פועה רקובסקי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פועה רקובסקי
לידה 3 ביולי 1865
פטירה 13 במאי 1955 (בגיל 89)
חתימה

פּוּעָה רָקוֹבְסקי (גם: רקובסקה) (נכתב גם: ראקובסקי, ראקובסקה, רקובסקא; ביידיש: ראַקאָווסקי או ראַקאָווסקאַ; בפולנית: Pua Rakowska;‏ 3 ביולי 1865, ביאליסטוק, פולין הרוסית – כ"ב באייר תשט"ו,[1]‏ 13 במאי 1955, חיפה) הייתה המחנכת היהודייה הבולטת בוורשה במפנה המאה,[2] פעילה ציונית ועברייה ופעילה למען נשים ומתרגמת ליידיש. פעלה בפולין, וב-1935 עלתה לארץ ישראל, שבה חייתה עד פטירתה בגיל 89.

קורות חייה

פועה רקובסקי נולדה בשנת 1865 בעיר ביאליסטוק שבפולין הרוסית למשפחה יהודית ליטאית אמידה, בתם הבכורה של אם בת 15 ואב בן 17, רייכל (רייכעל)[3] ומנחם מנדל רקובסקי. מצד אביה הייתה נצר לשושלת ארוכה של רבנים, והייתה נכדתו של הרב עזריאל אריה לייב ראקובסקי (לייבּלה פּלוֹצקֶר) (1818–1893), אב"ד פלוצק, מחבר פירוש "שלמה משנתו" למסכת ברכות,[4] ואחייניתו של הסופר והמלומד העברי אברהם אבא רקובסקי (1854–1921).[5]

בילדותה למדה ב"חדר"[6][7] ובמקביל למדה יידיש עם שרייבער ("כותב"). בגיל שבע נשלחה לבית ספר יהודי פרטי בביאליסטוק בניהולו של עזריאל קפלן, והוריה המשיכו להזמין לה מורה פרטי שילמד אותה חומש בבית. עם סיום לימודיה נתקלה בסירובו של אביה לשלחה לגימנסיה, משום ההכרח לכתוב בשבת. תחת זאת למדה בבית עם מורים פרטיים רוסית, גרמנית, מקצועות נוספים שנלמדו בגימנסיה וכן עברית. המורה הראשון שלה היה מנחם מנדל דוליצקי, אך הוא פוטר על ידי אביה מחשש לאפיקורסות. היא הייתה תלמידה מצטיינת וחרוצה, וכבר בגיל 15 פרסמה בעיתון "הצפירה" תרגום שלה לסיפור של שמעון פרוג בשם "ספוג".

בגיל 13 עברה רקובסקי משבר אמונה ויצאה בשאלה. מצב זה הרע את יחסיה עם הוריה, וכשהייתה בת 15 הם החליטו לחתנה על מנת להחזירה בתשובה. לאחר שנת אירוסין היא נישאה בגיל 16 לשמעון מכלין (מאכלין), וילדה בן ובת. בנה יהודה דב (לימים נקרא בוריס סמיונוביץ מכלין, בברית המועצות) וחמדה שיינה שרלוטה אולסוַונגר.

לאחר שנישואיה לא עלו יפה, החליטה לרכוש מקצוע ונסעה למריאמפולה, בה התגורר סבה הרב עזריאל אריה רקובסקי, ללמוד ולהיבחן לבחינות ההסמכה להוראה של האימפריה הרוסית. כשהוסמכה וחזרה ב-1899, כשהייתה בת 24 ואם לשניים, נפרדה מבעלה ועברה ללומז'ה, שם פתחה בית ספר עברי לבנות. את השפה העברית לימדה ברוסית, שכן אז עוד לא נפוצה שיטת ה"עברית בעברית". בהוראה סייעה לה אחותה הצעירה. בנוסף, ארגנה שם חוג צעירות ברוח ציונות והשכלה עברית.[8]

בשנת 1891, בהיותה בת 26, עברה לוורשה לאחר שהוזמנה לקבל לידיה את הנהלת ה"חדר לבנות" 'יהודיה' של תנועת "בני משה". לאחר שנה הכירה את אברהם קְריסלָבין (קריסלאווין) ונישאה לו, אך הוא מת ממחלה כעבור שנים מעטות. לדברי דוד קלעי, "לאדם בעל עצמיות חזקה, בעל עצמיות ליטאית, לאיש התכונה העממית העמוקה והסולל בעצמו את דרכו בין אבני-נגף, לא קל היה להתערות בסביבה הוארשאית המיוחסת" – אף במעגלים הקרובים לה, חוגי חובבי ציון והמשכילים העבריים, וחרף ייחוסה הוורשאי – היותה קרובת משפחה של הנדבן העשיר יעקב ברוידא, ראש אגודת "מנוחה ונחלה" שייסדה את המושבה רחובות, מצד אחד, ושל הרב שמואל זנוויל קלפפיש, ראב"ד ורשה, מצד שני. "אך בסערה כבשה פועה את סביבתה וביתה נעשה בית ועד לחכמים, סופרים ועסקנים. בייחוד הסתופפו בצלה הכוחות הצעירים בספרות ובעסקנות, אשר דופק העממיות פעם בהם"; בין אלה היו מיכאל הלפרן, בשובו מארץ ישראל בסוף המאה, וכן יעקב לשצ'ינסקי הצעיר.[9]

בשנת 1893 פתחה בוורשה באישור השלטונות הרוסיים גימנסיה (שבאופן רשמי נקראה "בית ספר יהודי לנערות, בן שבע מחלקות [=כיתות], בעל תוכנית של גימנסיה לנערות של פ. רקובסקי"). להצלחת בית הספר נדרש מאמץ גדול מצד רקובסקי הן בגיוס מורים מן השורה הראשונה והן בעמידה מול תגובות של התנגדות בקרב הציבור היהודי בעיר לבית הספר הראשון לנערות אשר למדו בו, נוסף על לימודים כלליים ברוסית, גם לימודי יהדות ועברית. היו אלה תחומים אשר עד אז רוב הנערות היו מודרות מהם. כפי שהיא בעצמה תיארה לימים:

בשנים הראשונות לא קל היה לי לשכנע את ההורים היהודים, שלימוד שפתנו הלאומית דרוש לנערות ממש כמו לנערים [...] לא פעם קרה לי שאחד מבין האבות החסידים והאדוקים אמר לי בפשטות 'את הכל תלמדי את בתי, ורק לא את לשון הקודש' [...] עם גידולה של תנועת חיבת ציון ואחר כך, עם התהוות הציונות המדינית, הלך וגדל בבית הספר מספר הילדות מבנות הציונים, ובשנים הבאות לא היה כמעט בית ציוני מחוגי המעמד הבינוני, שבנותיו לא למדו בגימנסיה שלי.[10]

שמה של הגימנסיה יצא למרחוק בשל ראשוניותה, כפי שמספרת תלמידתה אסתר רוזנטל-שניידרמן.

ועוד לפני מלחמת העולם הראשונה היו בנות יהודיות של הורים אדוקים אמידים בעיר מולדתי בצ'נסטוחוב הוזות: 'הו, אילו היה בצ'נסטוחוב בית ספר תיכון כשל ראקובסקה, היו אבא-אמא, איך שהוא, נאותים לכך, שבתם תלמד שם.' רק מעטים ספורים מן ההורים האדוקים מלאם לבם לשלוח את בנותיהם לגימנסיות-לבנות של נכרים שהיו בעירנו.[11]

דמותה של רקובסקי – מחנכת עברייה, פעילת ציבור ואֵם גרושה צעירה – הרשימה את הסופר והמו"ל העברי בן אביגדור, שבשנת 1893 פרסם ביוגרפיה בדיונית שלה, בשם "רבי שפרה".[12] הוא לא טרח במיוחד להסוות את מקור השראתו – לא בשם (שפרה ופועה הן שתי המיילדות העבריות שסיפורן מופיע בתחילת ספר שמות) ולא בפרטים הביוגרפיים (מורה עברית ועסקנית לאומית, גרושה, כבת עשרים ושמונה ומתגוררת מזה כשלוש שנים "בעיר N, עיר הפלך") – ולדברי תלמידתה מרים ברגר, "כבר אז ידע כל קורא עברית שרבי שפרה היא פועה רקובסקי".[13]

בגיל 37 נישאה רקובסקי לחבר של בנה הבכור, מרדכי אבא בירנבוים, שהיה מורה בבית ספרה וצעיר ממנה בכ-15 שנים. היא נישאה לו ובשנת 1903 ילדה את בתם שרה. בשנים שעד מלחמת העולם הראשונה המשיכה לעבוד במרץ בגימנסיה שלה בוורשה ובמחנה קיץ בעיירה הסמוכה אוטבוצק בחופשות, ובינתיים התרגשו עליה כמה אסונות: שניים מאחיה התאבדו בפריז; ובתה הגדולה שרלוטה נפטרה ב-1913 במהלך לידה, בגיל 28, והותירה שלושה פעוטות (התינוקת נפטרה גם היא חודשים מאוחר יותר). בזמן המלחמה ברחה לווילנה, וכשחזרה נפרדה מבעלה השלישי ולא הקימה מחדש את בית ספרה, שנסגר במלחמה.

בשנת 1920 נבחרה לצירה בוועידה הציונית בלונדון (ההתכנסות הראשונה של התנועה הציונית לאחר תום מלחמת העולם הראשונה). במקביל השתתפה בלונדון גם בוועידה המייסדת של הסתדרות הנשים העולמית לנשים ציוניות – ויצו. שם קיבלה רקובסקי, כפי שרצתה, עבודה בהקמת סניף ויצו בארץ ישראל ובכך השיגה רישיון כניסה לארץ ישראל. באוגוסט 1920 עלתה לארץ ישראל,[14] ושהתה בה שנה. בארץ עבדה בוויצו ושימשה כמורה, למדה ערבית ונכחה במקרה גם בפרעות תרפ"א בתל אביב, שבעקבותיהן חזרה לוורשה. אכזבותיה מהמצב בארץ היו רבות: הן הזלזול בקרב חברי וחברות ההסתדרות בצורך בהקמת "מועצת פועלות" – חטיבה מיוחדת של חברות כהצעתה של רקובסקי (שהוקמה למרות זאת), הן מהפערים המעמדיים הגלויים ביישוב היהודי, הן מ"יחס הביטול העמוק שבו התייחסו מנהיגנו בימים ההם לבעיה הערבית, אחת הבעיות החריפות ביותר הנוגעות לבנין ביתנו הלאומי" ובמיוחד מה"יחס השלילי אל ה'גלות' [...] תפיסה זו של הציונות הייתה זרה לי לגמרי."[15] אך ללא ספק האירוע הטראומטי ביותר עבורה היה פרעות תרפ"א, במאי 1921: היא התקשתה לקבל את העובדה שבארץ ישראל התרחש פוגרום לאחר שראתה פוגרומים בערים רבות כל כך ברחבי מזרח אירופה. מתברר כי לא חסכה את ביקורתה על היישוב בארץ והביעה דעתה גם בוורשה, כפי שמתארת אסתר רוזנטל-שניידרמן:

פועה ראקובסקה הייתה מכובדת גם בחוגינו אנו של מורי-ציש"א – לפי שהיא צירת הקונגרסים הציוניים, המקנה את הלשון העברית לבנות יהודיות, לא הייתה מאותם הצירים הזועמים, שנלחמו נגד בית הספר היידי החילוני. כשחזרה מנסיעתה לארץ-ישראל סיפרה בפומבי, מתוך אכזבה, על הקיפוח ששרר אז בארץ-ישראל ביחס ללשון יידיש. אגב, נוצל הדבר במפלגתנו, וכן על ידי הבונד, כחומר טוב במאבק נגד הציונות, ובאסיפות היינו מסתמכים לא אחת על סיפוריה של ראקובסקה, אם כי ידענו כי הדבר גורם לה אי-נעימויות מצד מנהיגי מפלגתה. כל זה עשה את פועה לאחת משלנו ועורר כלפיה רגשות-אהדה בחוגים האידישאיים השמאליים. בעת ההיא כבר נודעה כמתרגמת ספרים טובים ליידיש משפות אחרות.[11]

באביב 1935, בגיל 70, עלתה לארץ ישראל בשנית, זמן קצר לאחר שמת בארץ נכדהּ שמואל. היא עבדה בתרגום ליידיש עבור הקק"ל, הסוכנות היהודית ומחלקת התעמולה של ההנהלה הציונית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פסקה עבודתם של מוסדות אלה בפולין, ורקובסקי השתקעה בבית בתה בחיפה והחלה בכתיבת זיכרונותיה, ביוזמתה ובעידודה של רחל כצנלסון-שזר.[16] זיכרונותיה ראו אור בשנת תשי"ב-1951 בתרגום מיידיש לעברית בגרסה מקוצרת מאת דוד קלעי, בהוצאת נ' טברסקי ובחסות מועצת הפועלות, תחת הכותרת "לא נכנעתי". בשנת תשי"ד-1954 ראה אור המקור היידי בבואנוס איירס בסדרת "דאָס פּוילישע יִידנטום" ('יהדות פולין') שהוציאה האגודה המרכזית של יהודי פולין בארגנטינה.

פועה רקובסקי נפטרה במאי 1955, בגיל 90. היא נקברה לבקשתה בהר המנוחות בירושלים בלוויית קהל רב.[17] הותירה בן ובת, נכדים ונינים.

בשנת 1965 נקרא על שמה "רחוב פועה" בשכונת קריית משה בירושלים.[18]

פעילות למען נשים יהודיות

רקובסקי תמיד תפסה את תפקידה כפעילה למען הנשים כמקביל לעבודתה החינוכית בבית הספר:

ובעת שהובלתי את חיי העצמאים, במקביל לעבודתי החינוכית, לא שכחתי את חובי הפנימי למאבק לשחרור האישה, בפרט האישה היהודייה, אשר תמיד הייתה המשועבדת ביותר מכל העבדים; אפוטרופסים בלתי רצויים כפו עצמם עליה וכאילו ביקשו להציל נשמתה. בעצמאותה הכלכלית של האישה ראיתי את הגורם העיקרי שיוביל לשחרורה האישי והחברתי. על כן שמתי לעצמי למטרה לפעול בכל כוחותיי למען שחרור האישה, להפיץ רעיון זה בקרב השכבות הרחבות של הנשים והנערות היהודיות.[19]

רקובסקי טענה בכמה מקומות כי אבותיה הראשונים של המחשבה הציונית כלל לא הקדישו מחשבה לנשים היהודיות אלא חשבו כי יש לעלות לארץ ישראל ולהביא את הנשים שימשיכו לעשות את שהיו עושות בגולה זה דורי דורות – ללדת ילדים, ואילו על החינוך של אותם ילדים בידי האימהות לא חשבו כלל.

לאורך כל שנותיה בוורשה פעלה רקובסקי למען נערות ונשים: היא אירחה בביתה בנות משפחה רבות שהגיעו לוורשה על מנת ללמוד מקצוע ולעבוד בה; היא הייתה בין מקימות אגודת הנשים למען הקק"ל, שהפכה לאגודת "בנות ציון" רבת הסניפים בפולין, ופעלה בעיקר להפצת הרעיון הציוני בקרב נשים בשעורי ערב והרצאות עד מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הייתה בין מקימות "איגוד הנשים היהודיות" בפולין (ייִדישע פֿרויען פֿאריין), ופעלה בו במשנה מרץ עד עלייתה ארצה בשנת 1935. ייחודו של ארגון זה שפעל באופן עצמאי ולא כמחלקה בתוך אחת המפלגות היהודיות בפולין, והיה בכך חידוש רב. ביחד עם רחל שטיין ולאה פרוּשַנסקי ערכה רקובסקי את הירחון שפרסם הארגון, "פרויען-שטים" ('קול הנשים'), שקרא לקוראותיו לפעול בחברה ובפוליטיקה.[20]

משפחתה

מצד אביה הייתה פועה רקובסקי נכדתו של הרב הגאון עזריאל אריה לייב רקובסקי, אב"ד פלוצק, ואחייניתו של הסופר העברי אברהם אבא רקובסקי. משפחתה הייתה ענפה; לדבריה, "לא הייתה כמעט עיר ברוסיה ובפולין הרוסית שלא היו לנו קרובים בה".[21]

בתה של רקובסקי חמדה שיינה שרלוטה הייתה שחקנית, ובשנת 1907[22] נישאה לעו"ד אלכסנדר (הרץ) אולסוַונגר, פעיל ציוני בפולין.[23] נפטרה ב-1913, בגיל 28,[24] והותירה שני ילדים. אביו של בעלה (מחותנה של רקובסקי), הרב יצחק וולף (זאב) אולשוונגר, היה רב בבירת רוסיה, סנקט פטרבורג, מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ועד מותו ב-1896, מאנשי הציבור היהודים הבולטים בעיר, חבר ועד חברת מרבי השכלה, ותמך בהתיישבות היהודית בארץ ישראל עוד בתקופה שלפני פרעות הסופות בנגב.[25] בנם של שרלוטה ואלכסנדר (ונכדה של רקובסקי), שמואל אולסוונגר, עלה לארץ ישראל כחלוץ ונפטר בצעירותו, ב-1935.[26]

נכדה נוספת, בת בתה שרה, היא הסופרת והמתרגמת חמדה אלון,[27] אמו של המתמטיקאי נוגה אלון.[28]

אחיינה מארֶק רקובסקי (פול') (בן אחיה יעקב מאיר) היה מתרגם ומבקר ספרות יידי סובייטי-פולני.[29]

נכדו של דודה א"א רקובסקי (בן-דודניתה), וֶניאמין דימשיץ,[30] היה בכיר בממשל הסובייטי ובתכנון והפיתוח ההנדסי במדינה במשך עשרות שנים, והיהודי היחידי בצמרת הממשל הסובייטי מ-1962 ועד 1985. כיהן כסגן שר לענייני בנייה (בשנות ה-50), חבר הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות (1961–1986) וציר לסובייט העליון (משנת 1962). מתחילת שנות ה-70 היה פעיל בקמפיין האנטי-ציוני.[31] נכד נוסף של דודה א"א רקובסקי הוא מנחם חודורבסקי סבידור יושב ראש הכנסת העשירית.

פרסומיה

  • די ייִדישע פֿרוי :1. די ייִדישע פֿרוי און די ציוניסטישע באַוועגונג. 2. פֿאר וואָס דאַרפֿען מיר אַ ספּעציעלע פֿרויען-אָרגאַניזאַציע? בנות ציון. וואַרשע, 1928.
  • די מאָדערנע פֿרויען-באַוועגונג. ייִדישער פֿרויען-פֿאַרבאַנד אין פּוילן. וואַרשע, 1928.
  • ייִדישע געשיכטע : נאָך דובנאָווען און אַנדערע קוועלן. נײַער שטראָם. וואַרשע, 1930.

זיכרונותיה:

  • לא נכנעתי: ספר זכרונות; תרגם מכתב-יד: דוד קלעי, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ב 1951.[32]
  • זכרונות פֿון אַ ייִדישער רעוואָלוציאָנערין, בואנוס איירס: צענטראַל-פֿאַרבאַנד פֿון פּוילישע ייִדן אין אַרגענטינע ('דאָס פּוילישע יִידנטום'), תשי"ד 1954. (המקור, ביידיש)

בתרגומה

  • קרל קאוטסקי, ווער איז שולדיק אינעם וועלט-קריג?. נײַער שטראָם. וואַרשע, 1920.
  • לילי ברוין, מעמואַרן פֿון אַ סאָציאַליסטין. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1924.
  • ויקטור מרגריט, די בחור'טע. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1926.
  • ויקטור מרגריט, דײַן קערפּער געהערט דיר. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1928.
  • ויקטור מרגריט, דער נײַער דור. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1928.
  • ויקטור מרגריט, דער חבֿר. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1929.
  • אריך מריה רמרק, אויפֿן מערבֿ נישטאָ קיין נײַעס. צוקער. וואַרשע, 1929.
  • לדיסה דיסנר, די פֿרוי פֿון די באַריקאַדן. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1929.
  • בנימין בר לינדזי, די רעוואָלוציע פֿון דער מאָדערנער יוגנט. צוקער. וואַרשע, 1930.
  • רוברט קר, די ווילדבליענדיקע יוגנט. צוקער. וואַרשע, 1930.
  • לב דוידוביץ טרוצקי, מיין לעבן. ביבליאָן. וואַרשע, 1930
  • ויקטור מרגריט, דאָס געזאַנג פֿון פּאַסטוך. גאָלדפֿארב. וואַרשע, 1931.

נוסף על אלה פרסמה רקובסקי למעלה מעשרים מאמרים, הידועים לנו, בעיתונות היומית ביידיש בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רובם של מאמרים אלו עוסק בחובתן של הנשים להתארגן למען קידום ענייניהן ובדרכיה של תנועת הנשים. להלן דוגמאות מכותרות מאמריה:

  • די פֿליכט פֿון דער ייִדישער מאַמע (תפקידה של האם היהודייה),
  • צי דאַרפֿן די ייִדישע פֿרויען בלײַבן פּאַסיוו בײַ די איצטיקע קהילה-וואַלן? (האם צריכות הנשים להישאר פסיביות בּבחירות העכשוויות לקהילה?),
  • צי קען די פֿרוי צונויפֿבינדן געזעלשאַפֿטלעכע און פּאָליטישע אַרבעט מיט פֿאַמיליען-פֿליכטן? (האם יכולות הנשים לשלב ולקשור עבודה חברתית ופוליטית עם חובות המשפחה?).

ביבליוגרפיה

  • פועה רקובסקי, לא נכנעתי: ספר זכרונות; תרגם מכתב-יד: דוד קלעי, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ב 1951.
  • פּועה ראַקאָווסקי, זכרונות פֿון אַ ייִדישער רעוואָלוציאָנערין, בואנוס איירס: צענטראַל-פֿאַרבאַנד פֿון פּוילישע ייִדן אין אַרגענטינע ('דאָס פּוילישע יִידנטום'), תשי"ד 1954.
  • אסתר רוזנטל-שניידרמן, נפתולי דרכים: זכרונות, מאורעות, אישים, כרך א; מיידיש: מ. ז. ולפובסקי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל.
  • מרים סמט, "שכל מרדנותה אינה אלא פרוזדור של המעשה הבונה: חיי המהפכנית היהודייה פועה רקובסקי 1865–1955", עבודת מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010.
  • Puah R. Rakovsky, 'My Life as a Radical Jewish Woman: Memoirs of a Zionist Feminist in Poland; Trans. by Barbara Harshav with Paula Hyman, Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press, 2002.
  • Paula E. Hyman, "Discovering Puah Rakovsky", Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues 7 (Spring 2004), 97-115. (the article on JSTOR)

לקריאה נוספת

  • דוד קלעי, 'פועה רקובסקי לגבורות: יובלה של מורדת', בתוך: דוד קלעי: קובץ, ליום השנה הראשון למותו; המלב"ד: אברהם לוינסון, תל אביב: נ' טברסקי, תש"י, עמ' 88 ואילך. (המאמר פורסם במקור ב"דבר הפועלת" יא, 6–7 (1945), עמ' 105–108, בחתימת 'דקל'.) (גרסה נוספת נדפסה בתוך: רחל כצנלסון-שזר (עורכת), עם פעמי הדור: ילקוט מחצית היובל של דבר הפועלת, כרך ב, ירושלים: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל – מועצת הפועלות, תשכ"ד, עמ' 276 ואילך.)
  • אברהם ארסט, 'מאבקי פועה רקובסקי', בספרו: בתוך עמי, בתוך עירי: רשימות, זכרונות, מאמרים; הביא לבית הדפוס: שלמה אבן-שושן, ירושלים: הוועדה הציבורית להוצאת הספר, תש"ל, עמ' 464–466.
  • בילי מלמן, 'P.R. Rakovsky, My Life as a Radical Jewish Woman : Memories of a Zionist Feminist in Poland' [סקירה], ציון סט, א (2004), 113–117. (המאמר באתר JSTOR)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פועה רקובסקי

מפרי עטה:

הערות שוליים

  1. ^ פועה רקובסקי, דבר, מודעת אבל מטעם המשפחה, 15 במאי 1955.
  2. ^ "מי בווארשה היהודית בשנות העשרים לא הכיר את [...] פועה רקובסקי? שעה שפועה הייתה עוברת ברחוב היהודי, היו קטון וגדול נושאים את ברכת השלום לקראתה אף אם לא הכירוה אישית [...] ושמה הולך לפניה על פני פולין כולה" (אסתר רוזנטל-שניידרמן, 'פועה ראקובסקה', בספרה נפתולי דרכים: זכרונות, מאורעות, אישים, כרך א; מיידיש: מ. ז. ולפובסקי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ל, עמ' 221, וראו עוד בעמ' 222–223.
  3. ^ נפטרה ב-1931 בירושלים (די פערוואלטונג פון אידישען פרויען-פעראיין (י.פ.א.), מודעת אבל, היינט, 20 באפריל 1931).
  4. ^ עזריאל אריה ליב רקובסקי, שלמה משנתו, ורשה תרנ"ה 1895, באתר היברובוקס. על הרב ראקובסקי ראו בספרה של רקובסקי לא נכנעתי, וכן: 'הרב עזריאל אריה לייב רקובסקי – העסקן וה"מתנגד" הלוחם', בתוך: אליהו אייזנברג (עורך), פלוצק: תולדות קהילה עתיקת יומין בפולין, תל אביב: הוועד העולמי להוצאת ספר זיכרון לקהילת פלוצק – ארגון יוצאי פלוצק בישראל; המנורה, תשכ"ז, עמ' 104–106 (ספר יזכור לקהילת פלוצק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 112 ואילך).
  5. ^ על א"א רקובסקי ראו: יום טוב לוינסקי, 'פאר העיר: אברהם אבא ראקובסקי (אבצ'ה)', בתוך: יום טוב לוינסקי (עורך), ספר זאמברוב: זעמבראווע, תל אביב : האירגונים של יוצאי העיר בארצות הברית, ארגנטינה וישראל, תשכ"ד 1963, עמ' 497–505.
  6. ^ פולה היימן, פועה רקובסקי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
  7. ^ פולה היימן, פועה רקובסקי, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  8. ^ 'בית ספר לבנות של פועה ראקובסקי (1889–1890)', בתוך: יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר זיכרון לקהילת לומזה, תל אביב: ארגון עולי לומזה בישראל, תשי"ג 1952, עמ' 145 טור 1 (ספר יזכור לקהילת לומז'ה, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 165).
  9. ^ דוד קלעי, 'פועה רקובסקי לגבורות: יובלה של מורדת', בתוך: דוד קלעי: קובץ, ליום השנה הראשון למותו; המלב"ד: אברהם לוינסון, תל אביב: נ' טברסקי, תש"י, עמ' 90–91. וראו עוד: אלכסנדר מנור, יעקב לשצ'ינסקי: ההוגה והחוקר, ירושלים: הקונגרס היהודי העולמי – ההנהלה הישראלית, תשכ"ב, עמ' 39–40.
  10. ^ פועה רקובסקי, לא נכנעתי, עמ' 65.
  11. ^ 11.0 11.1 אסתר רוזנטל-שניידרמן, נפתולי דרכים, עמ' 222.
  12. ^ בן אביגדור, "רבי שפרה", ורשה: ספרי אגורה (דפוס האחים שולדבערג), תרנ"ג-1893; הסיפור בפרויקט בן-יהודה. ראו ביקורות: מ. י. ברדיצ'בסקי, משוק הספרים | רבי שפרה, המגיד, 20 באוגוסט 1893 (נדפס שוב בתוך: אבנר הולצמן ויצחק כפכפי (עורכים), כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן גריון), כרך ג: "במכללות המערב, 1891–1895", תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 127–129); נחום סוקולוב, 'ביקורת ספרים', האסיף ו (תרנ"ד), 219–224; מ"מ פייטלסון, 'האשה המשתחררת בספרותנו', הזמן (ירחון) א, ז (יולי 1905), 181–188 (כונס בתוך: הנ"ל, כתבים, ורשה – ברלין: אחיספר, תרע"ד, עמ' 102–114; שוב בתוך: הנ"ל, בחינות והערכות: מבחר כתבים; בחר והקדים מבוא: א"ב יפה; העורך: ישראל כהן, תל אביב: אגודת הסופרים בישראל ליד מסדה ('ספרי נפש על שם יהודה בורלא'), 1970, עמ' 30–38; ולאחרונה שוב בתוך מכאן (כתב עת לחקר הספרות העברית) א (תש"ס, מאי 2000), 144–149; ומחקר: יעל שנקר, 'התלושות מן הספרות: על מיקומן של נשים בספרות התלושים, בתוך: חנן חבר (עורך), רגע של הולדת: מחקרים בספרות עברית ובספרות יידיש לכבוד דן מירון, ירושלים: מוסד ביאליק, תשס"ז, עמ' 408–413.
  13. ^ מרים ברגר, למורה, דבר, 11 באוגוסט 1940.
  14. ^ כח חשוב, דואר היום, 30 באוגוסט 1920.
  15. ^ פועה רקובסקי, לא נכנעתי, עמ' 146.
  16. ^ בילי מלמן, 'P.R. Rakovsky, My Life as a Radical Jewish Woman : Memories of a Zionist Feminist in Poland' [סקירה], ציון סט, א (2004), 113.
  17. ^ פועה רקובסקה בדרכה האחרונה, דבר, 16 במאי 1955; חיפה: ארונה של פועה רקובסקי ז"ל לקבורה בירושלים, הצופה, 16 במאי 1955.
  18. ^ חדשות ירושלים והנגב | ירושלים: רחוב על שם פועה רקובסקי, מעריב, טור 1, 20 באוקטובר 1965; קריאת שמות לרחובות, עמ' 677, באתר עיריית ירושלים.
  19. ^ פּועה ראַקאָווסקי, זכרונות פֿון אַ ייִדישער רעוואָלוציאָנערין, בואנוס איירס תשי"ד 1954, עמ' 64, בארכיון האינטרנט.
  20. ^ פולה היימן, האשה היהודיה בסבך הקידמה: ארגוני נשים והאשה בעיתונות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך הנ"ל, האשה היהודיה בסבך הקידמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה; תרגמה מאנגלית: טל אילן, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ז 1997.
  21. ^ פּועה ראַקאָווסקי, זכרונות פֿון אַ ייִדישער רעוואָלוציאָנערין, בואנוס איירס תשי"ד 1954, עמ' 11, בארכיון האינטרנט. קרוב משפחה רחוק נוסף (חתנה של דודניתו של אביה) היה המחנך, עסקן הציבור והעיתונאי הירושלמי זלמן בן-טובים (שבתו הייתה המחנכת ד"ר פועה מנצ'ל, ונכדו – הארכאולוג פרופ' אהוד נצר).
  22. ^ ש. טשרנוביץ ורעיתו, וילנה, ברכה, הזמן, 31 ביולי 1907.
  23. ^ נפטר א. ה. אולשוונגר, הצופה, 19 בפברואר 1954.
  24. ^ שיינה שרלוטה, הצפירה, מודעת אבל, 2 באפריל 1913; מ. ש., פועה רקובסקי: (לדמותה של לוחמת דגולה), דבר, 17 במאי 1955.
  25. ^ "יצחק וולף אולשוונגר", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית); "סנקט פטרבורג", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית); ג. קרסל, יצחק וולף אולשוונגר, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית) (אנציקלופדיה יודאיקה); בערל כהן, יִידישע שטעט און שטעטלעך אין ליטע, בספרו: יִידישע שטעט, שטעטלעך און דאָרפֿישע יִישובים אין ליטע ביז 1918: היסטאָריש-ביאָגראַפֿישע סקיצעס, ניו יורק 1991, עמ' 188 טור 1, באתר היברובוקס, עמ' 417 טור 1; Shulamit Laskov, 'Documents of the second conference of community delegates in St. Petersburg [1882],' Michael (on the History of the Jews in the Diaspora) 6 (1980), 169).
  26. ^ געשטאָרבען שמואל אָלשוואנגער, היינט, 6 בפברואר 1935).
  27. ^ תמר אבידר, אהבתם האומללה של רוני ועלי, מעריב, טור 5, 12 ביולי 1962.
  28. ^ אורי דרומי, דרור אלון (פייקוביץ'), מראשוני רכבת ישראל, 1922-2009, באתר הארץ, 12 ביוני 2009
  29. ^ 'מארק ראקאווסקי', בתוך: יצחק עברי (עורך), ספר קהילת אוסטרולנקה, תל אביב: ארגון יוצאי אוסטרולנקה בישראל, תשכ"ג, עמ' 261 (ספר יזכור לקהילת אוסטרולנקה, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 269; ובתרגום לאנגלית באתר JewishGen); וראו גם שם, עמ' 272–274 (ספר יזכור לקהילת אוסטרולנקה, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 280 ואילך).
  30. ^ בנימין פינקוס, 'היהודים בשלטון הסובייטי בשנים 1939–1971', שבות (מחקרים בהיסטוריה ובתרבות של יהודי רוסיה ומזרח אירופה) 2 (תשל"ד), 33.
  31. ^ ליאוניד פרייסמן, וניאמין עמנואילוביץ דימשיץ, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  32. ^ רבקה גורפיין, "לא נכנעתי" לפועה רקובסקי, על המשמר, 4 באפריל 1952.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34247531פועה רקובסקי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פועה_רקובסקי&oldid=2120047"