ניקולא סרקוזי

ניקולא סרקוזי
Nicolas Sarkozy

לידה	28 בינואר 1955 (גיל: 69) פריז, צרפת
מדינה
מפלגה	הרפובליקנים
בת זוג	ססיליה סרקוזי (1996-2007) קרלה ברוני (2008-הווה)
נשיא הרפובליקה הצרפתית ה־23 16 במאי 2007 – 15 במאי 2012 (5 שנים) → ז'אק שיראק פרנסואה הולנד ←

ניקולא סַרקוֹזי (שם מלא בצרפתית: Nicolas Paul Stéphane Sárközy de Nagy-Bócsa;‏ נולד ב-28 בינואר 1955 בפריז) הוא פוליטיקאי צרפתי, שר ברפובליקה הצרפתית, ונשיאה השישי של הרפובליקה הצרפתית החמישית, וה-23 במספרו בכלל, ממאי 2007 ועד מאי 2012. כמו כן, מתוקף תפקידו כנשיא צרפת, שימש כנסיך-שותף של אנדורה.

החל מנובמבר 2004 ועד מאי 2007 שירת סרקוזי כנשיא "האיחוד למען תנועה עממית" (UMP) – שנכון לשנת 2015 היא מפלגת המיעוט בצרפת. המפלגה, אשר שמרנית וממוצבת במשבצת מרכז-ימין במפה הפוליטית, נוסדה על ידי נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק. בעבר היה חבר האספה הלאומית – בית הנבחרים של צרפת, תפקיד שממנו התפטר עם מינויו כשר הפנים. סרקוזי גם כיהן בתפקידי שר נוספים, כולל שר האוצר.

במהלך תקופת נשיאותו של ז'אק שיראק היה מקובל לראות את סרקוזי כ"מספר שלוש" בהיררכיית הכוח בצרפת, לאחר שיראק עצמו וראש הממשלה דומיניק דה וילפן. סרקוזי נבחר בינואר 2007 על ידי מפלגתו כמועמדה להתמודדות על נשיאות צרפת, בניגוד לדעתו של שיראק, שראה בבן טיפוחיו דה וילפן את יורשו המיועד. בתום שני סיבובי בחירות שנערכו באפריל-מאי 2007 נבחר סרקוזי לנשיא צרפת, כשהוא מביס את המועמדת הסוציאליסטית סגולן רויאל לאחר מרוץ צמוד.

בבחירות לנשיאות צרפת 2012 הפסיד למועמד הסוציאליסטי פרנסואה הולנד בסיבוב שני ברוב של 52%-48%. בנובמבר 2014 שב סרקוזי לכהן כנשיא "האיחוד למען תנועה עממית" (UMP), וממנה ייסד מפלגה חדשה – "הרפובליקנים", לצורך התמודדות בבחירות ב-2017, אך הפסיד בפריימריז לראש הממשלה תחתיו, פרנסואה פיון.

לאורך הקריירה שלו נודע סרקוזי כפוליטיקאי רב-תחומי השׂשׂ להביע דעה נחרצת בכל נושא שעל הפרק, ועוד לפני ריצתו הרשמית לנשיאות היה מרואיין מבוקש באמצעי התקשורת. הוא נחשב נִצי בדעותיו, ונאומיו וראיונותיו מתאפיינים בסגנון התבטאות ישיר, נחרץ ושנון – או, על פי הגדרת יריביו, בוטה ומזלזל. בעוד תומכיו רואים בו מנהיג כריזמטי ורב תושייה, מאשימים אותו יריביו בפופוליזם ובשאפתנות דורסנית. ערכי "חוק וסדר" שקידם במדיניותו כשר פנים נתפשו בידי מבקריו כדיכוי, וגישתו הכלכלית, המעדיפה כלכלת שוק בנוסח אמריקני, הקנתה לו מבקרים רבים מהשמאל הצרפתי.

במרץ 2021 הורשע בניסיון לשחד שופט, הוא נידון לשנת מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. כעבור חצי שנה הורשע במימון בלתי חוקי של קמפיין הבחירות שלו לנשיאות בשנת 2012, ונידון לשנת מאסר.

ביוגרפיה

רקע משפחתי

אביו של סרקוזי, פאל נוג'-בוצ'אי שארקזי (Pál Nagy-Bócsay Sárközy), היה בן למשפחת אצולה הונגרית שנמלט מהונגריה עם כניסת הצבא האדום ב-1944. הוא הצטרף ללגיון הזרים הצרפתי, שינה את שמו לפול סרקוזי ולאחר מספר שנות שירות התאזרח בצרפת. ב-1949 נישא לאנדרה מלאך, סטודנטית למשפטים ולימים עורכת דין בולטת.

סבו של סרקוזי, אביה של אימו, אנדרה, היה יהודי-ספרדי מומר. הסב, ד"ר בנדיקט מלאך, היה רופא פריזאי אמיד שנולד למשפחה בת שבעה ילדים בסלוניקי שביוון. השם שניתן לו בלידתו היה בניקו. מוצאה של משפחת מלאך היה, ככל הנראה, בפרובאנס שבצרפת, משם גורשה בשלהי ימי הביניים והשתקעה בסלוניקי. בגיל 14, היגר בניקו מלאך יחד עם אימו לצרפת, למד רפואה, התגייס לצבא הצרפתי והשתתף במלחמת העולם הראשונה בתור רופא. כדי להינשא עם אחת האחיות ששירתו איתו המיר את דתו לנצרות קתולית ושינה את שמו לבנדיקט.

פול ואנדרה סרקוזי הביאו לעולם שלושה בנים, ניקולא, הבן האמצעי, נולד ב-1955. שני אחיו הם גִיוֹם (יליד 1951, כיום איש עסקים), ופרנסואה (יליד 1957, כיום חוקר בתחום הביולוגיה). האח גיום סרקוזי מכהן גם במספר תפקידי ציבור, ביניהם ראש לשכת יזמי הטקסטיל וסגן נשיא איגוד המעסיקים.

ב-1959, כאשר היה ניקולא סרקוזי בן 4, נטש האב פול סרקוזי את אשתו ושלושת ילדיו. הוא נישא פעמיים נוספות והביא לעולם עוד שני ילדים. האם הננטשת, אנדרה מלאך-סרקוזי, השלימה את לימודי המשפטים שלה והייתה לעורכת דין מצליחה. בשנות ה-70 עסקה במספר תיקים בולטים, בהם פרשיית שחיתות פוליטית שריתקה תשומת לב ציבורית.

במשך שנות ילדותו של ניקולא סרקוזי נמנע האב פול סרקוזי מלסייע כלכלית למשפחתו, והמשפחה נתמכה בידי הסב בנדיקט מלאך. המשפחה חייתה בביתו המרווח של ד"ר מלאך ברובע ה-17 האלגנטי של פריז, ולאחר מותו עברה לפרוור האמיד הסמוך ניי-סיר-סן (Neuilly-sur-Seine). מלאך לא ניסה כלל להנחיל לנכדיו את מורשתו היהודית, ופעל להיטמעותם המהירה והמלאה בחברה הצרפתית. עד יום מותו של הסב, ב-1972, לא ידע סרקוזי הצעיר על מוצאו היהודי. עמדותיו הפוליטיות של סרקוזי הושפעו רבות מסבו, גוליסט מושבע, ופחות מאביו, שאותו ראה לעיתים רחוקות. כמו הסב היהודי המומר, גם לאב ההונגרי לא היה כל עניין להנחיל לבניו את מורשתו האתנית והתרבותית. על פי סרקוזי, אביו ראה את הונגריה כמדינה משנית בחשיבותה, ששפתה ותרבותה חסרות תועלת בעולם המודרני. ניקולא סרקוזי, כיתר אֶחָיו, הוטבל לנצרות, חונך על ברכי תרבות צרפת והוא מגדיר עצמו קתולי. על כן, על אף שורשיה האתניים המגוונים, ניתן לראות את משפחת סרקוזי בתור משפחה צרפתית-קתולית בורגנית.

בצעירותו

על פי עדותו של סרקוזי, החיים בצל נטישת אביו תרמו רבות לעיצוב אישיותו כיום. כילד וכנער חש תכופות רגשי נחיתות אל מול חבריו לכיתה, בני האריסטוקרטיה הפריזאית ואצולת הממון של צרפת. סרקוזי לא חש צרפתי לחלוטין באותה עת, והוא מספר שאביו אמר לו פעם שנושא שם כסרקוזי, המעיד על מוצא זר, לא יוכל להיות לעולם נשיא צרפת – דברים כאלה יכולים להתרחש רק בארצות הברית. סרקוזי היה נער נמוך קומה וחסר ביטחון עצמי, חדור רגשי מרירות כלפי אביו שנטשו. ”מה שעשה אותי למה שאני הוא סך כל ההשפלות שספגתי בילדותי”, אמר מאוחר יותר. תומכים ויריבים מסכימים ששאפתנותו הגלויה והלהט הבלתי נלאה שלו מוּנעים על ידי תשוקתו לפיצוי על תחושת הנחיתות בנערותו.

סרקוזי נרשם ל"קוּר סן-לואי דה מוֹנסוֹ" (Cours Saint-Louis de Monceau), בית ספר קתולי גבוה. על פי הידוע נחשב שם תלמיד ממוצע. מאוחר יותר סיים לימודי משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת פריז, וגם למד במכון ללימודים פוליטיים של פריז אך לא סיים בו את לימודיו. במקביל ללימודיו עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה הצרפתית. אחרי שעבר את בחינות לשכת עורכי הדין החל לעבוד כעורך דין ולהתמחות במשפט עסקי, אך את המשך הקריירה שלו עשה בזירה הפוליטית - תחילה זו המקומית בעיר מגוריו, ובהמשך בפוליטיקה הלאומית שבה הגיע לצמרת השלטון בצרפת.

קריירה מוקדמת

סרקוזי וקונדוליזה רייס

סרקוזי נכנס לחיים הפוליטיים כבר בגיל 19 (בשנת 1974), כפעיל צעיר במפלגה הגוליסטית. בגיל 22 נבחר כנציג במועצת העיר של ניי-סיר-סן, פרבר אמיד בפאתיה המערביים של פריז. ב-1983 נבחר כראש העיר של ניי-סיר-סן, תפקיד שבו החזיק עד 2002. ב-1988 נבחר כנציג חבל איל-דה-פראנס (אזור פריז רבתי) באספה הלאומית. ב-1993 פרץ שמו לחדשות הלאומיות, כאשר בתפקידו כראש עיר טיפל בנחישות בניטרול "איש התופת" – אדם שהשתלט על גן ילדים בעירו והחזיק בילדי הגן כבני ערובה, ובהמשך נהרג בידי כוח יחידת ההשתלטות RAID שפרץ לגן.

מ-1993 עד 1995 כיהן סרקוזי כשר לענייני תקציב ודובר הקבינט בממשלתו של אדואר באלאדור. לאורך שנות הקריירה המוקדמות שלו נחשב סרקוזי לבן-טיפוחיו של ז'אק שיראק, אך בבחירות 1995 הוא תמך באדואר באלאדור, שהתמודד מול שיראק על נשיאות צרפת. בעקבות ניצחונו של שיראק באותן בחירות איבד סרקוזי את תפקידו כשר התקציב ומצא עצמו מחוץ למעגלי הכוח.

עם זאת, לאחר היבחרו של שיראק לקדנציית נשיאות שנייה ב-2002, מינה את סרקוזי לשר הפנים בקבינט בראשות ראש הממשלה ז'אן-פייר ראפארן, וזאת חרף חוסר האמון ששרר בעליל בין שיראק לסרקוזי. במאי 2004 העביר שיראק את סרקוזי לתפקיד שר האוצר, במסגרת רה-ארגון של ממשלתו. המתח בין שיראק לסרקוזי המשיך להתגבר בהדרגה בתוך מפלגת השלטון UMP, והחריף ככל שהתבררו כוונותיו של סרקוזי להעמיד עצמו בראשות המפלגה במקום אלן ז'ופה שהתפטר. סרקוזי לא היסס גם לחשוף את שאיפתו לתפקיד נשיא הרפובליקה, לקראת הבחירות הצפויות באפריל 2007, תוך קריאת תיגר על מנהיגותו של שיראק, שראה בדומיניק דה וילפן את יורשו המיועד.

בבחירות פנימיות בנובמבר 2004 נבחר סרקוזי להנהגת המפלגה, ברוב מוחץ של 85%. מתוקף הסכם קודם עם שיראק, התפטר סרקוזי מתפקידו כשר האוצר. עלייתו של סרקוזי יצרה שסע במפלגה בין מחנה תומכיו, ה"סרקוזיסטים", לבין מחנה נאמני שיראק.

בפברואר 2005 עוטר סרקוזי בידי שיראק באות לגיון הכבוד בדרגת אביר. ב-13 במרץ 2005 נבחר מחדש לאספה הלאומית, לאחר שב-2002 נאלץ לוותר על כיסאו באספה עם מינויו לשר בממשלה, על פי המתחייב מחוקת צרפת. ביוני 2005 מונה סרקוזי שנית לשר הפנים, וזאת מבלי שיוותר על תפקידו כנשיא מפלגת ה-UMP, ואחז בו-זמנית בשני התפקידים.

ב-14 בינואר 2007 בחרה המפלגה רשמית את סרקוזי כמועמדה במרוץ לנשיאות הרפובליקה. ב-21 במרץ הודיע שיראק על התייצבותו מאחורי מועמד המפלגה הנבחר ותמיכתו בו במרוץ לנשיאות. ב-26 במרץ התפטר סרקוזי מתפקידו כשר הפנים כדי למקד את מאמציו במערכת הבחירות לנשיאות. בסיבוב הראשון של הבחירות, שהתקיים ב-22 באפריל 2007, זכה סרקוזי לרוב (שאינו מוחלט) על פני 11 המועמדים האחרים, ולכן, על פי שיטת שני הסיבובים הנהוגה בצרפת, התמודד בסיבוב השני מול המועמדת שהגיעה למקום השני, סגולן רויאל מהמפלגה הסוציאליסטית. בסיבוב הבחירות השני, שהתקיים ב-6 במאי 2007, זכה סרקוזי לרוב של 53% ונבחר כנשיא הרפובליקה.

שר הפנים - קדנציה ראשונה

ב-2004, לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו כשר הפנים, היה סרקוזי הפוליטיקאי השמרני הפופולרי ביותר בצרפת, כפי שהראו סקרי דעת קהל. עם זאת, פעולותיו כשר הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת. בעת כניסתו לתפקיד שר הפנים מצאה עצמה צרפת מתמודדת עם תסיסה פנימית חריפה על רקע חברתי ודתי. תסיסה זו איימה לפגוע בסדר הציבורי, וכללה בין היתר תופעות של אלימות אנטישמית בקרב צעירים מוסלמים. כשר המופקד על אכיפת החוק, נקט סרקוזי במדיניות של יד חזקה בנושאי חוק וסדר, שכללה אכיפה מוגברת, נוכחות מסיבית של כוחות משטרה ברחובות הערים, ופרסום חודשי של נתוני הפשיעה והאכיפה. צעדים אלה הקנו לו פופולריות בקרב הציבור הצרפתי, אך במקביל ספג ביקורת על יוזמותיו בחקיקה שכללו, כך נטען, הגבלות על זכויות האדם, הפוגעות בעיקר בחלשים שבחברה – מהגרים, מובטלים, תושבי שכונות עוני, חסרי דיור, מופקרות ואחרים. ביקורת אחרת שנשמעה היא כי פעולותיו של סרקוזי אינן אלא מראית עין, וכל השפעתן היא העתקת העבריינות מן הרבעים המבוססים אל שכונות העוני בפריפריה.

סרקוזי שאף להפחית את המתיחות בין אוכלוסיית צרפת הכללית לבין הקהילה המוסלמית הגדולה בה. בהיעדר מוסד דתי של מנהיגות אסלאמית מרכזית שאיתה ניתן יהיה להידבר, פעל לייסוד ארגון כזה שיוכל לייצג את הקהילה האיסלאמית. במאי 2003 הוקמה, בתמיכת סרקוזי, "המועצה הצרפתית לפולחן מוסלמי" כגוף מייצג של המוסלמים. כמו כן הציע סרקוזי את תיקון "חוק הפרדת הדת והמדינה" מ-1905 כך שניתן יהיה לתמוך בהקמת מסגדים ומוסדות דת מוסלמיים בכספי ציבור. תומכי התיקון טענו כי עדיף שמוסדות אלה ייתמכו בידי ממשלת צרפת ולא יהיו תלויים בתמיכתם של ממשלות זרות וגופים עוינים, ובכך נתונים להשפעתם. לעומתם טענו מתנגדי התיקון כי אין בתמיכה כזו כל ערובה כנגד התפתחות פונדמנטליזם איסלאמי, ומוטב כי הממשלה תשקיע משאביה בנושאי חינוך וחברה בקרב אותו ציבור ותרחק מענייני דת.

שר האוצר

בתקופת כהונתו כשר אוצר הנהיג סרקוזי מספר כלי מדיניות ששילבו עקרונות "לסה פר" של ליברליזם כלכלי עם מעורבות ממשלתית מסוימת. הוא היה מעורב בתהליך הפרטת חברת הטלקומוניקציה הלאומית "פראנס טלקום" בשנת 2004, שצימצמה את שליטת המדינה בחברה אך השאירה נתח מהבעלות בידיה; באופן דומה הפריט את יצרנית מנועי המטוסים "סנקמה", והחל בהליכים להפרטת חברת החשמל.

בצעד שנועד לסייע לשכבות החלשות ולהוכיח להם כי הכלכלה הליברלית שלו אינה פועלת נגדם, הגיע סרקוזי להסכם עם רשתות השיווק הגדולות של צרפת על הורדת מחירים בשיעור ממוצע של 2%. בנושא השנוי במחלוקת של מיסוי ההון, נושא המשמש סמל אידאולוגי הן בימין והן בשמאל הצרפתי, נמנע מלנקוט עמדה. חרף לחצים מצד גופים עסקיים ופוליטיקאים ימנים לבטל מס זה, נזהר סרקוזי מן הביקורת משמאל, הרואה בצעד זה מתנה לבעלי ההון, אשר מגדילה פערים בחברה, ולא פעל בעניין.

שר הפנים - קדנציה שנייה

בתחילת הקדנציה השנייה כשר הפנים בממשלת דומיניק דה וילפן, החל מיוני 2005, נזהר סרקוזי מהפגנת עמדותיו האישיות הנוקשות בנושאי חוק וסדר; כמנהיג המפלגה וטוען לנשיאות ניסה לשוות לעצמו יותר מתינות וממלכתיות. הצהרותיו פנו לקהלים רחבים יותר ועקפו באלגנטיות נושאים שנויים במחלוקת שבהם מוטחת כנגדו ביקורת.

ואולם, פרוץ המהומות בפרברי המהגרים בפריז באוקטובר 2005 העלה שוב את נושא אכיפת החוק למוקד העניין הציבורי. סרקוזי הכריז על מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי הפורעים, ויצא לתקשורת עם מספר הצהרות קשוחות. בין היתר הצהיר כי שוהים זרים שייתפסו משתתפים במהומות יגורשו מן המדינה. "אספסוף", "חלאות", "בריונים" ו"חברי כנופיות" היו כמה מן הכינויים שבהם נקט בהתייחסו כלפי מחוללי המהומות, ולאחריהם הודיע על מספר צעדי מדיניות שבדעתו ליישם לעתיד: סלקציה של מהגרים, מעקב טוב יותר אחר זרים, ורפורמה מחמירה ב"תקנה לפעולה משפטית בעבריינות צעירה (1945)". על הצהרות אלה ספג ביקורת מן השמאל בצרפת ומן הממשלה בראשות דומיניק דה וילפן, שהעדיפה קו מתון יותר. עם זאת, סקר דעת קהל הראה תמיכה ציבורית רחבה (כ-68%) במדיניות היד הקשה של סרקוזי. במהומות אכן נעצרו והורשעו 120 מהגרים, אך בסופו של דבר לא גורשו מן המדינה.

הבחירות לנשיאות

סרקוזי נואם בכנס בטולוז במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, אפריל 2007

ב-14 בינואר 2007, נבחר סרקוזי בידי מפלגת UMP להיות מועמדה בבחירות לנשיאות צרפת. סרקוזי, שרץ לבדו ללא מתנגדים, זכה ב-98% מהקולות. מתוך 327,000 חברי מפלגת UMP שיכלו להצביע, 69% השתתפו בהצבעה.

בפברואר 2007 הופיע סרקוזי בעימות בחירות טלוויזיוני בערוץ TF1, ובו הביע את תמיכתו בנקיטת פעולות חיוביות ביחס למיעוטים והחופש לעבוד שעות נוספות. ב-7 בפברואר החליט סרקוזי על מיזם לבניית נושאת מטוסים לא-גרעינית שנייה לחיל הים הצרפתי (שתתווסף לנושאת המטוסים הגרעינית "שארל דה גול"), בזמן ביקור רשמי בטולון עם שרת הביטחון מישל אליו-מארי הסביר צעד זה בכך שאז "תמיד תהיה ספינה מבצעית, כאשר לוקחים בחשבון את אילוצי האחזקה. דעה חדשה זו מנוגדת לדיווח מינואר שבו נטען כי הוא נגד נושאת מטוסים שנייה.

ב-21 במרץ הודיע הנשיא ז'אק שיראק על תמיכה בסרקוזי ועל כך שיצביע עבורו. שיראק ציין שסרקוזי מועמד נשיאותי מטעם מפלגת ה-UMP השלטת. כדי להתרכז בקמפיין הנשיאותי, התפטר סרקוזי מתפקיד שר הפנים ב-26 במרץ.

במהלך הקמפיין, האשימו המועמדים היריבים את סרקוזי בהיותו "מועמד לברוטליות" ובהצגת קו נוקשה מדי לגבי עתידה של צרפת. יריביו ביקרו אותו על כך שלכאורה חיזר אחרי מצביעים שמרניים וניצל רגשות ימניים בקרב קהילות מסוימות. למרות זאת, סרקוזי היה פופולרי עד כדי כך שבסקרים הוא היה המועמד המוביל, לפני יריבתו העיקרית, סגולן רויאל הסוציאליסטית.

הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות נערך ב-22 באפריל 2007. סרקוזי הוביל עם 31.18% מהקולות, לפני סגולן רויאל עם 25.87%. בסיבוב השני ניצח סרקוזי את רויאל עם 53.06% מהקולות. בנאומו, מיד אחרי הכרזת תוצאות הבחירות, דיבר סרקוזי בזכות הצורך לבצע מודרניזציה בצרפת, קרא לאחדות לאומית, והזכיר שרויאל הייתה במחשבותיו. בנאום אמר ש"הצרפתים בחרו להפסיק עם הרעיונות, ההרגלים וההתנהגות של העבר. אני אחזיר את ערכי העבודה, הסמכות, ההצטיינות והכבוד עבור האומה".

נשיא צרפת

נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ונשיא צרפת ניקולא סרקוזי

ב-16 במאי 2007 הושבע סרקוזי כנשיא צרפת ה-23 והחליף בכך את ז'אק שיראק. ב-17 במאי הציג סרקוזי את ממשלתו בת 15 השרים, בראשות פרנסואה פיון. הממשלה כללה מספר חידושים שלא היו מקובלים קודם לכן בפוליטיקה הצרפתית. כמחצית מחברי הממשלה – 7 במספר – נשים. בולטת ביניהם שרת המשפטים, רשידה דאטי, חברת הממשלה הראשונה ממוצא ערבי-צפון אפריקאי. מינוי נוסף שעורר תשומת לב היה זה של ברנאר קושנר, שמאלן איש המפלגה הסוציאליסטית, כשר החוץ. בנוסף לקושנר, מונו עוד שלושה אנשי שמאל לתפקידי שרים. מינויים בולטים נוספים כללו את הרווה מורן – שר הביטחון, וז'אן לואי בורלו – שר לאסטרטגיה כלכלית.

בבחירות לאספה הלאומית, שהתקיימו בנפרד מהבחירות לנשיאות, ביוני 2007, זכתה מפלגתו של סרקוזי, UMP, לרוב מוחלט עם 313 מושבים. בהתאם למסורת הפוליטית הצרפתית, ראש הממשלה פרנסואה פיון הגיש את התפטרותו, ומיד לאחריה מונה מחדש בידי סרקוזי כראש הממשלה, עם ממשלה זהה כמעט לחלוטין. ההישענות על רוב מוצק באספה הלאומית איפשרה לסרקוזי לממש אחת מהבטחות הבחירות שלו – הפחתת מסים, בעיקר לבני המעמד הבינוני-גבוה.

באוקטובר 2007, בעת ביקור במרוקו, הכריז סרקוזי על כוונתו לפעול להקמת איחוד של מדינות הים התיכון, שיקדם שיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ופוליטי ביניהן. רעיון האיחוד הים-תיכוני היה אחד הרעיונות המרכזיים במסע הבחירות של סרקוזי, והוא רואה בו חשיבות גדולה לעתידו של העולם. ועידה ראשונה של מדינות הים התיכון נערכה ביוזמת סרקוזי בפריז ב-13 ביולי 2008, בהשתתפות מנהיגים ושרי חוץ מ-44 מדינות.

ביולי 2008 אושרה בשני בתי הפרלמנט הצרפתי רפורמה מקיפה בחוקת המדינה שיזם סרקוזי, ואשר הייתה רכיב משמעותי במערכת הבחירות שלו. מגמתה הכללית של הרפורמה היא חיזוק כוחו של הפרלמנט על חשבון הנשיא והממשלה. בין היתר הוגבל הנשיא לשתי כהונות בנות חמש שנים, ולפרלמנט ניתנה זכות וטו על הפעלת כוחות צבאיים לתקופה שלמעלה מארבעה חודשים.

סרקוזי סיים את כהונתו כנשיא צרפת ב-15 במאי 2012, לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות צרפת 2012 מול יריבו מהמפלגה הסוציאליסטית, פרנסואה הולנד, בסיבוב שני, ברוב של 52%-48%.

לאחר הנשיאות

בספטמבר 2014 הכריז סרקוזי על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים ולהתמודד על הנהגת מפלגת ה-UMP. בבחירות לראשות המפלגה, שנערכו ב-29 בנובמבר 2014, ניצח סרקוזי עם 64.5% מן הקולות. מאוחר יותר שונה שמה של המפלגה ל"הרפובליקנים".

התמודד בשנת 2016 להנהגת המפלגה הרפובליקנית הצרפתית לקראת בבחירות לנשיאות צרפת 2017, אך הגיע למקום השלישי בלבד, אחרי אלן ז'ופה וראש הממשלה שכיהן תחתיו, פרנסואה פיון. לאחר מכן הכריז על תמיכה במועמד מפלגתו פיון.

ב-22 בנובמבר 2020 הואשם במתן שוחד לשופט, כדי שזה יספק לו מידע בקשר לחקירה שהתנהלה נגדו. במרץ 2021 הורשע ונידון לשנת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כעבור חצי שנה הורשע ונידון לשנת מאסר בפועל בבית, על שידע על מימון בלתי חוקי לקמפיין שלו בבחירות 2012, שבהן הפסיד לפרנסואה הולנד.

דעותיו

משטר, כלכלה וחברה

ניקולא סרקוזי נואם בוועידת המפלגה

בשנים שקדמו לנשיאותו אחז סרקוזי בתואר נשיא ה-UMP, המפלגה השמרנית המרכזית בצרפת, תפקיד שאליו נבחר בנובמבר 2004 ברוב של 85%. בראשותו, התרחבו מאוד שורות המפלגה במצטרפים חדשים. בשבתו כמנהיג המפלגה הִרבה סרקוזי להתבטא בנושאים שלא היו בתחום האחריות הישירה של משרדו כשר. את צרפת ראה סרקוזי בראייה פאן-אירופית, והוא שאף למצב אותה ככוח מוביל באיחוד האירופי, שיהפוך מקואליציה רופפת למטרות כלכליות לישות פוליטית מאוחדת וחזקה. במשאל העם שהתקיים בצרפת על אישור החוקה האירופית פעל סרקוזי נמרצות, כשיראק, למען הצבעה בעד החוקה, אך העם הצרפתי הצביע ברובו נגד.

לאורך הקריירה הפוליטית שלו התבלט סרקוזי יותר ויותר בקריאה לשינוי רדיקלי של המדיניות הכלכלית והחברתית בצרפת. בריאיון לעיתון "לה מונד" בספטמבר 2005 טען שהעם הצרפתי הוּלך שולל במשך שלושים שנה בהבטחות כזב וכלי מדיניות לא אפקטיביים. בין היתר הציע פישוט מערך המיסוי למיסוי הוגן יותר, לשיטתו, כך שסך המיסים הישירים שמשלם אדם לא יעלה על 50% מהכנסתו, וכן ביטול קצבאות האבטלה למובטלים המסרבים לצאת לעבודה המוצעת להם. עם כניסתו לתפקיד הנשיא החל במימוש מדיניות הפחתת המיסים שלו. עמדות הליברליזם הכלכלי של סרקוזי שנויות במחלוקת בצרפת, ועוררו התנגדות גורפת בחוגי השמאל, כמו גם קולות כנגדן בשורות הימין. סרקוזי עצמו העדיף שלא להקרא "ליברליסט" (זיהוי אידאולוגי מובהק בצרפת נתפש כאמונה עיוורת בעקרונות מנותקים מהמציאות), כי אם "פרגמטיסט" הפועל ומגיב על פי המציאות בשטח.

בצד מדיניותו הקשוחה בתחום אכיפת החוק, ניסה סרקוזי לקדם קו תקיף יותר בנושא ההגירה, הנחשבת בעיני צרפתים רבים פצצת זמן מתקתקת. הצעותיו השנויות במחלוקת בתחום זה כללו רפורמה במערך ההגירה, עם מכסות שיתירו הגירה רק לבעלי מיומנויות נדרשות לכלכלה הצרפתית, וכן הגבלה של מספר הסטודנטים הזרים ותקופת שהייתם במדינה, למניעת ניצול אשרות הלימודים לשהייה בלתי מוגבלת. עם זאת, את קהילות המהגרים הגדולות שכבר השתקעו בצרפת ניסה לקרב ולטפח, והיה מוכן לשם כך אף לסגת מעקרונות מקודשים של החברה והפוליטיקה הצרפתית. הוא קרא להעדפה מתקנת לשילוב מהגרים בתעסוקה, וסבר שיש להקצות כספי ציבור להקמת מוסדות דת מוסלמיים.

יחסו לישראל וליהודים

סרקוזי נחשב כידיד ישראל, והצהיר בהזדמנויות רבות בגלוי על תמיכתו בה. הוא מבקר חריף של התנהלות הרשות הפלסטינית ושל אוזלת ידה בפעולה תקיפה נגד הטרור, והיה תומך נלהב של תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. בדצמבר 2004 ביקר סרקוזי בישראל ונשא נאום בכנס הרצליה, בו חזר והביע את תמיכתו בישראל ואת אמונו בדרכו המדינית של אריאל שרון. הוא פנה גם אל המתנחלים, ואמר שהוא מבין את תחושתם הקשה – שהשווה לתחושת המתיישבים הצרפתים באלג'יריה עם פינוים בידי שארל דה גול. הוא קרא להגברת שיתוף הפעולה בין צרפת ויתר מדינות אירופה לבין ישראל, החולקת עם האירופים ערכים משותפים של חופש ודמוקרטיה.

כשר נהג סרקוזי להיפגש עם אישים ישראלים שביקרו בצרפת ולהביע באוזניהם את דעותיו הנחרצות כנגד טרור והפרות סדר, שראה כבעיות משותפות של ישראל וצרפת. בדצמבר 2005 אירח בפריז, בתפקידו כשר הפנים, את השר לביטחון פנים גדעון עזרא ומפכ"ל המשטרה רב-ניצב משה קראדי, ודן איתם בהידוק שיתוף הפעולה בין המדינות והמשטרות. בדצמבר 2006, עם תחילת המרוץ לנשיאות, נפגש בפריז עם המשנה לראש הממשלה שמעון פרס והבטיחו כי כנשיא אין בכוונתו לנהל כל מגעים עם תנועות חמאס וחזבאללה, שהוא רואה כארגוני טרור..

לאורך הקריירה שלו התבטא סרקוזי לא אחת כנגד תופעות האנטישמיות האלימה, והצהיר על מחויבותו הבלתי מתפשרת למאבק במחולליה. ב-2003 קיבל סרקוזי את פרס הסובלנות של מרכז שמעון ויזנטל "על מאבקו נגד האנטישמיות". הוא נהנה מאהדה רחבה בקרב הקהילה היהודית של צרפת, המעריכה את ידידותו לישראל ואת עמדותיו התקיפות נגד טרור, אלימות, הפרות סדר ואנטישמיות. "הפחד מאנטישמיות חקוק בגנים של כל יהודי", הסביר פעם בריאיון לנחום ברנע בידיעות אחרונות, "ככלות הכל, מהי ישראל אם לא תשובה טריטוריאלית לפחד היהודי?".

אף שמקובל לעיתים לאזכר את מוצאו היהודי של סרקוזי, בעיקר בהקשרים הנוגעים לעמדותיו על יהדות וישראל, סרקוזי עצמו רואה עצמו כקתולי מבטן ומלידה ואין כל ראיה לקשר כלשהו בין מוצאו היהודי לעמדותיו. עם זאת, מקרה אחד שבו מצא לנכון לאזכר בעצמו את שורשיו היהודיים היה באיגרת ששיגר לאירוע הנצחה לקהילת יהודי סלוניקי שהושמדה בשואה: ”זיכרון השואה הוא חוב שאנו חבים לכל אלה שנספו, כשם שאני חב זאת למשפחת סבי”, כתב סרקוזי. בנאום שנשא בינואר 2007, הזדהה סרקוזי עם כאב היהודים בשואה ואף הכריז ”עברתי שינוי ביד ושם”, כשהוא מתייחס לביקורו בישראל ב-2004. לניקולא סרקוזי בת-דודה בישראל, בת לניצולי שואה שהיגרו מסלוניקי, פרנסין מלאך.

ב-22 ביוני 2008 ערך סרקוזי ביקור ממלכתי ראשון בישראל כנשיא צרפת. בנאומו בפני מליאת הכנסת חזר סרקוזי באופן מודגש על הצהרות הידידות העמוקה שלו לישראל ולעם היהודי, ומחויבותו שלו ושל הרפובליקה הצרפתית לביטחונה של ישראל. תוך שהוא מתייחס במיוחד לאיום האיראני, הצהיר כי ישראל אינה לבדה וכי צרפת תעמוד לימינה של ישראל בכל עת שבהּ ירחף איום על קיומה. תחת הנהגתו של סרקוזי תמכה צרפת בקידום סנקציות חריפות על איראן כל עוד זו ממשיכה בפיתוח התוכנית הגרעינית שלה בצד הצהרות הידידות, חזר על העמדות המסורתיות של ממשלות צרפת הקודמות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי: התנגדות נחרצת להתנחלויות, עמידה על זכויות העם הפלסטיני ותמיכה בחלוקת ירושלים.

ב-8 בנובמבר 2011, בעת ועידת G-20 בקאן, נקלטה הסתודדות בין סרקוזי לנשיא ארצות הברית ברק אובמה. סרקוזי נשמע אומר לנשיא האמריקני כי אינו סובל את ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכינה אותו "שקרן". כעבור שבועיים, כדי למזער נזקים, הכריז סרקוזי בפני נציגים של יהודי צרפת, כי הוא "הנשיא הצרפתי הכי פרו ישראלי".

הפולמוס סביבו

דרכו הפוליטית והתקשורתית של סרקוזי היא מושא לביקורת רבה. סרקוזי הוא שק החבטות של השמאל הצרפתי, ובמקביל ספג ביקורת קשה גם משורות הימין ומתוך מפלגתו שלו – בעיקר מצד מחנה תומכי ז'אק שיראק ודומיניק דה וילפן.

סרקוזי בנה את תדמיתו כמנהיג נחרץ ונחוש, הבא לפתור את בעיותיה האמיתיות של צרפת. הוא מרבה לרמוז, ואף לומר מפורשות, שפוליטיקאים אחרים אינם פועלים באמת למען העם הצרפתי. גישה זו מקוממת את יריביו, בעיקר בחוגי השמאל, הרואים בו דמגוג פופוליסטי העושה בציניות הון פוליטי מנכונותו לסחור בזכויות האזרח, ובעצם מציע את מרכולת הימין הקיצוני במעטפת קלה יותר לעיכול. סקרים שנערכו טרם בחירתו כנשיא הצביעו על כך שסרקוזי פופולרי מאוד בקרב מצביעי מפלגת החזית הלאומית הימנית-קיצונית.

ביקורת רבה ספג סרקוזי על התנהלותו התקשורתית הבוטה, ועל התבטאויותיו שאינן בוררות במילים. המונחים והכינויים שבהם השתמש כלפי בני המהגרים המתפרעים בחוצות הערים במהומות של שלהי 2005, חרגו משמעותית מן המקובל בהתבטאויות רשמיות של פוליטיקאים. נטען כי סרקוזי העליב והשפיל ציבורים שלמים, ויש שאמרו כי הלשון שנקט רק הוסיפה שמן למדורת המהומות. עוד קודם למהומות, בשל התבטאויותיו על צורת הענישה היאה לפושעים פליליים, וביקורתו הפומבית על שופטים שפסקו בניגוד לדעתו, נטען כנגדו כי עקרון הפרדת הרשויות וההבדל בין הרשות המבצעת לרשות השופטת אינו נהיר לו.

גם יחסיו הקרובים של סרקוזי עם אנשי עסקים ואילי הון הם מושא תדיר לביקורת. לסרקוזי יחסי ידידות אמיצים עם כמה מבכירי המשק הצרפתי ועשיריו, דבר המעורר חששות וטענות בתחום הרגיש של קשרי הון-שלטון. העובדה כי סרקוזי כיהן במשך שנים רבות כראש עיר בניי-סיר-סן, פרבר עשיר ואריסטוקרטי של פריז, המנותק מן המצוקה וקשיי הקיום של שכונות העוני הסובבות את העיר, מאוזכרת לא אחת לצורכי ניגוח. על רקע זה נטען כי מדיניותו הכלכלית הליברלית מכוונת להיטיב עם העשירים, בני חוגו הטבעיים, על חשבון השכבות החלשות, שלמענן אינו עושה דבר.

חיים אישיים

סרקוזי גרוש פעמיים ונשוי בשלישית. הוא אב לשני בנים מאשתו הראשונה, בן מאשתו השנייה ולבת מאשתו השלישית. חיי הנישואים שלו היו רצופי שערוריות, שדווחו בהרחבה בעיתונות.

ב-23 בספטמבר 1982 נישא סרקוזי למארי-דומיניק קוליולי, ילידת קורסיקה, בת לרוקח כפרי. לזוג נולדו שני בנים, פייר (1985) וז'אן (1987). ב-1984, בכהנו כראש עיריית ניי-סיר-סן, ערך סרקוזי את טקס נישואיהם של ססיליה סיגנה-אלבניז וז'אק מרטן. בשנת 1989 עזבה ססיליה את מרטן לטובת מערכת יחסים עם סרקוזי, ובשנת 1996, לאחר גירושים קשים, נשא אותה סרקוזי לאישה. לזוג בן משותף – לואי. בין השנים 2002 ל-2005 נהגו השניים להופיע יחדיו באירועים ציבוריים, כאשר ססיליה משמשת כיועצת הראשית שלו – תופעה חריגה יחסית בפוליטיקה הצרפתית, הנוהגת להפריד בין החיים האישיים לציבוריים.

במאי 2005 פרצה שערורייה נוספת סביב נישואיו של סרקוזי, כאשר בעיתונות התפרסמו ידיעות על כך שססיליה עזבה אותו לטובת רישאר אטיאס, איש יחסי ציבור ויזם נודע שעסק בהפקת ועידת מפלגת ה-UMP. עיתון שווייצרי דיווח כי ברקע עזיבתה של ססיליה הייתה העובדה שסרקוזי נתפס בחוסר נאמנות במהלך כהונתו כשר הפנים, ועל כך הגיש סרקוזי תביעת דיבה כנגד העיתון. על פי העיתונות הצרפתית והשווייצרית, בשלב מתקדם של הליכי הגירושים מססיליה היה סרקוזי תוך כדי קשר עם אנה פולדה, עיתונאית מהעיתון הצרפתי "לה פיגרו", אך בינואר 2006 חזרו סרקוזי וססיליה לחיות יחד. התעסקות כזו של העיתונות בחייהם האישיים של פוליטיקאים נדירה יחסית בצרפת, ופרשנים מסבירים חריגה זו בעובדה שבני הזוג סרקוזי עצמם, חובבי וחביבי התקשורת, העמידו את חייהם הפרטיים באור הזרקורים. באוקטובר 2007 התגרשו ניקולא וססיליה סרקוזי.

בדצמבר 2007 החל סרקוזי להיראות בציבור עם קרלה ברוני האיטלקיה, והם אף נסעו יחד לביקור פרטי במצרים. השניים נישאו ב-2 בפברואר 2008 בטקס מצומצם בארמון האליזה. גירושים ונישואים של נשיא במהלך תקופת כהונתו הם תופעה נדירה יחסית, וככאלה זכו התפתחויות אלה בחיי סרקוזי לעניין תקשורתי וציבורי רב שחרג הרבה מעבר לגבולות צרפת. ב-19 באוקטובר 2011, לבני הזוג נולדה בת, ז'וליה – שהיא התינוק הראשון הנולד לנשיא צרפתי מכהן.

קישורים חיצוניים

• פרופיל: ניקולא סרקוזי, באתר BBC (באנגלית)
• פרופיל - ניקולא סרקוזי(הקישור אינו פעיל), באתר New Statesman (באנגלית)
• עליית סרקוזי מסמנת שינוי בנוף הפוליטי הצרפתי, באתר Voice of America (באנגלית)
• סרקוזי נבחר לנשיא צרפת - סיכום מערכת הבחירות 2007
• קתרין רנהולד, טוני בלייר הצרפתי, באתר הארץ, 14 ביולי 2004
• עתיד ורוד עם מנהיג העתיד, באתר nrg‏, 16 בדצמבר 2004
• דניאל בן סימון, דו קרב פוליטי על רקע פאריס הבוערת, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2005
• קידום שיתוף הפעולה עם צרפת, באתר המשרד לביטחון פנים
• פרדי איתן, ניצחון סרקוזי – עידן חדש לצרפת והזדמנות לישראל, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
• ספי הנדלר, נשיא בהריון מחפש לידה מחדש, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
• ניקולא סרקוזי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• ניקולא סרקוזי, ברשת החברתית פייסבוק
• ניקולא סרקוזי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• ניקולא סרקוזי, ברשת החברתית אינסטגרם
• ניקולא סרקוזי, הבלוג הרשמי

הערות שוליים

הקודם: ז'אק שיראק

נשיא צרפת 2007–2012

הבא: פרנסואה הולנד

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

40048942ניקולא סרקוזי