הוצאת ספר תורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פתיחת הארון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוצאת ספר תורה בעפרה. החזן נושא את ספר התורה. מאחוריו האיש שפתח את הארון סוגר את הארון.

הוצאת ספר תורה (נקרא גם הוצאה והכנסה, פתיחה או פתיחת ההיכל) הוא טקס ההוצאה של ספר התורה מארון הקודש בזמנים מיוחדים, על פי רוב הוצאת הספר תורה הוא על מנת לקרוא בו. אך לעיתים מוציאים את הספר תורה לצרכים אחרים.

בשעת הוצאתו נהגו העם לעמוד, וכן לומר או לשורר פזמונים ומזמורים שונים.

חלק מטקס הוצאת הספר תורה, הוא פתיחת ארון הקודש, אשר נעשה לעיתים שלא על מנת להוציא את הספר תורה כגון בעת אמירת קטעי תפילה שונים כגון בעת אמירת שיר הכבוד בשבת, שנהגו לפתוח את הארון בעת אמירתו, וכן בקהילות שונות נוהגים לפתוח את הארון בתפילת אבינו מלכנו, אמירת שמע קולינו בתפילת הסליחות, ובקטעים שונים מתפילות הימים הנוראים.

מהותו

הוצאת ספר התורה מארון הקודש נחשבת כטקס בעל חשיבות, וברבים מבתי הכנסת אף נמכרת זכות ההוצאה לכל המרבה במחיר, יחד עם שאר העליות. בחלק מהמקומות (בעיקר בקרב עדות המזרח) מוכרים את זכות פתיחת הארון וזכות הוצאת הספר תורה בנפרד.

בספר אור זרוע כותב מחברו רבי יצחק מויינה, שאף במקומו נהגו למכור את הוצאת הספר תורה, וממליץ בעד מנהג זה:

ומנהגנו בארץ כנען לאחר שגומר כל הקדיש מתחיל ש"צ ואומר בקול רם אין כמוך כו' והצבור עונין אחריו פעמים ויש מקומות שאין עונים אחריו [רק] פ"א ולאחר שגמרו אין כמוך מלכותך אב הרחמים מיד הולך אחד מחשובי הקהל ומוציא ס"ת מארון הקודש ונותנה לשליח צבור ודרכם לקנות מן הקהל שירשוהו להוציא ס"ת מארון הקודש ולתתה ביד שליח צבור ומנהג כשר הוא וכבוד התורה הוא וראיה לדבר דתנן...

אור זרוע חלק ב הלכות שבת סימן מב

בהקשר לכך, מובא במרדכי בשם האור זרוע מעשה באדם שעיכב את מכירת 'פתיחת הארון', מאחר שלטענתו הוצאת הספר תורה שייכת לשליח ציבור:

”השיב הר"י מוינ"א בספר אור זרוע על ששאלתם ששמעון מוחה ביד מי שקנה מן הקהל להוציא ס"ת מן הארון הקודש ולתתה ביד שליח ציבור וכן להחזירה והמעות הללו באות לכיס של צדקה ושמעון מוחה מפני שזו מצווה של החזן נראה בעיני שלא כוון יפה אותו שמעון שהרי במה זכה בה החזן ודאי אילו לא היה יכול לקרות בספר תורה אלא הוא ודאי היה זוכה אבל עתה שיכול אחר לקרות מעשה בכל יום שראובן מתפלל שחרית ושמעון קורא ולוי מתפלל מוסף וא"כ היאך נאמר שזכה בה... וכן המשפט שיכול לקנות להושיט המעילים לגולל ואין הגולל יכול למחות כי אף על פי שקנה הגלילה לא קנה ליקח המעילים” (מרדכי סוף מסכת מגילה [רמז תתלג]).

סגולותיו

בשנים האחרונות נפוץ מנהג ליתן למי שאשתו בחודש התשיעי לעיבורה לפתוח את ארון הקודש, מקורו של מנהג זה הוא מדברי החיד"א:

מנהג העיר שמי שנכנסה אשתו בחדש ט' לעיבורה נזהר לעשות בחדש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה ויש לו סמך על ד"ה (דרך האמת/הסוד)

מורה באצבע סימן ג אות צ

רבי חיים פלאגי העיר בספרו שהיה מי שנהג במקרה כזה - כהמשך לסגולה, שלא לסגור אחריו את הארון לאחר שהוציא את הספר תורה, וכתב שאינו נכון לעשות כן:

אין טעם בזה, אלא כיון שהתחיל במצווה צריך שיסגור דלתיים של ההיכל כי זהו כבוד הספר תורה. ועוד זאת כשם שעושה סימן יפה דמבעי רחמי למיפתח את רחמה ככה יעשה סימנא טבא דאחר הלידה יסגור ה' בעד רחמה

ספר חיים, סימן א אות ה

פתיחת הארון בזמנים שונים

הוצאת הספר תורה מהארון נעשית על פי רוב לקיום מצוות 'קריאת התורה'

מלבד פתיחת הארון לצורך הוצאת ספר תורה על מנת לקרוא בו, נהגו לפותח את הארון גם בזמנים נוספים כגון:

  • בשעת אמירת תפילת אבינו מלכנו וכן בעת אמירת תפילת 'שמע קולינו' נהגו במקומות רבים לפתוח את הארון.[1]
  • בעת אמירת תפילת 'כל נדרי' בליל יום כיפור נהגו לפתוח את הארון עד לאחר סיום אמירתו.
  • נוהגים לפתוח את הארון בזמן תפילת נעילה.[2]
  • בימים נוראים בקטעי תפילה מסוימים בעיקר אלו הנאמרים בחזרת הש"ץ נהגו לפתוח את הארון, על מנת להדגיש את חשיבותם.[3]

סדר הוצאת ספר תורה

ביום חול

א-ל ארך אפים

בימים שאומרים בהם למנצח[4] נוהגים לומר קודם הוצאת ספר התורה 'קל ארך אפים':[5]

מנהג אשכנז ופיהם ופולין קטן: קֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ. חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ. וְהוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ אָדוֹן סְלַח נָא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ קֵל:

מנהג פולין גדול: קֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ. חוּסָה ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ: וְהַצִּילֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ אָדוֹן סְלַח נָא כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ קֵל:

ויש נוהגים לומר את שתי הנוסחאות.[6]

בנוסח הספרדים, בנוסח פרובאנס ובתכלאל אומרים בנוסח זה: קֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנוּ. חוּסָה ה' עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְהושִׁיעֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ. אָדון סְלַח נָא. כְּרוב רַחֲמֶיךָ קֵל: קֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ. חוּסָה ה' עַל (שְׁאֵרִית) יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. וְהַצִּילֵנוּ מִכָּל רָע. חָטָאנוּ לְךָ. אָדון סְלַח נָא. כְּרוב רַחֲמֶיךָ קֵל:

בנוסח הספרדים, ביום שאין אומרים תחנון, אומרים במקומו את נוסח זה: יְהִי ה' אֱלהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבותֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: הושִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: בָּרוּךְ הַמָּקום שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא: אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּו אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלהָיו:

ובתכלאל, ביום שאין אומרים תחנון, אומרים את נוסח זה: יְהִי ה' אֱלהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבותֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: הושִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם: (בראש חודש ובחול המועד מוסיפים: הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל:) בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ:

בנוסח איטליה לא נהוג תוספת זו כלל, אלא מתחילים "ויהי בנסוע הארון", וכן הוא בנוסח רומניא אלא שגם נוסח "והיה בנסוע" לא אומרים.

ויהי בנסוע

ערך מורחב – ויהי בנסוע הארון

כאשר פותחים את הארון נהגו בנוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח איטליה ובתכלאל לומר את פרשת 'ויהי בנסוע הארון' - המתארת את מסע ארון הברית בעת נידודי בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, ולאחר מתן תורה. קיימים חילוקי מנהגים לגבי בדיוק איזה פסוקים לומר.

בנוסח הספרדים, נוסח פרובאנס ובנוסח רומניא לא נהוג לומר קטע זה, ובנוסח פרובאנס ובנוסח רומניא אומרים במקומו לקט פסוקים אחר (כל נוסח נוסח שונה).

בנוסח איטליה, נהוג לומר אחרי קטע זה פרק תהלים: בשני ושני רגיל אומרים תהילים קכ"א, בראש חודש אומרים תהילים ח', וכו'.

בריך שמיה

ערך מורחב – בריך שמיה

ברוב קהילות אשכנז המזרחי, נהגו לומר בשעת הוצאת הספר תורה מאמר המתחיל במילים 'בריך שמיה'. מאמר זה מקורו בספר הזוהר, שם נכתב שיש לאומרו בשעת הוצאת ספר תורה. בקרב קהילות הספרדים והתימנים, יש נהגו בכל פעם שקוראים בתורה, ויש נוהגים לאומרו רק בשבתות.[7] ברוב קהילות אשכנז המערבי, וכן בנוסח איטליה ובנוסח רומניא, אין אומרים פיסקה זו כלל, לא בחול ולא בשבת.[8]

גדלו לה' איתי

לאחר הוצאת הספר תורה מהארון, נותן המוציא את הספר - לשליח ציבור, שמחזיקו ואומר בקול את הפסוק 'גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו'.

לאחר אמירת החזן פסוק זה עונה אחריו כל הציבור באמירת פסוקים, המשתנים לפי מנהגים השונים. לפי נוסח אשכנז ונוסח ספרד אומרים 'לך ה' הגדולה והגבורה... כי קדוש ה' אלוקינו". לאחר מכן אומרים הציבור 'אב הרחמים'.

בימים שמוצאים בהם שני ספרי תורה, אזי לאחר שנתן את הספר תורה הראשון לשליח ציבור, מוציא עוד ספר תורה ומחזיקו בידיו, וכן באותם ימים שיש להוציא ג' ספרים, מעביר אף ספר זה לאדם אחר, ומוציא את הספר השלישי.

לאחר מכן מוליכו השליח ציבור לבמה, (וכשיש יותר מספר אחד, מוליכים אותם אחרי השליח ציבור) ונהגו שכל מי שהספר תורה עובר לידו, מנשקו ומלווה אותו עד מקומו.

בתכלאל לא נוהגים אמירה זו בימות החול, אלא מוליכים את ספר התורה בשעת אמירת "ויהי בנסוע"; בשבת אומרים נוסח מורחב של קטע זה.

בשבת ויום טוב

קודם להוצאת הספר נאמרים בהרבה קהילות פסוקים מיוחדים, כגון בנוסח ספרד "אתה הראת", ובנוסח אשכנז המזרחי "אין כמוך", הפיסקה "ויהי בנסוע הארון" ובריך שמיה (אפילו בקצת קהילות שלא אומרים אותה ביום חול). לאחר מכן, מגיש אדם מיוחד את ספר התורה לשליח הציבור וסוגר את ארון הקודש, ולפי נוסח אשכנז המזרחי ונוסח ספרד שליח הציבור קורא שמע ישראל 'אחד אלוהינו' המיוחדים לשבת, ו'גדלו' כמו ביום חול ואומרים "על הכל", והשליח ציבור מוליך את ספר התורה אל הבימה. בנוסח אשכנז המערבי, סדר הוצאת ספר תורה בשבת זהה לשל חול, חוץ מהוספת הקטע "על הכל יתגדל ויתקדש" בשעה שמוליכים את ספר התורה לבימה, ולא מוסיפים לא "אין כמוך" ולא "שמע ישראל", ואף פעם לא אומרים "בריך שמיה".[9]

בנוסח הספרדים אומרים "אתה הראת", בריך שמיה, וסדרת פסוקים המתחיל "גדלו לה' אתי".

בנוסח איטליה אומרים סדרת פסוקים המתחיל ב"ויהי בנסוע",[10] ואז אומרים פרק תהלים מיוחד לכל פרשה או שבת מיוחדת. בסוף אומרים "גדלו" וסדרת פסוקים כשמלווים את ספר התורה.

בנוסח רומניא אומרים נוסח מורחב בשבת. בנוסח פרובאנס, מוסיפים בשבת פיוט להוצאת התורה, ויש גם ליקוטי פסוקים מיוחדים לשבתות מיוחדות.

ואני תפלתי

בשבת במנחה נהגו להוסיף בעת הוצאת הספר תורה הפסוק: ”וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ”[11]. בקרב קהילות גאורגיה נהוג שהחזן מקדים ואומר " הכון לקראת אלוקיך ישראל". ולאחר אמירת בריך שמיה, מוסיפים קטע תפילה מיוחד כפי המופיע בסידור תפלת החדש. ברוב הקהילות הוא נאמר קודם "ויהי בנסוע", ואילו בנוסח הספרדים לא נוהגים לומר ויהי בנסוע, אלא אומרים אחריו פסוק "כי מציון תצא תורה וגו'". בנוסח איטליה ובנוסח רומניא, מוסיפים אחרי פסוק זה, לפני "ויהי בנסוע", עוד כמה פסוקים (ובנוסח רומניא לא אומרים ויהי בנסוע, וכנ"ל).

בטעם להוספת פסוק זה אמרו במדרש:

בתשובות הרשב"א לאחר שהביא את טעם מהדרש כתב טעם נוסף:

עוד יש טעם אחר, אפשר לאומרו, לפי דעת בעלי חכמת הכוכבים: לפי שכבר נודע, דמזלו של שבת הוא שבתאי, והוא המסבב ברצון הבורא ענינים קשים, כידוע לבעלי חכמה זאת. ואמר החכם ראב"ע (רבי אברהם בן עזרא): ע"כ נצטוו ישראל לנוח בו מכל מלאכה, כדי שיתעסקו למלאכת שמים ובעבודתו, ובזה ינצלו מפגעיו, מלבד הטעם המפורש בכתוב: כי בו שבת מכל מלאכתו. וע"כ תקנו לומר: ואני תפלתי וגו'; שנתפלל ונתחנן לפניו: יהי רצון מלפניו, שתהא תפלתינו בו בעת רצון, ושתקובל תפלתינו ועבודתנו לפניו

שו"ת הרשב"א חלק ה א

בימים נוראים וביום טוב

יג מידות

ערך מורחב – י"ג מידות

יש מקומות שנהגו ע"פ האר"י שמראש השנה ועד יום הכיפורים וכן ב'הושענא רבה' וכן בשלושת הרגלים, לאחר פתיחת הארון וקודם הוצאת הספר תורה, אומרים י"ג מידות של רחמים, כחלק מההוספות שנהגו להוסיף בימים נוראים, ימי הרחמים. ויש נוהגים הוספות אלו רק בחלק מהימים הנ"ל או שלא לאומרם כלל. לאחר מכן נהגו להוסיף תפילה מיוחדת של בקשות.

אתה הראת

הקפות בבית הכנסת כשברקע הארון קודש הפתוח, ציור משנת 1937 לערך. ציור מאת שלום קובושווילי, הקפות שמחת תורה כפי שהיה נהוג בקרב קהילות היהודים בגאורגיה

בשמחת תורה, קודם שמוציאים את ספרי התורה על מנת לרקוד איתם, נוהגים לומר מספר פסוקים שמתחילים בפסוק 'אתה הראת לדעת' (ספר דברים, פרק ד', פסוק ל"ה), כאשר כל פסוק נאמר על ידי אחד מהקהל והציבור חוזרים אחריו.

וכך מתואר המנהג במהרי"ל:

קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה

יש סדרים שונים לפסוקים במנהגי אשכנז המערבי והמזרחי, ובכתבי יד יש המון סדרים שונים.[12]

סדר הכנסת הספר תורה לארון

בימות החול, נחלקו המנהגים מתי להחזיר את ספר התורה. בנוסח אשכנז ובתכלאל (וכן נהגו בנוסח רומניא ובנוסח קטלוניה), מחזירים את ספר התורה מיד, קודם אשרי השני. בנוסח ספרד ובנוסח הספרדים, מחזירים את ספר התורה רק אחרי קדיש תתקבל, ובראש חודש ובחול המועד מחזירים אחרי ובא לציון קודם הקדיש שלפני מוסף. בנוסח איטליה, מחזירים את ספר התורה בין אשרי השני לבין ובא לציון. בשבת, נוהגים בכל הקהילות להחזיר את ספר התורה אחרי אשרי, מיד לפני תפילת מוסף.

נהגו שהפותח את הארון ומוציא את ספר התורה הוא מחזירו לארון לאחר הקריאה. החזן (ויש הנוהגים שהמגביה) מוליך את הספר מהבימה לכיוון ארון הקודש, ואומר את הפסוק 'יהללו את שם ה' כי נשגב לבדו, והקהל אומרים אחריו 'הודו על ארץ ושמים' וגו'. בשעת הולכת הספר ביום חול וביום טוב, נוהגים בנוסח אשכנז ונוסח ספרד לומר את מזמור 'לדוד מזמור', ובשבת נוהגים בנוסח אשכנז, נוסח ספרד ונוסח הספרדים לומר את המזמור 'הבו לה' בני אלים'.[13]

כשמגיע סמוך לארון הקודש מוסר המוליך את הספר לידי המוציא שמחזירו למקומו בארון.

בעת הכנסת הספר לארון נהגו בקהילות האשכנזים לומר את הפסוקים:[14]

'וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל'[15] קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ[16] כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ[17]. בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ[18]. כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ[19]. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר[20]. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם[21]. הֲשִׁיבֵנוּ ה' קֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם[22]

בנוסח הספרדים, נוסח איטליה, נוסח רומניא ובתכלאל אומרים לקט פסוקים אחר, כאשר כל נוסח שונה מחברו.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ בנוסח אשכנז המערבי, פותחים את הארון לאבינו מלכנו רק בשחרית של ראש השנה ולכל תפלות יום כיפור, אבל לא במנחה של ראש השנה ושאר תפילות עשרת ימי תשובה. לא אומרים "שמע קולינו" בסליחות במנהג אשכנז המערבי כלל.
  2. ^ בקהילות אשכנז המערבי, פותחים את הארון למשך כל חזרת הש"ץ של תפלות שחרית ומוסף בראש השנה, ובכל תפלות יום כפור, אלא שהוא נסגר בשעת קדושה וברכת כהנים, וכן בחלק מעלינו בחזרת הש"ץ של מוסף, ראו לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תש"ף, בתוך ירושתנו יא, עמ' 5. גם בנעילה הוא נסגר לקדושה ולברכת כהנים.
  3. ^ עיין לעיל לגבי מנהג אשכנז המערבי.
  4. ^ לפי מנהג אשכנז המזרחי, הוא נאמר רק בשני וחמישי, ולא בימי תענית שחלים בשאר ימי השבוע. לפי מנהג אשכנז המערבי, הוא נאמר בכל תענית ציבור, ואפילו בתשעה באב (אף על פי שאין אומרים למנצח). יש בקהילות אשכנז המערבי שאומרים אותו בערב יום טוב או באסרו חג שחלים בשני וחמישי למרות שנוהגים שלא לומר למנצח. בקהילות הספרדים, לא אומרים למנצח בכל יום שאין אומרים תחנון, וממילא לא אומרים גם קל ארך אפים בימים אלו.
  5. ^ הנוסחאות המובאות כאן הם על פי סידור שפה ברורה, רעדלהיים תקצ"ב, דף מא ע"ב, באתר היברובוקס.
  6. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 119, באתר היברובוקס.
  7. ^ וכן נהגו בנוסח פרובאנס לאומרו רק בשבת.
  8. ^ מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 24.
  9. ^ סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף מט ע"א, וראו גם תפילה ופיוט במחזור נירנברג, ירושלים תשס"ח, עמ' 6..
  10. ^ יש חילוקי מנהגים בין הקהילות בדיוק איזה פסוקים לומר.
  11. ^ ספר תהלים, פרק ס"ט, פסוק י"ד.
  12. ^ דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור סוכות, ירושלים תשמ"א, עמ' 434-435 ובהערות בתחתית העמודים שם.
  13. ^ פסוקים אלו לא מופיעים בסידורי אשכנז הישנים, עיין לדוגמה סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף לב ע"ב, והוא לא נאמר בנוסח איטליה, בנוסח רומניא ובתכלאל. בנוסח הספרדים, אומרים מזמור לדוד בשבת, אבל לא אומרים לדוד מזמור בחול.
  14. ^ חלק מהפסוקים מופיעים בקצת סידורי אשכנז הישנים וחלקם לא. עיין לדוגמה סידור ר' אליה בחור, מנטובה שכ"ב, דף לב ע"ב שמופיע כל הפסוקים חוץ מהאחרון; לעומת זה, בסידור פראג רע"א, דף סא ע"ב, מופיע רק יהללו בלי שום פסוקים.
  15. ^ ספר במדבר, פרק י', פסוק ל"ו.
  16. ^ ספר תהלים, פרק קל"ב, פסוק ח'.
  17. ^ ספר תהלים, פרק קל"ב, פסוק ט'.
  18. ^ ספר תהלים, פרק קל"ב, פסוק י'.
  19. ^ ספר משלי, פרק ד', פסוק ב'.
  20. ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ח.
  21. ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ז.
  22. ^ מגילת איכה, פרק ה', פסוק כ"א.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32733137הוצאת ספר תורה