הקרב על שאנגחאי
 | ||||||||||||||||||||||
| שרפה ברובע זביי עקב הפצצה | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: 1937–1939 | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת סין-יפן השנייה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 13 באוגוסט 1937 – 26 בנובמבר 1937 (15 שבועות ויום) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על בייג'ינג-טיינג'ין | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | הקרב על נאנג'ינג | |||||||||||||||||||||
| מקום | שאנגחאי | |||||||||||||||||||||
| עילה | ביום התנגשות צבאית בידי מרגל מצד שלישי | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני מוחץ, התקדמות הצבא היפני בעבר נהר היאנגצה עד לשערי נאנג'ינג | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | כיבוש שאנגחאי בידי יפן | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
הקרב על שאנגחאי (במנדרינית: 淞沪会战; ביפנית: 第二次上海事変) נודע גם בתור תקרית שאנגחאי השנייה (בהמשך לתקרית שאנגחאי הראשונה), התרחש בין 13 באוגוסט – 26 בנובמבר 1937 היה הקרב המשמעותי הראשון במלחמת סין–יפן השנייה. הקרב כונה לאחר המלחמה "הסטלינגרד של היאנגצה" על שום גודלו, משמעו ואכזריותו.
היחסים בין סין ליפן הידרדרו במהלך שנות ה-30. יפן כבשה את מנצ'וריה והשליטה שם ממשלת בובות בשם מנצ'וקוו תחת הקיסר הסיני לשעבר פויי. לאחר תקרית גשר מרקו פולו נותקו כל היחסים הדיפלומטים והחלה מלחמה ללא הכרזה רשמית.
בתקווה להכניע את ממשלת הקוומינטנג במהרה, פעל המטה הכללי של הצבא היפני הקיסרי לתנועה דרך שאנגחאי אל עבר הבירה הסינית נאנג'ינג. הקרב, אשר היה מהקשים ביותר במלחמה, הסתיים בניצחון יפני מוחץ, ואחריו התקדמו היפנים במעלה נהר היאנגצה אל הבירה הסינית, שם התרחש הקרב על נאנג'ינג ואחריו גם אירע הטבח ההמוני בנאנג'ינג.
הקדמה לקרב
סין ויפן ערב תחילת המלחמה
התפשטות האימפריאליזם היפני בעבר מזרח אסיה החל עם רסטורציית מייג'י באמצע המאה ה-19. לאחר מלחמת העולם הראשונה רוב המעצמות כגון האימפריה הבריטית, האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, האימפריה הרוסית והאימפריה הקולוניאלית הגרמנית (כעת רפובליקת ויימאר) נחלשו והשפעתם במשחק הבין-לאומי פחתה. מצב זה אפשר למעצמות חדשות כגון הרפובליקה הפולנית השנייה, ממלכת נג'ד וחג'אז והאימפריה היפנית להתרחב. סין אשר הייתה שרויה בתקופת המצביאים במסגרתה המדינה הייתה למעשה מפורקת בין אילי מלחמה היוותה מרכז של אוצרות טבע כגון פחם ונפט, משאבים אותם יפן הייתה צריכה על בסיס יום יומי בשביל להאכיל את התעשייה הגוברת שלה והסתמכה עליהם רק ממסחר עם האימפריה הבריטית וארצות הברית.
עקב הצורך במשאבים, ביחד עם רגש הלאומיות הגובר במדינה והשפל הגדול יפן הייתה זקוקה למשאבים ועינייה נעו לעבר סין המפורקת. בשנת 1931 יפן ביימה את תקרית מוקדן אשר שימשה לה לתירוץ המצדיק את הפלישה היפנית למנצ'וריה. לאחר כיבוש מנצ'וריה יפן התקינה מדינת בובה בשם מנצ'וקוו אשר תופעלה בידי ממשלת בובות בראשות קיסר סין לשעבר, פויי. המדינה אשר הייתה אמורה להפגין קבלה רב-אתנית הייתה למעשה מדינה תחת שלטון צבאי של תת-חוליה בצבא היפני הקיסרי בשם צבא קוואנטונג. עם הזמן המשיכו סכסוכי הגבול בין סין ליפן עד אשר בשנת 1936 הייתה בחזקת יפן גם מונגוליה הפנימית (ממשלת הבובות של מנג-ג'יאנג).
בינתיים בתוך סין התרחשה בשנים 1926-1928 המשלחת הצפונית בה המפלגה הלאומית (קוומינטנג) בראשות צ'יאנג קאי שק נלחמה באילי המלחמה מצפון לגואנגדונג עד אשר כבשה את בייג'ינג וקבעה את בירתה בנאנג'ינג.
המשלחת הצפונית הביאה לאיחוד רוב סין תחת הממשלה הלאומית אך לא עבר זמן רב וסכסוך פנימי בתוך המפלגה הוביל לטבח שאנגחאי בו הפלג הימני במפלגה טבח בפלג השמאלי הקומוניסטי. תומכי האידאולוגיה הקומוניסטית אשר ברחו מהטבח הכריזו על פירוק המפלגה הקומוניסטית של סין ממפלגת הקוומינטנג ובכך החלה מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים ללאומיים. בשנת 1936 לאחר תקרית שיאן שני הצדדים הסכימו ליצירת חזית מאוחדת נגד יפן.
תחילת המערכה על שאנגחאי
בין השנים 1931–1937 התרחשו מספר רב של סכסוכי גבולות והתנגשויות בין הקוומינטנג, המפלגה הקומוניסטית הסינית והאימפריה היפנית. הקוומינטנג והמפלגה הקומוניסטית הגיעו להסדר נגד יפן לאחר תקרית שיאן. כאשר בשנת 1937 התרחשה תקרית גשר מרקו פולו היחסים הדיפלומטים לא נסגרו בבת אחת, אלא נמשכו מגעים להסדר. ב-12 באוגוסט הגיעו אף שליחים דיפלומטים מבריטניה וצרפת אשר לא רצו לראות עוד תקרית שאנגחאי אשר תפגע בתפוקתה הכלכלית של עיר הנמל.
בינתיים באותה העת החלו מגעים לידידות בין מדינות הציר; גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית ליפן האימפריאליסטית אשר יצרה יחסים אלו מחשש בעליית כוחם של השניים הראשונים. בברית המועצות חל חשש מכל אפשרות שיפן וכוחות הציר (אשר כולם היו אנטי-קומוניסטים) יאחדו כוחות נגד האינטרנציונל ה-3 (עוד לפני מבצע ברברוסה ליפן הייתה באמת תוכנית לכיבוש המזרח הרחוק הרוסי ורוב סיביר אשר נודעה בתור מבצע קאנטוקן). בשביל לטפל בכך שיפן תשאר עסוקה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יוסיף סטלין דאג להכניס חפרפרת הנאמנה לכוחות הקומוניסטים בתוך שורות צבא הקוומינטנג אשר תצית סכסוך בטוח בין סין ליפן.
בעת הגיעה העת כוחות הקוומינטנג בראשות ג'אנג גה-גונג, הלא הוא החפרפרת הקומוניסטית קיבלו רשות מידי המטה הכללי של צבא הקוומינטנג לפקד על הצד בו נמצאה הפעולה היפנית הרבה ביותר בנמל שאנגחאי (בנמל שאנגחאי הייתה פעולת מסחר בין-לאומית מסביב לשעון. היו מתיישבים בריטים, צרפתים ואפילו בלגים, כל פלג מתיישב באזור התנועה והמסחר של מדינתו. כך היה גם עם הצד היפני בנמל). לאחר שלוש תקריות אותן ביימו הכוחות כניסיונות תקיפה של כוחות יפנים הכוחות של ג'אנג גה-גונג התנקשו בסגן יפני על שייטת. ההתנקשות בסגן הייתה נקודת הפתיחה של הקרב על שאנגחאי.
הקרב
מערכה ראשונה
בשעה 09:00 ב-13 באוגוסט כוחותיו של ג'אנג גה-גונג החלו חילופי יריות עם חיל המוצב היפני ברובע העיר בזביי. לאחר החזרת אש מהצד היפני יחידת הרגלים 88 (מאומנת בידי כוחות גרמניים) החלה בפעולת תגמול בירי מרגמה. ירי לא סדיר המשיך עד לשעה 16:00 בצהריים כאשר המטה הכללי היפני הורה לשייטות הממוקמות בדלתה של נהר היאנגצה ונהר הואנגפו להתחיל ירי סדיר אל עבר העיר. באמצע הלילה, גנרליסימו צ'יאנג קאי שק הורה לג'אנג גה-גונג להתחיל תקיפת פתע למחרת. בשעה 03:00 עוד לפני צאת החמה החל ירי של חיל האוויר של הרפובליקה הסינית על שייטות ומרכזי מסחר יפנים. באותו היום, 14 באוגוסט הממשלה בנאנג'ינג הכריזה על מלחמת הגנה (自衛抗戰聲明書) נגד יפן, פעולה שהחלה רשמית את הקרב.
התוכנית הסינית לדחוף את הכוחות היפנים אל נהר הואנגפו וליצור פעולת כיתור צבאי בכדי למנוע הגעה של כל תגבורת התממשה רק כמה מטרים במרחק מההתיישבות הבינלאומית בשאנגחאי. הכוחות היפנים החזיקו את המתקפה בזכות ביצורים אשר החזיקו מעמד נגד קנה הוביצר 150 מילימטרים (התותח החזק ביותר שהיה בידי הכוחות הסינים באותה עת). הכוחות הסינים הצליחו להתקדם רק במקרים של שימוש מתמיד במקלעים.
הכוחות של צ'ן צ'נג אשר הגיעו ב-18 באוגוסט לא הצליחו להחזיק את קו האש לזמן רב עקב אימונים לא מספקים ושימוש יפני בטכנולוגיה צבאית גבוהה יותר כגון אמצעי לחימה נגד טנקים. נגד טנקים חסינים יותר היפנים כיתרו את הכוחות ושרפו אותם בעזרת להביור שכן יפן לא חתמה על אמנות ז'נבה. הכוחות הסינים כמעט הצליחו לדחוף את היפנים אל עבר הנהר אך מספר האבדות עלה בקצב מדאיג מה שהביא לעצירת ההתקדמות.
רק בלילה של ה-22 באוגוסט נהרגו 90 קצינים ומעל 1,000 חיילים מיחידת הרגלים 36 בלבד. בין חיילי היחידה ה-36 היה אף חייל שביצע פיגוע התאבדות בעת התפוצץ ליד טנק יפני. באותו לילה יחידות הרגלים היפניות ה-3, 8 וה-11 החלו בתנועה לעבר החוף הצפון-מזרחי של שאנגחאי תחת הגנה ימית מהפגזות. חיילים סינים הועברו אל עבר החוף שם החלו לראשונה בקרב התנגשויות באזורי התיישבויות חקלאית ולא אזורים עירוניים.
מערכה שנייה
עקב אבדות גוברות הכוחות הסינים נאלצו לסגת מהחוף מערבה לפנים העיר, פעולה שפתחה את הדרך לתגבורת יפנית מעבר ים סין המזרחי. ב-23 באוגוסט החלה נחיתה של כוחות יפנים מיוחדים אשר נודעו בתור "כוח המשלחת לשאנגחאי" תחת גנרל איוונה מטסוי. הכוחות המיוחדים נפגשו עם התנגדות סינית מוכנה. הסינים השתמשו במלחמת חפירות נגד החיל המיוחד כמו גם הפצצה מוגברת. כוחות תגבורת מהצד הסיני הגיעו במהרה והחל קרב חוף קשה אשר נמשך שבועיים עד אשר הכוחות הסינים, מותשים ותחת אבדות קשות נסוגו.
לאורך ההתנגשות על החוף הייתה פעולה אווירית ימית ויבשתית מרובה אך מתוך בעיות לוגיסטיות של הכוחות הסיניים נרשם אחוז הצלחה גבוה של העברת אוניות אספקה יפניות דרך ההפגזות הסיניות. הקרב ירד ברובו להתנגשות יבשתית ואיבוד חיים גבוה. בתוך הקרב הכוחות התנגשו בתוך בתים מפורקים.
הכוחות היפנים המשיכו לדחוף את הסינים ללא כל התנגשות כוחות מסיבית עד שכזו הגיעה בעיירה הקטנה לודיאן מצפון שאנגחאי, העיירה שימשה נקודת מפנה בדרכים מערבה לתוך סין. הקרב החל ב-11 בספטמבר והתמשך על חוף ים סין המזרחי עד לעיר סוג'ואו במחוז ג'יאנגסו. הכוחות הסינים פעלו בשימוש מורחב של אספקה אשר כלל במידה רחבה ארטילריה, מסכי עשן ותמיכה של כוחות שריון. למרות מספרם הגבוהה, ניסיון ההגנה על לודיאן התברר כבלתי אפשרי בשביל הכוחות הסיניים, עקב כוח האש היפני החזק, הכוחות הסיניים נכנסו למצב הגנה ממנו לא יחלו להתחיל מתקפת-נגד.
לאורך חודש אוקטובר התקיימה מערכת מלחמה חדשה על עבר יונזאובין אשר התמשכה די והותר כמו המערכה על לודיאן.
מערכה שלישית
בין 27 באוקטובר ל-26 בנובמבר התרחשה המערכה השלישית של הקרב. בליל ה-26 באוקטובר התקבלה החלטה במטה הכללי של צבא הקוומינטנג וכבר באותו הלילה החלה תנועה של נסיגת הכוחות הסינים מהמטרופולין של מרכז שאנגחאי מערבה. כמעט כל החופים מסביב לעיר כבר נלקחו וצ'יאנג קאי-שק הורה לנסיגה כללית אך לא מלאה מערבה ממרכז העיר. בו בזמן התקיימה ישיבת חבר הלאומים בבריסל, בירת בלגיה וצ'יאנג קיווה שהמעצמות המערביות יתערבו במלחמה ויעצרו את האימפריה היפנית כמו שקרה קרוב ליובל קודם לכן בהתערבות המשולשת לאחר מלחמת סין–יפן הראשונה.
תוכניתו המקורית של צ'יאנג הייתה ליצור קו הגנה מרכזי על נהר וו-ג'ונג ומשם להכות את הכוחות היפניים כמה שרק אפשר עד אשר תגיע תגבורת. למרות זאת, בתוך 3 חודשי לחימה על העיר כמעט כל האוגדות איבדו את רוב כוחם עד אשר אוגדה ממוצעת הייתה בעלת כוח אדם ויכולת צבאית של רגימנט אחד בלבד. כעת נדרשו בין 8 ל-12 יחידות סיניות בכדי להישתוות ליחידה יפנית אחת. לי דזונגז'ן, באי צ'ונג-שי, ג'אנג פאקוי ועוד גנרלים רבים התעקשו שהכוחות הסיניים צריכים לסגת לקו הגנה בשאנגחאי. ב-28 באוקטובר צ'יאנג הגיע לקו האש בשביל להעלות את מורל חייליו. למרות כל פעולות החיזוק יומיים מאוחר יותר הכוחות היפנים עברו את נהר הוו-ג'ונג וראש כוחות הצבא הסיני, בסכנת כיתור חמורה, נסג לעבר הבירה.
לאחר הנסיגה של הכוחות הסיניים, חיל כוח המשלחת לשאנגחאי נע על עבר מסילת הברזל המרכזית של שאנגחאי ולקח כוח על מרכזי המסחר ומשם גם על כל העיר. חלקים גדולים של העיר נהרסו בהפצצות ארטילריה והפצצות אוויריות. המפורסמת שבהם היא ההפצצה של יום שבת העקוב מדם על מסילת רכבת מרכזית בעיר. הנמלים גם הם נפגעו ויכולת המסחר אל עבר העיר נחלש. אחד המקומות היחידים אשר נותרו די נקיים מההרס הוא אזור ההתיישבות בינלאומית שאנגחאי.
חשיבות ותוצאות
לאחר הקרב הכוחות היפנים כאמור התקדמו אל עבר נאנג'ינג שם התרחש מאוחר יותר הקרב על הבירה הסינית. לפי היסטוריונים רבים הקרב הקשה הוא זה אשר גרם לשימון מכונת המלחמה היפנית ועל האבדות היפנים הרבים טבח ננקינג היה למעשה פעולת תגמול.
לקרב על שאנגחאי חשיבות היסטורית גדולה שכן הוא השפיע בצורה קריטית על המשך מלחמת סין–יפן השנייה ושם את הכוחות היפנים במצב של עליונות צבאית גבוהה מעל הצבא הסיני.
ראו גם
קישורים חיצוניים
29875727הקרב על שאנגחאי