מלחמת סין–יפן השנייה
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 7 ביולי 1937 – 9 בספטמבר 1945 (8 שנים ו־9 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת סין–יפן הראשונה | |||||||||||||||||
| מקום | סין, בורמה | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון סין ובעלות הברית המערביות כניעה ללא תנאי של יפן | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
מלחמת סין–יפן השנייה, הידועה בסין גם כמלחמת ההתנגדות נגד יפן, וביפן כתקרית סין, התחוללה בין 7 ביולי 1937 ל-9 בספטמבר 1945 בין הרפובליקה הסינית לבין האימפריה היפנית. מרבית המלחמה התנהלה במקביל למלחמת העולם השנייה, והיא נחשבת כאחת הזירות במסגרת מלחמה זו. אף שהיו תקריות צבאיות בין שני הצדדים כבר החל מ-18 בספטמבר 1931, רק ב-1937 פרצה ביניהם מלחמה בהיקף מלא. הפלישה היפנית לסין הייתה חלק מתוכנית אסטרטגית של הצבא היפני הקיסרי להשתלטות על חלקים נרחבים במזרח אסיה ובאגן האוקיינוס השקט, ותוכננה עוד לפני 1937. האירועים המלחמתיים שהתרחשו בין שני הצדדים לפני 1937 כונו "תקריות". הפלישה היפנית למנצ'וריה בשנת 1931 החלה באירוע שנקרא "תקרית מוקדן". האחרונה בתקריות שלפני פרוץ המלחמה הייתה תקרית גשר מרקו פולו ב-1937, שסימנה את תחילתה של המלחמה.
משנת 1937 ועד 1941, למעט תקופה קצרה של לחימה בין יפן לברית המועצות שהסתיימה בתבוסה יפנית בקרב חלקין גול, נלחמה סין לבדה. לאחר ההתקפה על פרל הארבור וכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, הפכה המלחמה לחלק מהעימות הכלל עולמי של מלחמת העולם השנייה. המלחמה הסתיימה בכניעת יפן לבעלות הברית בספטמבר 1945.
המלחמה הייתה עימות ארוך ועקוב מדם בין שני עמי המזרח הרחוק הגדולים, רצוף במעשי טבח, פשעי מלחמה והפצצות אוויריות מאסיביות חסרות הבחנה על ריכוזי אוכלוסייה שביצעו היפנים בסינים. במהלך המלחמה נהרגו כ-20 מיליון סינים, רובם המכריע אזרחים, וכ-1.8 מיליון יפנים.
רקע
שורשיה של מלחמת סין-יפן השנייה נעוצים בתוצאות מלחמת סין–יפן הראשונה שהתחוללה בשנים 1894–1895, ובה סין, שהייתה תחת שלטון שושלת צ'ינג, הובסה על ידי יפן, ואולצה לוותר על טאיוואן ולהכיר בעצמאות קוריאה בהסכם שימונוסקי. שושלת צ'ינג הייתה קרובה להתמוטטות כתוצאה ממרידות מקומיות נגדה ומפגיעות מצד יפן, שכבר הפכה למעצמה אזורית חזקה.
לאחר מרד שינהאי, שבעקבותיו נפלה שושלת צ'ינג, נוסדה הרפובליקה הסינית ב-1912. אלא שהרפובליקה הסינית החדשה הייתה חלשה מהשלטון הקיסרי הקודם כתוצאה מהדומיננטיות של אילי המלחמה הסינים. השאיפה לאיחוד פלגיה של סין תחת הרפובליקה הסינית התגלתה כבלתי ניתנת לביצוע. גם כושרה של הרפובליקה להילחם באופן אפקטיבי בתקיפות מבחוץ היה חלש, והיו אף מפקדים סינים שפעלו יחד עם הכוחות התוקפים היפניים במטרה לחזק את מעמדם בסין ונגד מפקדים אחרים. לדוגמה, ג'אנג דזוו-לין, המפקד ממנצ'וריה, שיתף פעולה בגלוי עם היפנים על-מנת לקבל סיוע צבאי וכלכלי מיפן.
בראשית ימי הרפובליקה הסינית הסתמנה יפן כאיום החיצוני הגדול ביותר על העצמאות הסינית. בשנת 1915 הוציאה יפן את מסמך "עשרים ואחת הדרישות", שבו הגדירה את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה בסין. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה יפן מגרמניה את אזור ההשפעה הגרמני בשאנדונג. סין, לעומתה, תחת שלטון ממשלת בייאנג, נותרה מפולגת וחלשה מכדי להתנגד באופן אפקטיבי לפלישות מבחוץ, וזאת עד למשלחת הצפונית שבין השנים 1926 - 1928, שבוצעה על ידי מתנגדי ממשלת בייאנג - המפלגה הלאומית הסינית, הקוומינטנג, שמרכזה היה בגואנגג'ואו. המשלחת הצפונית שטפה את צפון סין ונעצרה בשאנדונג, שבה זאנג זוגצ'אנג, איל המלחמה מכוחות בייאנג, כשהוא נתמך בידי היפנים, ניסה לעצור את צבא הקוומינטנג מניסיונם לאחד את סין. מצב זה התפתח ב-1928 ל"תקרית ג'ינאן", שבה התעמת הצבא הסיני הלאומי עם כוחות יפנים. באותה שנה נרצח המפקד הצבאי המנצ'ורי, ג'אנג דזוו-לין, בשל סירובו לשתף פעולה עם היפנים. בהמשך לתקריות אלו, הצליח לבסוף צ'יאנג קאי שק, מפקד הצבא הלאומי הסיני, לאחד את סין ב-1928.
למרות איחוד סין בידי צ'יאנג קאי שק, נמשכו תקריות אלימות בין סין ויפן, וזאת בשל התחזקות הלאומנות הסינית ובשל שאיפת הסינים להשתחרר מהכיבוש הזר היפני. בנוסף, המשלחת הצפונית הצליחה לאחד את סין כנגד הפולש הזר רק להלכה, ובשטח נמשכו תקריות אלימות בין אילי המלחמה הסינים המקומיים לבין יחידות צבאיות של הקוומינטנג. בנוסף, הקומוניסטים הסינים מרדו נגד שלטון הרפובליקה המרכזי. כתוצאה, הפנה השלטון הסיני משאבים גדולים כדי לדכא את המרידות, כשהוא מקיים מדיניות של "תחילה שקט מבית, ורק אחר-כך טיפול בפלישות חיצוניות". מצב זה הקל על יפן להמשיך במדיניות המלחמתית שלה נגד סין. ב-1931 פלשו היפנים למנצ'וריה מיד לאחר "תקרית מוקדן". לאחר חמישה חודשי לחימה, ב-1932, נוסד באזור מנצ'וריה משטר בובות יפני, הוא מנצ'וקוו, והיפנים הציבו בראשו את פויי, הקיסר הסיני האחרון. סין פנתה לחבר הלאומים בבקשת עזרה, ובדו"ח ליטון שהוציא חבר הלאומים, גונתה יפן על פלישתה למנצ'וריה, מה שהביא אותה לפרוש מחבר הלאומים. מסוף שנות ה-20 ובמשך שנות ה-30 נקטה הקהיליה הבינלאומית מדיניות של פיוס אל מול היפנים, בעוד שהיפנים המשיכו לראות בשטחה של מנצ'וריה כמקור עיקרי לחומרי גלם לתעשייה היפנית, כמו גם כאזור חיץ חשוב בין אזורי שליטתה ביבשת לבין ברית המועצות.
התקריות המלחמתיות בין סין ליפן נמשכו גם לאחר תקרית מוקדן. ב-1932 נלחמו חיילים יפנים וסינים ב"תקרית שאנגחאי". הלחימה הביאה להסכם הפסקת אש בשאנגחאי, והסינים אולצו להתפרק מנשקם בעיר. במנצ'וקוו הוכנעו יחידות עממיות של מתנדבים שקמו כתוצאה מהתסכול שנבע מחוסר הפעולה של השלטון הסיני המרכזי נגד היפנים. ב-1933 תקפו היפנים את אזור החומה הסינית, כשאז נחתם הסכם הפסקת האש של טאנגו, שעל פיו קיבלה יפן שליטה על נפת רהה, והכוחות הסינים פורקו מנשקם בכל האזור שבין החומה הסינית לבאיפינג-טיאנג'ין. מטרת היפנים הייתה ליצור אזור חיץ נוסף, הפעם בין מנצ'וקוו לבין ננקינג, בירת הממשל הסיני.
בנוסף, יפן טיפחה את הקונפליקטים שבין הפלגים הסינים השונים, תוך שהיא מנצלת את העובדה שעל אף שעברו מספר שנים מאז האיחוד הסיני משנת 1928, השלטון הסיני המרכזי שלט למעשה רק באזור הדלתה של הנהר יאנגצה, ואזורים אחרים בסין המשיכו להישלט בידי כוחות מקומיים. היפנים חברו לעיתים קרובות עם אותם כוחות מקומיים כדי לקעקע את מאמצי השלטון המרכזי להביא לאיחוד כל חלקי סין. היפנים אף שתלו מושלים סינים אזוריים מטעמם במחוזות סיניים אוטונומיים, והללו אכן שתפו פעולה עם יפן. מדיניות יפנית זו נקראה "תנועת צפון סין האוטונומית".
מהלך המלחמה עד כניסת בעלות הברית המערביות ללחימה (1937 - 1941)
התקיפות של יפן
מרבית ההיסטוריונים קובעים את תחילת מלחמת סין-יפן השנייה בתקרית גשר מרקו פולו שהתחוללה ב-7 ביולי 1937, ובה התקיף הצבא היפני הקיסרי את אחת מנקודות המעבר החשובות לבייג'ינג (באותה עת - בייפינג) והשתלט עליה. מיד אחר-כך כבשו היפנים את בייג'ינג עצמה ואת טיאנג'ין, תוך ניצול חולשתם של הכוחות הסיניים וציודם הנחות.
המפקדה היפנית האימפריאלית בטוקיו התנגדה תחילה להרחבת העימות לכדי מלחמה כוללת, והסתפקה בניצחונות שהשיגה יפן בצפון סין לאחר תקרית גשר מרקו פולו. אלא שראשי הקוומינטנג לא הסכימו לכיבושים היפניים, וצ'יאנג קאי שק העביר את צבא הרפובליקה ואת חיל האוויר הסיני תחת פיקודו הישיר, ותקף את הכוחות היפניים בשאנגחאי ב-13 באוגוסט 1937. התקיפה הסינית הובילה לקרב על שאנגחאי. הצבא היפני נאלץ להעביר כ-200,000 חיילים יפנים, יחד עם מספר ספינות מלחמה וכוח אווירי על מנת לכבוש מחדש את שאנגחאי. הקרב על שאנגחאי נמשך כשלושה וחצי חודשים והסתיים בניצחון יפני, אך משכו ומספר הקורבנות היפנים היו גבוהים בהרבה מההערכות היפניות הראשוניות.
בסוף 1937, לאחר ניצחונם בשאנגחאי, כבשו היפנים את דרום שנשי ואת ננקינג, בירת הרפובליקה הסינית, בקרבות שבהם נלחמו כ-350,000 חיילים יפנים, ומספר גבוה אף יותר של כוחות סינים. לאחר כיבוש ננקינג ב-13 בדצמבר 1937, ביצעו היפנים טבח בעיר הידוע כטבח ננקינג, בו נרצחו, על-פי הערכות שונות, בין 150,000 ל-300,000 סינים.
בתחילת 1938, עדיין קיווה הפיקוד הצבאי בטוקיו שהמלחמה תהיה מוגבלת לאזורי הכיבוש שסביב שאנגחאי, ננקינג וצפון סין, בעיקר כדי לשמור את הכוחות היפנים לעימות מול ברית המועצות. אלא ששליטתו ומרותו של הפיקוד היפני המרכזי על המפקדים היפנים בשטח נחלשה, והגנרלים היפנים המשיכו בלחימה, כבשו את שׂ'וּג'וֹאוּ ונלחמו בטאיארג'ואנג, שבה נחלו מפלה. כתוצאה, שינה הצבא היפני את האסטרטגיה המלחמתית שלו והחליט לפרוש את עיקר כוחותיו לתקיפת ווהאן בלב סין היבשתית, שאליה עברה בירת הרפובליקה הסינית, והייתה המרכז הפוליטי, הכלכלי והצבאי של סין. מטרת היפנים הייתה להרוס את כוחו של צבא הרפובליקה ("הצבא הלאומי המהפכני"), ולאלץ את ממשלת הרפובליקה לשאת ולתת על הפסקת הלחימה. אך לאחר כיבוש ווהאן ב-27 באוקטובר 1938, נסוגו כוחות צבא הרפובליקה לצ'ונגצ'ינג שבדרום-מערב סין, שהפכה לבירה הזמנית החדשה של הרפובליקה הסינית, וצ'יאנג קאי שק המשיך בסרובו לדון עם היפנים אלא אם ייסוגו לקווי 1937 שלפני פרוץ המלחמה.
עם העלייה בכמות הנפגעים והתמשכות הלחימה, החליטה יפן, החל מפברואר 1938, על התקפות אוויריות מאסיביות של מטרות אזרחיות. היו אלו ההפצצות האסטרטגיות הראשונות בהיקף גדול, ונערכו תחילה על הבירה הזמנית צ'ונגצ'ינג, ובהמשך תקפו היפנים כל עיר סינית גדולה באזורים שטרם נכבשו על ידם. מיליוני אנשים נהרגו, נפצעו או נותרו חסרי בית בהפצצות אלו.
בשנת 1938 ממשלת יפן הקימה מועצת הפיתוח של מזרח אסיה במטרה לרכז את הטיפול בידיים אזרחיות. אמנם עד מהרה משרד זה עבר לשליטה של הגורמים צבאיים.
מתחילת 1939 נכנסה המלחמה לשלב חדש, כשהצבא היפני ספג מפלות חסרות תקדים מהסינים בקרב צ'אנגשה ובקרב גואנגשי. הצלחות סיניות אלו עודדו את הצבא הלאומי הסיני לצאת למתקפות רחבות היקף ראשונות נגד הצבא היפני בחורף בסוף 1939 ובתחילת 1940. אך בשל חוסר ניסיונם בניהול מערכות צבאיות מודרניות וכושר הייצור הצבאי הנחות שלהם, הובסו הכוחות הסינים במערכות אלו. כתוצאה מכך, נמנע צ'יאנג קאי-שק מלצאת שוב למערכות רחבות, וזאת בשל מצב צבאותיו שהיו בלתי מאומנים, בלתי מצוידים, ובלתי מאורגנים ברמה הנדרשת לביצוע מוצלח של מערכות צבאיות בהיקף גדול. צ'יאנג גם עמד מול התנגדות גוברת למנהיגותו, הן בקוומינטנג והן ברחבי סין. מיטב לוחמיו המאומנים ומיטב ציודו אבדו עוד בקרב על שאנגחאי ב-1937, והוא היה נתון לעיתים לחסדי הגנרלים שתחת פיקודו, ששמרו על מידה רבה של עצמאות מהממשלה המרכזית של הרפובליקה.
החל מ-1940 נתקלו היפנים בקשיים הולכים וגוברים בשליטה על השטחים הנרחבים שכבשו. הם ניסו לפתור את בעיית השליטה על ידי שימוש באסטרטגיה של יצירת ממשלי בובות, כדוגמת "הממשל הלאומי בננקינג" שבראשו הוצב ואנג ג'ינגוויי, שהיה אחד ממנהיגי הקוומינטנג. אלא שממשלים אלה לא נהנו משיתוף פעולה של העם, והיו, לפיכך, בלתי פופולריים ובלתי יעילים. מאידך, הצליחו היפנים לגייס צבא גדול של משתפי פעולה סיניים שעזר בשמירת השקט בשטחים שכבשו.
ב-1941 החזיקה יפן במרבית שטחה המזרחי של סין, ממנצ'וריה שבצפון ועד לווייטנאם בדרום. הסינים פעלו בעיקר בפעולות גרילה מקומיות שהסבו, במקרים רבים, אבדות קשות לכוחות היפנים. המערכה נכנסה למצב סטטי, כשלאף אחד מהצדדים לא היה מספיק כוח כדי להכריע אותה באופן ברור, כפי שנעשה במערכות שהתנהלו באותה עת בחזית האירופית של מלחמת העולם השנייה.
ההתנגדות הסינית
שלא כמו יפן, סין לא הייתה מוכנה למלחמה טוטאלית. היה לה כוח תעשייתי-צבאי קטן, לא היו לה יחידות ממוכנות, והיו לה רק מעט כלים משוריינים. עד אמצע שנות ה-30, קיוותה סין שחבר הלאומים ינקוט בצעדים נגד הפעולות המלחמתיות היפניות בשטחה. בנוסף, ממשלת הקוומינטנג הייתה עסוקה במלחמת אזרחים בעצימות נמוכה נגד הקומוניסטים שבסין, או כפי שצ'יאנג קאי שק צוטט: "היפנים הם מחלה של העור, הקומוניסטים הם מחלה של הלב". "החזית המאוחדת" הסינית, שהוסכם עליה לאחר תקרית שיאן, בין מפלגת הקוומינטנג השלטת ובין המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP), לא התממשה באופן אמיתי, וכל צד התכונן לעימות עם הצד השני ברגע שהיפנים יסיימו את הכיבוש ויעזבו את היבשת.
גם במצב מורכב זה, הבין צ'יאנג שכדי להשיג את תמיכת ארצות הברית ומדינות אחרות, חייבת סין להוכיח את כושרה הצבאי-מלחמתי, ושנסיגה חפוזה תרתיע עזרה חיצונית. הוא החליט, לפיכך, לבצע מאמץ צבאי משמעותי בקרב על שאנגחאי באוגוסט 1937. צ'יאנג שלח לקרב את טובי לוחמיו, אלה שאומנו וצוידו בידי הגרמנים, כדי להגן בפני היפנים על העיר הגדולה והמתועשת ביותר בסין. הקרב נמשך כשלושה וחצי חודשים, נהרגו בו רבים משני הצדדים, אך הוא הסתיים בתבוסה סינית, ובנסיגתם לננקינג. למרות התבוסה הצבאית, הוכיח הקרב שסין לא תובס בנקל, שהסינים נחושים להגן על ארצם, ובאופן פרדוקסלי גרם לעידוד מורלי לעם הסיני. הציפייה היפנית ששאנגחאי תיכבש בתוך שלושה ימים וסין כולה בתוך שלושה חודשים, התגלתה כבלתי מציאותית.
החל מ-1938 אמצו הסינים אסטרטגיה של "קניית זמן תמורת שטח". הצבא הסיני נלחם כדי לעכב ככל שניתן את ההתקדמות היפנית ולאפשר לעורף השלטוני והתעשייתי לסגת מערבה לכיוון צ'ונגצ'ינג. כפועל יוצא, פעלו החיילים הסינים בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשהם מפוצצים סכרים וגורמים לשיטפונות גדולים, כפי שנעשה לדוגמה בשיטפון של הנהר הצהוב ב-1938. הטקטיקה נשאה פרי, וההתקדמות היפנית המהירה וחסרת ההפרעה החלה להיתקל בקשיים החל מסוף 1938.
החל מנפילת ווהאן ב-25 באוקטובר 1938, המטרה העיקרית של הסינים הייתה להאריך את המלחמה ולעכב אותה ככל שניתן, בציפייה שתיפתח חזית נוספת ליפנים מול ארצות הברית. הגנרל האמריקני ג'וזף סטילוול כינה אסטרטגיה זו "winning by outlasting" (לנצח על ידי הארכת ימים). ה-NRA אימץ את הרעיון שטבע צ'יאנג של "לוחמה מגנטית", שבה הסינים מושכים ו"מפתים" את הכוחות היפנים המתקדמים אל מקומות ספציפיים שבהם הכינו להם הסינים מארבים, תקיפות אגפיות, וכיתור של חלקים מהכוחות היפניים. דוגמה בולטת להפעלה אפקטיבית של טקטיקה זו היא ההגנה המוצלחת על העיר צ'אנגשה בקרבות על העיר ב-1939 ובהמשך גם ב-1941, שבהם ספגו היפנים אבדות כבדות.
בנוסף, ה-CCP, הכוחות הסינים הקומוניסטים, פעלו בשטחי הכיבוש בפעולות גרילה טורדניות, והקשו על שליטת היפנים במרחבים העצומים של שטחי הכיבוש. ב-1940 תקף הצבא האדום הסיני בעשרות פעולות בצפון סין, הרס קווי מסילות רכבת ופוצץ מכרות פחם. פעולות החבלה המתמשכות הללו הביאו את היפנים לנקוט במדיניות "שלושת 'הכול'" (בתרגום לאנגלית "Three Alls"): "להרוג הכול, לשרוף הכול, לבזוז הכול". המלחמה עברה לרמה גבוהה אף יותר של אכזריות שכללה הרג, הרס והשמדה טוטאליים חסרי רחמים.
ב-1941 היו בשליטת יפן מרבית השטחים שבמזרח סין עד קו החוף, אך שלטון הקוומינטנג וצבא ה-NRA שלו המשיכו בהתנגדות עיקשת, כשהקומוניסטים הסינים מחזיקים בשטחי מפתח בשאנשי ופועלים צבאית בעיקר בפעולות גרילה וחבלה. בנוסף, השליטה היפנית בשטחי הכיבוש הוגבלה בעיקר לעורקי התחבורה ולערים הגדולות הכבושות ("נקודות וקווים"), אך לא הייתה להם שליטה ונוכחות משמעותית בשטחים הסיניים העצומים באזורי הכפר ובערים הקטנות, שבהם התרכז חלק ניכר מאוכלוסיית סין. מאזורים אלה יצאו תקיפות גרילה נגד הכוחות היפנים. ניצחון יפני מכריע במצב זה נראה כבלתי ניתן להשגה.
היחסים בין הצבא הסיני הלאומי והקומוניסטים הסינים
רקע
לאחר תקרית מוקדן ב-1931, היה שליט מנצ'וריה, ה"מרשל הצעיר" ג'אנג שואליאנג (Zhang Xueliang), נתון לביקורת חריפה מצד דעת הקהל הסינית על אי התנגדותו לפלישה היפנית למנצ'וריה, אף שהממשלה המרכזית של הרפובליקה הסינית הייתה אחראית באופן בלתי ישיר למדיניות אי-התנגדות זו. בהמשך, הטיל צ'יאנג קאי שק על ג'אנג שואליאנג ועל הצבא הצפוני שבפיקודו להילחם בצבא האדום הסיני, צבאה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP), בשאאנשי, לאחר מסע הנסיגה הארוך שצעדו הקומוניסטים הסינים בראשות מאו דזה-דונג. בלחימה נהרגו רבים מחיילי הצבא הצפוני, אך צ'יאנג לא הושיט לו עזרה בחיילים ובציוד.
ב-12 בדצמבר 1936 החליט ג'אנג, המאוכזב מאי תמיכת צ'יאנג, לקשור קשר עם ה-CCP וחטף את צ'יאנג קאי שק בתקרית שיאן, כדי לכפות את סיום הקונפליקט בין הקוומינטנג והקומוניסטים. כדי להבטיח את שחרורו הבטוח של צ'יאנג, אולץ הקוומינטנג להסכים לסיום זמני של מלחמת האזרחים הסינית וליצירת "חזית מאוחדת" בין מפלגת הקוומינטנג וצבא ה-CCP הקומוניסטי, נגד יפן ב-24 בדצמבר 1936. שיתוף הפעולה הועיל לכוחות הקומוניסטים המכותרים, והם הסכימו להקים את הצבא הרביעי החדש ואת צבא הדרך השמינית, שהיו, להלכה, תחת פיקוד הצבא המהפכני הלאומי שבראשות צ'יאנג.
במהלך המלחמה
הצבא האדום של המפלגה הקומוניסטית, ה-CCP, נלחם יחד עם כוחות הקוומינטנג בקרב על טאיאיואן, ושיתוף הפעולה ביניהם הגיע לשיא ב-1938, בקרב על ווהאן.
אלא שלמרות הכיבושים והניצחונות הצבאיים היפניים בכל מזרח סין, כולל בעמק היאנגצה שבמרכז סין, שרר חוסר אמון בין הלאומיים והקומוניסטים. כתוצאה ממאמצי הקומוניסטים להגביר את כוחם הצבאי על ידי גיוס והפעלה של כוחות גרילה נגד היפנים, כולל ענישה ותקיפה של סינים שסירבו להצהיר נאמנות למפלגה הקומוניסטית הסינית, החלה הברית הרופפת בין שני הכוחות הסיניים להתפורר בסוף 1938. לדוגמה, הצבא הקומוניסטי בפיקודו של הא לונג תקף והשמיד גדוד של צבא הרפובליקה בפיקוד ג'אנג יִין ווּ בחביי ביוני 1939. החל מ-1940 כבר התקיימו עימותים גלויים רבים בין הלאומיים והקומוניסטים בשטחים שנכבשו בידי היפנים אך השליטה היפנית בהם הייתה רופפת, עימותים שהגיעו לשיא בקרב הצבא הרביעי החדש בינואר 1941.
בהמשך, התפרקה לחלוטין "החזית המאוחדת השנייה", והכוחות הקומוניסטים הסיניים החלו לבנות אזורי השפעה קומוניסטית בכל מקום שניתנה להם הזדמנות לכך, בעיקר על ידי העדפת החקלאים העניים באזורים הכפריים, וזאת באמצעות הקמת ארגונים כפריים גדולים, וביצוע רפורמות בשיטת המיסוי על הקרקעות ובאופן רכישת הבעלות עליהן. הלאומיים ניסו לנטרל את התפשטות ההשפעה הקומוניסטית על ידי חסימה והטלת מצור על השטחים שנשלטו בידי הקומוניסטים, ובמקביל נלחמו ככל יכולתם ביפנים.
מעורבות המעצמות הזרות עד פרל הארבור
לאחר פרוץ המלחמה ב-1937, נרתעו מרבית המעצמות ממתן עזרה לסין, מכיוון שהעריכו שסין תפסיד במלחמה בסופו של דבר. המעצמות לא רצו להתעמת עם היפנים, וחששו שכל תמיכה שיתנו לקוומינטנג תדרדר את יחסיהם עם יפן, שלגלגה על הקוומינטנג ודיברה על כיבוש סין בתוך שלושה חודשים. למרות זאת, גרמניה וברית המועצות העבירו תמיכה צבאית וכלכלית לסין לפני כניסת ארצות הברית למלחמה ופרוץ הלחימה בחזית הפאסיפית של מלחמת העולם השנייה. עיקר התמיכה בסין לאחר פתיחת החזית הפאסיפית הגיע מארצות הברית ומשאר בעלות הברית המערביות.
התמיכה הגרמנית בסין עד פרוץ מלחמת העולם השנייה
לפני פרוץ המלחמה היו בין גרמניה לסין יחסים כלכליים וצבאיים קרובים. גרמניה עזרה לסין לחדש את התעשייה שלה ואת צבאה בתמורה לחומרי גלם ששילמה לה סין. יותר ממחצית מיצוא הנשק הגרמני בתקופת ההתחמשות הגרמנית שלאחר עליית הנאצים לשלטון, נעשתה לסין. למרות זאת, ההבטחה הגרמנית להקמת 30 דיוויזיות סיניות מאומנות ומצוידות לא התממשה, וב-1938 נסוגה גרמניה כליל מתמיכתה בסין, כשהיטלר לטש עיניו לברית עם יפן כנגד ברית המועצות.
התמיכה הסובייטית בסין
לאחר חתימת הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה הנאצית ליפן בסוף 1936, ולאחר פרוץ מלחמת סין-יפן, רצתה ברית המועצות לחזק את סין במלחמתה ביפן. בין השאר, כדי למנוע מיפן להפנות את שאיפות ההתפשטות שלה גם כלפי ברית המועצות ולפלוש למזרח הרחוק הסובייטי. בספטמבר 1937 חתמה ברית המועצות על הסכם אי התקפה עם סין, החלה לעזור לסין, ואישרה את מבצע זט, שבו הועברו לסין טייסים מתנדבים סובייטיים. כחלק מהמבצע הסודי, טיפלו טכנאים רוסים ושדרגו אמצעי לחימה שנשלחו לסין. הסובייטים העבירו לסין מפציצים, מטוסי תקיפה ואספקה צבאית, וכן יועצים צבאיים סובייטים ובהם הגנרל וסילי צ'ויקוב, שהתפרסם מאוחר יותר כמפקד הארמייה ה-62 בקרב סטלינגרד. בנוסף, שרשרת העימותים הצבאיים בין הצבא הסובייטי והצבא היפני באזור מונגוליה ומנצ'וריה באביב ובקיץ 1939, גרמה להפניית משאבים צבאיים יפניים במזרח אסיה היבשתית למערכה נגד ברית המועצות, וסייעה באופן עקיף, להקלת הלחץ היפני על סין. במסגרת זו פיקד הגנרל גאורגי ז'וקוב על הכוחות הסובייטיים, שהביסו את היפנים בקרב חלקין גול באוגוסט 1939. בקרב זה התגלו לראשונה כישוריו הצבאיים של ז'וקוב, אחד המפקדים הבכירים והמוכשרים ביותר של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
לפני כניסת בעלות הברית המערביות למלחמה בסין, היו הסובייטים הספקים הזרים העיקריים של נשק ותחמושת לסין, בשווי שנאמד בכ-250 מיליון דולר. ב-1941 הפסיקו הסובייטים את אספקת אמצעי הלחימה לסין כתוצאה מחתימת הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני, ופלישת הצבא הנאצי לשטח ברית המועצות ביוני 1941 במבצע ברברוסה, שהובילה לפתיחת המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית ובעלות בריתה. הסכם הנייטרליות עם יפן הפחית את האפשרות של פתיחת חזית שנייה מול יפן במזרח, במקביל למערכה הצבאית נגד כוחות הציר במערב.
תמיכת בעלות הברית המערביות בסין
החל מדצמבר 1937 הובילו האירועים הדרמטיים באזור סין, כמו טבח ננקינג וההתקפה היפנית על ספינת המשמר האמריקנית "פאנאי" על הנהר יאנגצה, להפניית דעת הקהל במערב באופן בולט נגד יפן, ולהתגברות החששות מהתפשטות טריטוריאלית יפנית. כתוצאה, החלו ארצות הברית, בריטניה וצרפת לספק אמצעי לחימה לקוומינטנג שבהנהגת צ'יאנג קאי-שק. בנוסף, מנעה אוסטרליה מחברה ממשלתית יפנית מלהשתלט על מכרות הברזל באוסטרליה, וב-1938 אף החרימה יצוא של עפרות ברזל מאוסטרליה ליפן. יפן השיבה במהלך מלחמתי בהודו-סין, ופלשה להודו-סין הצרפתית (כיום וייטנאם) ב-1940, והטילה הסגר אפקטיבי על יבוא אמצעי לחימה, נפט וחומרי אספקה אחרים לסין, שעד אותה עת הועברו מבעלות הברית לסין בהיקף של כ-10,000 טונות מדי חודש באמצעות הרכבת הסינו-וייטנאמית מהייפונג ליואן.
החל מאמצע 1941, מימנה ארצות הברית את הקמת קבוצת המתנדבים האמריקנים (AVG) שפעלה לעזרת סין וכונתה "הנמרים המעופפים". הקבוצה כללה יחידות של מטוסי תקיפה, טייסים וטכנאים, ומילאה בכך את מקומם של המתנדבים הסובייטים שפעלו לעזרת הסינים עד אותה עת והפסיקו את פעולתם כתוצאה מהפניית המאמץ הסובייטי כולו למלחמה נגד גרמניה באירופה.
בנוסף, הטילו ארצות הברית ובריטניה אמברגו על יפן, ומנעו העברת נפט ועפרות מתכת אליה, מה שהקשה על יפן להמשיך בפעולות מלחמתיות רחבות נגד סין במהלך 1941. פעולות אלו הובילו את יפן לסדרת התקפות על מטרות שבשליטת בעלות הברית המערביות באזור האוקיינוס השקט, ששיאן היה בתקיפת צי המלחמה האמריקני בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941.
מכניסת בעלות הברית המערביות למלחמה ועד סיומה (1941 - 1945)
למחרת המתקפה היפנית על פרל הארבור הודיעו ארצות הברית ובריטניה על הכרזת מלחמה רשמית על יפן, ושלושה ימים אחר-כך, ב-11 בדצמבר 1941, הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית. בעקבות זאת נכנסה ארצות הברית במלוא עוצמתה למלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית.
מיד אחר-כך ניצח הצבא הסיני הלאומי, ה-NRA, באופן מוחץ בקרב על צ'אנגשה, שנערך בדצמבר 1941 ובינואר 1942, ניצחון שהביא לו יוקרה רבה בקרב בעלות הברית המערביות. מאותה עת כלל נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, את סין כאחת מ"ארבעת שוטרי העולם", יחד עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, והעלה בכך את מעמדה הבינלאומי של סין לרמה שלא ידעה כמותה, לאחר כמאה שנים שבהן ספגה סין השפלה מהמעצמות הקולוניאליסטיות.
גם לאחר הרחבת העימות העולמי לחזית האוקיינוס השקט, המשיך צ'יאנג קאי-שק לקבל אספקה מארצות הברית, אלא שבשונה מנתיב השיירות הארקטיות שדרכו הועברה אספקה לברית המועצות בנתיב ימי שנשאר פתוח במרבית ימי המלחמה, נתיבי הים לסין ומסילת הרכבת הסינו-וייטנאמית היו מנותקים החל מ-1940. בין כיבוש בורמה על ידי היפנים ב-1942 ותפיסת דרך בורמה, ופתיחתה מחדש כדרך לדו ב-1945, הייתה האספקה שהועברה לכוחות הסיניים מוגבלת, והסתכמה במעט שיכול היה לעבור לסין בדרך האוויר מכיוון הודו ומעל להרי ההימליה. מרבית התעשייה העצמית הסינית נתפסה או הושמדה בידי היפנים, וברית המועצות לא הרשתה מעבר של אספקה לסין דרך קזחסטן ולתוך שינג'יאנג הסינית, מכיוון ששליטה, שאנג שיצאי, הפך לאנטי סובייטי בברכתו של צ'יאנג קאי-שק ב-1942. האספקה לסין הייתה, לפיכך, קטנה, מה שהגביל את כושרה לפתח התקפות משמעותיות נגד היפנים. למרות זאת, ב-1943, הצליחו הסינים להדוף התקפות יפניות גדולות בחוביי ובצ'אנגדה.
צ'יאנג מונה בידי בנות הברית למפקד הזירה הסינית ב-1942, כשגנרל ג'וזף סטילוול משמש כראש המטה הצבאי שלו, ובאותה עת גם כמפקד הכוחות האמריקאיים בזירת הלחימה של סין-בורמה-הודו. אלא שעד מהרה התערערו היחסים בין צ'יאנג לסטילוול, וסטילוול מתח ביקורת קשה על ההתנהלות הצבאית של הממשלה הסינית, הן בתקשורת האמריקאית והן בפני הנשיא רוזוולט. צ'יאנג המשיך במדיניות צבאית הגנתית למרות לחצן של בעלות הברית לפתוח במתקפות להסרת ההסגר שהטילה יפן על סין. כתוצאה, החל להתערער אמונן של בעלות הברית בכושרה של סין לפתוח במתקפות מתוך אסיה היבשתית, וריכזו את עיקר מאמציהן נגד היפנים בחזית האוקיינוס השקט, כשהאמריקאים מאמצים אסטרטגיה של כיבוש היקפי של איי האוקיינוס השקט שמסביב ליפן ששימשו להם כבסיסי הגנה והתקפה.
בהמשך המלחמה התגלעו חילוקי דעות נוספים בין סין, בריטניה וארצות הברית. בריטניה לא הסכימה להעביר כוחות בריטיים נוספים כדי לכבוש מחדש את דרך בורמה, על אף שסטילוול לחץ לעשות זאת והחשיב את פתיחתה מחדש של דרך בורמה כחיונית למערכה, מכיוון שהיפנים שלטו בכל הנמלים שבסין ומנעו בכך כל אספקה לסין בדרך הים. בנוסף, מדיניותו של צ'רצ'יל של "אירופה תחילה" עיכבה אף היא את התקדמות המערכה בזירה הסינית. צ'רצ'יל אף לחץ על סין לשלוח יותר ויותר כוחות להודו-סין למערכה בבורמה, אך צ'יאנג קאי-שק חשש שזהו ניסיון בריטי להשתמש בכוחה הצבאי המוחלש של סין כדי להגן על מושבותיה של בריטניה ולמנוע את נפילת בורמה, אחד ה"שערים" להודו, לידי יפן. צ'יאנג גם חשב שסין צריכה להעביר את מעט כוחותיה שבחזית הבורמזית חזרה למזרח סין כדי להגן על בסיסי האוויר האמריקניים שכללו מפציצים אמריקניים כבדים, ושהאסטרטגיה המתאימה באותה עת היא הפצצה אווירית מאסיבית על הצבא היפני. צ'יאנג גם הביע תמיכה בעצמאות הודו מידי הבריטים בפגישה שהתקיימה בינו לבין מהאטמה גאנדי ב-1942, מה שהעכיר עוד יותר את היחסים בין סין לבריטניה.
ארצות הברית, מצידה, ראתה בחזית הסינית אמצעי לריתוק כוחות יפנים גדולים שאחרת היו מופנים כלפיה, ובשטחי סין כבסיס יבשתי בעל חשיבות לבסיסי אוויר אמריקניים לצורך תקיפת יפן עצמה. ב-1944, כשהעמדות היפניות בחזית האוקיינוס השקט החלו להתערער במהירות, העביר אליה הצבא היפני מעל 400,000 לוחמים, ופתח במבצע איצ'י-גו, שהיה המתקפה הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה על בסיסים אמריקניים בסין. במתקפה זו הצליחו היפנים להשתלט על שטחים נרחבים, להפעיל את מסילת הרכבת ממנצ'וריה שבצפון ועד וייטנאם שבדרום למלוא אורכה, ולכבוש כל הערים הסיניות הראשיות במחוזות חונאן, חנאן וגואנגשי. הכישלון הסיני להגן על שטחים אלו הביא להחלפתו של סטילוול במייג'ור ג'נרל אלברט ודמאייר.
בסוף 1944, חברו במונג-יו הכוחות הסיניים מחיל המשלוח הסיני להודו בפיקודו של סוּן לי-גֶ'ן שהחלו במתקפה מכיוון הודו, עם כוחות בפיקודו של ואי ליהואנג שתקפו מיונאן. הכוחות הסיניים סילקו את הכוחות היפניים מצפון בורמה, והשתלטו על דרך לדו החיונית לאספקה שוטפת לסין, ובאביב 1945 פתחו במתקפות חזקות וכבשו מחדש את חונאן וגואנגשי שמדרום ליאנגצה שבמרכז סין. בהמשך 1945 היה כבר הצבא הסיני מצויד כראוי, הודות לאספקה שהגיעה עם פתיחת דרך לדו, והמפקד הצבאי האמריקאי, ודמאייר, תכנן לפתוח באופנסיבה נרחבת, מבצע קרבונדו, בקיץ 1945, כדי לכבוש מחדש את מחוז גואנגדונג שבדרום-מזרח סין, ומשם להמשיך ולכבוש את החוף הסיני המזרחי עד שאנגחאי. אלא שבאוגוסט 1945 הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי שהביאו לכניעת יפן, ותוכניות אלו לא יצאו לפועל.
לאחר הטלת הפצצה האטומית הראשונה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, חלה התפתחות מהכיוון הסובייטי בחזית הסינית מול יפן. ב-9 באוגוסט נסוגה ברית המועצות מהסכם אי ההתקפה שחתמה עם יפן, ותקפה את היפנים במנצ'וריה במבצע סערת אוגוסט, זאת על-פי התחייבותה בוועידת יאלטה לתקוף את יפן בתוך שלושה חודשים מיום הבסת גרמניה הנאצית בידי בעלות הברית וסיום המלחמה באירופה. ההתקפה הסובייטית התבצעה על ידי שלוש חזיתות (קבוצות ארמיות) סובייטיות, ובתוך פחות משבועיים הובס צבא קואנטונג שבמנצ'וריה, שמנה כמיליון לוחמים אך חסר כוחות שריון, ארטילריה וכוחות אוויריים ראויים. לאחר הטלת הפצצה האטומית השנייה על נגסאקי, נכנע הקיסר היפני הירוהיטו לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945, כשהחתימה על כתב הכניעה נעשתה ב-2 בספטמבר 1945 על אוניית המערכה האמריקנית "מיזורי". כוחות יפן בסין נכנעו רשמית ב-9 בספטמבר 1945, ועל-פי המוסכם בוועידת קהיר מ-1943 הושבו גם מנצ'וריה, טאיוואן ואיי פנגחו לידי סין.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו, בעיקר עמ' 101–111.
- בן עמי שילוני, יפן המודרנית, בעיקר עמ' 210–214.
- אנטוני ביוור, מלחמת העולם השניה, פרקים: 5, 17-16, 23, 30, 37, 45, 50.
קישורים חיצוניים
- מלחמת סין–יפן השנייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מלחמת סין-יפן, 1937-1945, דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=link}
36159049מלחמת סין–יפן השנייה