הרונה (אוניית מערכה, 1913)

אוניית המערכה הרונה

הרונה ב-1934
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	הצי הקיסרי היפני
דגל הצי
סדרה	סיירות המערכה מסדרת קונגו
ציוני דרך עיקריים
מספנה	קווסאקי
הוזמנה	1911
תחילת הבנייה	16 במרץ 1912
הושקה	14 בדצמבר 1913
תקופת הפעילות	19 באפריל 1915 – הווה (109 שנים)
אחריתה	טבעה ב-28 ביולי 1945 בנמל קורה, יפן
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	37,187 טון
אורך	222 מטרים
רוחב	31 מטרים
שוקע	9.7 מטרים
מהירות	1934-1915: 26 קשר (48 קמ"ש) 1945-1934: 35 קשר (56 קמ"ש)
גודל הצוות	1,360
טווח שיוט	10,000 מיילים ימיים במהירות 14 קשרים (19,000 ק"מ ב-26 קמ"ש)
הנעה	4 טורבינות קיטור
צורת הנעה	4 מדחפים
שריון	חזית צריחי התותחים הראשיים - 230 מ"מ דפנות גוף האנייה – 200 מ"מ הסיפון הראשי – 70-38 מ"מ
חימוש	1915: 8 תותחים בקוטר 356 מ"מ (14 אינץ')(4×2) 16 תותחים בקוטר 152 מ"מ (6 אינץ')(8×2) 8 תותחים בקוטר 76 מ"מ (3 אינץ') 1945: 8 תותחים בקוטר 356 מ"מ (14 אינץ')(4×2) 16 תותחים בקוטר 152 מ"מ (6 אינץ')(8×2) 12 תותחים בקוטר 127 מ"מ (5 אינץ') 108 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ
מטוסים	3 מטוסים ימיי

אוניית המערכה הרונה (ביפנית: 榛名) הייתה אוניית מערכה של הצי הקיסרי היפני ששירתה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה, והייתה האונייה הרביעית בסדרת סיירות המערכה מסדרת קונגו. בניית האונייה החלה ב-1912 במספנות קווסאקי בקובה, והיא נכנסה לשירות ב-1915, ביחד עם אוניית האחות שלה קירישימה.

ב-1926 עברה הרונה שיפוצים נרחבים, וסיווגה השתנה לאוניית מערכה, וב-1933 עברה סבב שיפוצים נוסף, שבמהלכו הורחב גוף האונייה ומערכת ההנעה שופרה. לאחר מכן סווגה הרונה מחדש כאוניית מערכה מהירה, והצטרפה לכוח הליווי של נושאות המטוסים היפניות. במהלך מלחמת סין-יפן השנייה שימשה הרונה בעיקר כנושאת חיילים לסין, ועם פרוץ המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט השתתפה בכיבוש סינגפור מידי בריטניה.

הרונה השתתפה ברבים מקרבות הצי הקיסרי היפני בראשית 1942, בהם כיבוש איי הודו המזרחית, וכיבוש מלאיה, ולאחר מכן אף השתתפה בקרב מידוויי, בו הצטרפה לכוח הליווי של נושאות המטוסים של תת-אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, ולאחר מכן פעלה באיי שלמה במהלך קרב גוודלקנל. לאורך מרבית 1943 הפליגה הרונה בין מעגן הצי היפני בלגונת טרוק שבאיי קרוליין, מספנת הצי בקורה שביפן, ואיי לינגה שבאינדונזיה, והשתתפה במספר קרבות כנגד נושאות המטוסים האמריקניות, וב-1944 השתתפה בקרב ים הפיליפינים ובקרב מפרץ לייטה. ב-28 ביולי 1945 טובעה על ידי מטוסי נושאות מטוסים אמריקנים בבסיס הצי בקורה.

תכנון ובנייה

הרונה היא האונייה הרביעית מתוך ארבע אוניות בסדרת סיירות המערכה קונגו שתכנן המהנדס הבריטי ג'ורג' ת'ורסטון. היפנים הזמינו את בניית אוניות הסדרה בתגובה להשקת סיירת המערכה הבריטית אה"מ אינווינסיבל ב-1908, כדי לשמור על מאזן הכוחות בימים. תכנון האוניות נבנה על שאיפת היפנים לבנות אונייה שתוכל להתמודד עם סיירות המערכה הבריטיות, ובשל חימושם והשריון הכבד שלהן היו אוניות סדרת קונגו אוניות המלחמה היפניות הגדולות ביותר באותה עת.

שדריתה של הרונה הונחה במספנות קווסאקי בקובה ב-16 במרץ 1912, והיא הושקה ב-14 בדצמבר 1913. לאחר טיפולים אחרונים ומספר ניסויי ים, נכנסה הרונה לשירות בצי הקיסרי היפני ב-19 באפריל 1915.

חימוש

סוללת התותחים הראשית של הרונה כללה שמונה תותחי 360 מ"מ (14 אינץ') בארבעה צריחים – שניים בקדמת האונייה, ושניים בחלקה האחורי. תותחים אלה יכלו לירות תחמושת חודרת שריון או תחמושת מרסקת לטווח מקסימלי של 19.14 מילים ימיים (35.45 ק"מ), בקצב של שני פגזים בדקה. מחסני התחמושת של האונייה איפשרו אחסנת תשעים פגזים לכל תותח.

סוללות התותחים המשניות כללו שישה עשר תותחי 150 מ"מ (6 אינץ') שנפרסו לאורך גוף האונייה, שמונה תותחי נ"מ 76 מ"מ (3 אינץ'), ושמונה צינורות טורפדו. במהלך סבב השיפוצים השני של הרונה הוסרו כל תותחי ה-76 מ"מ ובמקומם הותקנו שמונה תותחי 130 מ"מ (5 אינץ'), וכן נוספו מספר תותחי נ"מ 25 מ"מ (1 אינץ'). ב-1943 נוספו שמונה תותחי 150 מ"מ, תריסר תותחי 130 מ"מ, וב-1944 נוספו 108 תותחי נ"מ 25 מ"מ.

שירות

1926-1915: סיירת מערכה

הרונה בבנייה ב-1914

הרונה נכנסה לשירות פעיל ב-19 באפריל 1915 ביחד עם האונייה-האחות שלה קירישימה, ויחד הן יצרו את פלגת אוניות המערכה הראשונה. לאחר שבעה חודשים של מבחני ים עברה הרונה לפלגת אוניות המערכה השלישית, וקפטן סאבורו היאקוטאקה קיבל את הפיקוד עליה. באפריל 1916, במסגרת מעורבות האימפריה היפנית במלחמת העולם הראשונה עזבו הרונה וקירישימה לראשונה את יפן והפליגו לסיור בים סין המזרחי, ועד סוף המלחמה ערכו מספר סיורים לאורך החוף הסיני.

ב-12 בספטמבר 1920 ערכה הרונה תרגולי תותחנות בסמוך להוקאידו, כשפיצוץ עז החריב את התותח הקדמי והרג שבעה אנשי צוות. חקירה צבאית הובילה למסקנה שפגם בפתיל גרם להצתת אבק השרפה ולפיצוץ הפגז בעודו בקנה. צריח התותח עבר שיפוץ ולאחר שלושה חודשים שבה הרונה לפעילות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלטה האימפריה היפנית על שטחי הקיסרות הגרמנית באוקיינוס השקט, ושמרה על יחסים טובים עם בריטניה ועם ארצות הברית. לפיכך נותר הצי הקיסרי היפני ללא פעילות מבצעית, והרונה ואוניות מלחמה גדולות נוספות העבירו את מרבית השנים שבין שתי מלחמות העולם במעגן.

אמנת וושינגטון, שנחתמה ב-1922, הגבילה את גודלו של הצי הקיסרי היפני ונקבעה בה הקפדה על יחס של 5:5:3 במספר ספינות המלחמה בין ארצות הברית, בריטניה והאימפריה היפנית. באמנה אף נאסר על היפנים לבנות אוניות מערכה חדשות, אך שיפורים לאונית קיימות הותר.

1933-1926: אוניית מערכה

הרונה בהפלגה, 1931

תחת מגבלות אמנת וושינגטון, פנו היפנים לשפר את אוניות המערכה ואת סיירות המערכה שהיו ברשותם. הרונה הייתה אוניית המלחמה הגדולה הראשונה שעברה שיפוצים נרחבים, החל ביולי 1926. שריון נוסף הגן על מחסני התחמושת ואמצעים נגד טורפדו נוספו. מערכת דוודים חדשה העניקה להרונה מהירות גבוהה יותר, והמבנה העילי של הספינה נבנה מחדש בצורת פגודה על מנת לאפשר מקום להתקנת אמצעי לחימה נוספים. כמו כן, להרונה נוספו מתקנים שאיפשרו לה לשגר ולקלוט מטוסים ימיים. ביולי 1928 הסתיימו עבודות השיפור, שבסופן נוספו לאונייה כ-4,000 טון, תוך הפרת אמנת וושינגטון, והיא סווגה מחדש כאוניית מערכה.

ב-10 בדצמבר הצטרפה הרונה לפלגת אוניות המערכה הרביעית של הצי השני, והייתה אוניית הדגל של קיסר יפן. במהלך השנה שלאחר מכן פעלה הרונה בין יפן וסין, ועל סיפונה שירת הנסיך טקמצו, אחיו הצעיר של הקיסר הירוהיטו.

ב-1931 פלשו היפנים למנצ'וריה, ובתגובה הכריז חבר הלאומים ב-1933 שהאימפריה היפנית הפרה את הריבונות הסינית בפלישתה למנצ'וריה. בתגובה להכרזה פרשה האימפריה היפנית מחבר הלאומים באותו יום, ומיד התנערה אף מאמנת וושינגטון ומאמנת לונדון, ובכך למעשה התנערה מכל ההגבלות על החימוש שהוטלו עליה.

1941-1933: אוניית מערכה מהירה

באוגוסט 1933 עלתה הרונה על מבדוק יבש לסבב שיפוצים נוסף, שנועד להתאימה לפעילות עם נושאות המטוסים היפניות המהירות. לירכתי האוניה נוספו 8 מטרים, ומערכות בקרת אש נוספו למבנה העילי. דוודיה הוסרו ובמקומם הותקנו 11 דוודים המופעלים בשמן ומערכת טורבינות חדשה. מערכות שיגור מטוסים ימיים חדשות איפשרו להרונה לשאת את המטוסים הימיים המתקדמים ביותר של הצי הקיסרי.

גם שריון האונייה עבר מקצה שיפורים. חגורת שריון בעובי 320 מ"מ הקיפה את גוף הספינה, לוחות שריון בעובי 254 מ"מ הגנו על צריחי התותחים, שריון בעובי 100 מ"מ הגן על מחסני התחמושת, ושריון בעובי 102 מ"מ הגנו על הסיפונים. מקצה השיפורים הסתיים בספטמבר 1933, ובסופו סווגה מחדש הרונה כאוניית מערכה מהירה, עם מהירות של 30 קשרים (56 קמ"ש.

ב-28 באפריל 1935 קיבל קפטן ג'יסאבורו אוזאווה את הפיקוד על הרונה, ומ-1936 ועד 1939 פעלה עם אוניות מערכה אחרות מול חופי סין, ושימשה בעיקר כנושאת חיילים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה.

1942-1941: ראשית המערכה באוקיינוס השקט

ב-29 בנובמבר 1941 עזבה הרונה את מעגן הצי בהשירג'ימה ביחד עם אוניית-האחות שלה קונגו, כחלק מהכוח הדרומי בפיקודו של תת-אדמירל נובוטאקה קונדו. ב-4 בדצמבר הפליג הכוח מול חופי סיאם ומלאיה כהכנה להתקפה שתוכננה להיערך מספר ימים לאחר מכן. לאחר שמטוסים יפנים השמידו את אוניית המערכה הבריטית אה"מ פרינס אוף ויילס ואת סיירת הקרב אה"מ ריפאלס עזבו הרונה ואוניות המערכה האחרות את הזירה, ועברו לסייע לכוחות הצבא היפני הקיסרי בכיבוש הפיליפינים.

הרונה תחת התקפת מטוסים אמריקנים, 28 ביולי 1945

ב-18 בינואר 1942 הגיע הכוח הדרומי של קונדו לפלאו ביחד עם שתי נושאות מטוסים במטרה להעניק חיפוי לנחיתות היפניות בבורנאו ובאיי הודו המזרחית. לאורך חודש פברואר השתתפה הרונה בכיבוש איי הודו המזרחית מידי הולנד, ובאפריל הצטרפה לנושאות המטוסים היפניות בפשיטה באוקיינוס ההודי. לאחר שמטוסים השמידו את הסיירת הכבדה "דורצ'סטר", נשלחה הרונה לאתר את שאריות הצי הבריטי באוקיינוס ההודי, וב-9 באפריל איתר אחד ממטוסיה הימיים את נושאת המטוסים הבריטית אה"מ הרמס (95), ומטוסים יפנים טיבעו אותה באותו היום. במאי שבה הרונה ליפן כדי לעבור טיפול.

ביוני 1942 הפליגה הרונה בכוח החיפוי של כוח נושאות מטוסים בפיקודו של צ'ואיצ'י נגומו במסגרת ההתקפה על אטול מידוויי הסמוך להוואיי. ב-4 ביולי תקפו מפציצי טורפדו את הרונה מספר פעמים, אך היא לא נפגעה. לעומתה, היפנים איבדו ארבע נושאות מטוסים בקרב זה, ולאחר שאספה ניצולים שבה הרונה ליפן, שם נשארה עד ספטמבר. ב-6 בספטמבר הפליגה הרונה ללגונת טרוק כחלק מפלגת אוניות המערכה השלישית, וב-10 בספטמבר המשיכה לאיי שלמה בכוח משימה תחת פיקודו של נובוטאקה קונדו. כעשרה ימים לאחר מכן שבה הרונה לטרוק.

לאחר התבוסה בקרב כף אספרנס רצו היפנים לחזק את עמדותיהם בגוודלקנל, ולשם כך הם שלחו שיירות חיילים ואספקה. כדי להגן על השיירות מפני מטוסי בעלות הברית שלח אדמירל איסורוקו יממוטו את הרונה ואת קונגו, בליווי סיירת קלה ותשע משחתות, כדי הפגיז את שדה הנדרסון – שדה התעופה שעל גוודלקנל. בליל ה-14-13 באוקטובר הפליגו אוניות המערכה לאורך החוף הצפוני של גוודלקנל, הפגיזו את שדה התעופה, וגרמו נזק רב למתקנים ולמסלולי ההמראה, פגעו במצבורי דלק המטוסים והשמידו 48 מטוסים מתוך 90 שחנו בשדה באותה עת. בנוסף, יום לאחר מכן הנחיתה השיירה היפנית את החיילים ואת הציוד הצבאי בגוודלקנל.

במהלך קרב איי סנטה קרוז ב-26 באוקטובר 1942 תקפו את הרונה מטוסים ימיים PBY קטלינה, אך לא הסבו לה נזק. באמצע נובמבר השתתפה הרונה ביחד עם אוניות מלחמה נוספות בניסיון נוסף להפגיז את שדה הנדרסון, כהכנה לנחיתה נוספת מהים. אוניות הצי הקיסרי הובסו בקרב הימי על גוודלקנל על ידי אוניות צי ארצות הברית ב-15 בנובמבר, ולאחר שאיבדה את האוניות-האחיות שלה קירישימה והיאיי, שבה הרונה לטרוק, שם נותרה עד סוף 1942.

1943

במהלך שנת 1943 לא השתתפה הרונה בקרבות. בינואר לקחה הרונה חלק במבצע קה, בו ביצעה פעולת הסחה שאיפשרה לצי הקיסרי לחלץ את החיילים היפנים מגוודלקנל, ובפברואר היא שבה לקורה שביפן, שם עברה שיפוצים ותוספת של תותחי נ"מ. ב-17 במאי הפליגה הרונה עם אוניית המערכה מוסאשי, שתי נושאות מטוסים, שתי סיירות ותשע משחתות מקורה, בתגובה להתקפה האמריקנית באיים האלאוטיים. חמישה ימים לאחר מכן נוספו לכוח המשימה היפני שלוש נושאות מטוסים ושתי סיירות, אך הוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר נפילת האי אטו לידי האמריקנים. הרונה שבה למספנת הצי ביוקוסוקה לשיפוצים נוספים, וב-18 בספטמבר הפליגה לטרוק בתגובה להתקפות בעלות הברית על בסיסים יפנים במיקרונזיה, אך לא נוצר כל מגע עם האויב.

ב-17 באוקטובר עזבה הרונה את טרוק בליווית ארבע אוניות מערכה נוספות, שלוש נושאות מטוסים, שמונה סיירות כבדות, שלוש סיירות קלות ומספר משחתות, בתגובה להתקפת בעלות הברית על האי וייק. פעם נוספת לא הצליחה היפנים ליצור מגע עם צי בעלות הברית, וכוח המשימה נאלץ לשוב לבסיסו. בדצמבר שבה הרונה ליפן לתחזוקה ולאימונים.

1944: פעילות אחרונה

ב-25 בינואר 1944 נטל קפטן קאזו שיגנאגה את הפיקוד על הרונה. פלגת אוניות המערכה השלישית, שהרונה הייתה חלק ממנה, הגיעה לאינדונזיה בחודש מרץ. מספר ימים לאחר מכן חברה הרונה לכוח המשימה של אדמירל אוזאווה, ולאחר מכן חברו לכוח המשימה של תת-אדמירל טקאו קוריטה בדרכם לאיי מריאנה. במהלך קרב ים הפיליפינים ב-20 ביוני, בו ליוותה את נושאות המטוסים היפניות, ספגה הרונה פגיעת פצצה חודרת שריון במשקל 230 קילוגרם שהסבה נזק רב. לאחר ששבה ליפן עלתה הרונה על מבדוק יבש בקורה למטרת תיקונים ותחזוקה, ובאוגוסט שבה לאינדונזיה.

באוקטובר 1944 עזבה הרונה את אינדונזיה במסגרת ההכנות להתקפת-הנגד היפנית כנגד בעלות הברית בפיליפינים. ב-24 באוקטובר, במהלך קרב מפרץ לייטה שהיה לקרב הימי הגדול בהיסטוריה, ספגה הרונה נזק קל בלבד ממטוסי בעלות הברית בים סיבויאן. יום לאחר מכן התנגשו שני הצדדים מול חופי האי סמאר, ואוניות המערכה של קוריטה הלמו בנושאות המטוסים הקטנות שחיפו על נחיתת הכוחות האמריקנים בלייטה. על אף עליונותם בכוחות הימיים בקרב, לא הצליחו היפנים להביס את האמריקנים הנסוגים, ובסופו של דבר הסיג קוריטה את כוחותיו.

הרונה נחה על קרקעית נמל קורה, אוקטובר 1945

לאחר התבוסה היפנית בקרב מפרץ לייטה, הפליגה הרונה לברוניי לתחזוקה. ב-22 בנובמבר היא עלתה על שרטון אלמוגים ליד חופי אינדונזיה, ולגוף הספינה נגרם נזק שאילץ אותה לשוב לתיקונים ביפן.

1945: טביעה

ב-1 בינואר 1945 התפרקה פלגת אוניות המערכה השלישית לאחר שמרבית הכלים שהיו בה אבדו, והרונה עברה לפלגת אוניות המערכה הראשונה, ועגנה בבסיס הצי היפני בקורה. ב-19 במרץ 1945 תקפו מטוסים אמריקניים מנושאות מטוסים את הבסיס, אך מטוסים יפנים, בהובלת אחד מהוגי ההתקפה על פרל הארבור מינורו גנדה, הצליחו למנוע מהאמריקנים להסב נזק רב. הרונה ספגה נזק קל בלבד.

ב-24 ביולי 1945 החלו מטוסי נושאות המטוסים האמריקנים בהפצצה שיטתית של בסיס הצי בקורה, בו עגנו שרידי הצי הקיסרי. פעם נוספת ספגה הרונה נזק קל בלבד. שמונה ימים לאחר מכן ספגה הרונה שמונה פגיעות פצצה במהלך התקפת מטוסים אמריקנים על בסיס הצי בקורה, והיא שקעה במקום בו עגנה. לאחר המלחמה נמשו שרידי הספינה מתחתית הנמל ונגרטו.

ראו גם

• אוניית המערכה קירישימה
• אוניית המערכה יאמטו

לקריאה נוספת

מדיה וקבצים בנושא הרונה בוויקישיתוף

• Andrieu D'Albas, Death of a Navy: Japanese Naval Action in World War II, Devin-Adair Pub, 1965
• Paul S Dull, A Battle History of the Imperial Japanese Navy, 1941–1945, Naval Institute Press, 1978
• Richard B Frank, Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle, Penguin Group, 1990
• Eric Hammel, Guadalcanal: Decision at Sea: The Naval Battle of Guadalcanal, November 13–15, 1942, Pacifica Press, 1998
• Eric Lacroix & Linton Wells, Japanese Cruisers of the Pacific War, Naval Institute Press, 1997
• John B. Lundstrom, First Team And the Guadalcanal Campaign: Naval Fighter Combat from August to November 1942, Naval Institute Press, 2005
• Samuel Eliot Morison, The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943, vol. 5 of History of United States Naval Operations in World War II, Little, Brown and Company, 1958

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0