כפרות הוא מנהגיהודי עתיק שנערך בערב יום הכיפורים (ובעת הצורך גם בעשרת ימי תשובה). על פי המסורת, מסובבים תרנגול מעל ראשו של כל יהודי ומבקשים שהתרנגול ילך למיתה, ותמורתו ילך האדם לחיים טובים ולשלום. לאחר מכן נמסר התרנגול לשחיטה, וניתן לרוב כצדקה לעניים, או נפדה בכסף הנמסר לעניים, ונקרא "פדיון כפרות". כיום יש כאלה המקיימים את המנהג בדג או בכסף במקום בתרנגול.
סביב המנהג התפתח פולמוס על רקע מניעים שונים. עם התומכים הבולטים למנהג נמנים, הרמ"א, הרא"ש והאר"י, ובין המתנגדים למנהג ניתן למנות את הרמב"ן, הרשב"א ורבי יוסף קארו. יש המקיימים את המנהג באמצעות כסף אשר נתרם ישירות לעניים ובכך מדגיש את מימד הצדקה במנהג. קיום המנהג בצורה זו נקרא פדיון כפרות.
נהוג לקיים את מנהג הכפרות השכם בבוקר בערב יום הכיפורים או קודם לכן בעשרת ימי תשובה. יש להחזיק את התרנגול (לזכר) או התרנגולת (לנקבה) או את כסף ה'כפרות' ביד ימין ולומר:
אומרים את כל התפילה שלוש פעמים. נהוג[1] לקחת שניים או שלושה תרנגולים לאשה בהריון עבורה ועבור העובר. נהגו לקחת תרנגול לבן, כי הצבע הלבן מסמל את החפים מפשע וכן את כפרת העוונות, כמו שנאמר בספר ישעיה: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו", עם זאת, אין חובה להדר דווקא אחר תרנגולים לבנים. מבין יהודי גרמניה יש שאינם נוהגים לסובב את הכפרות מעל ראשם אלא לצרור את המעות ולהניחן על שולחן, להניח את ידם על הצרור ולומר "זו כפרתי". את כסף ה'כפרות' נותנים לצדקה. אלו המשתמשים בתרנגול נוהגים לשחוט אותו ולתת אותו ישירות לעניים למאכל, או למכור אותו ולתרום את הכסף תמורתו לצדקה.
מקור המנהג
מקורות אפשריים
יש הרואים[2] בטקס השעיר לעזאזל שבוצע בבית המקדש ביום הכיפורים אב טיפוס למנהג הכפרות, בשל הדמיון הרב שביניהם, שבו עוונות האדם מושתים על חיה שנשלחת למיתה, כדי לכפר עליו. ההבדל העיקרי ביניהם שבעוד ששילוח השעיר היה לאומי ומיועד לחול על כל העם, הטקס בתרנגול הוא טקס פרטי שבו כל אדם אחראי לעצמו.
סביר להניח כי לאחר חורבן בית המקדש השני וביטול טקס הכפרה באמצעות השעיר, ראו כמה מחכמי ישראל לתקן את מנהג הכפרות כתחליף לטקס זה.
סדר הכפרות והמילים שנאמרים במהלכו דומים לסדר שהיה נהוג בעת קיום מצוות פדיון הבן בתקופת הגאונים:
ונוטל הכהן הכספים ומעבירם על ראש הבן ואומר: זה תחת זה, זה חילוף זה, זה מחולל על זה, יצא זה לכהן ונכנס הבן הזה לחיים, לתורה וליראת שמים.
— פירוש רבינו חננאל על התורה, הועתק בר' בחיי בפרשת שופטים
ובפירוש הגאונים מצאתי, שעושין חותלות מכפות תמרים (עציץ) וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו "פרפיסא" וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו (מסובבו) סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר.
וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יוהכ"פ תרנגולים, ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? והשיב רב שושנא גאון: הא ודאי קושיא היא ויש לומר בה שני טעמים. אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה, ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, עיקר ממבעלי קרניים דומות של יצחק אבינו, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר...
ממקור זה המזכיר את "חכמינו הראשונים" ניתן להסיק שמנהג הכפרות היה נפוץ לכל הפחות כבר במאה ה-6 בבבל בתקופת רבנן סבוראי. מסקנה זו מקרבת את שורשי המנהג לתקופת התלמוד. ואכן, בתלמוד ישנם רמזים למנהג שהיו שוחטים עופות ובהמות בערב יום הכיפורים, וחלקים שונים היו זורקים לעופות השונים כדי שיאכלום, אולם לא מוזכר עניין הכפרה או סיבוב ראש התרנגול מעל לראש המתכפר[6].
נראה שאצל העשירים היה מקובל לבצעו אף עם בהמה (כנראה שלא סובבו אותה מעל הראש אלא סמכו עליה את ידיהם כמו בקורבן), למרות שרב ששנא מצדיק בדבריו את השימוש בתרנגול. באשכנז נהגו לשחוט אף אווזים.[7] עם זאת, בספרות ההלכה המאוחרת יותר נאסר להשתמש בבעלי חיים שכשרים לקרבן. המנהג שהתחיל כנראה בבבל עבר משם לספרד לצרפת ולאשכנז, ומשם לכל תפוצות ישראל. לתימן לא הגיע מנהג זה.[8]
הפולמוס על המנהג
מתנגדים
קופות כפרות על בימת בית הכנסת יד משה בחשמונאים בערב יום כיפורבהדפסה הראשונה (שנת ה'של"ח) של שולחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". הרמ"א חלק על דעת השו"ע אך לא שינה את הכותרת המקורית. בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".
היו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על נער היולד וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורים, וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה.
— תשובות הרשב"א, א, שצה.
התנגדות נוספת למנהג הייתה מצד דמיונו להקרבת קרבן, מה שאסור מחוץ לבית המקדש. על פי טעם זה היו שרצו גם לאסור את התרנגול לאכילה כי החשיבו אותו כ"קדשים בחוץ" (קורבנות שנשחטו מחוץ לבית המקדש). אולם הרשב"א בספרד, על אף שיצא נגד המנהג בחריפות וביטל את המנהג בעירו, דחה טעם זה כיוון שהתרנגול ממילא אינו ראוי לקרבן.
הרמב"ם לא הזכיר את המנהג, ומשום כך התימנים אינם נוהגים מנהג כפרות כלל. רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, המשיך את הקו של רבני ספרד וטען כי יש לבטל את המנהג, למרות שבדרך כלל צידד במנהגים והלכות שהגיעו מהקבלה. על כך כתב (אורח חיים, סימן תר"ה) "וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן, ולא עלתה בידן, כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר." בהדפסות הראשונות של שולחן ערוך, אורח חיים, הייתה הכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".[9] אחרים התנגדו למנהג בעיקר בשל החשש שמא החיפזון בשחיטת התרנגולים בערב יום הכיפורים יגרום לפגם בכשרות שלהם.[10]
על צורת קיום המנהג כיום נמתחת ביקורת גם מצד אגודות צער בעלי חיים שמוחות נגדו בעקבות הצער הנגרם לתרנגולים, וישנם רבנים שהצטרפו לקריאה להחליף את התרנגולים בכסף, בעיקר מקרב רבני עדות המזרח, שפוסקים לפי הבית יוסף שסבור כי מדובר במנהג של שטות. בין היתר אמר הרב חיים דוד הלוי, מחבר קיצור שולחן ערוך מקור חיים:
"ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים"
— שו"ת עשה לך רב ג עמוד סז
גם הרב המקובל יצחק כדורי אמר בשנת תשס"ב כי יש להעדיף תרומה לעניים עקב צער בעלי חיים, שהוא איסור מן התורה, ובעיית הכשרות[דרוש מקור]. הרב שלמה אבינר כתב כי לנוכח בעיות כשרות וצער בעלי חיים, ולאור דברי כל הרבנים שלעיל, יש להמליץ ולהעדיף לעשות כפרות על ידי כסף.[11] הרב שלמה זלמן אוירבך נהג בתחילה לעשות כפרות בתרנגול, בהמשך עבר להשתמש בדגים ובשנותיו האחרונות היה מסובב עם מעות שמסר לאחר מכן כצדקה לעניים, אם כי לא ידוע מה הנימוק לשינוי זה, והאם נבע מהחשש לצער בעלי חיים.[12].
המעבר לשימוש בכסף הוביל מוסדות רבים לפזר קופות צדקה בימים הנוראים בבתי הכנסת הקוראים לתרום להם בעין יפה תחת הכותרת "פדיון כפרות".
תומכים
לעומתם, רבי משה איסרליש (הרמ"א), בהסתמך על מסורת אשכנז מבית מדרשם של בעל הטורים ואביו הרא"ש, הגן על מנהג זה באופן חריף ביותר וכותב "ואין לשנות". גם האר"י היה נזהר לקיים מנהג זה ואף הוסיף עליו פרטי הלכות. כמו כן האדמו"ר הזקן, מייסדה של חסידות חב"ד, מציין בספרו שולחן ערוך הרב כי במקומו נוהגים לערוך כפרות.[13] כיום רבים מהאשכנזים וגם מהספרדים מקיימים את מנהג זה.
בישראל
במהלך שנות ה-50 עברה ישראל משחיטה מקומית לשחיטה בבתי מטבחיים גדולים. באמצע שנות ה-60 נקבע איסור בחוק לבצע שחיטה בלא פיקוח וטרינרי, למעט במקרים של שחיטה של כמות קטנה לצריכה עצמית, אולם האיסור לא נאכף על שחיטת תרנגולות לכפרות.
בספטמבר 2007 הורשע לראשונה אדם על שחיטת תרנגולות לכפרות.[14] באותה תקופה החלו רשויות שונות להפסיק לבצע שחיטת כפרות בהיעדר פיקוח וטרינרי. למשל, בפתח תקווה, בוטלה השחיטה לכפרות. במקום אחד בוצע מנהג הכפרות על תרנגולות, אך התרנגולות הועברו בחיים לשחיטה בבית מטבחיים.[15] בשנת 2014 משרד החקלאות הוציא הנחיות לגבי ביצוע מנהג הכפרות הקובעות שהשחיטה תתבצע רק בבית מטבחיים.[16] בלחץ של גורמים דתיים הוצאו בשנה לאחר מכן תקנות מקלות במעט המתירות באישור ראש רשות מקומית הקמת בית מטבחיים נייד לצורך כפרות. תקנות אלו עוררו דיון בכנסת ונציגי הציבור החרדי הבהירו שתקנות שיאפשרו קיום כפרות הן הכרח לצורך שמירת הקואליציה.[17]
^כתובות, ה, א: "אלא מעתה, יום הכיפורים שחל להיות שני בשבת, ידחה, גזירה שמא ישחוט בו עוף". ובתשובה לאחד הגאונים, ככל הנראה רב עמרם גאון, באמצע המאה ה-9 נכתב במפורש: "יום הכפורים שחל להיות בשבת ידחה, שכיוון שרגילין ישראל לשחוט תרנגולין כל אחד ואחד לכפרתו, ליחוש שמא ימהרו וישחטו בין השמשות של שבת". מקור נוסף בתלמוד הוא במסכת חולין, צד, ב, וכן בדף קי, א
^הרב אברהם דנציג חיי אדם כלל קמ"ד סעיף ד. "ואי לדידי צייתי ואינם רוצים לבטל מנהג זה, טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות, כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ שאם אי אפשר להם להשיג תרנגול, אזי מסבבין במעות, שבאמת כן מצינו במנהג קדמונים שהיו מסבבים בזרעים (כמש"כ המ"א בשם רש"י בשבת פ"א), ותחשב להם לצדקה, ושלא יהיו נכשלים באיסור נבלה חס וחלילה
_-_Kaparot.jpg)
_-_The_%22Kaparot%22_Ritual_(2).jpg)
ערך מורחב – צער בעלי חיים (יהדות)
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כפרות
פדיון כפרות בבית שמש – תש"פ, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:09)
