפונה שמונה מפציצים, הסיירת הקלה "סנדאי", תשע משחתות, ונושאות המטוסים הימיים "צ'יודה" ו"ניסהין". כמו כן, כלל כוח זה את משמר האגף בפיקודו של שירו טקאסו, שבו אוניות המערכה "היוגה", "איסה", "פוסו" ו"ימשירו", את הסיירות הקלות "אוי" ו"קיטקאמי" ו־12 משחתות.
2. כוח המהלומה הראשון של נושאות המטוסים, בפיקודו של צ'ואיצ'י נגומו, כלל את ארבע נושאות המטוסים קאגה, אקאגי, היריו וסוריו, שעל סיפוניהן 248 מטוסי קרב מסוגים שונים, את הכוח הזה ליוותה קבוצת סיוע שכללה שתי אוניות המערכה "הרונה" וקירישימה", שתי הסיירות הכבדות "טונה" ו"צ'יקומה", הסיירת הקלה "נאגרה", ו־11 משחתות.
3. כוח הפלישה למידוויי, בפיקודו של נובוטאקה קונדו, שכלל את אוניות המערכה קונגו והיאיי, את נושאת המטוסים הקלה "זויהו", שעל סיפונה 24 מטוסי קרב, הסיירות הכבדות "קומאנו", "סוזויה", "מיקומה", "מוגאמי", (שהיוו קבוצת סיוע קרוב לפלישה, בפיקוד טקאו קוריטה), "אטאגו", "צ'וקאי", מיוקו", "האגורו", הסיירות הקלות "יורה" ו"ג'ינצו", 11 משחתות, 12 מובילי גייסות ושלוש משחתות מובילי גייסות, שנשאו את כוח הפלישה שמנה 5,000 חיילים. כמו כן, לכוח זה הצטרפו שתי נושאות מטוסים למטוסים ימיים, ארבע שולות מוקשים, ושלוש ספינות ללוחמה נגד צוללות.
4. הכוח הצפוני, בפיקודו של קקוג'י קקוטה, שהפליג לכיוון האיים האלאוטיים, וכלל שתי נושאות מטוסים קלות "ריוג'ו" ו"ג'וניו", שעל סיפוניהן 82 מטוסי קרב, הסיירות הכבדות "נאצ'י", "מאיה" ו"טקאו", הסיירות הקלות "אבוקומה", "קיסו" ו"טאמה", 12 משחתות, 5 צוללות וארבעה מובילי גייסות.
5. משמר קדמי – צוללות, שכלל 14 צוללות.

לפי התוכנית, על כל הכוחות היה לצאת למידוויי בין ה־26 ל־29 במאי, ויום הע' לנחיתה באטול נקבע לתאריך ה־7 ביוני. בעוד שהכוח הצפוני הפליג מהבסיס הימי באומינטו שבצפון הונשו, ומובילי הגייסות למידוויי יצאו מסאיפאן ומגואם, הפליגו שאר הכלים ממעגן הצי בהשירג'ימה. לפי התוכנית, ב־5 ביוני, יום הע' פחות יומיים, אמור היה כוח המהלומה הראשון של נגומו, מנקודה המרוחקת כ־250 מילים ימיים מערבית למידוויי, לתקוף את האטול ולהשמיד את כל הכוח האווירי שחנה בו, את מתקני הצבא וכל כלי שיט אמריקני באזור. הנחיתה באטול נקבע לשחר ה־7 ביוני, ועל הסיירות הכבדות של קוריטה הוטלה מלאכת החיפוי, בעוד שאר הכוחות של קונדו מחפים ממרחק רב יותר.

מטרת שאר יחידות השטח הייתה השמדה מוחלטת של כוחות הצי האמריקני שיצאו להגנת מידוויי, וזאת לאחר שמטוסיו של נגומו ירככו אותם בהתקפות אוויריות. היפנים ציפו שהצי האמריקני יגיב רק לאחר תחילת הנחיתה, ולכן קראה תוכנית הקרב להתפרסות הכוחות במספר נקודות, במטרה ליירט את האמריקנים בסמוך ליציאתם מבסיסם. לפי התוכנית, על הכוח העיקרי של יממוטו להמתין כ־600 מילים מצפון־מערב למידוויי, על כוח המהלומה של נגומו להמתין 300 מילים מזרחית לכוח העיקרי, על משמר האגף של טקאסו להמתין 500 מילים צפונית לכוח העיקרי, ועל הכוח הצפוני להמתין 300 מילים מזרחית למשמר האגף. בנוסף, התוכנית קראה לפריסת שלוש פלגות צוללות בין פרל הארבור ומידוויי עד 2 ביוני, וזאת כדי ליירט את הצי האמריקני בעוזבו את הבסיס. לאחר השלמת המבצע היו מרבית הכוחות אמורים להפליג לטרוק כדי לקחת חלק במבצעי ההמשך של יפן בדרום מערב האוקיינוס השקט.

השגת המטרה העיקרית של תוכנית ההתקפה על מידוויי – השמדת צי האוקיינוס השקט האמריקני – הייתה תלויה בהימצאות כוח זה בנמלי הוואי. לפיכך נודעה חשיבות רבה לבניית תמונה מודיעינית באשר לעוצמתו של האויב ולתנועותיו. לשם כך החליט הצי המשולב לשלוח שתי ספינות מעופפות מדגם קאוואנישי H8K "אמילי" בעלות הטווח הארוך למשימת סיור מעל הוואי. למרות טווח הטיסה הארוך של מטוסים אלה (7,150 ק"מ), על מנת שישובו לבסיסם באיי מרשל בשלום היה על המטוסים לתדלק פעם אחת במהלך המסע. התוכנית היפנית, שהתבססה על מבצע דומה מוצלח שנערך כחודשיים לפני כן, קראה למפגש תדלוק בין הספינות המעופפות לצוללות בפרנץ' פריגייט, אטול מבודד כ־500 מילים ימיים צפונית־מערבית להוואי.

תוכנית הקרב של יממוטו הייתה מורכבת ביותר, ודרשה שיתוף פעולה הדוק בין יחידות שטח שונות על פני שטח של מאות מילים ימיים של ים פתוח. בנוסף, הסתמכו המתכננים על מידע מודיעיני שקבע שנושאות המטוסים האמריקניות אנטרפרייז והורנט עגנו באותה עת בפרל הארבור, וכן נלקחה בחשבון אפשרות המצאות נושאת מטוסים שלישית. בקרב ים האלמוגים, שנערך כחודש לפני ההתקפה על מידוויי, טובעה נושאת המטוסים לקסינגטון, ונושאת המטוסים יורקטאון ספגה נזק כה כבד עד שהיפנים האמינו שגם היא טובעה. למעשה, יורקטאון שבה לפרל הארבור שם תוקנה במהירות שאיפשרה לה לקחת חלק מרכזי בקרב מידוויי.

יממוטו ומטהו החזיקו באמונה שהצי האמריקני הוכה קשות בפרל הארבור ושהמורל בו ירוד, ולכן על היפנים לפתות אותו לקרב בו יושמד באופן סופי. לשם כך פרס יממוטו את כליו באופן נרחב, על מנת שלא יתגלו על ידי האויב טרם ההתקפה. כך, עתיד היה הכוח העיקרי של יממוטו, על אוניות המערכה והסיירות שבו, לנוע בעקבות כוח המהלומה הראשון של נושאות המטוסים של נגומו, במרווח של כמה מאות מילים ימיים.

הפלישה לאלאוטיים

ערך מורחב – הקרב על האיים האלאוטיים

כדי להשיג את תמיכת המטה הכללי של הצבא הקיסרי היפני, נתן המטה הכללי של הצי היפני את הסכמתו לסייע בפלישה לאיים האלאוטיים, אותם רצה הצבא לכבוש כדי לחזק את מערך ההגנה ההיקפית מסביב לאיי יפן, וכדי לשבש את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות. היסטוריונים מערביים רבים סברו שההתקפה על האיים האלאוטיים הייתה פעולת הסחה מתקיפת מידוויי או ניסיון לפתות את הצי האמריקני לצאת לקרב בים הפתוח, אך מחקרים מאוחרים יותר מצביעים שהפלישה לאיים האלאוטיים נקבעה להתחיל במקביל לתקיפת מידוויי, אך עיכוב של יום בהפלגת כוח המשימה של נגומו גרם לפתיחת ההתקפה על האלאוטיים יום לפני ההתקפה על מידוויי.

לקראת הלחימה

המודיעין האמריקאי ופיצוח הקוד היפני

הצי האמריקני נהנה מיתרון מכריע בקרב מידוויי: הייתה לו תמונת מצב מלאה לגבי התוכניות היפניות, הודות לפיענוח הצופן בו השתמש הצי היפני. מפענחי הצפנים האמריקנים החלו לפענח הודעות שתיארו הכנות להתקפה על יעד שנקרא AF, אך לא הצליחו לקבוע בוודאות שהיעד הוא מידוויי. תמונת המודיעין ערב קרב מידווי יכולות המודיעין הימי המשופרות ב"קרב האלמוגים" חיזקו את מעמדם של אנשי המודיעין בפרל הארבור בעיני אדמירל נימיץ. הדבר העניק לפיקוד האמריקאי באוקיינוס השקט תחושת ביטחון, שיש על מי לסמוך. בעוד אדמירל ימאמוטו נרתם לכיבוש מידווי, החלו אנשי המודיעין הימי בפרל הארבור לקלוט רסיסי מידע וסימנים מעידים עם אינדיקציה ש"דבר מה גדול הולך ומתבשל" בצי היפני. תחנת "היפו" (HYPO) בפרל הארבור זיהתה באפריל 1942 כי במקביל למתקפה הצפויה בים האלמוגים, נערכות בצי היפני הכנות למתקפה גדולה יותר. מתקפה זו, למיטב תחושותיו של סא"ל ג'וזף רושפורט, ראש המערך ההאזנה בתחנת "היפו", התהוותה הרבה לפני שנורו היריות הראשונות בקרב ים האלמוגים. כך, בין היתר, ב־27 באפריל התעניינו היפנים במפות איי האלאוטים; ב־4 במאי קיבלה ספינת קרב יפנית שדר, שלפיו סיום התחזוקה שלה ב־21 במאי מונעות ממנה להצטרף "למסע"; ב־6 במאי אימץ נימיץ ביומנו את הערכת רושפורט שלפיה הפעילות חורגת מהכוונות המוצהרות של היפנים לכיבוש האיים אושיאן ונאורו. באותו היום התקבל אצל רושפורט רמז נוסף: תשדורת בין כוח צוללות יפני למפקדה לקבלת גבישים למכשירי קשר, לשם תקשורת עם כלי טיס לקראת פעילות "מבצע" K. לאור פעילות דומה שאותרה במרץ, הוערך כי בכוונת היפנים להפעיל שוב מטוסי סיור מעל מידווי. מחשש לניסיון חוזר לגיחת סיור, הנחה נימיץ למקם כלי שיט צבאיים באזור ולהיערך להנחת מוקשים ימיים בקרבת השונית "הצרפתית". ב־7-8 במאי התבררו תוצאות קרב ים האלמוגים. בארצות הברית נפגעה נושאת המטוסים "יורקטאון" וליפנים ניזוקו שתי נושאות מטוסים. ב־7 במאי יירט רושפורט זימון של קציני צי בכירים בצי המאוחד היפני לתדרוך חצי חודשי, ולמחרת יירט רושפורט תשדורת של משחתת כלשהי, המתנצלת שלא תיטול חלק ב"מערכה הקרובה". ב־9 במאי יורטה תשדורת המנחה את כוח המשחתות, שנועד ללוות את נושאות המטוסים ואניות המערכה של "המבצע", לעזוב את נמל יוקושוקה ב־17 במאי. סימנים אלה עוררו חששות במוקדי המודיעין של ארצות הברית, שהיפנים זוממים דבר מה גדול, אלא שחסרו כמה נתוני ליבה ודאיים, בהם יעד מבצע MI, מטרתו ועיתויו המדויק. רושפורט ולייטון העריכו כי יפן מתכוונת לכבוש את האי מידווי בטווח הזמן שמסוף מאי ועד עשרת הימים הראשונים של יוני. אלא שמרכז המודיעין הימי בוושינגטון והמרכז המקביל בפרל הארבור היו חלוקים בדעתם לגבי פרטי התקיפה. המחלוקת השפיעה על החלטות הפיקוד והערכות המצב במוקדים השונים.

שאלת היעד היפני התעוררה כשהחלו להצטבר סימנים מעידים במרץ 1942 – עוד לפני שהמטה הקיסרי היפני אישר את הרעיון של ימאמוטו לכיבוש מידווי הופיעה בתשדורות הצי היפני מילת הקוד AF. כבר אז העריכו אנשי תחנת "היפו" כי המדובר באי מידווי, אולם בוושינגטון גרסו כי מדובר בהוואי, ואולי אף במתקפה על יעד בחוף המערבי של ארצות הברית. ככל שהלכו והצטברו הידיעות קיבל נימיץ את הערכת אנשיו והחליט להיערך למתקפה על מידווי. וושינגטון המשיכה להיות מסויגת באשר ליעד. כדי להסיר ספק מקרבם, יזם צוות המודיעין של פרל הארבור "תרגיל" הונאה. בישיבת הבוקר של בכירי תחנת היפו ב־19 מאי הזכיר ג'ספר הולמס, אחד מעוזריו של רושפורט, את קיומה של תחנה להתפלת מי הים באי מידווי 13. לעוזר אחר, פייניגן ז'וזף, ניצת רעיון: לשדר באמצעות הכבל התת־מימי הנחיה למפקד חיל המצב במידווי, לשלוח מסר בלתי מוצפן על מחסור במים בשל תקלה בתחנת ההתפלה. הוא העריך כי תחנת ההאזנה היפנית תיירט את השידור מיידית 14. רושפורט, תוך מידור מוחלט אפילו של אנשיו, החליט ללכת עם הרעיון. בו ביום הוא נפגש עם הקמ"ן לייטון, שנדבק בהתלהבות. לאחר שקיבלו את ברכתו של אדמירל בלוך, מפקד מחוז 14 שהיו כפופים לו מנהלתית, שטחו את הרעיון בפני אדמירל נימיץ – שמיהר לאשרו. הרעיון מומש מיידית. תוך זמן קצר קלטו היפנים את השדר הגלוי ושעטו עליו כמוצאי שלל רב או כמו שהתנסח הולמס: "בלעו את הפיתיון כמו דג ברקודה רעב". בתוך שעות נקלטה תשדורת יפנית מוצפנת שלפיה מפקד כוח הפריסה האווירי היפני, שעמד לאייש את שדה התעופה במידווי, דרש ממפקדתו להיערך לאספקת מים לחירום הוכחה חותכת שהיעד הוא מידווי. הגם שתחנת "היפו" קלטה את תשדורות התגובה היפניות, רושפורט בתבונתו הרבה העדיף שאת עדכון גורמי ההאזנה בוושינגטון תבצע תחנת "בלקונן", שגם יירטה במקביל את התשדורות. בוושינגטון, במלבורן ובתחנת היפו עצמה לא היו מודעים לתרגיל ההונאה.

פענוח צופן הצי התברר יעיל במיוחד כשמספר ימים לפני ההתקפה מסר מפקד יחידת המפענחים לאדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד הצי האמריקני באוקיינוס השקט, את סדר הכוחות היפני ואת תוכנית הקרב היפנית. נימיץ העריך שבשל ריחוק יחידות השטח מכוח נושאות המטוסים לא תהיה הגנת הנ"מ של היפנים אפקטיבית לחלוטין, וכי שילוב מטוסי נושאות המטוסים האמריקניות עם המטוסים במידוויי יציב את הכוח האווירי האמריקני בשוויון מול הכוח האווירי היפני.

ההכנות האמריקניות

מפציצי טורפדו מוכנים להמראה על סיפון אנטרפרייז

לאחר ההתקפה על פרל הארבור הוחלפו רבים ממפקדי הצי האמריקני, ונימיץ מונה למפקד כוחות הצי האמריקני באוקיינוס השקט במקומו של אדמירל האסבנד קימל. האמריקנים לא קפאו על שמריהם וביצעו מספר התקפות נגד היפנים, בהן פשיטת דוליטל, תקיפת איי שלמה, והגנו על גינאה החדשה בקרב ים האלמוגים.

בעקבות הפגיעה החמורה באוניות המערכה האמריקניות בהתקפה על פרל הארבור, נותרו האמריקנים ללא כוחות ראויים, למעט מספר נושאות מטוסים שלא נפגעו, ונימיץ החל לקבץ אותן בהוואי. תחת פיקודו נמצאו כוח המשימה של תת־אדמירל ריימונד ספרואנס, שכלל את נושאות המטוסים אנטרפרייז והורנט, וכוח המשימה של אדמירל־משנה פרנק ג'ק פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים יורקטאון, ששבה עם נזקים כבדים מקרב ים האלמוגים, אך חזרה לפעילות תוך מספר ימים משובה לפרל הארבור לאחר שצוותי התיקון עמלו במשך 72 שעות רצופות, לפקודתו של נימיץ. את מטוסיה של יורקטאון שאבדו בקרב ים האלמוגים החליפו טייסות חדשות של מפציצי צלילה ושל מפציצי טורפדו, וכן נוספה טייסת חדשה של מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט.

תוכנית הקרב של נימיץ קראה לניצול היתרון הכפול שבגילוי תוכנית הקרב היפנית, והעובדה שהיפנים לא היו מודעים לדבר הגילוי. נימיץ חילק את כוחותיו לכוח משימה 16, בפיקודו של ספרואנס, שכלל את נושאות המטוסים הורנט ואנטרפרייז, והיה מיועד להיות כוח התקיפה העיקרי, וכוח משימה 17, בפיקודו של פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים יורקטאון. כוח משימה 16 יצא מהנמל ב־28 במאי, וב־30 במאי יצא כוח משימה 17 מהנמל, לאחר שיורקטאון תוקנה בצורה מספקת. שני כוחות המשימה הפליגו לנקודת המפגש שכונתה "נקודת המזל" (Point Luck), שנמצאה כ־1,400 מילים צפונית־מזרחית להוואי, וכ־325 מילים צפונית למידוויי. מנקודה זו, העריך נימיץ, יוכלו מטוסי נושאות המטוסים לתקוף את אגפו של כוח המהלומה של נגומו בעודו מתקרב למידוויי.

על כוחות הצי האמריקני פיקד אדמירל נימיץ מבסיסו שבפרל הארבור, ובקרב השתתפו הכוחות הבאים:

1. כוח משימה 16, בפיקודו של ריימונד ספרואנס, שכלל את שתי נושאות המטוסים "הורנט" ו"אנטרפרייז", שעל סיפוניהן 54 מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 74 מפציצי צלילה מדגם SBD דונטלס, ו־29 מפציצי טורפדו מדגם TBD דבסטייטור, הסיירות הכבדות "ניו אורלינס", "מיניאפוליס", "ויסנס", "נורת'האמפטון" ו"פנסקולה", והסיירת הקלה "אטלנטה", ותשע משחתות.
2. כוח משימה 17, בפיקודו של פרנק ג'ק פלטצ'ר, שכלל את נושאת המטוסים "יורקטאון", שעל סיפונה 25 F4F ויילדקט, 37 מפציצי דונטלס, ו־14 מפציצי דבסטייטור, שתי הסיירות הכבדות "אסטוריה" ו"פורטלנד", וחמש משחתות.

בסך הכל עמדו לרשות האמריקנים 233 מטוסים על נושאות מטוסים, 15 מטוסים פחות מהמספר שעמד לרשות נגומו וכוח המהלומה הראשון.

נוסף על כך, ביצרו האמריקנים את המתקנים הצבאיים במידוויי, הוסיפו סוללות נ"מ, ושלחו לאטול ארבע טייסות PBY קטלינה, 31 מטוסים, למשימות סיור ארוכות טווח, ושישה מפציצי טורפדו חדישים מדגם TBF אוונג'ר. לחיל הנחתים באטול היו 19 מפציצי צלילה מדגם SBD דונטלס, שבעה מטוסי קרב מדגם F4F ויילדקט, 21 מפציצי SB2U וינדיקטור, ו־21 מטוסי קרב F2A בפאלו. חילות האוויר של צבא ארצות הברית העבירו לאטול 17 מפציצי B-17 מבצר מעופף וארבעה מפציצי B-26 מרודר. בסך הכל חנו באטול מידוויי 126 מטוסים.

ההאזנה המושטת יושמה לראשונה באופן מבצעי בקרבות הימיים שהתרחשו מהמחצית הראשונה של 1942. אחד החלוצים בתחום היה רס"ן ביארד פורסט, בלשן ומפענח צפנים של הצי היפני, שהוצב בפברואר 1942 על גבי נושאת מטוסים "יורקטאון" כקצין האזנה. לו ולמקביליו הייתה תרומה רבה להצלחה בקרבות ים האלמוגים ומידווי.

ההיערכות היפנית

בקרב ים האלמוגים טובעה נושאת המטוסים הקלה שוהו, ונושאת המטוסים שוקאקו ספגה שלוש פגיעות ושבה ליפן לתיקונים. אף על פי שנושאת המטוסים זואיקאקו לא נפגעה במהלך הקרב, כוחות האוויר שלה ספגו פגיעה קשה, ולאחריו היא עגנה במספנת הצי בקורה בהמתנה לתחלופת צוותי האוויר והמטוסים. ייתכן שניתן היה לשלוח את צוותי האוויר של שוהו ושוקאקו כדי להשלים את מצבת כוח האדם בזואיקאקו, אך בניגוד לטייסים האמריקנים שהתאמנו ברמת הטייסת, הטייסים היפנים נחשבו חלק אורגני מנושאת המטוסים, ולא היה נהוג להעביר מטוסים וטייסים מנושאת מטוסים אחת לאחרת.

לפיכך, איבדה פלגת נושאות המטוסים קידו בוטאי שתי נושאות מטוסים (זואיקאקו ושוקאקו), ונגומו נאלץ לצאת למידויי עם ארבע נושאות מטוסים בלבד: קאגה, אקאגי, היריו וסוריו.

מטוסי התקיפה העיקריים ששימשו את נושאות המטוסים היפניות היו מפציצי צלילה מדגם D3A1 "ואל", מפציצי טורפדו מדגם B5N2 "קייט", ומטוס הקרב A6M "זירו". אולם, יצור שני המפציצים נפסק, עובדה שהקשתה על השגת חלקי חילוף, ובנוסף, המטוסים שהיו עתידים לקחת חלק בקרב היו פעילים ברציפות מחודש נובמבר 1941, עובדה שהשפיעה על בלאי המטוסים ועל עייפות הטייסים.

אף בתחום המודיעין האסטרטגי התגלו כשלים בתפקוד הצי היפני. הצוללות היפניות שנשלחו לעמדות מערבית להוואי ותפקידן היה לאתר את הצי האמריקני בצאתו מפרל הארבור, יצאו לדרכן מיפן באיחור של יומיים, ולכן נפרסו במקום ההיערכות שלהן רק ב־4 ביוני. בכך החמיצו הצוללות היפניות את כוחות המשימה האמריקנים שיצאו לנקודת המפגש שלהן. אף אם היו יוצאות – ומגיעות ליעדן – בזמן המיועד, סביר להניח שלא היו הצוללות מאתרות את הכוח האמריקני, שכן זה יצא לדרכו בסוף חודש מאי, ובעת הגעת הצוללות כבר היו כוחות המשימה בנקודת המפגש, צפונית־מזרחית למידוויי, והרחק מעבר לטווח הגילוי של הצוללות. בנוסף, ניסיון השיגור של הספינות המעופפות למטרות תצפית על תנועת כלי השיט בפרל הארבור נכשל אף הוא, לאחר שהצוללות היפניות שהיו בדרכן למפגש תדלוק עם הספינות המעופפות גילו שבנקודת המפגש עגנו אוניות מלחמה אמריקניות. כך נכשלו היפנים בהשגת תמונת מצב מודיעינית לגבי מיקום כלי השטח של האויב.

נושאת המטוסים יורקטאון בפרל הארבור מספר ימים לפני הקרב

הקרב

התקפות אוויר ראשוניות

ביום ה־3 ביוני, בסביבות השעה 09:00, הבחין טייס PBY קטלינה בכוח הפלישה כ־600 מילים ימיים (1,111 ק"מ) מערבית למידוויי, ודיווח עליה בטעות ככוח העיקרי. ב־12:30 המריאו ממידוויי תשעה מפציצי B-17 במטרה לתקוף את הכוח, וכעבור שלוש שעות זיהו ותקפו את נושאות הגייסות של כוח הפלישה, במרחק 570 מילים ימיים (1,055 ק"מ) ממידוויי. אולם, בהתקפה זו לא נרשמו כל פגיעות והשיירה המשיכה בדרכה. מעט לאחר חצות, ה־4 ביוני, ספגה המכלית "אקבונו מארו" פגיעת טורפדו שהטיל מטוס קטלינה. פגיעת הטורפדו גרמה למותם של 11 מלחים ולפציעתם של 13, אך מלבד האטת מהירות ההפלגה, לא נגרם לה נזק כבד.

היפנים החליטו לתקוף את מידוויי בשני גלי תקיפה. ב־4 ביוני, בשעה 04:30 המריא הגל הראשון, שכלל 36 מפציצי צלילה ואל, 36 מפציצי טורפדו קייט, ו־36 מטוסי קרב זירו לחיפוי. באותה עת, הורה נגומו לשגר מטוסי סיור ותצפית שמטרתם הייתה איתור כוחות המשימה האמריקנים. אולם, ארגון הסיורים היה מרושל, מספר המטוסים שהוקצו למשימה היה קטן מדי עבור שטח החיפוש המיועד, ותנאי מזג האוויר באזור הקשו על פעילות המטוסים. אחרון מטוסי הסיור המריא מסיפון הסיירת הכבדה טונה באיחור של 30 דקות. בשעה 05:45 זיהה מטוס קטלינה מטוסים יפנים רבים העושים דרכם לכיוון מידוויי במרחק 150 מילים ימיים (279 ק"מ), וב־05:52 זיהה מטוס קטלינה נוסף שתי נושאות מטוסים יפניות שסיפוניהן ריקים, דבר המרמז על התקפה שיצאה.

כדי להימנע מהפצצתם על הקרקע, המריאו כל המטוסים מבסיסם במידוויי בסביבות השעה 06:00, ובעוד מטוסי הקרב נותרו באזור כדי להתעמת עם מטוסי האויב, פנו המפציצים לתקוף את נושאות המטוסים שלו. הפצצות היפניות הראשונות נחתו במידוויי בסביבות השעה 06:30, ודיוק הטייסים היפנים הביא לכך שמרבית המתקנים הצבאיים באי הושמדו לחלוטין. בקרב האוויר שהתפתח בשמי מידוויי, ונמשך כ־17 דקות, הנחילו הטייסים היפנים תבוסה לטייסים האמריקנים, שאיבדו 15 מטוסי קרב מתוך 28 ושבעה נוספים ספגו נזק כבד. לעומת זאת, הצד היפני איבד שלושה מפציצי קייט ומפציץ ואל אחד. עם זאת, לא השיג גל ההתקפה הראשון את מטרתו. אף מטוס אמריקני לא הושמד על הקרקע, והנזק למסלול ההמראה היה זניח והמסלול נותר שמיש. לפיכך דיווח בשעה 07:00 מפקד גל התקיפה, לוטננט ג'ואיצ'י טומונאגה, שיש צורך בגל התקפה נוסף.

המפציצים האמריקנים שהמריאו ממידוויי החלו לתקוף את נושאות המטוסים של נגומו בשעה 07:05. כוח זה, שכלל שישה מפציצי טורפדו TBF אוונג'ר, 11 מפציצי צלילה וינדיקטור, 16 מפציצי SBD דונטלס, ארבעה מפציצי B-26 ו־15 מבצרים מעופפים B-17, טס ללא חיפוי מטוסי הקרב, שנשארו להגן על מידוויי. את פני התוקפים קיבלו 18 מטוסי זירו שנותרו מאחור כדי לספק הגנה לכוח המהלומה. היפנים, הודות לתמרוני התחמקות ואש נ"מ מרוכזת, הצליחו להדוף את התוקפים ולהימנע מפגיעות, בעודם מפילים חמישה מפציצי אוונג'ר, שני B-26, שמונה מפציצי דונטלס ושני מפציצי וינדיקטור. הטייס הראשון מכוח האוויר של חיל הנחתים האמריקני שנהרג בקרב היה מייג'ור לופטון הנדרסון, שהוביל קבוצה של טייסי מפציצי דונטלס חסרי ניסיון. כאות הוקרה להקרבתו נקרא באוגוסט 1942 שדה התעופה הראשי בגוודלקנל על שמו.

אחד ממפציצי B-26 האמריקנים ספג נזק רב מאש נ"מ בעודו מטיל את הטורפדו שלו. בשל הפגיעה לא סטה המטוס לאחר שחרור הטורפדו והמשיך היישר לכיוון סיפונה של נושאת המטוסים אקאגי. המטוס חלף בגובה נמוך מאוד מעל סיפון ההמראה וכמעט התנגש בגשר הפיקוד, דבר שהיה הורג את נגומו ומטהו באופן כמעט ודאי.

אטול מידווי, 24 בנובמבר 1941

התקיפה היפנית בבוקר ה־4 ביוני 1942

הדילמה של נגומו

בהתאם לדוקטרינת נושאות המטוסים היפנית, היווה גל התקיפה הראשון מחצית ממצבת מטוסיו של כוח המהלומה, בעוד תפקיד המחצית הנותרת הייתה להמריא ולתקוף את כוח נושאות המטוסים של האויב לכשיתגלה. לפיכך היו מצוידים מפציצי הטורפדו של הגל השני בטורפדו, ולא בפצצות המתאימות לתקיפת מטרות יבשתיות.

בשל ההתקפות החוזרות והנשנות של מפציצים ממידוויי, בשל דיווחו של טומונגאה, ובשל העובדה שבאותה עת טרם נתגלו כוחות המשימה האמריקנים, השתכנע נגומו שיש לשגר התקפה נוספת על מידוויי. לפיכך הורה בשעה 07:15 על מפציצי הטורפדו לפרוק את מטענם ותחת זאת להצטייד בפצצות כנגד מטרות יבשתיות.

כשעה לפני חזרת גל ההתקפה הראשון, בסביבות השעה 07:45, דיווח מטוס הסיור שהמריא בעיכוב מהסיירת טונה על כוח אמריקני כ־200 מילים מזרחית לכוח היפני. הדיווח הגיע לנגומו רק בשעה 08:00 והוא הורה מיד על הפסקת חימוש מפציצי הטורפדו, שבשעה זו כבר היו ברובם חמושים בפצצות, ועל חימושם מחדש בטורפדו. בנוסף, בשל ההתקפות החוזרות והנשנות מן האי, הוזנקו זה מכבר לאוויר כל מטוסי הקרב הפנויים, ולאחר שעות אחדות באוויר הדלק שנותר במכליהם לא הספיק לליווי המפציצים עד למיקום הכוח האמריקני. באותה עת המטוסים היחידים בכוח המהלומה הראשון שעמדו מוכנים היו מפציצי הצלילה.

בשעה 08:20 דיווח מטוס הסיור היפני על נושאת מטוסים אמריקנית אחת, וכעת ניצב נגומו לפני דילמה קשה: האם לשלוח את מפציצי הצלילה לתקוף את כוח המשימה האמריקני ללא חיפוי מטוסי קרב, בידיעה שרובם לא ישובו? או האם לחמש ולתדלק מחדש את כל המטוסים, להדוף את ההתקפה האמריקנית בעזרת מטוסי הקרב שהיו באוויר, ורק אז לשלוח את מטוסיו להתקפה רחבת היקף? במקביל החלו לנחות מטוסי הגל הראשון על סיפון נושאות המטוסים, ונוצר הכרח לפנות את הסיפונים במהירות – בין אם על ידי שליחת המפציצים להתקפה, ובין אם על ידי הורדתם לסיפונים התחתונים להחלפת החימוש. אדמירל משנה טאמון ימאגוצ'י, שפיקד על פלגת נושאות המטוסים השנייה (היריו וסוריו), הציע לתקוף מיד עם הכוח שהיה ברשותם. נגומו, לעומת זאת, שהיה עד להשמדת המפציצים האמריקנים שתקפו את כוחו ללא ליווי מטוסי קרב, בחר באפשרות הזהירה והחליט להוריד את מטוסי הגל השני לסיפונים התחתונים, ולקלוט את מטוסי הגל הראשון ואת מטוסי הקרב תוך כדי נסיגה זמנית, עליה הורה זמן קצר לאחר 08:30.

תקיפת נושאות המטוסים היפניות

באותה עת כבר עשו מפציצים מנושאות מטוסים אמריקניות את דרכם לעבר כוח המהלומה היפני. פלטצ'ר, המפקד הכללי של כוחות המשימה האמריקניים, הורה לספרואנס לשגר את מטוסיו כנגד היפנים, ושמר על יורקטאון כעתודה עד שישובו אליה מטוסי התצפית שלה. ספרואנס הניח, לאחר שקיבל דיווח על ההפצצה היפנית במידוויי, שנושאות המטוסים היפניות עתידות לקלוט את מטוסי הגל הראשון שלהם בזמן הקרוב. מכיוון שבאותה עת התגלו רק שתי נושאות מטוסים יפניות, ידע שאם ישגר את מטוסיו יהיה חשוף להתקפת מטוסים מנושאות המטוסים היפניות שטרם התגלו. עם זאת, גורם ההפתעה עמד לצידו, וכך גם האפשרות לתקוף את כל נושאות המטוסים היפניות בעוד סיפוניהן עמוסות במטוסים, וספרואנס פקד לשגר את המטוסים מהורנט ומאנטרפרייז בשעה 06:00. בשל עיכובים שונים החלו המטוסים להמריא רק בשעה 07:00, וכשעה וחצי לאחר מכן המריאו המטוסים מיורקטאון. כוח התקיפה האווירי כלל 35 מפציצי צלילה, 15 מפציצי טורפדו ו־10 מטוסי קרב מהורנט, 33 מפציצי צלילה, 14 מפציצי טורפדו ו־10 מטוסי קרב מאנטרפרייז, ו־17 מפציצי טורפדו, 17 מפציצי צלילה ו־6 מטוסי קרב מיורקטאון. סך הכל כלל כוח התקיפה 152 מטוסים.

בשל טעויות בניווט הייתה טייסת בת 15 מפציצי טורפדו מהורנט הראשונה לאתר את כוח המהלומה, בשעה 09:20. אולם, בשל העיכוב באיתור הכוח היפני אזל הדלק במיכליהם של מטוסי הקרב המלוויים והם נאלצו לשוב, בהותירם את המפציצים ללא כל חיפוי. כל 15 המפציצים הופלו לים בלי להשיג ולו פגיעה אחת באוניות היפניות, ורק טייס אחד ניצל. 10 דקות לאחר מכן תקפו שתי טייסות נוספות של מפציצי טורפדו שכללו 26 מטוסים את נושאות המטוסים. גם התקפתם לא הניבה כל פגיעות, וכך, תוך פרק זמן קצר, איבדו האמריקנים מפציצי טורפדו רבים. בסופו של דבר הצליחו שבעה מפציצי טורפדו אמריקנים לשגר את הטורפדו שלהם לכיוון נושאת המטוסים היריו, אך לא נרשמו כל פגיעות.

על אף שהמתקפה האמריקנית נכשלה בהסבת נזק לנושאות המטוסים היפניות, הייתה לה השפעה חשובה. חלק ממטוסי הקרב היפניים, שירדו אל עבר הים על מנת להדוף את התקפת מפציצי הטורפדו מנמיכי הטוס וזינבו באלה המנסים להימלט, לא הספיקו לשוב לאזורי הסיור שלהם על מנת להדוף את האיום החדש. בנוסף, לאחר הקרב עם מפציצי הטורפדו האמריקנים נותרו מטוסי קרב אלה עם מעט תחמושת ומעט דלק, והחלו נוחתים על נושאות המטוסים להצטיידות מחדש.

באותה עת עשו דרכן לנושאות המטוסים היפניות שלוש טייסות מפציצי צלילה. הטייסות עמדו לשוב לאחור לאחר שלא הצליחו למצוא את הכוח היפני, אך מפקד הכוח וייד מקלוסקי הורה להמשיך בחיפושים. בשעה 09:55 זיהה מקלוסקי את המשחתת "אראשי" בעודה מנסה לשוב למבנה הכוח, לאחר שהתעכבה כדי להטיל פצצות עומק באזור, לאחר שהצוללת האמריקנית "נאוטילוס" שיגרה טורפדו לעבר אוניית המערכה קירישימה. לאחר שתיקן את נתיב הטיסה של הטייסת, זיהה מקלוסקי את כוח המהלומה הראשון בשעה 10:05.

שלוש הטייסות סגרו על נושאות המטוסים היפנים משלושה כיוונים שונים, ובתאום זו עם זו, בעוד השמיים שלפניהם ריקים ממטוסי אויב. באותה עת היו עסוקים מטוסי הקרב בהדיפת מפציצי הטורפדו, ומטוסי תקיפה נוספים עמדו על סיפוני נושאות המטוסים, חמושים מתודלקים ומוכנים להמראה לתקיפת נושאות המטוסים האמריקניות. צינורות ומכלי דלק היו מפוזרים על סיפוני ההמראה, וחילופי התחמושת התכופים שאירעו בשעות האחרונות הביאו לכך שפצצות וטורפדו נערמו על הסיפונים ובהאנגרים תחת שיאוחסנו במחסני תחמושת. כל אלה הפכו את נושאות המטוסים היפניות לפגיעות ביותר. בשעה 10:20 הורה נגומו על שיגור המטוסים.

בשעה 10:24 תקפו בהפתעה מפציצי הצלילה האמריקנים את נושאות המטוסים היפניות העמוסות במטוסים. אקאגי ספגה שתי פגיעות ישירות, אחת במסגרת האחורית של מעלית אמצע האוניה, והשנייה בעורף השמאלי של סיפון ההמראה. כמעט בו זמנית, ספגה קאגה ארבע פגיעות ישירות בחלקים הקדמי, האמצעי והאחורי של סיפון ההמראה. הפצצה שנחתה באמצע הספינה, פגעה בגשר הפיקוד של קאגה והרגה את מפקד נושאת המטוסים קפטן ג'יסקו אוקאדה, ורבים מקציניו. בשעה 10:25 תקפו מפציצי הצלילה את נושאת המטוסים סוריו, ובתוך שלוש דקות נרשמו שלוש פגיעות: אחת בסיפון ההמראה לפני המעלית הקדמית, ושתי האחרות במעלית האמצע והרסו כליל את הסיפון והעלו באש את מחסני הדלק והתחמושת.

במצב רגיל, לא היה די בפגיעה של כמה פצצות על מנת להשמיד אוניה גדולה כנושאת מטוסים, אלא שבמקרה זה היו סיפוני החימוש עמוסים במטוסים חמושים ומתודלקים המתכוננים לעליה לסיפון ההמראה. בנוסף, החלו להתפוצץ הפצצות היפניות שנפרקו קודם לכן ממפציציהן אך לא הורדו מבעוד מועד למחסנים ממוגנים. תוך דקות ספורות החלו שלוש נושאות המטוסים לבעור. בנוסף להפצצות מן האוויר הגיעה לאזור הצוללת אמריקנית "נאוטילוס," אשר ירתה שלושה טורפדו לעבר נושאות המטוסים היפניות. טורפדו אחד הצליח לפגוע בנושאת מטוסים יפנית, אך לא התפוצץ.

תוך דקות מפגיעת הפצצות הכריז קפטן ריוסאקו ינאגימוטו, מפקד הסוריו, על נטישת האוניה, ובשעה 19:13 טבעה נושאת המטוסים, כשעל סיפונה 718 מאנשיה, כולל קפטן ינאגימוטו. מספר דקות לאחר מכן, בשעה 19:25, טבעה גם קאגה, כשעל סיפונה 800 מאנשיה. לאחר שהעביר נגומו את דגלו לסיירת נאגרה בשעה 11:30, התפנו אנשי הצוות של אקאגי ועברו למשחתות, ובשעה 19:20 ביקש קפטן טאיג'ירו אאוקי רשות מיממוטו להטביעה, אך נתקל בסרוב, והאקאגי המשיכה לצוף לעוד מספר שעות.

היריו בתמרון התחמקות ממפציצים ממידוויי

התקפת הנגד היפנית והתגובה האמריקנית

לאחר שאקאגי יצאה מכלל פעולה, עבר הפיקוד על מבצעי האוויר של כוח המהלומה באופן זמני לידיו של טאמון יאמגוצ'י בהיריו, נושאת המטוסים היחידה שטרם נפגעה. חרף המכה הכואבת שספגו, התארגנו היפנים לתקוף את האמריקנים, ויאמגוצ'י הזניק בשעה 10:40 18 מפציצי צלילה מלווים בשישה מטוסי קרב מנושאת המטוסים שלו. המטוסים היפנים עקבו אחרי המטוסים האמריקנים, ובעזרתם איתרו את הספינות האמריקניות. בהתקרבם לנושאות המטוסים האמריקניות נתקלו היפנים במטוסי קרב אמריקנים שהסבו להם אבדות כבדות, אך שמונה מטוסים הצליחו לחדור דרך מעטה ההגנה. שניים הופלו באש נ"מ, אך ששת הנותרים הצליחו לשחרר את פצצותיהם, ושלוש פצצות פגעו ישירות ביורקטאון. אחת הפצצות פערה חור בסיפון ההמראה, פצצה נוספת חדרה לגוף האוניה ופגעה במערכת הדוודים, ופצצה שלישית פגעה בעמדת נ"מ. אולם, צוות בקרת נזקים עבד ביעילות כה רבה עד ששלוש שעות לאחר מכן הצליחה היורקטאון לחזור לפעילות כמעט מלאה. בהתקפה זו איבדו היפנים 13 מפציצי צלילה ושלושה מטוסי קרב.

בשעה 12:45 המריא מהיריו גל התקפה נוסף שכלל 10 מפציצי טורפדו ושישה מטוסי קרב. בשעה 14:34 תקף הגל את נושאת המטוסים יורקטאון וגם הפעם התפתח קרב אווירי בין מטוסי קרב אמריקנים לבין היפנים, אך היפנים שוב הצליחו לחדור דרך מעטה ההגנה. הטייסים היפנים הצליחו לשגר חמישה טורפדו לעבר היורקטאון ושניים מהם פגעו בה בשעה 14:45. נושאת המטוסים ניזוקה באופן קשה, איבדה את יכולת ההיגוי שלה, והחלה לנטות לצד שמאל. כה כבד היה הנזק ולא ניתן לתיקון עד שהיה הכרח לנטוש אותה בתוך עשר דקות מפגיעת הטורפדו, ופלטצ'ר העביר את דגלו לסיירת הכבדה אסטוריה. מבין הטייסים היפנים שיצאו להתקפה, שבו להיריו רק חמישה מפציצי צלילה ושלושה מטוסי קרב. אלה דיווחו שפגעו בנושאת מטוסים אחרת מזו שנפגעה בגל הראשון מהיריו, ולכן הניחו ששתי נושאות מטוסים אמריקניות נפגעו קשה, אך למעשה בשני המקרים הייתה זו היורקטאון. התיקונים לאחר ההתקפה הראשונה היו כה יעילים עד שהטייסים היפנים טעו לחשוב שמדובר בנושאת מטוסים שונה.

בזמן שהיפנים התקיפו את הספינות האמריקניות, גילה מטוס סיור אמריקני את מיקומה של נושאת המטוסים היריו. בתגובה המריאו בשעה 15:30 24 מפציצי צלילה מאנטרפרייז, ו־16 מפציצי צלילה מהורנט המריאו חצי שעה לאחר מכן. בשעה 17:00 איתרו הטייסים האמריקנים את היריו, וחמש דקות לאחר מכן החלו לתקוף אותה. התוקפים האמריקנים, שנהנו בשלב זה מעדיפות מספרית, הצליח לחדור את מסך ההגנה של נושאת המטוסים והטילו את פצצותיהם. ארבע פצצות פגעו ישירות בהיריו, וגרמו לשריפה רבתי בכל רחבי הספינה, עליה לא הצליח צוות בקרת הנזקים היפני להשתלט. בראותם את ארבע נושאות המטוסים היפניות בוערות, התמקדו הטייסים האמריקנים בתקיפת האוניות האחרות בכוח המהלומה. אך התקפות חוזרות ונשנות לא הביאו לכל פגיעה.

לאחר שלא הצליחו להשתלט על השריפה והאונייה נעצרה, הורה קפטן טומאו קאקו לצוותו לפנות את ההיריו. מפקד פלגת נושאות המטוסים השנייה, אדמירל משנה יאמגוצ'י, לקח על עצמו את האחריות לתבוסה, החליט להישאר על סיפון ההיריו, והורה על מתן מכת חסד לנושאת המטוסים באמצעות שיגור טורפדו ממשחתות. בשעה 05:10 פגעו הטורפדו בהיריו והיא החלה שוקעת. שעתיים לאחר מכן התקבל דיווח ממטוס ימי לפיו היריו עדיין צפה, ועל סיפונה ניצולים. לפיכך הורה יממוטו לנוגומו לשוב לאזור, והאחרון שלח משחתות ומטוסים ימיים, אך ההיריו לא נמצאה. היא שקעה כשעל סיפונה 416 מאנשי צוותה, וכן עם קאקו מפקדה, ויאמגוצ'י, מפקד פלגת נושאות המטוסים השנייה.

הדילמה של יממוטו

אור ליום 4 ביוני נמצאה אוניית הדגל של יממוטו, היאמטו, כ־800 מילין צפונית־מערבית לאטול. יממוטו לא היה מודע לקשיים שנתקלו בהם מטוסי הצי בהתקפה על מידוויי, ולכן, עם קבלת הדיווחים ממטוס הסיור על הימצאותן של ספינות אמריקניות באזור, ציפה שנגומו ינחית עליו את מטוסי הגל השני שעמדו בעתודה. כל שעות הבוקר והצהריים נאלץ יממוטו להסתמך על דיווחי מטוסי הסיור שנשלחו על ידי נגומו, דבר שגרם לאיבוד זמן בהעברת השדרים אל מטהו. לקראת השעה 11:50 בצהרים קיבל יממוטו ידיעה על פגיעת האמריקנים בשלוש מתוך ארבע נושאות המטוסים של נגומו. משהתקבל המידע, החליט יממוטו לשוט לעזרת פקודו עם כל ספינותיו על מנת להפעיל את התותחים הכבדים של אוניות המערכה שלו. אחרי עיכובים של שעה, יצאו ספינותיו לכיוון מידוויי. במקביל הורה לשתי נושאות המטוסים בפיקודו של קקוג'י קקוטה, שיצאו קודם לכן לתקוף את האיים האלאוטיים, להפליג לכיוון מידוויי, וכן הורה לאדמירל קונדו, מפקד כוח הנחיתה על מידוויי, לשלוח ספינות להפגיז את מידוויי ולהשמיד את המתקנים ששרדו את ההתקפה האווירית על האטול, במיוחד את שדות התעופה, על מנת למנוע מהאמריקנים את האפשרות להשתמש בהם בהתקפת נגד אווירית על היפנים. תוך זמן קצר שלח קונדו כוח של ארבע סיירות כבדות ושתי משחתות בפיקודו של תת־אדמירל טקאו קוריטה.

מפציצי צלילה תוקפים את הסיירת מיקומה

יממוטו קיווה שנושאת המטוסים היריו, שלא נפגעה בהתקפה הראשונה, תוכל להשמיד לפחות חלק מנושאות המטוסים האמריקניות. עד אז, כך קיווה, יוכל להגיע לאזור ולנהל קרב לילה שבו יעמוד היתרון לצידו בזכות עדיפותו המספרית, במיוחד בספינות כבדות. בינתיים הורה לכוחותיו לעבור לכוננות קרבית ולסגת זמנית. שדר שהתקבל מנושאות המטוסים של קקוטה הבהיר שהן לא יספיקו להגיע לאזור מידוויי אלא ב־8 ביוני.

בשעה 17:55 התקבל שדר מנגומו, שבו הוא סיפר על אובדנה של נושאת המטוסים האחרונה. בשעה 21:30 קיבל יממוטו דיווח מוטעה לפיו לאמריקנים לפחות חמש נושאות מטוסים. למרות הדיווח, יממוטו נותר נחוש בדעתו לנהל קרב לילה, והורה לקונדו לתקוף את כוחות המשימה האמריקנים. מדיווחים מאוחרים יותר עלה שהאמריקנים נסוגים, ובשל המרחק בינם לבין היפנים, אין סיכוי לקרב לילה. בעקבות זאת החליט יממוטו לזנוח את המבצע, ובשעה 00:15 (5 ביוני) הורה לקונדו ולנגומו לבטל את מתקפת הלילה ולהצטרף לכוח העיקרי. בשעה 02:50 נתן יממוטו את אישורו לטבע את אקאגי הפגועה, וחמש דקות לאחר מכן הוציא פקודה נוספת שהכריזה על ביטול מבצע מי ונסיגה ליפן.

באותו לילה העביר פלטצ'ר את הפיקוד לספרואנס, לאחר שאיבד את נושאת המטוסים שלו, וזה החליט לסגת עם כוחותיו מזרחה. לדידו, הוא הסב נזק כבד לאויב ולא היה טעם להסתכן בקרב לילה שבו תהיה ליפנים עדיפות בספינות גדולות, מאחר שלא ניתן היה להטיס מטוסים בחשכה. בנוסף גם אבד חלק ניכר ממטוסי נושאות המטוסים, בעוד ליפנים היו עדיין נושאות מטוסים קלות באזור, ועליהן יותר מ־100 מטוסים.

ה־5 וה־6 ביוני

בשעה 02:55 היה כוח הסיירות של קוריטה בדרכו להפגיז את מידוויי, כשקיבל פקודת ביטול, מכיוון שהיה ברור שאם יפגיז יהיה עליו לסגת לאור יום ותחת איום מטוסים אמריקנים. בנסיגתם הבחינו היפנים בצוללת אמריקנית, ובעת תמרוני חירום התנגשו שתי הסיירות האחרונות בטור וספגו נזקים. הנזק שנגרם למוגאמי אילץ אותה להפליג במהירות איטית ביותר, ואילו מיקומה ניזוקה קלות בלבד. על מנת שלא לחשוף את כל כוחו לאיום המטוסים האמריקנים, הורה קוריטה למיקומה ולשתי המשחתות ללוות את המוגאמי, והוא עצמו הפליג לכיוון כוחו של יממוטו. מטוסים ממידוויי איתרו את הכוח המשתרך בשעה 06:30, ולאורך כל היום, עד שעות החשכה, ספגו הספינות היפניות הפצצות כבדות ונזקים מידי מפציצים ממידוויי. ההתקפה נמשכה בבוקר המחרת (6 ביוני), ובשלב זה ספגו כל הספינות היפניות פגיעות, ומאות מלחים וקצינים נהרגו ונפצעו. הסיירת מיקומה טבעה בשעה 12:00, מוגאמי ניזוקה קשות, וכן שתי המשחתות. יממוטו ביקש להציל את מה שנותר מהכוח ופקד על יתרת הצי להתקרב אל הכוח הפגוע, אך היה זה צעד מיותר, היות שהאמריקנים לא שבו לתקוף את הספינות הפגועות.

בזמן שהאמריקנים הפציצו את הסיירות היפניות, התברר שהשריפה ביורקטאון כבתה ושהספינה עדיין צפה על המים. ספינת הגרר "ויראו" הנחיתה צוות טכני קטן על הספינה והחלה לגרור אותה לכיוון פרל הארבור. משנודע הדבר לפיקוד העליון, נשלח צוות גדול על גבי המשחתת "המן" בלילה שבין ה־5 ל־6 ביוני כדי לספק הגנה. הצוות כלל 250 טכנאים ומלחים, ומטרתו הייתה שיפוץ שטחי של נושאת המטוסים ועזרה לספינת הגרר. צוות החילוץ כלל עוד שתי משחתות בנוסף ל"המן", שהיו אמורות לשמור על נושאת המטוסים הפגועה.

הצוללת היפנית I-168, שהגיעה לאזור בשעות הצהריים המוקדמות ב־6 ביוני הבחינה בנושאת המטוסים הפגועה מוקפת במשחתות. הצוללות התקרבה עד כדי 1,900 יארד, ובשעה 13:35 שיגרה ארבעה טורפדו. שניים מהם פגעו בנושאת המטוסים ופערו חור בצידה. טורפדו נוסף פגע במשחתת המן, שנבקעה לשניים והתחילה לטבוע. הצוות ביקש להינצל על ידי קפיצה למים, אך פצצות העומק שהיו על המשחתת התחילו להתפוצץ ורוב הצוות נספה. הנזק שנגרם ליורקטאון היה כה גדול עד שניסיונות התיקון נזנחו, ובשעה 05:01 ביום ה־7 ביוני שקעה נושאת המטוסים.

לאחר מרדף קצר אחרי הכוחות היפנים המזדנבים, הורה ספרואנס לכוחותיו לסגת מזרחה, וזאת כדי להימנע מכניסה לטווח ההתקפה של מפציצים יפנים מהאי וייק, ולאחר זמן מה שבו הכוחות לפרל הארבור.

ניתוח הקרב

הגורם המכריע ביותר בקרב מידוויי היה פיצוח הצופן היפני בידי האמריקנים. בדרך זו נודעה לאדמירל נימיץ תוכנית המבצע היפני לפרטיה, ולכן היה יכול להיערך אליה בהתאם. מן הצד היפני ניתן לומר שהצי היפני המשולב לא נקט באמצעים מיוחדים לשמירת הסודיות, כפי שעשה בפרל הארבור, ועל כן עלה בידי מפענחי הצפנים האמריקנים לגלות את פרטי המבצע. לעומת זאת, המודיעין היפני לגבי הכוחות האמריקנים היה חסר במקרה הטוב, ושגוי במקרה הרע. בערב הקרב העריכו היפנים שנושאות המטוסים האמריקניות פועלות באותה עת באיי שלמה ולא תקחנה חלק בהגנה על מידוויי, וזאת בהסתמך על מודיעין לקוי ועל כישלון מבצעי הסיור מעל הוואי. כמו כן, פעילות קשר חריגה באזור הוואי בימים שלפני המבצע לא זכתה ליחס רציני מצד הצי המשולב.

הסיירת מיקומה זמן קצר לפני טביעתה

אדמירל יממוטו ביקש להשיג עליונות מקומית מכרעת, וגייס כמעט את כל כוחות הצי היפני למשימה, אך בעוכריו עמדה העובדה כי הפיקוד העליון היפני שינה את התוכנית המקורית, והוסיף עוד שני מבצעים למשימה העיקרית: תקיפה בצפון האוקיינוס השקט, וכיבוש פורט מורסבי בגינאה החדשה. מבצעים אלה גזלו משאבים יקרי ערך, שנגרעו ממצבת הכוחות עליהם ביסס יממוטו את תוכניתו, שכן שתי נושאות מטוסים נשלחו להתקפה לאיים האלאוטיים, ושתי נושאות מטוסים נוספות שנועדו לתקיפת מידוויי יצאו מכלל פעולה לאחר קרב ים האלמוגים, שנערך מסביב לפלישה לפורט מורסבי. כך אבדו ליממוטו כלים בעלי חשיבות רבה.

שגיאה נוספת הייתה החלטתו של יממוטו לפצל את כוח התקיפה לארבע יחידות נפרדות, שהיו במרחק של מאות מילים ימיים זו מזו. התוכנית הניחה רמת שיתוף פעולה שקשה היה להשיג באמצעים הטכנולוגיים בזמנו, אך למעשה משמעות פריסת הכוחות בצורה כה נרחבת הייתה שכוחות המשימה השונים לא יכלו לחפות זה על זה. אף על פי שעל כוח נושאות המטוסים של נגומו הוטל לתקוף את מידוויי ולספוג את התקפת־הנגד האמריקנית הראשונית, כלל הכוח רק שתי אוניות מערכה, שתי סיירות כבדות וסיירת קלה אחת. לעומת זאת, הכוח העיקרי של יממוטו ושל קונדו כלל שתי נושאות מטוסים קלות, חמש אוניות מערכה, ארבע סיירות כבדות ושלוש סיירות קלות, מהן אף לא אחת השתתפה בקרב. בנוסף, פריסה נרחבת זו מנעה מכוח נגומו את השימוש במטוסי תצפית שהמריאו מנושאות המטוסים הקלות ומהסיירות בכוח העיקרי, וכן את הגנת הנ"מ שסיפקו הסיירות. הסיבה למשגה זה נעוצה בהיאחזות הפיקוד העליון בדעה שאוניות המערכה הם הכלים העיקריים בצי, בעוד תפקיד נושאות המטוסים הוא לספק להן סיוע. האמריקנים, לעומתם, הבינו את היתרון הגלום בשימוש בנושאות מטוסים ככוח התקיפה העיקרי.

לצד משגי התוכנית, שגה אדמירל נגומו בפיקוד הטקטי על הצי היפני. פריסת הצוללות שנועדו לאתר את הצי האמריקני בצאתו מהנמל יצאו, והגיעו לנקודת ההיערכות, באיחור של מספר ימים, וכך לא עלה בידיהן לאתר את האויב. בנוסף, בקרב עצמו היו הסיורים האוויריים מרושלים, שכן יצאו באיחור ולא גילו בזמן את הכוח האמריקני. כמו כן, לא הוקצו כוחות עתודה, וכל נושאות המטוסים השתתפו בשליחת הגל הראשון, תחת שכל זוג נושאות מטוסים תשגר גל אחד, והזוג השני יהווה עתודה. כתוצאה, לא עמדה לרשותו נושאת מטוסים פנויה לשיגור התקפת נגד כשגילה מטוס הסיור את האמריקנים. ייתכן ששגיאתו הגדולה ביותר של נגומו הייתה החלטתו לקלוט את מטוסי הגל הראשון לפני ששיגר את הגל השני. אמנם החלטה זו נבעה מרצונו להגן על מפציציו מפני תקיפה ללא חיפוי מטוסי קרב, אך למעשה בכך דן אותם למוות על סיפוני נושאות המטוסים שלו, עת התחילה ההתקפה האמריקנית.

גם בהתחשב ברשימת ליקויים זו, עדיין יכול היה הצי היפני, שהיה חזק בהרבה ממקבילו האמריקני, לנצח בקרב. אף לאחר טיבוע ארבע נושאות המטוסים של כוח המהלומה, היו בידי הכוח העיקרי וכוח הפלישה שתי נושאות מטוסים, ושתיים נוספות בכוח הצפוני. לו היה מקבץ יממוטו את כל נושאות המטוסים האלה ביחד עם כלי השטח שלו, היה יכול להנחית מהלומה קשה על שתי נושאות המטוסים האמריקניות וליוויין. אולם, יממוטו בחר לבטל את המבצע ולסגת.

בצד האמריקני נמתחה ביקורת על אדמירל ספרואנס על כך שלא דלק אחר הצי המשולב הנסוג, ועל שהניח לו להימלט. אולם, משמעות מרדף כזה הייתה שהצי האמריקני עתיד היה להגיע לעמדות תקיפה לאחר רדת החשיכה, ולכן לא יכול היה להשתמש במטוסיו. לפיכך צדק ספרואנס בנסיגתו, שכן, כאמור, בקרב לילי של כלי שטח הייתה ידם של היפנים על העליונה ללא ספק, וקרב כזה עשוי היה לעלות לאמריקנים ביוקר. בנוסף, לאחר קרבות אוויר קשים, רבים מהם ללא ליווי מטוסי קרב, הביאו לאובדן מפציצים רבים. כלומר, אפילו אם היה בידי כוחות המשימה האמריקנים להשיג את היפנים הנסוגים, סביר להניח שלא היו ברשותם מספיק מטוסים כדי להנחיל ליפנים תבוסה.

השלכות

קרב מידוויי זכה לכינוי "קרב המפנה של המערכה באוקיינוס השקט", והיה הניצחון המשמעותי הראשון של בעלות הברית על האימפריה היפנית. כתוצאה מהתבוסה נטתה העוצמה הימית באוקיינוס השקט לצד ארצות הברית, והצי היפני נותר חבול במידה כזו שיכול היה להתעמת עם האמריקנים רק בלילות, או בחיפוי מטוסים מן היבשה. משלב זה ואילך, עברה היוזמה ההתקפית לידי האמריקנים והיפנים עברו למגננה ברוב אזורי האוקיינוס השקט.

אובדן ארבע נושאות המטוסים היפניות הייתה מכה קשה ביותר לצי הקיסרי, ויפן אבדה את תנופת התקדמותה. התעשייה היפנית לא הצליחה להדביק את קצב הייצור של זו האמריקנית, וכך מצא עצמו הצי הקיסרי עד מהרה בנחיתות מספרית מול הצי האמריקני. אך יותר מאובדן נושאות המטוסים, קשה היה אובדן הטייסים המנוסים, וצוותי נושאות המטוסים. טייסים ואנשי צוות אלה היו המנוסים והמיומנים ביותר ביפן, זאת לאור העובדה שצברו ניסיון קרבי רב בחודשים שקדמו לקרב מידוויי. התוכנית היפנית המקוצרת להכשרת טייסי קרב לא הייתה יכולה למלא את מקומם של טייסי הקרבות הוותיקים שאבדו, ואלה מהם שנותרו בחיים המשיכו בתפקידים מבצעיים, תחת שיעברו לבסיסי ההדרכה כדי להכשיר טייסים חדשים. כך צנחה הרמה המבצעית של הצי היפני, בעוד זו האמריקנית טיפסה בקצב מהיר.

בתפישה היפנית הייתה התבוסה כה חמורה, עד כי חל איסור חמור על כל המשתתפים בקרב להעלות על דל שפתיהם את אשר התרחש. לציבור היפני ולמרבית הפיקוד הצבאי נמסרו ידיעות על ניצחון מזהיר של הצי הקיסרי, והפצועים נשמרו בבידוד לבל יוכלו להפיץ את האמת על תוצאות הקרב. רק בתחילת שנות החמישים נודעו לעם היפני קורות הקרב אשר בעקבותיו איבדו את היוזמה ההתקפית ונכשלו בתוכנית לנצח את ארצות הברית.

אמנם הניצחון האמריקני היה כביר, אך קרב מידוויי לא סיים את המלחמה. הצי הקיסרי נפגע קשות, אך עדיין היו לו מאות ספינות מכל הדגמים. לוחמה עיקשת בים נמשכה כמעט עד סוף המלחמה, כשבמערכה באיי שלמה ובקרב גוודלקנל הפעילו היפנים כוחות ימיים רבים. העדר ההגנה האווירית הראויה לאחר אובדנה בקרב מידוויי חרץ את דינו של הצי הקיסרי בקרבות ליד איי שלמה, ואף שהשיגו ניצחונות טקטיים אחדים, לא הצליחו היפנים להביס את האמריקנים.

קרב מידוויי הוכיח את חשיבות איסוף המודיעין ואת תחום הקריפטוגרפיה. יכולתו של הצי האמריקני ליירט את תקשורת האויב תרמה רבות להתקדמות האמריקנים באוקיינוס בשקט, כמו גם במערכה באוקיינוס האטלנטי. בין השאר, הביא מודיעין זה לעריכת מבצע נקם, בו הופל מטוסו של יממוטו באפריל 1943.

חיפושים תת־ימיים אחר שרידי הקרב

בשל העומק הרב של האוקיינוס באזור הקרב (יותר מ־5,200 מטרים), חיפוש אחר שרידי הקרב נתקל בקשיים מרובים. ב־19 במאי 1998, הצליחו רוברט בלארד ועמו צוות מדענים וותיקי הקרב משני הצדדים, אמריקנים ויפנים, באיתורה וצילומה של יורקטאון. הספינה נשמרה במצב טוב להפליא, ואפילו חלק מציפוי הצבע עדיין ניכר בה. בלארד ניסה לאתר גם חלק מן הספינות היפניות, אך נכשל. משלחתו של בלארד הונצחה בסרט תעודה, ששודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, בו שימש השחקן פיטר קויוטי כקריין.

בספטמבר 1999 צוות של חברת "נאוטיקוס", בשיתוף פעולה עם מחלקת האוקיינוגרפיה של הצי האמריקני, הצליח לאתר חלק מסיפונה של נושאת המטוסים קאגה.

תיאורי הקרב בספרות ובקולנוע

קרב מידוויי זכה למספר תיאורים בספרות ובקולנוע. הרמן ווק מקדיש חלקים ניכרים מספרו "מלחמה וזיכרון" (1978) לתיאור מפורט של הקרב, כאשר אחת הדמויות הראשיות בספר, וורן הנרי, משמשת כטייס קרב. תיאורו של ווק הוא ארוך ומפורט, משתרע על פני עשרות עמודים וכולל, פרט לתיאור ספרותי של אירועי הקרב, אף ניתוח טקטי ואסטרטגי, כביכול מאת גנרל גרמני בשם "ארמין פון רון", טכניקה ספרותית בה השתמש ווק לאורך הסאגה הכוללת את "רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון". תיאור הקרב מסתיים ברשימה מלאה של הנופלים (מן הצד האמריקני), תוך הדגשת חשיבותו של הקרב במאמץ המלחמה הכולל של בעלות הברית. הספר הפך לסדרת טלוויזיה ברשת ABC, המתארת אף היא את מהלכי הקרב.

מספר סרטי קולנוע מתארים את הקרב. עוד בשנת 1943 ביים ג'ון פורד סרט תיעודי צבעוני, תוך שימוש בקטעים שצולמו על ידי הצי האמריקני. בשנת 1976 נוצר סרט דרמטי המתאר את הקרב, בכיכובו של צ'רלטון הסטון, כשלצידו צוות של שחקנים ותיקים כגלן פורד, הנרי פונדה ורוברט מיצ'ם, ובתפקיד יממוטו – טושירו מיפונה. הסרט היה סרט ראווה הוליוודי, המתאר את מהלכי הקרב באופן מדויק למדי, אם כי יש שמצאו אי דיוקים בדגמי המטוסים והספינות שהוצגו בו. הסרט השתמש בטכניקה חדשנית לזמנה שנקראה "סנסראונד", שמטרתה הייתה לתת לקהל הצופים באמצעות השמעת קולות בדציבל גבוה, באמצעות רמקולי ענק, תחושה פיזית בעת סצנות הפעולה. טכניקה זו שימשה במספר מועט של סרטי אסונות בשנות השבעים ונזנחה. בשנת 2019 נוצר סרט דרמטי אחר בשם הקרב על מידוויי המתאר אף הוא את הקרב, בכיכובו של אד סקרין, כשלצידו צוות של שחקנים ותיקים כפטריק וילסון, לוק אוונס, אהרון אקהרט, ניק ג'ונאס, מנדי מור, דניס קווייד, דארן כריס ווודי הארלסון.

לקריאה נוספת

• עופר ריחני "קרבות המפנה במלחמת העולם השנייה" הוצאת קינג 2011
• טולנד, ג'ון. השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית. הוצאת מערכות, 1985.
• פושידה, מיצואו ומסטאקה אוקומיה. מידוויי. הוצאת מערכות, 1981 (מתורגם מהמהדורה האמריקנית של 1955.)

• Buell, Thomas B. The Quiet Warrior: A Biography of Admiral Raymond A. Spruance. Naval Institute Press, 1974. מסת"ב 9780870215629.
• Healy, Mark. Midway 1942: Turning Point in the Pacific, Osprey Publishing, 1993. מסת"ב 9781855323353.
• Isom, Dallas W. Midway Inquest: Why the Japanese Lost the Battle of Midway. Indiana University Press, 2007. מסת"ב 9780253117021.
• Keegan, John, The Second World War, Pimilco, 1997. מסת"ב 9780712673488.
• Lord, Walter. Incredible Victory: The Battle of Midway. Open Road Media, 2012. מסת"ב 9781453238479.
• Morrison, Samuel E. History of United States Naval Operations in World War II: Vol. 4, Coral Sea, Midway and Submarine Actions. Little, Brown and Company, 1949. מסת"ב 9780316583046/
• Parshall Jonathan & Anothony Tully, Shattered Sword: The Untold Story of the Battle of Midway, Potomac Books, 2005. מסת"ב 9781574889239.
• Prange, Gordon, Donald Goldstein and Katherine Dillon. Miracle at Midway. McGraw-Hill, 1982. מסת"ב 0070506728.
• Sherman, Frederick C. Combat Command: The American aircraft carriers in the Pacific war, Dutton, 1950.
• Smith, Michael. The Emperor's Codes: Bletchley Park and the Breaking of Japan's Secret Ciphers. Bantam Press, 2000. מסת"ב 9780553813203.
• Symonds, Craig. The Battle of Midway. Oxford University Press, 2011. מסת"ב 9780199908530.
• Tillman, Barrett. The Dauntless Dive Bomber of World War Two. Naval Institute Press, 2006. מסת"ב 9781591148678.

קישורים חיצוניים

• סיפור קרב מידוויי – המשרד למודיעין ימי של הצי האמריקני (באנגלית)
• שלמה גואטה, קרב מידווי – "ידיעות זהב" שלא הוחמצו פורסם לראשונה ב"מבט מל"מ" (גיליון 74 סתיו 2016), בהוצאת המרכז למורשת המודיעין. מאמר מעודכן באתר "רגעים היסטוריים", מאי 2020.
• דו"ח מבצע מידוויי – מפקדת צי האוקיינוס השקט (באנגלית)
• חקירתו של קפטן יסומי טויאמה, ראש המטה של פלגת המשחתות של כוח הפלישה (באנגלית)
• על קרב מידוויי באתר נשיונל ג'יאוגרפיק (באנגלית)
• הדו"חות היפניים על קרב מידוויי, פורסם בחסות המודיעין הימי האמריקני (באנגלית)
• קרב מידוויי באתר שמוקדש לתולדות הצי האמריקני
• סרט רשמי של חיל הים האמריקני
• קרב מידוויי, בסדרה Battlefield, סרט תיעודי של שעתיים באתר יוטיוב
• קרב מידווי בסרטונים מארכיון AP | תקציר הקרב | גיבורי הקרב | נושאת המטוסים יורקטאון | תקיפת פורט דרווין | הטבעת 18 כלי שיט יפנים | המלחמה בפסיפיק |
• קרב מידוויי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יאהצ'י טאנאבה, כך הטבעתי את יורקטאון במידווי, 'מערכות ים' 72, יוני 1965, עמ' 15.
• אריה קיזל, קרב מידווי – היפנים הפסידו, 'בין גלים' 179 נובמבר 1989 עמ' 46.
• ניר מאור, קרב מידווי מפנה בתפיסת הלחימה הימית, 'בין גלים' מאי 2014, עמ' 79.
• דני אורבך, ניתוח חדש של קרב מידוויי על פי הספר "Shattered Sword" – חלק א', חלק ב', מתוך הבלוג "הינשוף"

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31690982קרב מידוויי