דבורה דרכלר
| לידה |
17 באפריל 1896 האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| נהרג |
1 במרץ 1920 (בגיל 23) תל חי |
| תאריך עלייה | 1913 |
| השתייכות | השומר |
| תפקידים בשירות | |
| שומרת | |
| פעולות ומבצעים | |
| מאורעות תל חי | |
| תפקידים אזרחיים | |
| חלוצה | |
דבורה דרכלר (נולדה ב-17 באפריל 1896 באוקראינה, נהרגה ב-1 במרץ 1920 בתל חי) הייתה חלוצה, אשת העלייה השנייה, חברה בקבוצת תל עדש וחברה בארגון השומר. דרכלר הייתה ההרוגה הראשונה בקרב תל חי.
ילדותה, נעוריה ועלייתה ארצה
נולדה לאיטה וזלמן דרכלר בכפר זבוליה אשר במחוז קמיניץ-פודולסק שבאוקראינה.[1] משפחתה, שהייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר, הקפידה על המסורת, וגילתה זיקה לרעיונות חיבת ציון. דרכלר קיבלה חינוך יהודי שלא נפגם למרות שחברותיה לא היו יהודיות.[2] היא למדה אצל אחיה רוסית, יידיש ועברית,[3] ומיעטה לבקר בבית הספר. ספגה את הרעיון הציוני, מאחיה ואחיותיה הבוגרים ובמיוחד ממכתבי אחותה הגדולה, חיה, שנישאה לאליעזר קרול חבר השומר ועלתה לארץ ישראל בשנת 1909.[2] בגיל 17 הודיעה להוריה שבכוונתה לעלות לארץ ישראל ובאותה שנה (1913) הגיעה לארץ-ישראל לבדה.
חייה בתל עדש
עם הגיעה לארץ ישראל הצטרפה לאחותה חיה וגיסה, שחיו ועבדו בקבוצת השומר שנאבקה להישאר בתל עדש. דרכלר עבדה שם במרץ רב בשדה ובמטבח ותוארה כ"אשת חיל".[3] לימים כתבה עליה רחל ינאית בן-צבי:[4]
רק פה בתל עדש מתעוררת בה התשוקה לעבודת האדמה אך לא קל לחברה בקבוצת הכיבוש על אדמת העמק להגיע אל המעדר- זה החלום של החברות לאחוז במעדר, לגדל ירקות באדמה הטובה והפוריה של העמק, אך מים אין. וגן הירק כוחו בגידולי בעל ומעטות העובדות בו. אזנה של דבורה קלטה כבר תלונות החברות שנדחקות הן לעבודת מטבח וכביסה ונדבקת בשאיפתן לעבוד בחוץ. אך דבורה נהנית גם מאלו. עצם כניסתה לעבודה מעלה אותה בעיניה וברצון היא מקבלת עליה כל עבודה
רחל ינאית בן-צבי סיפרה כי כאשר נהגו לבקר את קבוצת החברות במרחביה נהנתה מחברתן ומפועלן (הן הקימו גן ירק עצמאי), אך כשהציעו לה להצטרף לקבוצת חברות זו נרתעה ואמרה "כלום אוכל לעזוב את החבריא בתל עדש? אני שייכת לקבוצת הכיבוש של השומר".[4]
"מרד הנשים" והצטרפות לארגון השומר
מלבד חיי הקבוצה והעבודה בתל עדש, הזדהתה עמוקות עם רעיונות השומר:[4]
דבורה מהלכת בתוך החבריא כולה קשובה, לכל הגה היא מאזינה וכבר היא ספגה אל תוכה מרעיונות וחלומות של השומר. מתהלכת לה בחצר הצרה ועיניה מתרחבות ונישאות לאפקים, לאפקי העמק הנרחבים. דבורה חיה באוירה של השמירה והעבודה ומתאמצת בכל נימי נפשה לחדור לפני ולפנים של הדברים...דבורה מוסיפה להתאמץ ולחדור אל תוך תוכם של ענייני השומר ובלחש היא אומרת: הרי היא כבר מתאמנת בנשק ורואה עצמה להיות חברה בשומר
הצטרפותה להשומר לא הייתה קלה. היא הייתה בין הנשים הבודדות שהיו חברות הארגון בזכות עצמן ולא בזכות קשרי נישואין.[1] יחד עם עטרה שטורמן ויהודית הורביץ חוללה "מרד נשים" בתל עדש וחתמה איתן על עצומה נגד החברים המוכנים לשתף את החברות בענייני המשק ובעיקר בעבודות השירותים, אך מרחיקים אותן מכל אספה שעניינה הגנה וביטחון.[3] נשים אלה דרשו שוויון בין גברים לנשים בכל תחומי העשייה: החל מעבודות משק הבית הלאה בעבודה בשדות ועד ענייני השמירה והביטחון. הן דרשו להשתתף במועצות הביטחון ובמטלות השמירה שנעשו בארגון "השומר". בעצומה שניסחו כתבו: "אם חברות אנחנו בעבודה היומיומית כבר משנים, נהיה חברות בכל. שום אספה לא יכולה להיות בלעדינו, אין סודות מפנינו".[1] היא הייתה מלאת אידיאלים ומסורה לרעיונות העבודה והשמירה של ארגון השומר.[4] במכתבה לרחל ינאית בן-צבי בשנת 1919 סיפרה כי לאחר ששמעה אל אי הסדר הקיים בכפר גלעדי התביישה בשם ארגון השומר שכך הוא נראה: "אם כפר גלעדי הוא מקום שלנו אז אנחנו צריכים לסדר אותו כמו כל עבודת השומר". למרות שחשבה לעלות לכפר גלעדי, ברגע שביקשוה לבוא לעזור בתל עדש הלכה לשם במלוא המרץ ועם הרבה תקוות.[5]
במשימות שליחות לאסירי "השומר" בדמשק
בשנת 1917, נעצרו ונכלאו בנצרת כמעט כל חברי השומר בידי השלטון העות'מאני[3].
דרכלר לקחה על עצמה, למרות הסכנה והיותה חדשה בארץ ישראל, לקיים קשר עם האסורים ולעודד אותם, גם לאחר שהועברו לדמשק. היא דאגה לצרכיהם, והעבירה להם מסמכים, תעודות מכתבים וידיעות תל עדש ומוועד השומר הזמני,[1][2] תוך שהיא מסווה עצמה כקניינית זרעים ונוסעת ברכבת בהסתר תמורת בקשיש. לשם כך קצצה את שערה ונראתה כגבר המתחפש בבגדי נערה. במהלך שליחויותיה לדמשק נאלצה להתמודד עם נוסעים רעבים שחטפו את האוכל שהעבירה לחבריה האסורים.[3] לפי עדויות חברי השומר עבודתה של דרכלר הייתה יעילה עד מאוד.[1]
לאחר זמן מה החלו השלטונות העות'מאנים לחשוד בה בריגול. ברגע שהבינה כי היא חשודה החליטה לעזוב מיד את דמשק. הייתה זו שעת לילה והרכבת הראשונה הייתה עתידה לצאת בבוקר.[3] כאשר חיכתה בבית הנתיבות ראתה יהודי אחר וחשבה כי בזכות היותו יהודי יוכל לעזור לה. היא ניגשה אליו ושאלה האם יוכל למצוא לה מקום ללון. יהודי זה, שהיה ספק המזון של הצבא, הזמין אותה ללון בעגלה שלו. בלילה הרגישה כי הוא מתקרב אליה יתר על המידה ועל כן מיד יצאה מן העגלה ושהתה במשך הלילה בחוץ. עם הגעת הרכבת התברר שרק חיילים מורשים לנסוע בה. היא התחננה לקצין גרמני שייקח אותה איתו. הקצין, שהיה שיכור במקצת, שמח על ההזדמנות לבלות את הנסיעה עם עלמה והסכים. כאשר נותרו לבדם ניסה הקצין להתקרב אליה אך היא התרחקה ממנו. הקצין איים שיסגיר אותה באשמת ריגול. היא לא חששה ממנו. כשעצרה הרכבת סמוך תחנה ליד דגניה, קפצה ממנה.[1] הצעירים שנאסרו בדמשק ושוחררו לא שכחו את פועלה הנועז של דבורה דרכלר.[1]
עם שובה מדמשק שהתה זמן קצר בירושלים לשם החלמה ממחלה. לאחר מכן הצטרפה לקבוצת חברות, ביניהן בלומה מרון, בתיה ברנר, אווה טבנקין, וחנה צ'יזיק, שהקימה בכנרת את ה"אובז'ורקה" (המזללה) למחוסרי עבודה ואת גן הירק שלידו. לאחר זמן נסגר המטבח ודרכלר נענתה עם שלוש חברות לבקשת עזרה של השומר וחזרה לתל עדש.[1]
העלייה לכפר גלעדי ועבודתה בתל חי
בשנת 1919 החלו המאורעות בגליל העליון. הייתה מתיחות גדולה בין הצרפתים ובין הבדואים שחיו באזור. מטולה, כפר גלעדי ותל חי שעל הגבול הצרפתי שמרו על נייטרליות ובכל זאת ספגו התנכלויות של כנופיות בדואיות. מטולה ננטשה ואילו החברים והחברות בשני משקי הפועלים כפר גלעדי ותל חי, החליטו להישאר בכל מחיר. הנשים והילדים נשלחו חזרה לתל עדש והיה צורך בחברים וחברות שיעזרו בהגנה על המשקים ובדאגה למגנים עצמם.[1]
הדרך צפונה הייתה מסוכנת ביותר: ניתן היה לנסוע רק בחסות החשיכה. דבורה דרכלר החליטה להצטרף למען חברי כפר גלעדי ותל חי, ופנתה לשם כך למניה שוחט. בתחילה שוחט ניסתה לנזוף בה אך בסתר ליבה הייתה מרוצה שחברה כה אמיצה נמצאת ביניהם. לבסוף נעתרה ודבורה דרכלר יצאה לכפר גלעדי[1]: "דבורה מתפרצת לעלות, היא חשה שמקומה שם, במקום שמרחפת סכנה".[4]
בדבר עלייתה של דבורה דרכלר ישנן מספר גרסאות. מניה שוחט סיפרה כי כאשר ביקשה ממנה לעלות ליישובי הצפון חששה כי רצונה לעלות צפונה נובע מליבה השבור וכי היא רוצה לסיים את חייה עקב כך. רק כאשר הבינה כי רצונה לחיות ולא להקריב את חייה נעתרה לבקשתה מכיוון שהאמינה כי רק אדם שרוצה לחיות מתאים להגנה.[3] גרסה שונה מסרה ציפורה זייד. היא סיפרה כי ליוותה את ילדי כפר גלעדי שפונו לתל עדש בחורף 1919. כששמעה דבורה דרכלר שציפורה מתכננת לחזור צפונה אמרה: "כמה טוב שאת עולה שמה, איתך אוכל גם אני ללכת. כמה שביקשתי את החברים שהלכו לקחתני- ולא רצו". השתיים הלכו לכיוון איילת השחר, שם חיכו לשיירה העולה למשקים הצפוניים. לאחר המתנה של שבועות מספר עלו יחד עם קבוצה של כעשרים איש בשתי עגלות.[3]
לבסוף, לאחר מסע ארוך, ב-6 בפברואר 1920, היום בו הביאו את גופתו של אהרון שר, ההרוג השני של תל-חי, מן השדה, הגיעה דבורה דרכלר לכפר גלעדי.[6] לפי גרסה אחת הגיעה לכפר גלעדי יחד עם שרה צ'יזיק.[7] על פי עדותה של ציפורה זייד, שרה צ'יזיק הגיעה כשלושה שבועות אחריה: "בפעם האחרונה ביקרה אותנו דבורה בשבת, כשבאה החבורה האחרונה לעזרה. החבורה באה דרך ההרים, כי כל הדרכים היו סגורות, ביניהם היה הרופא ד"ר גרי, סוניה מלמוד ושרה צ'יזיק".[8] עם הגיעה מונתה כאקונומית, כובסת ומבשלת לחברי קבוצת תל חי בפיקודו של יוסף טרומפלדור.[3] היא דרשה לקבל רובה, אותו הטמינה במיטתה. תפקידה היה כפול: בנוסף להצטרפותה לעמדות המגינים מפעם בפעם, חילקה אוכל למגינים האחרים על מנת לעודד ולחזק את רוחם של המגינים בזמן משמרתם הארוכה והמייגעת.[1]
עם הידרדרות המצב הביטחוני החלו החברים לפקפק בצורך להישאר במקום. טרומפלדור כינס אספה והשאלה הועלתה להצבעה. היא האמינה כי אין לוותר על נקודות אחיזה של "השומר" והייתה בין המצביעים בעד ההחלטה להישאר במקום.[3] המצב בתל חי היה גרוע יותר מבכפר גלעדי, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת העמדה הביטחונית[1] ובנוסף לכך שתי הנשים שהיו שם עזבו את החצר בנימוק שמעסיקים אותם רק בעבודת משק הבית ולא בעבודת הביטחון.[9] אנשי תל חי ביקשו שדבורה דרכלר תבוא לעזור שם. היא ראתה זאת ככבוד גדול, וניגשה לסדר שם המטבח כפי שסדרה בכפר גלעדי. כאשר נשאלה הכיצד הפרה את שביתת הנשים ענתה, כאילו חזתה את מותה: "באתי לחזית, ובחזית הולכים בלי טענות לאן ששולחים, ומי יודע איפה נקודת הגנה פחות מסוכנת... ".[1]
למרות הסכנה הכרוכה בדבר גם בתל חי לקחה על עצמה את התפקיד הכפול של מגינה בעמדה יחד עם חלוקת אוכל למגינים בשעת ההגנה על מנת לחזק את רוחם.[3] מסופר כי בשבת שלפני קרב תל חי ליקטה כלניות, קלעה מהן זר לראשה ואמרה: "כמה יפה היקום ומה יפה הוא הזר, חבל רק שצבעו מנבא לי דם".[1] בערב שלפני הקרב הגיעה לכפר גלעדי כאשר היא תשושה עד מאוד. היא סיפרה על תחושתה שבקרוב תהיה התנפלות גדולה על תל חי וכי היא תמצא בה את מותה.[1] למרות שהציעו לה ללון בכפר גלעדי סירבה להשאיר את חבריה בתל חי וחזרה לשם.[3]
בארכיון תל-חי נכתב עליה:
דבורה חברת השומר, מילאה את מה שהיה מוטל עליה. היא אהבה את הגינה, הטבע וחיי השלום. אולם בשל המאורעות היתה צריכה להמצא בחפירה ואין ויכוח בזמן של מאורעות. החייל הולך למקום ששולח אותו המפקד- והיא החייל.[10]
בקרב תל חי
בי"א באדר תר"פ (1.3.1920) הגיע לחצר תל חי כאמיל אפנדי, מנהיג בדואי מחלסה, יחד עם אנשיו וביקש מיוסף טרומפלדור להיכנס לחצר בטענה של חיפוש אחר חיילים צרפתים שאולי מסתתרים שם. טרומפלדור אישר להם להיכנס לחצר ולחפש. בחדר העלייה היו דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, זאב שרף ובנימין מונטר. כאשר עלו לקומת העלייה, ראו את דבורה דרכלר אוחזת באקדח. אפנדי ניסה לקחת את האקדח מידיה והיא התנגדה וצעקה לטרומפלדור "אוסיה, לוקחים לי את האקדח". נורתה ירייה אחת, שהייתה הסימן המוסכם לפתיחה באש וטרומפלדור הכריז על תחילת הקרב. נזרק רימון לחדר העלייה וגרם למותם של ארבעת השומרים ששהו בחדר.[11] בסיום הקרב נמצאה חבוקה בזרועותיה של חברתה, שרה צ'יזיק, שנפלה גם היא.[2] לימים כתבה רחל ינאית בן-צבי כי "דבורה השיגה את משאת נפשה - הייתה בחזית בתל חי".[4] ציפורה זייד הכינה את דבורה דרכלר ואת שרה צ'יזיק לקבורה בכפר גלעדי[12] והן הובאו למנוחות יחד עם שאר חללי אותו יום, בתל חי.[2] על קברם הוצב פסל האריה השואג.[11] אהבתה הנכזבת נקשרת גם לסיפור מותה: יש הטוענים כי בגללו הגיעה גם לתל חי ואף לאברהם הרצפלד יש טענה שהוא קשור גם למותה. אברהם הרצפלד היה הראשון לראות את הגופות בחדר העלייה בתל חי כתב כי היה לו הרושם שדבורה ירתה בעצמה מכיוון שהכדור נכנס בפיה.[13]
הנצחתה
שמה חקוק על מצבת האריה השואג בתל חי והיא מונצחת בחצר תל חי. בנוסף לתערוכה הקבועה המספרת את סיפורה של חצר תל חי ושל הנופלים בקרב, מוצגת תערוכה בחדר העלייה הנקראת "הגליל ושומרותיו" ושם, בין ארבע הנשים, מונצחים דמותה וחייה של דבורה דרכלר.
לקריאה נוספת
- יערי פולסקי, יעקב, חולמים ולוחמים, תל אביב, מסדה, 1945.
- יזכור, תל אביב, מכון ז'בוטינסקי.
- עבר הדני, אהרון, מאה שנות שמירה בישראל, תל אביב, י. צ'צ'יק, 1954.
- ריבלין, גרשון, מורשת תל חי, תל אביב, מערכות, 1948.
- סיני, סמדר, השומרות שלא שמרו, רמת גן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2013.
- יעל זרובבל, אמיר גולדשטיין (עורכים) תל חי 2020-1920 בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן צבי, תש"פ 2020.
קישורים חיצוניים
- דבורה דרכלר באתר יזכור של משרד הביטחון.
- דבורה דרכלר באתר גלעד לזכרם של חטיבת הנח"ל.
- אורית פראג, בזכותן: ארבע גיבורות, הזמן הירוק.
- דבורה דרכלר בפעילות לי"א באדר, רשת אורט.
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 דבורה דרכלר - תיק אישי, ארכיון בית השומר, כפר גלעדי.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 "דבורה דרכלר", נזכור את כולם משרד הביטחון.
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 חיה ואליעזר קרול, "דבורה דרכלר", ארכיון תל חי, חצר תל חי.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 רחל ינאית בן צבי, "לדמותה של דבורה דרכלר", ארכיון המדינה.
- ^ דבורה דרכלר, מכתב לרחל ינאית, ארכיון תל חי, חצר תל חי.
- ^ ממילותיה של ציפורה זייד, מורשת תל-חי, הוצאת מערכות, תש"ח, עמ' 165.
- ^ גרשון גרא, אנשי 'השומר' בחייהם ובמותם.
- ^ מורשת תל-חי, עמ' 165.
- ^ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםתמר - ^ פנחס שניאורסון, דבורה דרכלר ב"השומר", ארכיון תל חי, חצר תל חי.
- ^ 11.0 11.1 ניר מן, אתר ההגנה, אתר אורט.
- ^ ציפורה זייד, ארכיון השומר, כפר גלעדי.
- ^ נקדימון רוגל, כיוונים: כתב עת ליהדות ולציונות, ירושלים: ההסתדרות הציונית, ההנהלה בארץ ישראל, מחלקת ההסברה, 1979, עמ' 137.
29419425דבורה דרכלר