אלישע שינבוים
| לידה |
20 ביוני 1922 ורשה  |
|---|---|
| פטירה |
13 בדצמבר 1987 (בגיל 65) ירושלים  |
| תאריך עלייה | 1936 |
| השכלה | בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב |
| השתייכות | |
| תקופת כהונה | 1968–1987 (כ־19 שנים) |
| תפקידים בולטים |
|
| פעילויות נוספות |
|
אלישע שינבוים (כ"ד בסיון ה'תרפ"ב, 20 ביוני 1922 - כ"ב בכסלו ה'תשמ"ח, 13 בדצמבר 1987) היה שופט ישראלי, מומחה ומורה דרך במשפט עברי ודיני משפחה במדינת ישראל.
חייו ומפעליו
נולד בוורשה, בן זקונים לאברהם חיים וגיטה רחל שינבוים, אח למשה ושושנה. בשנת הלימודים ה'תרצ"ד (1933–1934) החל את לימודיו במכינה לבית המדרש לרבנים "תחכמוני" שבורשה, ובשנת 1936 עלה שינבוים עם הוריו ואחותו לארץ ישראל, שם הצטרפה המשפחה לבן הבכור, משה, שלמד באותה עת באוניברסיטה העברית בירושלים. בארץ ישראל השתקעה המשפחה בתל אביב ושינבוים החל ללמוד במחזור הראשון בישיבת היישוב החדש תחת שם המשפחה המעוברת "אילן נאה". בהמשך למד גם בישיבת חברון והוסמך לרבנות ("יורה יורה ידין ידין") על ידי הרב יעקב משה חרל"פ, הרב משה אביגדור עמיאל, הרב יוסף בלומנפלד והרב אליהו ראם בפסח ה'תש"ב (1942).
באותה עת החל בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב. במקביל, בקיץ 1943 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגי ספרות עברית, היסטוריה של עם ישראל, פסיכולוגיה ופילוסופיה. במסגרת לימודיו התמחה בספרות רבנית אצל הפרופ' שמחה אסף ובשנים הבאות למד אצל הפרופסורים יצחק בער, יוסף קלוזנר, גדליה אלון, חיים שירמן, שמואל הוגו ברגמן וישעיהו ליבוביץ'. את לימודיו באוניברסיטה העברית סיים בשנת 1946. בשנה זו (ל"ג בעומר ה'תש"ו; 19 במאי 1946) נישא אלישע לשרה פנינה לבית שיר, בתו של הרב אביגדור ראובן שיר, רבה של נשר. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים.
בשנת 1953 קיבל שינבוים רישיון לעסוק כטוען רבני ומכאן ואילך החל להופיע במשפטים בענייני אישות, הן בבתי דין רבניים והן בבתי משפט אזרחיים. בשנת 1954 קיבל רישיון עריכת דין. כ-12 שנה שימש כמורה מן החוץ בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובהמשך לימד את קורסי היסוד בדיני משפחה, משפט עברי ודיני ירושה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן וכן סמינריונים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב.
היה מזכיר החזית הדתית המאוחדת בכנסת הראשונה, מזכיר שני של הפועל המזרחי במחלקה המוניציפלית, ויו"ר ועדת הביקורת של הפועל המזרחי.
התגורר רוב ימיו בשיכון הפועל המזרחי בשכונת שפירא (בגבול שכונת קריית שלום) בתל אביב. בשנותיו האחרונות חי בירושלים, שם נפטר. נטמן בבית הקברות בהר הזיתים.
כהונתו כשופט ומורשתו
בשנת 1969 מונה שינבוים לשמש כשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומכאן ואילך עסק בשיפוט במשך 20 השנים הבאות, עד לפטירתו. ממרץ 1982 ועד מרץ 1983 כיהן שינבוים בבית המשפט העליון במינוי זמני.[1] בפסקי הדין שלו ניכרים הן בקיאותו במשפט העברי לדורותיו, והן מאמץ נחוש לדין צדק, גם כאשר החוק הכתוב אינו מספק פתרון. כך, למשל, בפרשת גלפנשטיין נ' אברהם שבה באמצעות פרשנות חוזית לא אפשר שימוש בזכות שלא בתום לב על ידי צד שביקש לבטל חוזה מהטעם שהצד השני לא מילא חיוב, אשר היה תלוי כתנאי־בלעדיו־אין במעשה כלשהו של מבקש הביטול, ומבקש הביטול לא מילא חובתו לעשות מעשה זה.[2] פסקיו וכתביו מאוזכרים בספרות המשפטית ונעשה בהם שימוש בהחלטות ובפסקי דין, בבתי המשפט ובבתי הדין הרבניים במדינת ישראל, עשרות שנים לאחר הינתנם.
כשופט המשיך שינבוים להתמחות בתחום בו עסק גם כעורך דין והרבה לדון ולכתוב פסקי דין בענייני אישות ומעמד אישי. מבחינת מזגו השיפוטי, שינבוים נטה למעט בשיפוט אדברסרי ועשה שימוש רב בהליכי גישור וכן בדרכים המתוארות כיום כ"שיפוט טיפולי" (Therapeutic Jurisprudence). וכך תוארה לימים דרכו השיפוטית:
שינבוים היה מומחה, אולי המומחה מספר אחד בישראל, בדיני משפחה ואישות. הוא ידע כל מה שכתוב בספרים. היה רב, תלמיד חכם, משפטן בעל השכלה כללית רחבה. אבל הייחוד שלו היה במה שאי אפשר ללמוד מן הספרים. [...] במקום דיון מטיל מורא העדיף השופט שינבוים לנהל שיחה אצלו בלשכה. בחדר הקטן שלו היו מצטופפים אשה, בעל, ילדים, לפעמים גם סבא וסבתא, במרחק של נגיעה זה מזה. הוא, בדרך המיוחדת לו, שהיו בה המון חוכמה, רגישות, פלפול של תלמיד חכם וכל כך הרבה הומור, היה מנסה לשכנע אותם, שאת הבעיה שלהם כדאי לפתור בלי משפטים ארוכים, שמוטב להתפשר ולא לדרדר את היחסים. הוא היה מזכיר להם שפעם היו זוג אוהב, שהביאו לעולם ילדים משותפים, גם אם עכשיו הם מוכנים לתקוע זו בזה ציפורניים ארוכות.
— מרים כהן, "השופט עם מגע הקסם", ידיעות אחרונות, 16.12.87
את נטייתו לגישור, מנגנון המוכר ככזה העלול לנטות לרעתם של צדדים חלשים,[3] איזנה פעילותו האקטיביסטית למען זכויות נשים במשפחה וכנגד בעלים סרבנים או אלימים. בפסק דין תקדימי קבע בזכות האישה למזונות את הזכות למדור שקט ושליו. שינבוים היה השופט הראשון שהוציא צו מניעה להרחקת בעלים אלימים מביתם, ובפסק דין אחר אסר על בעל שחי עם פילגשו לבקר בבית משפחתו.[4] חלק מפסיקות אלו נהפכו לימים על ידי בית המשפט העליון,[5] עם עליית קרנה של הזכות החוקתית לקניין, זכות שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף על פי כן, פסיקותיו התקדימיות, ובקיאותו בדיני המשפחה ובמשפט העברי הובילו למינויו לבית המשפט העליון וכן להעמדתו בראש הוועדה אשר דנה ברפורמה הנדרשת בדיני המשפחה.
ועדת שינבוים
השופט שינבוים עמד בראש הוועדה לבחינת ויישום דיני המשפחה אשר הוקמה בשנת תשמ"ה 1985: "לבחינת ויישום דיני המשפחה". מסקנות הוועדה התפרסמו בחודש דצמבר 1986 ובהן הומלץ על הקמת בית המשפט לענייני משפחה. העיקרון שעמד לנגד עיני הוועדה היה "משפחה אחת, שופט אחד".
הוועדה המליצה על ריכוז כל ההליכים המשפטיים אשר כרוכים במשבר משפחתי לסוגיו; כמו סכסוך על רכוש משותף, גירושין, מחלוקת ומאבק על משמורת הילדים, תחת קורת גג משפטית אחת. זאת, מאחר שהמבקשים להתדיין במשבר בין בני משפחה, סבלו מאוד מביזור ערכאות הדין השונות (בית משפט לתביעות קטנות, בית משפט מחוזי, בית דין רבני) הקבועות על פי חוק במדינת ישראל. הוועדה קבעה כי "ריכוז סמכויות ייעל את המערכת, יימנע כפילויות בדיון ובהכרעות שיפוטיות, יאפשר פתרון שיטתי ומגובש יותר, יקצר את ההתדיינות, וכפועל יוצא יביא לפתרונות טובים יותר".[6]
מסקנות הוועדה הבשילו לכדי הצעת חוק אשר נוסחה על ידי השופט יהושע גייפמן בשנת 1994, התקבלה בכנסת ב-7 באוגוסט 1995 תחת השם חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995[7] והביאה להקמת בית משפט לענייני משפחה בישראל.[8]
מכתביו
- אלישע שינבוים, בני דון-יחיא, דיני מזונות, הוצאת חוק ומשפט, רמת גן 1985.
- "סמכות בתי דין רבניים בענייני נישואין וגירושין בראי הפסיקה", דיני ישראל, ד, 143, תשל"ג 1973.
- "בעיות בדיני מזונות", דיני ישראל ז, רכ"א, תשל"ו 1976.
לקריאה נוספת
- משרד המשפטים, דין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה (1986)
- חיים פורת, האם התגשם חזונו של השופט אלישע שינבוים: בית המשפט לענייני משפחה במלאת עשור להקמתו, משפחה במשפט ב, 271 (תשס"ח)
- משה דרורי, מחצית יובל לדוח ועדת שינבוים וח"י שנים לבית־המשפט לענייני משפחה, מאזני משפט ט 149–175 (תשע"ד)
- עופרה דרור, ענייני משפחה בעידן בית המשפט לענייני משפחה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, תל אביב 1997.
הערות שוליים
- ^ הודעה על מינוי שופט, 30 במאי 1982, ילקוט הפרסומים 2829, עמ' 2339
- ^ ע"א 702/80 גלפנשטיין נ' אברהם, פ"ד לז(4) 113 (1983)
- ^ Steven T. Knuppel, Promise and Problems in Divorce Mediation, 1991 J. Disp. Resol. p. 131 (1991) Available at: https://scholarship.law.missouri.edu/jdr/vol1991/iss1/9
- ^ מ"א (ת"א) 2243/79
- ^ ע"א 680/82 נחום נ' נחום, פ"ד לז(4) 667 (1983)
- ^ משרד המשפטים, דין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה (1986), עמוד 20
- ^ חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995
- ^ חשיבותם של בתי משפט לענייני משפחה, באתר גלובס, 13 ביולי 1997
