סנט קילדה
 | |||||
| וילג' ביי, הירטה | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
|
שגיאות פרמטריות בתבנית:תבנית מידע/אתר מורשת 'סוג: טבעי ותרבותי' אינו ערך חוקי
| |||||
| נתונים מדיניים | |||||
סנט קילדה (בגאלית סקוטית: Hiort) הוא ארכיפלג מבודד, השוכן בצפון האוקיינוס האטלנטי במרחק של 64 ק"מ מצפון-מערב לאי ויסט הצפוני. בארכיפלג נכללים האיים המערביים ביותר בהברידים החיצוניים של סקוטלנד[1]. האי הגדול ביותר בארכיפלג הוא הירטה, והצוקים הנמצאים בו הם הגבוהים ביותר בממלכה המאוחדת. האיים כפופים מבחינה מנהלית לרשות המקומית קומהיירל נאן איילין סיאר.
מקורו של השם סנט קילדה מהווה כר להשערות רבות.
המורשת האנושית באיים מאופיינת במספר אלמנטים אדריכליים ייחודיים מהתקופה ההיסטורית ומהתקופה הפרהיסטורית, אף שתיעודים קדומים ביותר של יישוב אנושי במקום מתוארכים לימי הביניים. הכפר מימי-הביניים בהירטה נבנה מחדש במהלך המאה ה-19, אך השפעות הדת, התיירות ומלחמת העולם הראשונה הובילו לפינויו של האי ב-1930[2], וכיום האיים מאוכלסים על ידי אנשי הכוחות המזוינים של בריטניה[3]. האוכלוסייה דוברת הגאלית החלה להתיישב באי כבר ב-1851, ומונה כיום לכל היותר 100 תושבים.
סיפורו של סנט קילדה משך תשומת לב אמנותית, ובין השאר נכתבה אופרה בנושא[4].
הארכיפלג כולו שייך לקרן הנאמנות הלאומית של סקוטלנד. הוא הפך לאתר המורשת העולמית הראשון בסקוטלנד, ואחד מהאתרים הבודדים שהוכרזו כאתרים מעורבים, בשל איכויותיו הטבעיות, הימיות והתרבותיות[5]. האיים משמשים כאתר קינון חשוב למספר מינים של עופות ימיים, ובהם סולה צפונית ותוכי ים אטלנטי. גידרון החורף סנט קילדה ויערון קטן-סנט קילדה הם תת-מינים אנדמיים לאיים[3]. בחודשי הקיץ שוהות במקום משלחות של מתנדבים העוסקות בשיקום הבניינים המקוריים של תושבי האי שנטשו אותו. הם חולקים את האיים עם בסיס צבאי קטן שהוקם ב-1957[6].
אטימולוגיה
הוצעו מספר תאוריות בנוגע למוצא השם, המתוארך לשלהי המאה ה-16. האסוול-סמית' (2004) מציין שהשם המלא סנט קילדה הופיע לראשונה במפה גרמנית משנת 1666, וייתכן כי הוא נגזר מהשם הנורדי סונט קלדה (Sunt kelda - "באר מים מתוקים") או מהשערה מוטעית של יוצר המפה כי המעיין טובאר כילדה נקרא על שמו של "קדוש" נוצרי (למעשה, האפשרות השנייה היא שילוב של המילים הגאליות והנורדיות עבור באר, כלומר "באר באר")[3]. הסופר מרטין מרטין שביקר במקום ב-1697 האמין שהשם "נגזר מאחד בשם קילדר, שהתגורר במקום; והבאר טוביר קילדה נקראת גם כן על שמו"[7][8] .
מקלין (Maclean) שיער ב-1972 כי השם סנט קילדה הוא תוצאה של שיבוש לשוני בשמו של כילדה, המעיין הסמוך לירטה, ומצביע על כך כי במפה משנת 1588 הארכיפלג נקרא קילדה. כמו כן, שיער כי יש קשר בין השם לקאלדים (הנזירים שהביאו את הנצרות לאי) או שיבוש של השם הגאלי שניתן לאי הראשי בארכיפלג, כיוון שהתושבים המקומיים נטו לבטא את האות r במקום l, ולפיכך קראו לאי הילטה[9]. סטיל תמך ברעיון ב-1988, וציין שתושבי האיים מבטאים את האות H בצורה "גרונית במידת מה", כך שהאותיות Hirta נהגו בצורה דומה מאוד ל-Kilta[10].
מקלין טוען גם כי ייתכן שנעשתה טעות קרטוגרפית בכך שחל בלבול בין הירטה לסקילדאר, שהוא השם העתיק עבור האי האסקייר הסמוך לחלק העיקרי של ההברידיים החיצוניים[9][11]. קווין משער שהשם נגזר מסדרה של טעויות קרטוגרפיות, שהחלו עם השימוש במילה האיסלנדית העתיקה סקילדיר ("מגנים") המופיעה כסקילדאר במפה משנת 1583 שהוכנה על ידי ניקולאס דה ניקוליי. השם הזה תועתק על ידי לוקאס ג'יי ואגהניר בצורה שגויה בעבודתו משנת 1592, בכך שהשמיט את האות r והוסיף רווח לאחר האות S, כך שנוצר השם S.Kilda. ההנחה הייתה שהאות S היא קיצור לקדוש (Saint), וכך נוצר השם סנט קילדה ששימש את המקום במשך מאות שנים[12][13][14].
ישנן מספר פרשנויות הנוגעות למקורו של השם הירטה, המתוארך לתקופה קדומה יותר בהשוואה לסנט קילדה. מרטין טוען שמקורו של השם הוא במילה האירית אייר שמשמעותה מערב[7]. מקלין מציע מספר אפשרויות הכוללות מילה קלטית שמשמעותה "עגמומיות" או "מוות"[15], או הביטוי בגאלית סקוטית ה-אייר-טיר (h-Iar-Tir - הארץ המערבית). מרטין הסתמך על סאגה איסלנדית המתארת מסע לאירלנד שנערך במאה ה-13 ובו מוזכר ביקור באיי הירטיר, והוא משער שהשם הירטה דומה להירטיר שמשמעותו היא אייל בנורדית[9]. סטיל מצטט את תיאורו של הכומר ניל מקנזי שהתגורר במקום בין 1829 ל-1844, הטוען שהשם נגזר מהביטוי הגאלי I-Àrd (האי הגבוה), ואפשרות נוספת היא שהוא נגזר מהמילה הנורדית הירט (רועה צאן)[16]. מארי משער בצורה דומה שהמילה הנורדית Hirðö, המבוטאת כ-Hirtha (אי העדר), עשויה להיות המקור[17]. ספרו של הפרופסור לבלשנות ריצ'רד קואטס עוסק בכל האפשרויות הללו[18].
גאוגרפיה
האיים מורכבים מתצורות סלעי יסוד שלישוניים מגרניט וגברו. הארכיפלג מייצג את השרידים של הר געש טבעתי שנעלם לפני שנים רבות לאחר שהגיח ממישור בגובה 40 מטרים מתחת לגובה פני הים[19].
האי הגדול ביותר בארכיפלג הוא הירטה, אי ששטחו 6700 דונם, המחזיק כ-78% משטחי האדמה בארכיפלג. האיים הגדולים ביותר לאחר הירטה מבחינת שטחם הם סואיי ששטחו 990 דונם, ובורראיי ששטחו 770 דונם. סואיי שוכן במרחק חצי קילומטר בכיוון צפון-מערב להירטה, ובורראיי שוכן במרחק שישה קילומטרים בכיוון צפון-מזרח. האיונים קטנים והסטאקים בארכיפלג הם סטאק אן ארמין, סטאק לי וסטאק לווניש. האי דאן, המגן על מפרץ וילג' מפני רוחות הנושבות מכיוון דרום-מערב, היה מחובר בעבר להירטה באמצעות קשת טבעית. מקלין טען ב-1972 כי הקשת נשברה לאחר שנפגעה על ידי ספינה מהארמדה הספרדית, אך לפי מקורות אחרים (מיצ'ל ופלמינג), הקשת קרסה לאחר שנפגעה בסופה עזה[20][21].
הנקודה הגבוהה ביותר בארכיפלג נמצאת בגובה 430 מטרים על האי הירטה, צפונית למפרץ הכפר. בדרום מזרח הארכיפלג נמצאת אויסבל (Oiseval - 290 מטרים), ומאלאך מאר (361 מטרים) נמצאת מערבית לקונאצ'ייר. רויבאל (Ruival - 137 מטרים) ומאלאך בי (Mullach Bi - 358 מטרים) הן הנקודות הגבוהות ביותר בצוקים המערביים. הגובה המרבי של בורראיי (Boreray) הוא 384 מטרים, ושל סואיי (Soay) הוא 378 מטרים. גובה הסטאקים באן ארמין (Stac an Armin) ובלי (Stac Lee) הוא 196 ו-172 מטרים בהתאמה, והם הסטאקים הימיים הגבוהים ביותר בבריטניה הגדולה[22][23].
בתקופה המודרנית היישוב היחיד בסנט קילדה היה במפרץ וילג' שבהירטה. בגלין מאר שבהירטה ובבורראיי נמצאים השרידים של יישובים קדומים יותר. הצד הצפוני של קונאצ'ייר (Conachair) הוא צוק אנכי שגובהו 427 מטרים, והוא הצוק הימי הגבוה ביותר בממלכה המאוחדת[24].
על אף שהמרחק שהאי הקרוב ביותר לסנט קילדה הוא במרחק 64 קילומטרים, ניתן לצפות בו אף מרכס קאילין (Cuillin) הנמצא במרחק 129 קילומטרים. האקלים בארכיפלג הוא אקלים אוקיינוס עם כמות גשמים ורמת לחות גבוהות. הטמפרטורות אינן גבוהות, ונעות בין 5.6°C בינואר ל-11.8°C ביולי. הרוחות החזקות, ובייחוד אלו שבחורף, נושבות מכיוון דרום ודרום-מערב. מיקום האיים באוקיינוס מגן עליהם מפני השלג, היורד במשך ימים בודדים בכל שנה.
מבחינה מנהלית סנט קילדה היה חלק מקהילת האריס במחוז אינוורנס-שייר[25] ההיסטורי, אך כיום הוא שייך לרשות היוניטרית קומהיירל נאן איילין סיאר (האיים המערביים).
פאונה ופלורה
סנט קילדה משמש כבית גידולם של עופות מים רבים. בסנט קילדה נמצאת המושבה הגדולה ביותר בעולם של סולה צפונית, ובה חיים כ-30,000 פרטים, המהווים כרבע מהאוכלוסייה העולמית. בסנט קילדה מקננים 49,000 זוגות של יסעורונים אטלנטיים, והם מהווים כ-90% מהאוכלוסייה האירופית של עוף זה; כמו כן, בסנט קילדה מקננים למעלה מ-250,000 תוכיי ים אטלנטיים (כ-30% מהאוכלוסייה בממלכה המאוחדת), ו-67,000 פרטים של פולמרים מהמין Fulmarus glacialis, המהווים כ-13% מהאוכלוסייה הכוללת בממלכה[26]. דאן הוא בית הגידול של מושבת הפולמרים הגדולה ביותר בבריטניה. לפני 1828 סנט קילדה היה המקום היחיד בממלכה שבו הם קיננו, אך הם התפשטו והקימו מושבות במקומות אחרים[27]. האלקה הגדולה האחרונה שנצפתה בבריטניה נהרגה בסטאק אן ארמין (Stac an Armin) ביולי 1840[3]. בשנת 2007 תועדה התנהגות חריגה של אוכלוסיית החמסן הגדול (Stercorarius skua), במהלך מחקר שבו נבדקה הירידה החדה במספר היסעורונים. האקולוגים השתמשו באמצעי ראיית לילה והבחינו שהחמסנים צדים את היסעורונים בלילה, דבר המהווה אסטרטגיית ציד ייחודית עבור עופות ימיים[28].
ישנם שני מינים של בעלי חיים אנדמיים בסנט קילדה: תת-מין של גדרון מובהק (Troglodytes troglodytes hirtensis), ותת-מין של יערון קטן (Apodemus sylvaticus hirtensis) המכונה גם "עכבר השדה של סנט קילדה". הטקסון האנדמי השלישי בסנט קילדה, שהוא תת-מין של הגדרון המובהק, נעלם לחלוטין לאחר פינוי האוכלוסייה האזרחית, כיוון שהוא היה קשור באופן הדוק לבני האדם ולמבנים שהם אכלסו[3]. בסנט קילדה יש אוכלוסייה של כלבי ים אפורים, אך היא לא הייתה קיימת לפני הפינוי ב-1930[29].
תושבי סנט קילדה גידלו כ-2000 כבשים שפונו יחד עם התושבים, אך 107 כבשים הועברו מהאי סואיי להירטה, וכיום הן חיות בצורה חופשית בטבע. כבשי סואיי הן זן פרימיטיבי מאוד שאין צורך לגזוז את הצמר שלו. גודל האוכלוסייה בהירטה הוא בין 600 ל-1,700 פרטים, ובסואיי נותרו 200 פרטים[30] . מספר כבשים יוצאו לצורכי הרבעה במדינות אחרות, היכן שהן זוכות להערכה בשל גודלן הקטן[31]. הכבשים מעדיפות לרעות באזורי הלחך, שגדלים היטב באזורים מסוגו של סנט קילדה[29]. הכבשים שנותרו בבורראיי הן הכלאה בין שני מינים חסרי צמר על הפנים או הרגליים התחתונות, אך עם צמר עבה יותר מאשר הזן הגדל סואיי.
בידודו של הארכיפלג גרם למגוון ביולוגי קטן. באיים קיימים רק 58 מינים של פרפרים ועשים, בהשוואה ל-367 מינים שתועדו בהברידיים החיצוניים[32]. אוכלוסיית הצומח מושפעת באופן מהותי מריכוז המלח באוויר, הרוחות החזקות ואדמות הכבול החומציות. בארכיפלג לא גדלים עצים, על אף שישנם למעלה מ-130 מינים של בעלי פרחים, 162 מינים של פטריות ו-160 מינים של בריופיטים (צמחי קרקע שאינם וסקולריים). ישנם 194 מינים של חזזיות, חלקם נדירים. אצות חומיות משגשגות באזורים הימיים המקיפים את סנט קילדה, שבהם קיים מגוון חסרי חוליות ימיים[3][33].
החוף במפרץ וילג' חריג בכך שרצועת החול הקצרה הקיימת בקיץ נסוגה בחורף, וחושפת את הסלע שמתחתיה. בסקר שנערך בחוף ב-1953 נמצא בעל חיים אחד בלבד, הסרטן שווה הרגליים Eurydice pulchra[34].
אורחות חיים
אחד ממאפייני החיים הבולטים בסנט קילדה היה הבידוד. כשביקר הסופר הסקוטי מרטין מרטין באיים ב-1697[7], הדרך היחידה להגיע אליהם הייתה בסירה פתוחה, מהלך כמה ימי שיט בחתירה ובמפרשים בים הפתוח, שלא נתאפשרה כלל בחודשי הסתיו והחורף. גלים שגובהם עד 12 מטרים הצליפו בחוף וילג' ביי, ואפילו בימים רוגעים יותר הייתה הנחיתה בחוף על הסלעים החלקים מסוכנת. תושבי המקום כמעט ולא ידעו על מה שהתרחש ברחבי העולם וביבשת כיוון שהיו מנותקים בגלל מזג האוויר והמרחק. לאחר קרב קלודן ב-1746 נפוצה שמועה שצ'ארלס אדוארד סטיוארט וכמה מעוזריו היעקוביטים הבכירים ברחו לסנט קילדה. הוקמה משלחת חיפוש, ובתוך זמן קצר הורדו בסירות אל חוף הירטה חיילים בריטיים. החיילים מצאו את הכפר נטוש, כיוון שתושבי סנט קילדה, שחששו משודדי ים, ברחו למערות שבמערב האיים. כאשר התושבים שוכנעו לשוב לבתיהם החיילים גילו כי אין להם כל מידע על הנסיך צ'ארלס, וכי הם לא שמעו מעולם על המלך ג'ורג' השני[35].
אפילו בשלהי המאה ה-19 יכלו תושבי האיים לתקשר עם שאר העולם רק באמצעות משואה שהודלקה על פסגת קונאצ'ייר, בתקווה שאונייה חולפת תבחין בה, או על ידי "סירת הדואר של סנט קילדה". הסירה הייתה פרי המצאתו של ג'ון סנדס, שביקר במקום ב-1877. במהלך שהותו נחלצו והגיעו לחוף תשעה מלחים אוסטרים שאונייתם נטרפה. בפברואר אזל מלאי המזון, וסנדס הצמיד הודעה לגלגל הצלה שנפלט לחוף מהספינה הטרופה והשליך אותו לים.[36] תשעה ימים לאחר מכן נמצא המצוף ונאסף באי בירסיי שבאורקני ואורגנה משלחת הצלה. תושבי סנט קילדה אימצו את הרעיון, יצרו מעץ סירונת קטנה, חיברו אליה נאד מעור כבש ובתוכה הניחו בקבוק או קופסת פח קטנה ובהם הודעה. את "סירת הדואר" הטילו לים כשהרוח נשבה מצפון-מערב. שני שלישים מההודעות הגיעו לחוף המערבי של סקוטלנד, אך לעיתים הרחיקו והגיעו עד חופי נורווגיה[37][38].
מאפיין נוסף של החיים בסנט קילדה היה הדיאטה. תושבי האיים גידלו כבשים ומספר ראשי בקר, והיה ביכולתם לגדל על הקרקע בווילג' ביי כמות מוגבלת של יבולי מזון כגון שעורה ותפוחי אדמה. סמואל ג'ונסון דיווח כי במאה ה-18 תושבי סנט קילדה הפכו את חלב הכבשים לחתיכות גבינה קטנות[39]. תושבי האיים התנזרו מדיג בגלל הגודל העצום של הים, ובגלל חוסר היכולת לנבא את מזג האוויר. מקור המזון העיקרי שלהם היה המספר הגדול של העופות באיים, ובעיקר סולה צפונית ויסעור שחפי. תושבי המקום ניצלו את העופות הללו באמצעות לקיחת הביצים שלהם. תוכים ימיים (פרטרקולה) נלכדו גם כן באמצעות שימוש במוטות חדים[30]. אולם, למאפיין הזה של דרך החיים המקומית היה מחיר. כאשר הנרי ברוגהאם ביקר במקום ב-1799 הוא ציין כי "האוויר מלא בריח כמעט בלתי נסבל - תרכובת של דגים רקובים, זוהמה מכל הסוגים ועופות ים מסריחים"[40]. בחפירות שנערכו בטאיג אן ט-סיטהיץ' ("בית הפיות") ב-1877 על ידי סאנדס נחשפו שרידים של סולה צפונית, כבשה, בקר וצלחית, ביחד עם כלי אבן. גיל המבנה הוא בין 1,700 ל-2,500 שנים, ומכך הסיקו כי התזונה של תושבי סנט קילדה כמעט ולא השתנתה במילניום האחרון. ואכן, הכלים זוהו על ידי התושבים המקומיים שהצליחו לתת להם שמות של כלים דומים שעדיין היו בשימוש[41].
לצורך ביצוע פעילויות הציד הללו המקומיים נדרשו להפגין כישורים גבוהים בטיפוס, ובייחוד על סטאקי הים התלולים. אחת מהמסורות החשובות באיים בהקשר זה הייתה "גבירת האבן", שהיא פתח דמוי-דלת הנמצא בסלעים הצפון-מערביים של רויוואל, מעל לערוץ. האנשים הצעירים מהאיים היו צריכים לבצע שם טקס על מנת להוכיח כי הם מתאימים לעבוד על הצוקים, וכי הם ראויים לשאת אשה.
היבט חשוב נוסף בחייהם של תושבי המקום היה "הפרלמנט" היומי. אירוע זה היה פגישה שנערכה ברחוב בכל בוקר לאחר התפילות, כל הגברים הבגירים השתתפו בה, ובמהלך הפגישה הוחלט על פעילויות היום. לפגישה לא היה מנהיג ברור, ולכולם הייתה זכות לדבר. לפי סטיל "הדיון נטה פעמים רבות לחוסר הסכמה, אך לא קרה ולו פעם אחת בהיסטוריה המתועדת שהיו סכסוכים שגרמו לפילוג קבוע בקהילה"[42]. הרעיון הזה של חברה חופשית השפיע על חזונו של אנריק מיראלס עבור בניין הפרלמנט הסקוטי החדש, שנפתח באוקטובר 2004[43].
ללא קשר למחסור שסבלו ממנו, תושבי סנט קילדה היו בני מזל מכמה היבטים, כיוון שהבידוד היחסי שבו הם התגוררו מנע מהם את הצורך להתמודד עם האירועים הרעים שהתרחשו במקביל בשאר העולם. מרטין ציין ב-1697 כי התושבים נראים "שמחים יותר מאשר כלל המין האנושי כיוון שהם ככל הנראה האנשים היחידים בעולם שבאמת חשים את המתיקות של חירות אמיתית"[7], ובמאה ה-19 בריאותם ואושרם הושוו באופן אוהד למצב בשאר ההברידיים[44]. תושבי סנט קילדה לא חיו באוטופיה חברתית; היו להם מנעולי עץ עבור רכושם, ואנשים שהפרו את החוק נקנסו על כך[45]. למרות זאת, לא ידוע ולו על תושב אחד של סנט קילדה שלחם במלחמה כלשהי, ובארבע מאות שנים של היסטוריה לא תועד על האיים פשע חמור מכל סוג שהוא[46][47].
היסטוריה
פרהיסטוריה
ידוע כי איי סנט קילדה היו מיושבים במשך כאלפיים שנים, החל מתקופת הברונזה ועד המאה ה-20[48]. לאחרונה התגלתה עדות ישירה להתיישבות במקום בתקופה הנאוליתית, שהייתה בעיקר שברי כלי חרס בסגנון הברידיאני שנמצאו מזרחית לכפר. לאחר מכן התגלתה מחצבה של כלי אבן במולאך סגאר מעל וילג' ביי, שגם בה התגלו מספר כלי אבן[49]. ההשערה היא כי מקורם של הכלים הללו הוא גם כן מהתקופה הנאוליתית[50].
המאה ה-14 עד המאה ה-17
התיעוד הכתוב הראשון של סנט קילדה הוא משנת 1202, כאשר כומר איסלנדי כתב על כך שהוא מצא מקלט "באיים הנקראים הירטיר"[51]. בדיווחים המוקדמים מוזכרים סיכות ראש, חרב ברזל ומטבעות מדנמרק, ושמו הנורדי של המקום הצביע על נוכחות ויקינגית בהירטה, אם כי לא נותרו עדויות שניתן לצפות בהן[52]. ההתייחסות הראשונה למקום באנגלית מתוארכת לשלהי המאה ה-14, כאשר ג'ון מפורדן (John of Fordun) הזכיר את "האי של אירטה, שמוסכם כי הוא נמצא תחת הסירקיוס (Circius) ובשולי העולם"[53]. האיים היו חלק מהנחלה ההיסטורית של שבט מקלאוד מהאריס, שהממונה מטעמם היה אחראי על גביית חובות אזרחיים. הדיווח המפורט הראשון הוא של ביקור באיים שנערך ב-1549, כאשר דונלד מונרו כתב:
התושבים במקום הם אנשים פשוטים ועניים, נבערים כמעט מדעת כל דת או אמונה, אבל מק'לאוד מהאריס, מנהל משק ביתו, או מי שהוא מסמיך למלא את מקומו בתפקיד זה, מפליג מדי שנה בים ביום מפנה הקיץ, בלוויית איזה כוהן דת, להטביל את התינוקות הרכים.
— [54]
הבידוד של תושבי האיים והתלות שלהם בסביבתם הטבעית עיצבו את פילוסופיית החיים שלהם באופן דומה לזו של הדרואידים כפי שהיה עם הנצרות[30] עד להגעתו של הכומר ג'ון מקדונלד ב-1822. מקאולי (1764) דיווח על קיומם של חמישה מזבחות דרואידיים, כולל מעגל אבנים גדול, הניצב במאונך לקרקע ליד בית סטאליר בבורראי[55].
קול מק'דונלד מקולונסיי פשט על הירטה ב-1615, ולקח עמו 30 כבשים וחלק מהשעורה[56]. לאחר מכן האיים נודעו בגלל עושרם. כאשר מרטין ביקר במקום ב-1697 האוכלוסייה מנתה כ-180 תושבים, וכאשר מנהל משק הבית שלו נסע עם "חברה" של עד 60 אנשים שמתוכם הוא בחר את אלה הראויים לדעתו ליהנות מהשפע של סנט קילדה[7].
דת ותיירות במאה ה-18 ובמאה ה-19
בספינות שהגיעו לאיים במאה ה-18 היו נוסעים שחלו בכולרה ואבעבועות שחורות[3]. שיעור התמותה ב-1727 היה כה גבוה עד שכמעט ולא נותרו מספיק מקומיים שידעו לתפעל את הסירות, והיה צורך להביא משפחות חדשות מהאריס על מנת להחליף אותם[57]. האוכלוסייה מנתה 88 תושבים ב-1758, ובשלהי המאה עברה את סף ה-100. מספר זה נותר קבוע לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19, אך ב-1851 עזבו את האיים 36 תושבים שהפליגו לאוסטרליה על סיפון האונייה פריסקילה. האוכלוסייה מעולם לא התאוששה מאובדן זה. ההגירה הייתה בחלקה מפני שבעלי האחוזה סגרו את הכנסייה ובית הכומר למשך מספר שנים בגלל הפילוג שהוביל להקמתה של הכנסייה החופשית של סקוטלנד[58][59].
אחד מהגורמים לשקיעת החברה בסנט קילדה היה השפעת הדת. מיסיונר בשם אלכסנדר בוצ'אן הגיע למקום ב-1705, אך על אף שהותו הארוכה הרעיון של דת ממוסדת לא זכה לתמיכה רבה בקרב תושבי המקום. מצב זה השתנה כאשר הכומר ג'ון מק'דונלד, "השליח של הצפון", הגיע ב-1822. מק'דונלד עבד בהתלהבות למען הגשמת מטרתו, והטיף ב-13 דרשות ארוכות ב-11 הימים הראשונים לשהותו באיים. הוא חזר לבקר באיים באופן קבוע וגייס כספים בשמם של תושבי המקום, אם כי הוא היה מזועזע מחוסר הידע הדתי שלהם. תושבי האיים קיבלו אותו בברכה והיו עצובים כאשר נאלץ לעזוב את האיים לצמיתות, מספר שנים לאחר שהגיע אליהם לראשונה. היורש שלו, שהגיע ב-3 ביולי 1830, היה הכומר ניל מקנזי מכנסיית סקוטלנד, ששיפר את תנאי המחיה של תושבי האיים במידה רבה. הוא ארגן מחדש את החקלאות באיים, היה דמות מפתח בבנייה מחדש של הכפר ופיקח על בניית כנסייה ובית כומר חדשים. בסיוע של חברת בית הספר הגאלית, מקנזי ואשתו הביאו להירטה חינוך רשמי. הם הקימו בית ספר יומי ללימוד קריאה, כתיבה ומתמטיקה, ובית ספר של יום ראשון ללימודי דת[60].
מקנזי עזב ב-1844, ולמרות הישגיו הרבים, חולשת תושבי האיים נבעה מתלותם בסמכות חיצונית התבטאה מחדש כאשר הכומר ג'ון מק'קיי הגיע לאיים ב-1865. למרות חיבתם למק'נזי, שנותר בכנסייה של סקוטלנד, תושבי סנט קילדה העדיפו את הכנסייה החופשית החדשה בזמן הפילוג. לרוע המזל, מק'קיי היה קנאי דתי, בנוסף על היותו חבר בכנסייה החופשית החדשה, והוא עשה כל שביכולתו על מנת להרוס את דרך החיים של תושבי המקום. מק'קיי החל בשגרה של טקסים ארוכים בימי ראשון שבהם הנוכחות הייתה חובה מבחינה מעשית. מבקר אחד ששהה במקום ב-1875 ציין כי "שבת הייתה יום של עגמימות בלתי נסבלת. עם צלצול הפעמון כל הקהילה מיהרה לכנסייה עם מבטים עגומים ועיניים נעוצות באדמה. זה נחשב לחטא להסתכל ימינה או שמאלה"[61].
הזמן שבו תושבי האיים שהו בכינוסים דתיים היה על חשבון הזמן שהיה עליהם להקדיש לפעולות היומיות הקבועות. נשים מבוגרות וילדים שהרעישו בכנסייה נאלצו להאזין להרצאות ארוכות שבהן הם הוזהרו על העונשים הצפויים להם בעולם הבא. כאשר היה מחסור במזון נשלחה ספינת אספקה שהגיעה בשבת, אך הכומר אמר שהתושבים צריכים להקדיש את היום להכנות לקראת הכינוס הקבוע בכנסייה, והאספקה הובאה לאיים רק ביום שני. נאסר על הילדים לשחק במשחקים, והם נדרשו לשאת איתם בכל עת ספרי תנ"ך. תושבי סנט קילדה נאלצו לסבול את מק'קיי במשך 24 שנים[62].
לתיירות הייתה השפעה שונה על סנט קילדה, אך בעלת אותה תוצאה. במאה ה-19 הגיעו להירטה ספינות הקיטור הראשונות, כך שתושבי האיים יכלו להרוויח כסף ממכירת טוויד וביצי עופות[63]. ביחד עם הסירות הגיעו גם מחלות שבעבר לא היו ידועות, כגון טטנוס תינוקות שגרם במאה ה-19 לשיעור תמותה של 80% בקרב התינוקות[30]. בכל פעם שסירה הגיעה התפרצה מחלה שכונתה "שיעול הסירה", ועד מהרה היא הפכה לאחד ממאפייני החיים בסנט קילדה[36][40].
בשלהי המאה ה-19 החינוך הרשמי הפך למאפיין נוסף של דרך החיים המקומית, וב-1906 הורחב בניין הכנסייה על מנת שניתן יהיה לכלול בתוכו גם בית ספר. כל הילדים למדו אנגלית וגאלית סקוטית. הבעיות שנגרמו על ידי טטנוס הילדים הופחתו בזכות שיפור כישורי המיילדות, דבר שנאסר לעשותו בתקופת הכומר מק'קיי. החל משנות ה-80 של המאה ה-19 החלו לבקר במקום באופן קבוע דייגי מכמורת שפעלו בצפון האוקיינוס האטלנטי, וסייעו להגדלת נפח המסחר. בשנת 1875, תוך כדי כהונתו של מק'קיי, התושבים החלו לדבר על פינוי המקום, אך למרות תקופות קצרות של מחסור במזון ומגפה שפעת ב-1913, האוכלוסייה מנתה בין 75 ל-80 פרטים באופן קבוע, ולא היה כל סימן כי בתוך כמה שנים היישוב בן אלף השנים יינטש[64][65][66].
מלחמת העולם הראשונה
בתחילת מלחמת העולם הראשונה הקים הצי המלכותי תחנת איתות באיים, ולראשונה בהיסטוריה של סנט קילדה ניתן היה לתקשר עם בריטניה הגדולה באופן רציף. צוללת גרמנית הגיעה לווילג' ביי באיחור מסוים, ובבוקר 15 במאי 1918 שלחה התראה אל האי, ולאחר מכן החלה להפגיז אותו. הצוללת ירתה על האי 72 פגזים בסך הכל, ותחנת התקשורת נהרסה. בית הכומר, הכנסייה ומחסן המזח נפגעו גם כן, אך לא היו הרוגים[67]. אחד מעדי הראייה תיאר את שהתרחש:
זה לא מה שאתה יכול לקרוא לו צוללת רעה כיוון שהיא יכלה לפוצץ כל בית כי הם היו מסודרים שם בשורה. הוא רק רצה את רכוש האדמירליות. טלה אחד מת... כל הבקר ברח מצד אחד של האי לצד השני כשהם שמעו את היריות
— [68]
כתוצאה מההתקפה הוחלט להקים עמדת ירי המשקיפה על וילג' ביי, אך היא מעולם לא הייתה בשימוש צבאי. ההשפעות ארוכות הטווח על תושבי האיים היו מיסוד הקשר הקבוע עם העולם החיצוני, וההתפתחות האיטית של כלכלה המבוססת על מזומנים. הגורמים הללו סייעו בהקלה על תנאי המחיה באיים, אך גם גרמו לפיחות במידת הביטחון ההדדי של התושבים, ובסופו של דבר היו חלק מהגורמים שהובילו לפינוי האיים עשר שנים לאחר מכן[69].
הפינוי
לפינוי האיים היו מספר גורמים. תושבי האיים חיו במשך מאות שנים בבידוד יחסי, עד שהתיירות ונוכחות הצבא במלחמת העולם הראשונה גרמו להם לחפש אפשרויות חלופיות למחסור שממנו הם סבלו. הרשויות לא יכלו (או לא רצו) לעשות הרבה על מנת לסייע לתושבים, על אף שמכשירי רדיו ותשתיות אחרות שלא ניתנו לאיים הוענקו מאוחר יותר לבסיס הצבאי, על אף שעלותם הייתה מיליוני לירות שטרלינג[70]. על אף שב-1902 נבנה מזח קטן, האיים נותרו תלויים במזג האוויר[71].
רוב הצעירים עזבו את האיים לאחר המלחמה, ובשנת 1928 האוכלוסייה מנתה רק 37 תושבים[30]. לאחר מותם של ארבעה אנשים משפעת ב-1926, ושורה של כישלונות בתחום החקלאות, ניחתה המכה האחרונה כאשר אשה צעירה בשם מארי גיליס מתה מדלקת התוספתן בינואר 1930. ב-29 באוגוסט העבירו השלטונות למורוורן שעל החוף הסקוטי את 36 התושבים שנותרו, לאור בקשתם האישית. מזג האוויר בבוקר הפינוי היה נאה. תושבי האיים הותירו בכל בית ספר תנ"ך וערימה קטנה של שיבולת-שועל, נעלו את הדלתות ועלו על סיפון האונייה. דווח כי הם לא היו עצובים במהלך הפינוי. אולם, לאחר שהתרחקו מהאיים ולא יכלו עוד לראות אותם הם פרצו בבכי[72].
האיים נרכשו על ידי לורד דאמפריז ב-1931, לאחר שקודם לכן היו בבעלותו של סר ריצ'רד מקלאוד. ב-26 השנים שלאחר מכן האיים היו שוממים, למעט ביקור מזדמן בעונת התיירות או החזרה של אחת המשפחות[73][74].
אירועים צבאיים מאוחרים
לאיים לא היה תפקיד במלחמת העולם השנייה, ובמהלכה הם היו נטושים לחלוטין[75] למעט שלושה כלי טיס שהתרסקו בהם. מטוס קרב בריטי מסוג בריסטול בופייטר התרסק בקונאצ'ייר בין 3 ל-4 ביוני 1943, במרחק 100 מטרים מהפסגה. שנה אחת לאחר מכן, זמן קצר לאחר חצות של 7 ביוני 1944 (יום אחד לאחר הפלישה לנורמנדי), התרסקה סירה מעופפת מסוג שורט סנדרלנד ליד גלין מאר. בכנסייה שנותרה יש לוח זיכרון לזכר הרוגי התאונה[76]. מפציץ ויקרס ולינגטון התרסק בחוף הדרומי של סואיי ב-1943. רק ב-1978 נעשה הניסיון הראשון לחקור את הריסות המטוסים, וזהותו המדויקת לא נקבעה באופן מוחלט. בין ההריסות התגלתה כומתה של חיל האוויר הקנדי, וייתכן כי היא הגיעה לשם ממטוס שעקבותיו נעלמו באזור האיים ב-28 בספטמבר 1943[77].
ממשלת בריטניה החליטה ב-1955 לשלב את סנט קילדה כחלק מבסיס ניסוי טילים בבנבקולה. מסיבה זו הוקם בסנט קילדה יישוב קבע חדש ב-1957. לצורך כך הוקמו מגוון מבנים צבאיים ותרנים, כולל אזור המגורים או עסקים הראשון בתולדות האיים שפעל לפי רישיון. משרד ההגנה שוכר את סנט קילדה מהקרן הלאומית של סקוטלנד תמורת סכום קבוע[78]. בהירטה עדיין מתגוררים בכל ימות השנה מספר אזרחים העובדים בבסיס הצבאי.
שימור הטבע
לאחר מותו של לורד דאמפריז ב-14 באוגוסט 1956 נפתחה צוואתו שבה נקבע כי האיים יועברו לחזקתה של הקרן הלאומית של סקוטלנד, בתנאי שזו תסכים לקבלם בתוך שישה חודשים ממועד הקראת הצוואה. לאחר מספר דיונים הוועדה המבצעת הסכימה לעשות זאת בינואר 1957. תהליך החידוש והשימור של הכפר החלו באיטיות, והשתתפו בהם בעיקר מתנדבים שהיו בחופש בתקופת הקיץ[79]. בנוסף, החל מחקר מדעי של אוכלוסיית הכבשים הטבעית בסואיי, ושל היבטים נוספים בסביבה הטבעית. ב-1957 האזור הוכרז כשמורת טבע לאומית[80].
ב-1986 האיים היו למקום הראשון בסקוטלנד שהוכרז כאתר מורשת עולמית, כאשר ICOMOS ציינה את מאפייניהם הטבעיים והטריטוריאליים[81]. בשנת 2004 הורחבה הגדרת אתר המורשת גם לאזור הימי המקיף את האי, בזכות מאפייניו הטבעיים, בתי הגידול למינים נדירים המצויים בסכנת הכחדה, ואוכלוסיית העופות הימיים הבינלאומית שלו. בשנת 2005 סנט קילדה הפך לאחד מבין 24 מקומות ברחבי כדור הארץ שהוכרזו כאתר מורשת עולמית בזכות חשיבותם הטבעית והתרבותית. האיים חולקים את המעמד הזה ביחד עם אתרים בינלאומיים חשובים אחרים כגון מאצ'ו פיצ'ו בפרו, הר אתוס ביוון ודראקנסברג שבדרום אפריקה.
שטח ההכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו הוא 242,014 דונם, הכולל שטחים בים וביבשה. החלק הקרקעי משתרע על פני שטח של 8546 דונם[82].
האיים הוכרזו גם כמונומנט עתיק, אזור נוף לאומי, אתר בעל עניין מדעי מיוחד, ואזור מוגן מיוחד של האיחוד האירופי[83]. היאכטות המבקרות במקום מוצאות מקלט בווילג' ביי, אך אלו שרוצים לרדת אל האיים עצמם נדרשים לתאם זאת מראש עם הקרן הסקוטית. קיימת דאגה מפני החדרתם של מינים פולשים לסביבה הטבעית הרגישה של האיים[3].
בסביבה הימית של סנט קילדה יש אפשרויות צלילה מגוונות כיוון שהיא מורכבת ממערות תת-ימיות, קשתות ותהומות. הקרן הלאומית של סקוטלנד זכתה בשנת 2008 לתמיכתו של השר לעניינים סביבתיים של סקוטלנד בתוכניתה למנוע רדת עכברים מספינה ספרדית שעגנה בהירטה, כיוון שיש חשש כי אוכלוסיית העופות באיים תיפגע בצורה חמורה[84][85].
אדריכלות
מבנים פרהיסטוריים
המבנים העתיקים ביותר בסנט קילדה הם החידתיים ביותר. הכפר הנמצא באן לאג בהו'ן טואת' (החור בצפון) הוא נקודת ההתחלה של דירים גדולים, ובהם יש טבעות אבן בצורת סירה. לפי דגימות האדמה נטען כי הטבעות הן משנת 1850 לפנה"ס, ייחודיות לסנט קילדה, ומטרתן איננה ברורה. בגלין מאר (צפונית-מערבית לווילג' ביי מאחורי הרכס המרכזי של הירטה) נמצאים 20 "מבנים מקורננים", שהם בעיקר מבנים הרוסים שביניהם חצר מרכזית שמידותיה הן 3X3 מטרים, שני תאים קטנים או יותר, וחצר קדמית הנוצרת על ידי קירות בצורת קרן. גם המבנים הללו ייחודיים לסנט קילדה, ושימושם המקורי לא ידוע[86][87]. בגלין מאר יש מקום בשם טאיג נא באנה-גהאיסגיך (Taigh na Bana-ghaisgich), מבנה שמשמעות שמו היא "בית האמזונות". מרטין דיווח ב-1703 כי סיפורים רבים בסנט קילדה נוגעים לנשים הלוחמות הללו.
האמזונות הללו מפורסמות במסורות שלהן: הבית או המחלבה מאבן שלה גדולה מאוד; חלק מהדיירים גרים בו בכל הקיץ, על אף שהוא בן מאות שנים; המבנה כולו בנוי מאבן, ללא שמץ של עץ, סיד, אדמה, או טיח שיזהם אותה, והוא בנוי בצורת פירמידה המתעגלת כלפי מעלה, שבתוכה יש פתח אוורור, כאשר האש נמצאת תמיד במרכז הרצפה; האבנים ארוכות וצמוקות, מה שמספק את המחסור בעץ; גוף הבית מכיל לא יותר מתשעה אנשים יושבים; יש שלוש מיטות או קמרונות נמוכים הצמודים אל הקיר, עמוד ליד כל מיטה, המכיל חמישה אנשים כל אחד; בכניסה לכל אחד מהקמרונות הנמוכים הללו יש אבן העומדת על אחד מקצותיה; אומרים כי עליה היא הניחה את הקסדה שלה; יש שתי אבנים בצד השני, שנאמר כי עליהן היא הניחה את החרב שלה: סופר כי היא הייתה מכורה לציד, ושבזמנה כל המרווח בין האי הזה והאריס היה רצף אדמה יבשה אחד גדול.
— [7]
ההשערה היא כי בהאריס היו ידועים סיפורים דומים על עוד אישה לוחמת שצדה במה שהיום הוא השטח השקוע בין ההברידיים החיצוניים לסנט קילדה[88]. החצר הקדמית של המבנה קרובה למבנים המקורננים, אך בדומה ל"אמזונה" של מרטין המטרה המקורית שלה היא הבסיס לאגדה, ולא אתר ארכאולוגי.
בארכיפלג כולו יש מאות קלייטיאנים (אנ') שעליהם יש מידע רב. מבנים כיפתיים אלו נבנו מסלעים שטוחים שבראשם כיפת כבול. שיטה זו אפשרה לרוח לעבור דרך החריצים, אך מנעה מהגשם לחדור. הקלייטיאנים שימשו לאחסון כבול, רשתות, תירס, בשר משומר וביצים, דשן, חציר ומקלט לכבשים בחורף. לא ידוע מתי נוצרו המבנים הללו, אך הם היו בשימוש רציף החל מהתקופה הפרהיסטורית ועד לפינוי ב-1930. בהירטה יש למעלה מ-1,200 קלייטיאנים הרוסים, ובאיים הסמוכים יש 170 נוספים.
בבית מספר 16 בכפר המודרני יש צלב אבן נוצרי קדום שנבנה בתוך קיר החזית, המתוארך למאה ה-7[89].
כפר ימי הביניים
ליד טובאר צ'ילדה נמצא כפר מימי הביניים, במרחק של 350 מטרים מהחוף ולמרגלות קונאצ'ייר. המבנה העתיק ביותר הוא מעבר תת-קרקעי הצמוד לשני מבנים הנקראים טאיג אן ט-סית'יץ' (Taigh an t-Sithiche), שם שמשמעותו היא בית הפיות, המתוארך לתקופה שבין שנת 500 לפנה"ס לשנת 300. תושבי האיים האמינו כי המבנים הללו שימשו כבית מגורים או כמקום מחבוא, על אף שלפי תאוריות מאוחרות יותר המקום היה ככל הנראה דווקא בית קירור[90].
באיים נותרו שרידים גדולים של קירות שדה וקלייטיאנים, בנוסף לשרידיו של בית מימי הביניים שבצמוד אליו נמצא מבנה בצורת כוורת טבעית. בסמוך לשרידים הללו נמצא "בית השור", שהוא מבנה מלבני חסר גג שבו נשמר השור של האי בזמן החורף. טובאר צ'ילדה עצמו הוזן על ידי שני מעיינות שזרמו מחוץ לחומה הראשית שנבנתה מסביב לכפר על מנת למנוע מהכבשים והבקר לגשת אל אזורי עיבוד המזון המגודרים על ידי החומה[91]. בסך הכל היו 25 עד 30 בתים. רובם היו בתים שחורים בעיצוב הברידיאני טיפוסי, אך חלק מהמבנים היותר עתיקים היו עשויים מאבן זיזית, והיו מגודרים ולא מסוככים. מטרת הגידור הייתה למנוע את חדירת הרוח והגשם, והבניינים העתיקים היו דומים יותר לתלוליות ירוקות מאשר לבית מגורים[92].
מבנים מאוחרים
החומה הראשית נבנתה ב-1834 כאשר כפר ימי הביניים ננטש, והחל התוכנית לבניית כפר חדש בין טובאר צ'ילדה לים במרחק של 200 מטרים במורד המדרון. אירוע זה קרה כתוצאה מביקורו של סר תומאס דאייק אקלנד, חבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז דבון. אקלנד הזדעזע מהתנאים הפרימיטיביים, ותרם סכום כסף ששימש לבניית יישוב חדש שכלל 30 בתים שחורים. הבניינים הללו שונו לאחר שחלקם נפגעו מסערה עזה שפרצה באוקטובר 1860. לאחר הסערה נבנו 16 בתים מודרניים בין הבתים השחורים, בנוסף לבית חדש עבור מנהל הקרקע.
הבתים הללו נבנו מאבן יבשה, קירותיהם היו עבים והגג היה עשוי מכבול. בכל בית היה חלון אחד קטן ופתח קטן שדרכו העשן היה יכול לצאת. כתוצאה מכך, הצד הפנימי של הבתים נצבע בשחור על ידי הפיח. הבקר הועבר לאחד הקצוות של הבית בחורף, ופעם בשנה הקש שעל הרצפה הוצא מהבית ופוזר על הקרקע[93].
אחד מאתרי החורבות הבולטים ביותר בהירטה הוא האתר הידוע בשם "הבית של ליידי גריינג'". ליידי גריינג' הייתה נשואה ליעקוביט בשם ג'יימס ארסקין במשך 25 שנה, שהחליט כי ייתכן שהיא שמעה יותר מדי על מזימותיו הבוגדניות. ג'יימס הורה לחטוף אותה, והיה אחראי לכך שהיא נכלאה בחשאי באדינבורו למשך שישה חודשים. משם היא נשלחה לאיי מונאך, שם חייתה במשך שנתיים בבידוד בזמן שהוא טען שהיא מתה וארגן את הלווייתה. היא נלקחה להירטה ושהתה שם בין 1734 ל-1742, ותיארה את התקופה כך: "אי עני מסריח, מרושע ומגעיל". לאחר ניסיון בריחה כושל היא נלקחה על ידי ג'יימס לאי סקאי, ומתה שם. ה"בית" שבו שהתה הוא קלייטיאן באזורי המרעה של הכפר[94][95][96][97].
בוזוול וג'ונסון דנו על הנושא בזמן שסיירו בהברידיים ב-1773. בוזוול כתב "לאחר ארוחת הערב היום, אנו שוחחנו על העובדה יוצאת הדופן שליידי גריינג' נשלחה לסנט קילדה, ונכלאה שם למשך מספר שנים, ללא כל אמצעי רווחה. דוקטור ג'ונסון אמר, אם מקלאוד היה מפרסם כי יש לו מקום כזה עבור נשים פזיזות, הוא עשוי להפוך את זה לאי רווחי מאוד"[98].
בשנות ה-60 של המאה ה-19 נעשו ניסיונות לא מוצלחים לשפר את אזור העגינה בהירטה על ידי פיצוץ סלעים. בשנת 1877 הוקם מזח קטן, אך הוא נהרס בסערה שהתרחשה שנתיים לאחר מכן. בשנת 1883 הציעו נציגים של ועדת נייפייר (Napier) לבנות מזח חדש, אך רק בשנת 1901 חבר המחוזות המאוחדים סיפק מהנדס שאפשר את השלמת הבנייה בשנה שלאחר מכן. בקטע החוף שליד המזח יש סלעים גדולים שהיו ידועים ברחבי הרמות והאיים במאה ה-19 בכינוי דוירניגאן הירט, או חלוקי האבן של הירטה[99][100].
במשך תקופה מסוימת היו בהירטה שלוש כנסיות. כנסיית ישו, הנמצאת ליד בית הקברות שבמרכז הכפר, הייתה בשימוש מאז 1697. כנסייה זו הייתה הגדולה ביותר, אך החלל הפנימי שלה היה קטן מלהכיל את כל האוכלוסייה, ולכן רוב הטקסים נערכו בחצר הכנסייה. כנסיית סנט ברנדן שכנה במרחק קילומטר אחד במורדות אויסיבהאל, וכנסיית סנט קולומבה בקצה המערבי של רחוב הכפר. מכל הכנסיות הללו נותרו שרידים מעטים בלבד. בקצה המזרחי של הכפר הוקמו כנסייה ובית כומר חדשים ב-1830, וב-1860 בית למנהל הקרקע.
מבנים על איים אחרים
המשמעות של המילה דאן היא מבצר, ומכל המבנה שהיה קיים בעבר נותר רק קיר הרוס אחד שנאמר עליו כי הוא נבנה בעבר הרחוק על ידי הפיר בולג[101]. "בית המגורים" היחיד היה שון טאיג (Sean Taigh, בית ישן), שהוא מערה טבעית שלעיתים שימשה כמקום מנוחה עבור תושבי סנט קילדה כאשר הם טיפלו בכבשים או צדו עופות.
בסואיי יש בקתה פרימיטיבית הידועה בכינוי טאיג דוגאן (הבית של דוגאן). בקתה זו היא למעשה חור שנחצב מתחת לסלע ענק עם שני קירות בסיסיים. סיפור ההקמה של מבנה זה קשור לשני אחים שגנבו כבשים מלואיס, והגיעו לסנט קילדה על מנת להמשיך לגרום צרות. דוגאן הוגלה לסואיי, ומת שם; האח השני, פירצ'אר מור, נשלח לסטאק אן ארמין, והשליך את עצמו אל הים לאחר שמאס בחיים שם.
בבורראיי נמצא קלייטיאן מק'פיידן, שהוא "כפר קלייטי" המורכב משלושה ביתנים ששימשו את משלחות הציד מסנט קילדה באופן קבוע. בבורראיי נמצא גם טאיג סטאלאר (בית הדייל), הדומה לבית האמזונות בגלין מור אך גדול ממנו במקצת, ובו שישה חללים שבהם ניתן לישון. לפי המסורת המקומית המבנה נבנה על ידי "האיש מהסלעים", שהוביל מרד כנגד הפקיד של בעל הקרקעות[102]. ישנה השערה כי המבנה הוא דוגמה לטחנת מים מתקופת הברזל[103].
בסטאק אן ארמין יש 78 קלייטיאנים לאחסון, בנוסף לבות'י קטן (בית מחסה שניתן להשתמש בו בחינם). כתוצאה ממגפת השפעת שפרצה בהירטה ב-1727 שלושה גברים ושמונה ילדים ננטשו שם עד לחודש מאי שלאחר מכן. גם בסטאק לי התלול יש בות'י קטן, ששימש גם כן למטרות ציד.
תקשורת ואמנות
לאחר ששמע על פינוי סנט קילדה, במאי הקולנוע מייקל פאוול הכין ב-1937 סרט בשם The Edge of the World (קצה העולם) העוסק בסכנה של פינוי אוכלוסייה מאיים. אולם, הסרט לא צולם בסנט קילדה כי אם באי פואולה שבאיי שטלנד[104]. הסופרת דורותי דאנט כתבה סיפור קצר, "ההעפלה המוכיחה" (The Proving Climb), המתרחש בסנט קילדה; הסיפור פורסם ב-1973 במסגרת אנתולוגיה סקוטית של סיפורים קצרים[105].
ביל בריידן, במאי סקוטי של סרטים ותיאטרון, ביים את סרט הטלוויזיה "Ill Fares The Land" העוסק בשנים האחרונות של היישוב האנושי בסנט קילדה.
להקת הפולק רוק הסקוטית Runrig הקליטה שיר, "At the Edge of the World" (בקצה העולם), העוסק בבדידותם של תושבי האיים וכיצד "אנשים מסנט קילדה העפילו לפסגת הצוק ביום חורפי"[106]. בשנת 2005 סנט קילדה נבחר לפלא הטבעי התשיעי בחשיבותו באיים הבריטיים, על ידי המאזינים של תוכנית רדיו בריטית[107]. ממשלת סקוטלנד מימנה בשנת 2007 אופרה בגאלית סקוטית בשם "St Kilda: A European Opera", שעסקה בסיפורם של האיים. האופרה הוצגה בנקודות השוויון וההיפוך של קיץ 2007 בשישה מקומות במקביל: אוסטריה, בלגיה, צרפת, גרמניה וסקוטלנד.
מקורות
- Baxter, Colin and Crumley, Jim (1998) St Kilda: A portrait of Britain's remotest island landscape, Biggar, Colin Baxter Photography מסת"ב 0948661038
- Buchanan, Margaret St Kilda: a Photographic Album, W. Blackwood, 1983 מסת"ב 0851581625
- Coates, Richard (1990) The Place-names of St Kilda, Lampeter, Edwin Mellen Press
- Frank Fraser Darling, and John Morton Boyd (1969) Natural History in the Highlands and Islands, London, Bloomsbury מסת"ב 187063098X
- Fleming, Andrew (2005) St. Kilda and the Wider World: Tales of an Iconic Island, Windgather Press מסת"ב 1905119003
- Haswell-Smith, Hamish (2004) The Scottish Islands, Edinburgh, Canongate מסת"ב 1841954543
- Keay, J., and Keay, J. (1994) Collins Encyclopaedia of Scotland, London, HarperCollins מסת"ב 0002550822
- Maclean, Charles (1977) Island on the Edge of the World: the Story of St. Kilda, Canongate מסת"ב 0903937417
- Martin Martin (1703) "A Voyage to St. Kilda" in A Description of The Western Islands of Scotland, Appin Regiment/Appin Historical Society. Retrieved 3 March 2007
- W.H. Murray (1966) The Hebrides, London, Heinemann
- Quine, David (2000) St Kilda, Grantown-on-Spey, Colin Baxter Island Guides מסת"ב 1841070084
- Steel, Tom (1988) The Life and Death of St. Kilda, London, Fontana מסת"ב 0006373402
- Kenneth Williamson; & Boyd, J. Morton. (1960). St Kilda Summer, London, Hutchinson
לקריאה נוספת
- Atkinson, Robert Island going to the remoter isles, chiefly uninhabited, off the north-west corner of Scotland, William Collins, 1949. (Reprinted Birlinn, 1995 מסת"ב 1874744319)
- Charnley, Bob Last Greetings of St. Kilda, Richard Stenlake, 1989 מסת"ב 1872074022
- Coates, Richard The Place-Names of St. Kilda, Edwin Mellen Press, 1990 מסת"ב 0889460779
- Gilbert, O. The Lichen Hunters. St Kilda: Lichens at the Edge of the World, The Book Guild Ltd., England, 2004 מסת"ב 1857769309
- Harman, Mary An Isle Called Hirte: History and Culture of St. Kilda to 1930, MacLean Press, 1996 מסת"ב 1899272038
- Kearton, Richard With Nature and a Camera, Cassell and Company, London, 1898
- McCutcheon, Campbell St. Kilda: a Journey to the End of the World, Tempus, 2002 מסת"ב 0752423800
- Stell, Geoffrey P., and Mary Harman Buildings of St Kilda, RCAHMS, 1988 מסת"ב 011493391X
קישורים חיצוניים
- סנט קילדה באתר culturehebrides.com
- מסמך המועמדות המקורי של סנט קילדה להכללה ברשימת אתרי המורשת העולמית. הוכן על ידי הממשלה הסקוטית
- גרסה חדשה של מסמך המועמדות להכללה ברשימת אתרי המורשת העולמית
- הקלייטיאן של סנט קילדה, מאת כריסטיאן לאסור
- סנט קילדה - מותה של רפובליקת אי (אוטופיה-בריטניקה)(הקישור אינו פעיל)
- "אחרון הסנט קילדאים": דיווח של הניצול טורקויל קרייטון שחזר לבקר באי (סאנדיי הראלד)
- עמוד סנט קילדה באתר abandonedcommunities.co.uk
- Last surviving St Kildan Rachel Johnson dies מאתר ה-BBC
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ האיון רוקוול, אשר מצבו שנוי במחלוקת, אינו נכלל בארכיפלג
MacDonald, Fraser: (2006) The last outpost of Empire: Rockall and the Cold War Journal of Historical Geography. 32, עמ' 627–647
- ^ ראו בעיקר אצל מקלין (1977), סטיל (1988) ופלמינג (2005)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7
Haswell-Smith, Hamish (2004) The Scottish Islands. Edinburgh. Canongate. Pages 314–26
- ^ McMillan, Joyce (3 March 2007) "St Kilda the Opera brings out the bully-boys". Edinburgh. The Scotsman. Retrieved 3 March 2007.
- ^ "World Heritage: United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland". UNESCO. Retrieved 03 January 2007
- ^ סטיל (1988) עמ' 273
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 מרטין, מרטין (1703).
- ^ הצורות Tobar Childa ו-Toubir-Kilda הן בעצם אותו הדבר
- ^ 9.0 9.1 9.2 מקלין (1977) עמוד 33.
- ^ סטיל (1988) עמוד 27.
- ^ פלמינג (2005) בעמוד 27. מקלין לא מציין את האי שגרם לבלבול, אך פלמינג משווה את ' Skildir' ל-' Haskeir'
- ^ קווין (2000) עמוד 21.
- ^ de Nicolay, Nicholas (1583) Vraye & exacte description Hydrographique des costes maritimes d'Escosse & des Isles Orchades Hebrides avec partie d'Angleterre & d'Irlande servant a la navigation. Edinburgh. National Library of Scotland. Retrieved 22 December 2007.
- ^ לעומת זאת, מרטין (1703) כותב "כל הימאים מכנים אותו סנט קילדה; ובמפות הימיות הוא נקרא סנט קילדר, בעיקר במפה הימית ההולנדית מאירלנד לזיילנד, שפורסמה באמסטרדם על ידי פיטר גוז בשנת 1663" (מקור: "all seamen call it St. Kilda; and in sea maps St. Kilder, particularly in a Dutch sea map from Ireland to Zeland, published at Amsterdam by Peter Goas in the year, 1663"). תיאור זה מופיע כמאה שנים לאחר פרסומן של טבלאות ואגהניר, אך לא ברור האם שגיאת האיות הובילה לשימוש נפוץ בדיבור, או שלגרסה המדוברת היה מקור שונה. בקטע מאוחר יותר הנוגע למסורות הקשורות לאיי פלנאן, מרטין אומר "אין זה חוקי לקרוא לאי סנט קילדה (השוכן במרחק שלושים ליגות דרומה) בשם האירי התקין שלו הירט, אלא רק לאזור הגבוה". קטע זה מתייחס למנהג של תושבי סנט קילדה לכנות את הירטה "האזור הגבוה" ואת בורראיי "האזור הצפוני". ראו גם בפלמינג (2005).
- ^ האסוול-סמית' (2004) טוען כי זה עשוי להיות אל הירט (El hirt) – מסוכן או קטלני עד כדי מוות
- ^ סטיל (1988), עמודים 26–27.
- ^ Murray, W.H. (1966) The Hebrides. London. Heinemann, pages 196, 236.
- ^ ראו בספרות של ריצ'רד קואטס מ-1990
- ^ "Knowledge of the marine environment" אתר הספרייה הסקוטית הלאומית. אוחזר ב-2 בינואר 2007
- ^ מקלין (1977) עמוד 18.
- ^ פלמינג (2005) עמוד 64.
- ^ "Dual World Heritage Status For Unique Scottish Islands". אתר הקרן הלאומית של סקוטלנד. אוחזר ב-6 בינואר 2007
- ^ הגבהים הם על סמך האסוול-סמית, ולעומת זאת אתר הקרן הלאומית מציין שהגבהים הם 191 מטרים ו-165 מטרים, בהתאמה
- ^ טענה זו נטענת על ידי מספר גורמים כגון סטיל, אך לעומת זאת קאיי (Kaey) מטעה כשהוא אומר שהם הגבוהים ביותר באירופה. לדוגמה, גובהו של האי קרואגהם און אצ'יל הוא 668 מטרים. ראו לדוגמה את הדף "עובדות וצורות גאוגרפיות" באתר Wesleyjohnston.com. אוחזר ב-9 בספטמבר 2007
- ^ סטיל (1988) עמוד 199.
- ^ Benvie, Neil (2000) Scotland's Wildlife. London. Aurum Press.
- ^ Fisher, James & Waterston, George (Nov. 1941) The Breeding Distribution, History and Population of The Fulmar (Fulmarus glacialis) in the British Isles. Edinburgh. The Journal of Animal Ecology, Vol. 10, No. 2 pp. 204–272. Retrieved 24 March 2007.
- ^ McKenzie, Steven "Bird night attacks may be unique" (5 November 2007) BBC News. Retrieved on 6 November 2007.
- ^ 29.0 29.1 Fraser Darling, F. and Boyd, J.M. (1969) Natural History in the Highlands and Islands. London. Bloomsbury.
- ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 30.4 Keay, J. & Keay, J. (1994) Collins Encyclopaedia of Scotland. London. HarperCollins. Pages 840–2.
- ^ "Soays of America" soaysofamerica.org Retrieved 24 December 2007.
- ^ "St Kilda National Nature Reserve: 'A world apart'." (PDF) Scottish Natural Heritage. Retrieved 18 March 2007.
- ^ "Protected Areas and World Heritage–St Kilda". United Nations Environment Programme: World Conservation Monitoring Centre. Retrieved 18 March 2007.
- ^ Gauld, R. Bagenal, T.E. and Connell, J.H. (1953) "The marine fauna and flora of St. Kilda, 1952". Scottish Naturalist 65 pages 29–49, quoted in Darling and Boyd (1969) page 184.
- ^ סטיל (1988) עמוד 32.
- ^ 36.0 36.1 "Life in St. Kilda", an account by J. Sands in Chambers’s Journal of Popular Literature, Science and Art, 1877. Retrieved 1 April, 2007.
- ^ מקלין (1977) עמודים 136–8.
- ^ "סירת הדואר סנט קילדה", אתר הספרייה הדיגיטלית של גלאזגו. אוחזר ב-4 במרץ 2008
- ^ Johnson, Samuel (1775) A Journey to the Western Islands of Scotland. Republished, Chapman & Dodd, London, 1924. Page 121.
- ^ 40.0 40.1 Cooper, Derek (1979) Road to the Isles: Travellers in the Hebrides 1770–1914. London. Routledge & Kegan Paul.
- ^ מקלין (1977) עמוד 26.
- ^ סטיל (1988) עמודים 6 - 44
- ^ Balfour, Alan, and McCrone, David (2005) Creating a Scottish Parliament" Edinburgh. StudioLR. מסת"ב 0955001609. Retrieved 4 January 2008. Miralles wrote:
- "Late XIX St Kilda Parliament
- To Remember this is not an archaic activity
- My generation (myself) has experienced that emotion
- Consider how different movements exist in present times
- Architecture should be able to talk about this."
- ^ דוגמה לכך ניתן למצוא אצל סטיל בעמוד 71, שם הוא מצטט את מק'קאולי (1756), מק'קולוך (1819) ורוס (1887)
- ^ פלמינג (2005) עמודים 107 ו-110.
- ^ סטיל (1988) עמודים 33–4.
- ^ בספר " Sketches on the Island of St Kilda" מאת לאכלן מקלין (1838, הוצאת מק'פאן) מופיע ציטוט של פרשן מהמאה ה-19 המתאר את התכונות החיוביות הרבות של סנט קילדה
- ^ St Kilda: Revised Nomination of St Kilda for inclusion in the World Heritage Site List (January 2003) (pdf) National Trust for Scotland. Retrieved 21 March 2007.
- ^ אבן מסותתת בעלת קצה מחודד ששימש לחיתוך דברים. הכלי הנאוליתי הזה נקרא על שם סקאיל ביי, האתר שבו שוכן סקארה ברי. ראו גם מידע על הכלי באתר ממשלת בריטניה העוסק בהיסטוריה של סקוטלנד
- ^ פלמינג (2005), עמודים 37 - 56.
- ^ Fleming (2005) page 27 quoting Taylor, A.B. (1968) "The Norsemen in St Kilda". Saga book of the Viking Society. 17. 116–43.
- ^ פלמינג (2005) עמוד 63.
- ^ Maclean (1972) page 34 quoting John of Fordun's Scotichronicon of c. 1380.
- ^ Munro, D. (1818) Description of the Western Isles of Scotland called Hybrides, by Mr. Donald Munro, High Dean of the Isles, who travelled through most of them in the year 1549. Miscellanea Scotica, 2. English translation from Lowland Scots: "The inhabitants are simple poor people, hardly educated in any religion, but the steward of MacLeod of Harris, or his deputy, sails there once a year at midsummer with a chaplain to baptise the children."
- ^ Macauley, Rev Kenneth (1764) History of St Kilda. London
- ^ פלמינג (2005) עמוד 28.
- ^ קווין מציין בספרו כי זה תאריך הנטישה של הקבוצה בסטאק אן ארמין (ראו גם בפרק "מבנים על איים אחרים", אך סטיל טוען כי ההתפרצות התרחשה ב-1724
- ^ מקלין (1977) עמוד 125.
- ^ פלמינג (2005) עמוד 32.
- ^ מקלין (1977) עמודים 115–6.
- ^ מקלין (1977), ציטוט של ג'ון סנדס בעמוד 117.
- ^ מקלין (1977) עמודים 116–9.
- ^ ברור גם כי תושבי סנט קילדה לא היו נאיביים כפי שניתן היה לחשוב. פלמינג מצטט את הכומר ניל מק'קנזי בעמוד 8 של ספרו: "לדוגמה, כאשר הם עלו על סיפונה של יאכטה הם העמידו פנים שהם חשבו כי כל הפליז המבריק הוא בעצם זהב, וכן שהבעלים הוא בהכרח עשיר מופלג"
- ^ סטיל (1988) עמודים 5 - 150
- ^ מקלין (1977) עמוד 140.
- ^ פלמינג (2005) עמוד 165.
- ^ סטיל (1988) עמוד 167.
- ^ ציטוט של ניל גילס בעמוד 167 בספרו של סטיל
- ^ סטיל (1988) עמוד 168.
- ^ סטיל טוען בעמוד 238 בספרו כי העלות ב-1955 הייתה 20 מיליון שטרלינג
- ^ בעיה זו נמשכת גם במאה ה-21. הקרן הלאומית דיווחה בשנת 2006 כי היא מבטלת את העבודות שתוכננו לשנת 2007 כיוון שתנאי מזג האוויר לא מאפשרים להעביר את האספקה הדרושה לסנט קילדה, וכי ההזדמנות הבאה תהיה רק במאי 2007. מידע נוסף על העבודות באתר הקרן הלאומית. אוחזר ב-18 במרץ 2007
- ^ מקלין (1977) עמוד 142.
- ^ Thompson, Francis (1970) St Kilda and other Hebridean Outliers. David & Charles. מסת"ב 071534885X
- ^ סטיל (1988) עמודים 32 - 229
- ^ סטיל (1988) עמוד 234.
- ^ קווין (2000) עמוד 90
- ^ סטיל (1988) עמוד 236
- ^ סטיל (1988) עמודים 55 - 238
- ^ סטיל (1988) עמודים 7 - 256
- ^ "Scotland's National Nature Reserves - St Kilda" National Trust for Scotland. Retrieved 16 March 2007.
- ^ "Scotland's National Nature Reserves - News and Events" (9 December 2004) National Trust for Scotland. Retrieved 17 March 2007.
- ^ מסמך PDF העוסק בתוכנית הניהול של סנט קילדה על ידי הקרן הלאומית של סקוטלנד
- ^ "St Kilda National Nature Reserve" National Trust for Scotland. Retrieved 16 March 2007.
- ^ "St Kilda Update". NTS. Retrieved 10 February 2008.
- ^ "Rats probe under way on St Kilda" BBC. Retrieved 10 February 2008.
- ^ קווין (2000) עמוד 2 - 91
- ^ לפי פלמינג (עמוד 23) ייתכן שמדובר במבנים פיקטיים שנבנו בין שנת 400 לשנת 900
- ^ מקלין (1977) עמודים 8 - 27
- ^ קווין (2000) עמוד 51
- ^ קווין (2000) עמודים 3 - 52
- ^ קווין (2000) עמוד 30
- ^ מקלין (1977) עמוד 66
- ^ סטיל (1988) עמודים 3 - 72
- ^ קווין (2000) עמוד 48.
- ^ סטיל (1988) עמודים 31-2.
- ^ קיי & קיי (1994) עמוד 358.
- ^ "St Kilda: Fascinating Facts" National Trust for Scotland. Retrieved 19 August 2007.
- ^
- ^ סטיל (1988) עמוד 29
- ^ קווין (2000) עמודים 29 - 30
- ^ מקלין (1977) עמוד 29
- ^ מקלין (1977) עמוד 28
- ^ פלמינג (2005) עמוד 58
- ^ מידע על הסרט ב-IMDb
- ^ Scottish Arts Council (1973). Scottish Short Stories. Collins. ISBN 0002218518.
- ^ Edge of the World lyric Radiance.org. Retrieved 25 May 2007.
- ^ מידע על תהליך הבחירה באתר ה-BBC
.svg)
.svg){kind=small}
| האיים ההברידיים | ||
|---|---|---|
| ההברידיים הפנימיים | אג • אורונסיי • אסקריב • איילה • איזיי • ג'ורה • גיה • טירי • טרשניש • איונה • ליזמור • מאל • מאק • סאמר • סוי • סטאפה • סלייט • סקאי • קאנה • קארה • קול • קולונסיי • האיים הקטנים • קראולין • קררה • ראזיי • רום |  |
| ההברידיים החיצוניים | אריסקיי • בארה • בנבקולה • ברנראי • ברנרה • ויסט הדרומי • ויסט הצפוני • לואיס והאריס • סנט קילדה • סקאלפיי • פלאנן • רוקול | |
32638853סנט קילדה