צער בעלי חיים (יהדות)

צער בעלי חיים הוא איסור מדאורייתא (ויש אומרים מדרבנן) על התעללות בבעל חיים או פגיעה בו שלא לצורך, ואף ציווי על מניעת צער מבעל חיים. התלמוד הבבלי דן בגדרי איסור זה במקומות רבים. ישנם מקומות מסוימים שהתירו לצער בהם בעלי חיים.

בשפת היום יום משמש הביטוי לתיאור סבל מיותר, ובר מניעה, של בעל חיים.

מקור האיסור ומהותו

מקור האיסור מובא בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא (דף ל"א ע"א) מחובת פריקת מטען חמור מספר שמות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות, כ"ג, ה'). נחלקו התנאים, אם האיסור הינו מדאורייתא או רק מדרבנן.

וכתבו רוב הפוסקים שהאיסור הוא איסור דאורייתא, ורק המרדכי סובר שמדובר באיסור דרבנן, אמנם הרמח"ל השאיר דבר זה תלוי.

ראיה נוספת יש שהביאו לאיסור צער בעלי חיים, משאלת המלאך לבלעם "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ" (במדבר, כ"ב, ל"ב) שמשם רואים שאין רצון ה' בהכאת האתון.

בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא (דף פ"ה ע"א) מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל יסורים משמיים. ייסורים אלו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.

הכלל העיקרי בהלכות צער בעלי חיים הוא שכאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לבעלי החיים, צורכי האדם קודמים. ואילו ציעור החיה לחינם, ללא תועלת, הוא אשר נאסר. האיסור הוא מידתי, הווי אומר, שככל שצורך האדם הוא פחוּת, והסבל הנגרם לחיה רב יותר, יהיה יותר קשה להתיר את מעשה הציעור. בנוסף, גם כאשר הותר לצער חיה בשביל צורכי האדם, יש לעשות זאת בציעור המינימלי, ובניסיון להפחית לחיה את סבלה.

הרב שלמה גאנצפריד מסכם את כלל הדבר: ”אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְצַעֵר כָּל בַּעַל חֵי. וְאַדְּרַבָּא, חַיָּב לְהַצִּיל כָּל בַּעַל-חַי מִצַּעַר, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁל נָכְרִי. אַךְ אִם הֵם מְצַעֲרִין לְאָדָם, אוֹ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָהֶם לִרְפוּאָה אוֹ לִשְׁאָר דָּבָר, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְהָרְגָן, וְאֵין חוֹשְׂשִׁין לְצַעֱרָן, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִתִּירָה שְׁחִיטָה...” (ספר קצור שו"ע סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס, סעיף א).

ציד ביהדות

הרב יחזקאל לנדא כתב שאין בציד איסור 'צער בעלי חיים', אולם התנגד לצייד כספורט מטעמים שונים.

ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה...ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י ...שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח...ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב...

מצוות המונעות צער בעלי חיים

• איבר מן החי: איסור לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. באיסור זה הוזהרו אף הגויים, כאחת משבע מצוות בני נח.
• פריקה: מצווה לעזור בפירוק המשא מעל הבהמה שיגעה ממשאה בדרך. הרמב"ם אף פוסק שיש לפרוק בהמה אפילו בשבת ממשאה, ובמקרים מסוימים אפילו אם המשא הוא מוקצה, משום צער בעלי חיים.
• שילוח הקן: איסור לקחת את ביצי הציפור או אפרוחיה, לפני שמבריחים את האם, וכמו כן איסור לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים.
• שחיטה: אף שהריגת חיה לצורך מאכל מסבה צער רב לבהמה, הותרה הריגת חיות לצורך אכילה מסיבות שונות. עם זאת, גם כאשר התירה התורה את ההריגה, במצוות השחיטה מבוטאת מידת הרחמים והפחתת צער ההמתה. השחיטה מותרת מן הצוואר בלבד, ובכך השחיטה היא מיתה קלה, שכן העורק המספק את מירב הדם למח עובר דרך מקום השחיטה, ומיד לאחר השחיטה אין המח קולט את תחושת הכאב מחמת חוסר בדם וחמצן. כמו כן, גם על סכין השחיטה להיות חד וחלק עד מאוד, ועל החיתוך להיעשות תוך תנועה מהירה.
• אותו ואת בנו: - איסור על שחיטת בהמה ובנה ביום אחד.
• לא תחסום שור בדישו: איסור למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה.
• לא תחרוש בשור ובחמור יחדו: ישנם פרשנים הסוברים כי האיסור של "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים, כ"ב, י') נובע גם הוא מטעם צער בעל חיים. האבן עזרא כתב כי "שכוח החמור אינו ככוח השור" ולכן החמור מתעייף ויש לו צער פיסי ממשי בעת חרישה עם שור. פרשנים אחרים נימק את הצער מכיוון אחר: מכיוון שהשור מעלה גרה והחמור שאינו מעלה גרה, יהיה סבור החמור שהשור אוכל ויצטער או משום שקיימת דאגה וצער לבעלי חיים לשכון עם בעלי חיים שאינם ממינם, וקל וחומר לעשות עמם מלאכה.
• שבת (איסור מחמר): חובה על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים הנמצאים ברשותו ליהנות ממנוחת השבת.

הלכות שבת וצער בעלי חיים

• עלה באילן בשבת במזיד - אסור לרדת ממנו (שהרי משתמש בו דרך ירידתו), אבל אם עלה על בהמה - אפילו במזיד - ירד משום צער בעלי חיים.
• ביטול כלי מהיכנו- בהמה שנפלה לבור בשבת ואי אפשר להשאירה שם עד מוצאי שבת, מותר לתת תחתיה כרים וכסתות ואם עלתה עלתה, ואף שאסור לבטל כלי מהיכנו (להפוך חפץ בשבת למוקצה), משום צער בעלי חיים לא גזרו.
• חליבה בשבת- אף שחליבה אסורה בשבת, התירו הפוסקים בתנאים מסוימים לומר לגוי לחלוב את הבהמה, כיוון שאי-חליבתה של הבהמה הוא צער גדול לבהמה.

צער בעלי חיים בבעלי חיים קטנים

לדעת היעב"ץ האיסור מן התורה על צער בעלי חיים, נאמר רק על חיות ובהמות גדולות, אך לא על בבעל חי קטן כגון זבוב, דבורה, לטאה, ובכדומה, אותם מותר להרוג. היעב"ץ מנמק זאת בכמה טעמים:

• כיוון שעל ידיהם יכול לבוא לאיסור שיכנסו לו לאוכל בלי תשומת ליבו ויבוא לאוכלם.
• כיוון שכל מה שהתורה אמרה שאסור לצערם הם רק בבעלי חיים שהם בני מלאכה, אבל אם אינם בני מלאכה מותר להורגם
• כיוון שהם מזיקים ומטרידים ומצערים את האדם.
• כיוון שחיות אילו נבראו לטובת האדם, אימתי שהאדם לא נזקק להם מותר לו להורגם.

אף שאין חיוב מן התורה לא לצער בעלי חיים קטנים, האריז''ל הורה לתלמידיו לא להרוג שום חיה, אפילו כינה הנמצאת בראשם. כמו כן מצינו בהרבה ספרים, שאפילו שמותר להרוג אותם, ע''פ דרך החסידות לא נהגו להורגם כלל. והיעב''ץ הביא, שבחלק מחיות אילו יש גלגולי נשמות של אנשים שחטאו בעוון הגזל והם מכפרים על כך בעולם הזה, ואל לנו להיות אילו שהורגים אותם. והרואה חיה שנטפלת אליו ברחוב והולכת אחריו, אל לו להציק לה על מנת שתעזוב אותו, אלא יאמר ג' פעמים "מחול לך, מחול לך, מחול לך", שאל לנו לדעת באילו חית יש גלגולי נשמות, וחלילה לנו מלהתעסק עם זה.

אעפ''כ, מהתורה, מההלכה, ומשורת הדין, אין כל איסור הרוג בעל חי קטן המטרידו, אפילו לכתחילה.

הלכות נוספות

• האכלת בעלי החיים - בגמרא במסכת גיטין נאמר שאסור לאדם לטעום כלום ממאכליו עד שיתן אוכל לבהמתו.

הרב שלמה גאנצפריד מציין מקרים נוספים בהם יש להיזהר במצוות צער בעלי חיים, כמו איסור קשירת רגליהם של בהמות ועופות, איסור הדגרת עוף על ביצים שאינם ממינו, וסיוע לסוסים במקום שקשה עליהם ההליכה כמו במעלה ההר.

באדם

נחלקו האחרונים האם יש איסור "צער בעלי חיים" בצערו של אדם. דעת שו"ת חוות יאיר שאדם יכול להתגבר על צערו על ידי מחשבתו, ולכן אין בצערו שיקול הלכתי של צער שידחה דינים אחרים. (למשל כהן שנמצא בחורף חוץ לבית שיש בו מת, לא יוכל להיכנס אף שיש לו צער, ולא נגיד ש"עשה דוחה לא תעשה"). אולם בברכי יוסף הביא מדברי הרשב"א שיש גם באדם את מצות פריקה, ולמד מדבריו שיש משמעות הלכתית לצער האדם כמו לצערה של הבהמה. בשו"ת הרדב"ז באמת חולק על דברים אלו וכתב שאין את מצות "פריקה" באדם שכרע ממשאו.

ראו גם

• אכילת בשר ביהדות
• חזון הצמחונות והשלום
• כפרות

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏הלכות צער בעלי חיים, באתר פניני הלכה
• צער בעלי חיים לאור ההלכה, הרב אברהם שטינברג באתר "דעת"
• צער בעלי חיים, אנציקלופדית דעת
• נ. צ. פרידמן, ניסויים מדעיים בבעלי חיים לאור ההלכה, באתר "דעת"
• צער בעלי חיים באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה
• ד"ר מיכאל ויגודה, פיטום אווזים - עמדת המשפט העברי, באתר דעת.
• יעל שמש, צער בעלי חיים: רצוי מול מצוי, באתר אוניברסיטת בר-אילן
• יש אמונה: חרדים מתנדבים למען בעלי חיים, אתר וואלה!
• יסוד חינוכי בצער בעליי החיים במורה נבוכים אתר מורה נבוכים של אוניברסיטת תל אביב.
• יחס היהדות לבעלי חיים אתר בית חב"ד
• צער בעלי חיים באתר עולמות
• צער בעלי חיים באתר ערכים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24155348צער בעלי חיים (יהדות)