מדינה אחת, שתי שיטות

מדינה אחת, שתי שיטות (סינית מפושטת: 一国两制) הוא רעיון לאיחוד בין הונג קונג ומקאו לסין, שהגה דנג שיאופינג בכהנו כמנהיג הרפובליקה העממית של סין.

בשנת 1984 העלה דנג שיאופינג הצעה להחיל את עקרון "מדינה אחת - שתי שיטות" במהלך משא ומתן עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר על עתידן של המושבות הבריטיות לקראת פוג תוקפו של חוזה החכירה של בריטניה על הטריטוריות החדשות וקאולון, בשנת 1997. על–פי הצעתו של דנג, עם איחוד האזורים תחת שלטון סיני, יוכלו הונג קונג ומקאו להמשיך ולפעול על פי השיטה הקפיטליסטית ולשמר מידה רבה של אוטונומיה למשך חמישים שנה נוספות אחרי האיחוד, ואילו השיטה הסוציאליסטית הנוהגת בסין גופא לא תמומש בהם. הצעה זו התקבלה על–ידי הבריטים ואושררה במשותף בהצהרה המשותפת בריטניה-סין. הסדר דומה הוחל גם ביחס למקאו.

לצורך מימוש הצעתו של דנג, התכנס הקונגרס של הרפובליקה העממית של סין ואישר את סעיף 31 בחוקת הרפובליקה, שקבע כי למדינה מוענקת רשות להקים אזורים מנהליים מיוחדים כאלו, וכי ניתן יהיה לקיים בהם תנאים מיוחדים, כפי שיקבע הקונגרס.

כאשר אוחדו הונג קונג ומקאו עם סין, ב-1 ביולי 1997 וב-20 בדצמבר 1999 בהתאמה, הוקם אזור מנהלי מיוחד כזה בכל אחת מהן באופן מיידי. על–פי ההסדר שהותווה, שימרו האזורים את סמכותם בכל הנושאים, כולל משפט, מטבע ומדיניות הגירה, לבד מתחום היחסים הדיפלומטיים והצבא. לאזורים המנהליים המיוחדים אף הותר להמשיך ולהיות שותפים בוועידות ובכנסים בינלאומיים שאינם מוגבלים להשתתפות מדינות בלבד (תחת השם "הונג קונג, סין"). כך, לדוגמה, חברים שני האזורים בארגון הסחר העולמי והונג קונג חברה בפורום ה-APEC.

ערב האיחוד ואחריו הובעה דאגה מצד רבים בנוגע להצלחת השיטה, במיוחד בתחומים של זכויות אזרח. כיום, הדעה המקובלת היא כי למרות שישנם חיכוכים סביב נושא זה, וישנה מידה מופרזת של השפעה לממשלת סין על הליכים פרלמנטריים בהונג קונג, ההסדר נשמר במידה מרובה, במיוחד בכל הקשור לאוטונומיה הכלכלית של האזורים.

הצלחת ההסדר הניעה את ממשלת סין להציע הצעה דומה לטאיוואן ב-2001^[1], בהבדל שתחת הסדר זה תורשה טאיוואן לשמר את צבאה, אך ממשלת טאיוואן סרבה להצעה וההצעה זוכה להתנגדות יציבה של כ-80 אחוז מהאוכלוסייה^[2].

במהלך שנת 2014 גברו הקולות בהונג קונג כנגד התערבות הולכת וגוברת מצד הממשל בבייג'ינג בענייניה של הונג קונג וכירסום הולך וגובר באוטונומיה שהוענקה לה במסגרת ההצעה המשותפת בריטניה-סין^[3]. בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2014 החלה מחאה עממית רחבה בהונג קונג שהעמידה את עתיד האי ואת יחסיו עם הממשל המרכזי בסימן שאלה. גם ב-2019 הפגינו כמיליון משתתפים בהפגנה נגד הסגרות לסין^[4].

מספר מהלכים שהעבירה סין, ביניהם "חוק הביטחון הלאומי" שנחקק בשנת 2020 באופן שעוקף את הפרלמנט ההונג-קונגי, ושאוסר על אזרחים "לחתור תחת סין", סימנו בעיני רבים מהמפגינים את תום תקופת העצמאות של הונג-קונג מסין דה-פקטו^[5].