מנחם אילן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
השופט אילן

מנחם אילן (נולד ב-1931) היה נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בשנים 1995–2000.

ביוגרפיה

אילן נולד בתל אביב, למד בבית הספר תחכמוני ולאחר מכן בישיבת בני עקיבא כפר הרואה. לאחר שירות צבאי בשנים 1949–1950 למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה והוסמך כעורך דין ביולי 1958[1]. אילן עבד מספר שנים בפרקליטות כעוזר פרקליט המחוז ובין השאר הופיע כתובע במשפטו של וינקרוט בפני השופט אליעזר מלחי, דבר שהביא אותו לאחר שנים, בהיותו כבר שופט, להופיע כעד תביעה במשפטו של מלחי[2]. לאחר תקופה קצרה כעורך דין פרטי[3] בשנים 1962–1963, נתמנה בתחילת 1964 לשופט בבית משפט השלום בתל אביב. בספטמבר 1976 קודם אילן לבית המשפט המחוזי[4]. אילן דן במספר משפטי שוחד מפורסמים[5], שהנודע בהם היה משפטו השני של אשר ידלין, בו זיכה אילן את ידלין מכל אשמה[6]. במשפט נוסף זיכה אדם שהציע טובות הנאה לחבר מועצת עיריית בת ים כדי שיעבור למפלגה אחרת, מאשמת הצעת שוחד, בקובעו, על פי החוק באותם ימים, שהצעה כזאת כלל איננה שוחד[7]. בשנת 1992 מונה אילן לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ובשנת 1995 מונה לנשיא בית המשפט. בשנת 2000 פרש אילן לגמלאות. לאחר פרישתו עסק בגישור וכיהן בוועדות ציבוריות שונות, בהם הוועדה הציבורית לפי חוק מימון מפלגות[8].

אילן נתמנה לשופט בפועל בבית המשפט העליון בספטמבר 1998 לתקופה של מספר חודשים[9]. בתקופת כהונתו בעליון היה בין שופטי הרוב שהכריעו נגד הסגרתו של סמואל שיינביין לארצות הברית, עקב היותו אזרח ישראלי, למרות שהתגורר כל חייו בארצות הברית.

אילן ניהל אורח חיים דתי ונודע כאחד השופטים הדתיים שכיהנו בבית המשפט העליון.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0