הכיבוש היפני בקוריאה
הכיבוש היפני בקוריאה, שלא היה כיבוש אלא סיפוח, הוא הכינוי לתקופה בת 35 שנה בה שלטה האימפריה היפנית בקוריאה. הסיפוח, שהחל בהדרגה לאחר מלחמת סין-יפן הראשונה, התחזק בסיום מלחמת רוסיה-יפן, הושלם לאחר רצח איטו הירובומי בהסכם כפוי ב-1910, והסתיים בהצהרת פוטסדאם, ההצהרה שנחתמה באוגוסט 1945 ונתנה תוקף לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה.
רקע
השפעת היפנים בקוריאה החלה כבר בסוף המאה ה-19, כאשר מעצמות קולוניאליות מאירופה, בהן בריטניה, צרפת והולנד, התחרו ביניהן על השפעה באמצעות קולוניות מעבר לים. יפן, שרצתה גם היא לגרוף השפעה, ראתה בקוריאה טריטוריה חשובה להבטחת האינטרס היפני, במיוחד כאשר הייתה קוריאה במאה ה-19 חלק מאזור השפעה סיני. ב-27 בפברואר 1876 נחתם "הסכם גנגווה" (강화도조약, Ganghwa Treaty) בין האימפריה היפנית לקוריאה, שמטרתו הייתה לפתוח את השוק הקוריאני למסחר של מוצרים יפניים. במשך השנים צברו היפנים השפעה אדירה בקוריאה.
ב-22 באוגוסט 1910 נחתם הסכם סיפוח הדדי בין ראש ממשלת קוריאה אן צ'ונג-גון לבין המושל היפני של קוריאה בשם קיסר יפן (שנכנס לתוקף ב-29 באוגוסט 1910), שעיקרו הסכמה הדדית לסיפוח מלא של חצי האי הקוריאני לשלטון יפני. צורת הממשל החדשה הייתה באמצעות ממשלת בובות, שכן בקוריאה שלט מושל שהיה כפוף לחלוטין למרותו של הקיסר היפני, וקיבל מעשית הוראות מטוקיו. ההסכם המביך נחשב בקוריאה כהסכם משפיל מאין כמותו. כינויו של ההסכם, שנחתם בשנת הכלב לפי לוח השנה הקוריאני, הוא "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב" (경술국치). היום בו הוא נחתם מכונה בקוריאה "יום ההשפלה הלאומי".
תקופת סיפוח קוריאה
בתקופת הסיפוח היפני התפתחה קוריאה הודות לשיפורים טכנולוגיים ולתמורות כלכליות שחלו בעולם בכלל וביפן בפרט. כבישים נסללו, רשתות תקשורת החלו לפעול ותחבורה ציבורית ענפה התפתחה במהירות. לרוב, שימשו האלמנטים המודרניים הללו את צורכיהם של היפנים ואת משטרם הריכוזי. היפנים הדיחו מן השלטון את שושלת צ'וסון,[1], הרסו את ארמון קיונגבוק (경복궁, Gyeongbokgung) בסיאול בשטחו בנו את מבנה הממשל ששימש אותם, ובנו מערכת מסים חדשה שהתבססה על גידול תוצרת חקלאית וייצואה ליפן, וכללה גם רציחות שקטות של איכרים מהפריפריה שסירבו לשלם מסים.
הקיסר גוג'ונג מת בינואר 1919. הוא ככל הנראה הורעל. קצת לאחר מותו הפתאומי, ב-1 במרץ, הפתיעו הקוריאנים את היפנים בהצהרת עצמאות ומייד החלו ברחבי המדינה להפגין נגד הנוכחות של הפולשים היפנים. היפנים דיכאו את ההתנגדות בכוח. כ-7,509 מפגינים נהרגו מאש הצבא והמשטרה היפניים שנכחו במקום על פי מקורות קוריאניים[2] (553 הרוגים לפי היפנים). מתנגדים בכפרים של נוצרים-קוריאנים נצלבו ונשרפו חיים בכנסיות על ידי הכוחות היפניים. תנועות ההתנגדות לשחרור קוריאה מעול הכיבוש היפני נשענו בין היתר על תוכנית 14 הנקודות בנאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, שקרא לסיום הכיבוש הקולוניאלי (שהיה בעיקרו אירופי) ברחבי העולם ולמען הזכות להגדרה עצמית של העמים הכבושים. הנשיא נמנע מלהזכיר את המצב בקוריאה ככל הנראה בשל האינטרסים שהיו לו באזור, בעיקר קשרי מסחר עם הסינים.
ההתנגדות לסיפוח
בהשפעת תנועות ההתנגדות שקמו ב-1 במרץ 1919, הוקמה ממשלה קוריאנית גולה בשנגחאי, סין, שדגלה בסיום השליטה היפני בקוריאה ובהתנגדות פעילה לנוכחות הצבא האימפריאלי היפני בחצי האי. לממשלה הגולה היו שני הישגים זעירים במאבקם נגד הכובשים היפנים. הבולט שבהם היה ניצחון של מיליציות חמושות ששלחו על גדודים של הצבא האימפריאלי היפני בצ'ינגשאנלי (青山里 במנדרינית תקנית) שבמנצ'וריה - הישג שהתרחש במסגרת ניסיונם של היפנים לכבוש את המחוז המיוער ג'יאנדאו שבצפון סין ב-1920, וגרם לכמעט 1,000 אבידות בנפש בצבא היפני. ההישג השני היה מארב מוצלח שתכננו מצביאי הממשלה הגולה ב-1932 נגד הקצונה הבכירה של הצבא היפני בסין. הממשלה הגולה שהוקמה ב-1919 נחשבה כלגיטימית בעיני העם הקוריאני, ועובדה זו אפילו מעוגנת בחוקה המודרנית של קוריאה הדרומית.
ההתנגדות לסיפוח היפני לא פסקה לאורך תקופת שלטונם של היפנים. התקוממויות רבות, שהמפורסמת שבהם התרחשה על ידי סטודנטים של קואנגג'ו ב-1929, הובילה בסופו של דבר להידוק החבל סביב צווארה של קוריאה ב-1931. הממשל הצבאי שהחילו היפנים בחצי האי הפך לדומיננטי יותר וחזק יותר. פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937 שנמשכה לאורך מלחמת העולם השנייה, הביאה לניסיונם של היפנים למחוק את התרבות הקוריאנית. השלטון היפני הפך את התפילות במקדשים של דת השינטו היפנית כחובה בקוריאה, הפסיק את השימוש בשפה הקוריאנית בבתי הספר וביטל את חוקיותם של אלמנטים עיקריים בתרבות הקוריאנית. התרבות והכלכלה הקוריאנית ספגו מכות קשות בעקבות התקנות החדשות. השפה הקוריאנית נאסרה לשימוש גם מחוץ לבתי הספר ובעיתונות הכתובה, והתושבים אולצו לאמץ להם שמות יפניים. חפצי נוי רבים הושמדו או נלקחו ליפן, ועד היום ניתן למצוא חפצים תרבותיים שמקורם בקוריאה במוזיאונים ואוספים פרטיים, בעיקר ביפן ובארצות הברית[3].
במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני. עשרות אלפי גברים גויסו ליחידות הלוחמות של הצבא היפנים, וכ-200,000 נשים ונערות צעירות ("נשות ניחומים"), בעיקר מקוריאה ומסין, גויסו כשפחות לצבא היפני עבור החיילים בחזית.
גלי הגירה קוריאנית יצאו מחצי האי הקוריאני, בעיקר למנצ'וריה ומחוז פרימורסקאיה שבחלקה הדרום-מזרחי של ברית המועצות. חלק מהמהגרים הללו ייסדו תנועות שחרור שלחמו למען עצמאות קוריאה, שלהן מיליציות חמושות שלחמו מלחמת גרילה נגד כוחות יפניים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. בשנות הארבעים של המאה ה-20 התאחדו תנועות השחרור לכדי גוף אחד שנקרא "צבא השחרור של קוריאה". רבים מהלוחמים והקצינים של צבא השחרור הקוריאני הצטרפו לימים לצבא השחרור העממי הסיני.
תום הנוכחות היפנית בקוריאה
סיום השליטה היפנית הגיע עם כניעתה של יפן לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945, עם חתימת מנהיגיה של יפן על הצהרת פוטסדאם, המקבלת את תנאיה של בעלות הברית. ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה שם קץ ל-35 שנות שלטון יפני בקוריאה. ברית המועצות קיבלה את כניעת יפן בחלקו של חצי האי הקוריאני שמצפון לקו הרוחב 38, ואילו ארצות הברית קיבלה את כניעת יפן בחלקו שמדרום לקו הרוחב 38. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית מאוחדת אחת משני צדי קו הרוחב. ברית המועצות הצליחה לחזק את המרכיבים הקוריאניים הדוגלים בעקרונות הקומוניזם בקוריאה הצפונית, אך כשלה בניסיון חיזוק הקומוניזם בדרום. במאבק בין הקומוניסטים המקומיים, הקומוניסטים ששבו לאחר השחרור מסין ואלה שהגיעו מרוסיה, העלו את הקומוניסטים הנאמנים לברית המועצות בראשות קים איל סונג, בעוד שבדרום, האמריקאים דיכאו את הוועדות העממיות אותם ראו כסוציאליסטיות, והצניחו לשלטון פוליטיקאי אמריקני זקן ממוצא קוריאני, סינגמן רי, אותו ראו כבעל גישה דומה לשלהם.
לאחר מלחמת קוריאה הפך הסדר החלוקה לקבוע, שכן חצי האי הקוריאני מחולק בין קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, למרות שיש החושבים שאין זה המצב הטבעי של העם הקוריאני - שחי כיום משני צדי הגבול.
השליטה של היפנים, בקוריאה, בטאיוואן וגם בסין, ידועה כתקופה של פריחה בהתפתחות המודרנה בקוריאה אך מלווה בהפרות בוטות של זכויות אדם. ישנם גם היסטוריונים בעלי עמדה אפולוגטית לסיפוח היפני. כיום, הנושא הזה עדיין פתוח ונידון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגש האנטי-יפני עדיין חזק בקוריאה, וביבשת אסיה בכלל, כתוצאה מהשלטון היפני והאכזריות בה נודעו החיילים היפנים.
לאחר השחרור
תקוות לקוריאה אחת, עצמאית ומאוחדת ("חופשיה ועצמאית"[4]) ירדו לטמיון במהירות, כאשר הפוליטיקה של ראשית ימי המלחמה הקרה וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה גרמו ב-1948 להקמתן של שתי ממשלות נפרדות - אחת בדרום בהשפעה אמריקנית ואחת בצפון בהשפעה סובייטית. המערכת הפוליטית שהונהגה בקוריאה הדרומית הושפעה מהקפיטליזם האמריקני, ואילו המערכת הפוליטית בקוריאה הצפונית הושתתה על עקרונות הקומוניזם. מערכות השלטון השונות בתכלית, ורצונה של כל אחת מהן לאחד את חצי האי הקוריאני כולו, הובילו בסופו של דבר לתקיפתה של קוריאה הצפונית את הדרומית בפריצתה של מלחמת קוריאה ביוני 1950, שהייתה אחד הביטויים הצבאיים הקשים ביותר למלחמה הקרה בין ארצות הברית, שתמכה בדרום הקפיטליסטי, לבין ברית המועצות וסין, שתמכו בצפון הקומוניסטי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שושלת צ'וסון הייתה השושלת השלטת בקוריאה ערב פלישת היפנים לחצי האי. פרטים נוספים ניתן לקרוא בערך היסטוריה של קוריאה.
- ^ לפרטים נוספים ראו כאן
- ^ ממצאיו של תחקיר שערכה ממשלת קוריאה הדרומית שפכו אור על המדיניות הזו. 34,369 חפצי נוי קוריאניים בתקופת הכיבוש היפני נמצאו ביפן, ו-17,803 נמצאו בארצות הברית. [1]
- ^ http://countrystudies.us/south-korea/8.htm