דוד גויטיין
 | |
| לידה | 12 בספטמבר 1900 |
|---|---|
| פטירה | 1 בינואר 1961 (בגיל 60) |
| תאריך עלייה | 1929 |
| השכלה | בית הספר לכלכלה של לונדון |
| השתייכות | מערכת בתי המשפט הישראלית |
| תקופת כהונה | 1953–1961 (כ־8 שנים) |
| תפקידים בולטים | שופט בית המשפט העליון |
| פעילויות נוספות | שגריר ישראל בדרום אפריקה |
דוד גויטיין (12 בספטמבר 1900 - 1 בינואר 1961) היה שופט בית המשפט העליון בישראל ושגריר ישראל הראשון בדרום אפריקה.
ביוגרפיה
גויטיין נולד בלונדון ללאה ברנט, ילידת אנגליה, ולקלמן גויטיין, יליד הונגריה. בהיותו בן ארבע נתייתם מאביו. אמו גידלה אותו את שני אחיו ואת אחותו לבדה ברוח המסורת היהודית. כבר כשהיה דוד בגיל ארבע בא "מלמד" לביתם ללמדו קרוא וכתוב בעברית, וזאת עוד בטרם ידע לכתוב ולקרוא באנגלית.
גויטיין סיים את חוק לימודיו במשפטים וכן למד אנתרופולוגיה וכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון. באוניברסיטה זו פגש את משה שרתוק וצבי שוורץ והם הפכו ידידים. הוא השתייך ל"תנועת הבונים" הציונית ובעקבות פגישתו עם אורה מויאל, אחותו של אל"מ אהרון מויאל, בשנת 1929, עלה בעקבותיה לארץ ישראל. כעבור שנה מעלייתם נישאו בתל אביב ולימים התיישבו בבית גויטיין בירושלים.
בטרם הוסמך לעסוק בעריכת דין תחת המנדט הבריטי, גויטיין התקבל כעורך של העיתון Palestine Bulletin, שהוא קודמו של ה-Palestine Post, (עיתון האם של The Jerusalem Post של היום), ובין השנים 1929 - 1931 כתב בו מאמרים ופיליטונים, כמו גם בעיתונות היהודית והכלל עולמית. מאמריו עסקו בהווי הארצישראלי ובבעיות שעומדות בפני היישוב בארץ. הוא כתב על בעיית החוקה, בעיית פשע וענישה, שאלת היחסים בין חילונים ודתיים, קיבוץ גלויות והצורך לשמר את המורשת התרבותית שמביאה כל קהילה בעלותה ארצה. הוא דן בבעיית מעמד האישה ובשאלה האם הכול שפיט. בהיותו חניך האסכולה הבריטית לא האמין שהיישוב הארץ הישראלי הקטן רשאי לכתוב חוקה שתחייב את ההמונים שעוד יבואו. הוא התנגד לרעיון שהכל שפיט. הוא התייחס לפשיעה כאל מחלה והתנבא..."יבוא יום ויסתכלו עלינו השופטים כעל ברברים על שהושבנו פושעים אלימים בבתי סוהר בלי לדאוג לריפויים, כמו שאנו מסתכלים היום על השופטים שדנו חולי נפש לעונשים ולמאסר על לא עוול בכפם....". כתיבתו הצטיינה בקלילות ובהומור, ולימים אלו נמצאו גם בפסיקותיו כשופט.
הוא הוסמך כעו"ד בלונדון לפני עלייתו לארץ ישראל, ובהמשך הוסמך לעריכת דין בארץ ישראל והצטרף למשרדו של עורך הדין הערבי-נוצרי אבוקריוס ביי, עמו עבד עד שנת 1936. עם פרוץ "המאורעות" פתח משרד עצמאי שעסק בעיקר בעניינים פליליים. עם פרוץ המאבק בבריטים ייצג את לוחמי המחתרות, ללא קשר להשתייכותם הארגונית, בפני בתי המשפט הבריטיים, הרגילים והצבאיים. בתחילת מלחמת העצמאות מונה לשופט צבאי מטעם "ההגנה" בירושלים הנצורה ומאוחר יותר השתתף בצוות שהכין את הקודקס המשפטי לספר החוקים של מדינת ישראל. מפעל זה נחשב בעיניו כאחד מהתרומות החשובות שלו למשפט הישראלי ועליו הייתה גאוותו.
לאחר קום המדינה היה אחד משבעה מועמדים לכהונת שופט בבית המשפט העליון[1], בהיותו אחד מבכירי עורכי הדין בארץ, אולם לבסוף נתמנו רק חמישה והוא לא היה אחד מהם. בין השנים 1949–1953 נשלח לשמש שליח ישראל הראשון בדרום אפריקה, תחילה כציר ולאחר מכן כשגריר, וכציר בשגרירות ישראל בוושינגטון הבירה.
בשובו לישראל מונה לבית המשפט העליון. בשמונה שנות כהונתו ישב בין היתר בערעור של משפט קסטנר וכתב בו את דעת המיעוט. בהכנות מערכת המשפט הישראלית לשפיטת אדולף אייכמן הביע דעה כי המידע בנושא מועט מכדי להעמידו לדין. מלבד זאת היה גויטיין השופט הישראלי הראשון ששימש כשופט בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בו ישב כנציג ישראל במשפט נגד בולגריה בנושא הפלת מטוס אל על. גם שם כתב את דעת המיעוט, בפסק דין שנלמד עד היום.
בהשקפותיו היה גויטיין ליברל וסוציאליסט.
בימיו האחרונים עסק במפעל גדול של תרגום פסקי הדין של בית המשפט העליון לאנגלית, מלאכה שלא זכה לסיים.
אלמנתו אורה, יקירת העיר ירושלים, נפטרה ב-23 ביולי 2006. אחריהם נותרו בת ובן, הפרופסור קלמן גויטיין.
הוא הונצח ברחוב על שמו בשכונת פסגת זאב בירושלים.
הערות שוליים
- ^ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948
