איילת השחר (קיבוץ)
 מוזיאון עתיקות חצור בכניסה לקיבוץ
| |
| שם בערבית | נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח (نَجْمَة الصُّبْح) |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | הגליל העליון |
| גובה ממוצע[1] | 173 מטר |
| תאריך ייסוד | 1915 |
| תנועה מיישבת | התנועה הקיבוצית |
| סוג יישוב | קיבוץ |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2023[1] | |
| - אוכלוסייה | 1,110 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | -3.8% בשנה |
(למפת אצבע הגליל רגילה)   איילת השחר | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
7 מתוך 10 |
| אתר הקיבוץ | |
אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר היא קיבוץ בעמק החולה, בסמוך לחצור הגלילית וליסוד המעלה, השייך למועצה אזורית הגליל העליון. לצד הקיבוץ נחשף היישוב הקדום חצור, ובכניסה לקיבוץ הוקם בתכנון האדריכל דוד רזניק מוזיאון עתיקות חצור, מבנה ייחודי לאצירת העתיקות שנחשפו במקום. בזכות מיקומו של היישוב ליד גבול הצפון הוא שימש כנקודת מעבר חשובה למעפילים מסוריה ולבנון לארץ ישראל. כמו כן, קלט הקיבוץ, לאורך השנים, עולים רבים מרחבי אירופה וצפון אפריקה. כן שימש כנקודה מרכזית לביטחון הגליל העליון המזרחי וכבלם לכוחות הסורים הפולשים במלחמת השחרור.
היסטוריה
איילת השחר נוסדה בסיוע קפא"י בשנת 1915 על ידי קבוצה של חמישה גברים ואישה אחת מאנשי העלייה השנייה שהתגבשה לצורך התיישבות. הקבוצה, בתמיכתו של חיים מרגליות קלווריסקי, קיבלה בחכירה 700 דונם מאדמת נג'מת א-צובח (שעד לאותו זמן הוחכרה לאיכרי ראש פינה, שהחכירו בתורם את האדמה לערבים),[3][4] לשנת ניסיון בתנאֵי "החרתים" הערבים.[5]
באמצע שנת 1918 קיבלו 20 המתיישבים שהתאספו בינתיים חזקה על הקרקע, ובהמשך קנתה הקבוצה אדמות נוספות. היא קיבלה בחכירה מהממשלה 800 דונם נוספים בשנת 1921, ובשנת 1924 קיבלה מיק"א אדמות שנקנו בשנת 1892. בתחילת שנת 1923 עבר הקיבוץ מהגבעה הדרומית-מזרחית לנקודה סמוכה,[6] בגדה הצפונית של נחל "ווגז", הוא נחל חצור. חיזוק לפעילות המשקית ניתן למתיישבים על ידי קפא"י, שנוסדה זמן קצר קודם לכך.[7][8]
בשנת 1920 שימשה איילת השחר כמרכז לכוחות שנחלצו להגנת תל-חי וכן בסיס לחוזרים מהקרב.
ב-4 במאי 1923 הוזמנו לקיבוץ אנשי הוועד המרכזי של ההסתדרות החקלאית לכבוד חנוכת הבתים הראשונים של איילת השחר: חמישה מבני מגורים, רפת דו-קומתית ומגדל מים.[9][10]
מיום הקמת היישוב היה החוסר במים, לצד החוסר בקרקעות, הבעיה המרכזית של המתיישבים, שכן היו צריכים להסתפק במי ואדי ווגז (חצור), ששימשו גם את היישובים הערביים הסמוכים. המים הללו הספיקו בקושי למשק ולאוכלוסייה הקטנה. במרץ 1926, בעקבות סכסוך מתמשך על מים עם ערביי הסביבה, נדרשו כל הגברים באיילת השחר להגיע למשטרת צפת[11] ושמונה מהם נאסרו.[12] בראשית שנות ה-30 נבנתה תעלת מים, שהובילה בגרביטציה את מי הוואדי לבריכת אגירה להשקיית גידולים חקלאיים. אחרי חיפושים וקידוחים עקרים נמצאו ב-1936 מים בקידוח באדמות הקיבוץ.[13] ב-1951 התחיל הקיבוץ לקבל מים דרך חברת מקורות, שהגיעו ממעיינות עינן. אז חלה גם תנופת פיתוח של המשק החקלאי. נכון לשנת 2023 מקבל המשק מים משלושה מקורות שונים, ובהם ממפעל שאיבה עצמי.
בניגוד ליישובים אחרים בגליל, לא הצטרפה איילת השחר לאחר מאורעות תל חי לגדוד העבודה, ולכן נשארה ללא תמיכה כלכלית מספקת מיק"א, פיק"א והמוסדות ההסתדרותיים.[14] בהיעדר כספים מספיקים ומחסור בכוח אדם הגיעה איילת השחר לידי משבר ופנתה בשנת 1925 לקיבוץ עין חרוד בבקשת הצטרפות שנענתה בחיוב.[15] באוקטובר 1925 הצטרף הקיבוץ לעין חרוד, שפרש מגדוד העבודה ב-1923 והיה מעוניין בדריסת רגל בגליל העליון. ההצטרפות לארגון קיבוצי עין חרוד הביאה לשיפור במצבה של איילת השחר, אשר עלתה על דרך המלך.[3][16]
בשנת 1930 הוקם בקיבוץ בית ספר ובינואר 1936 הונחה אבן פינה למבנה קבע לבית הספר בקיבוץ. באותו זמן מנה הקיבוץ כ-250 נפש.[6]
במלחמת העצמאות
ב-2 במאי, לקראת פלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות, הופסקו כל העבודות במשק וחברי הקיבוץ הפנו את כל מרצם לביצורים, כולל בשבת. למחרת הופסקו הלימודים והנוער העולה בקיבוץ גויס לאימונים. ב-7 במאי 1948 נפצעו שניים מחברי הקיבוץ שנכנסו לשדה מוקשים.[17]
מ-5 ביוני עד 14 ביוני, הקיבוץ סבל מהפגזות והפצצות אוויריות של הצבא הסורי. אנשי הקיבוץ מנו 170 פגזי תותחים ו-70 פצצות מהאוויר שנפלו בשטח המשק.[17] ב-5 ביוני 1948 הופצץ הקיבוץ מהאוויר. שש פצצות נפלו בשטח הקיבוץ וחבר אחד נהרג.[18][19] ב-10 ביוני 1948 הופגז המשק מהאוויר במהלך שעות רבות. אחת העמדות נהרסה וחמישה מיושביה נהרגו.[17][20] בעקבות נפילת משמר הירדן בידי הסורים פונו הילדים עד גיל 9 מהקיבוץ.[17] הילדים מעל גיל 9 גויסו לעבודת החפירות.[21]
בקרבות עשרת הימים, במבצע ברוש, הופצץ הקיבוץ רבות על ידי הסורים ונשלחו לעברו התקפות שסוכלו.[17] ב-16 ביולי 1948 הצליחו מגיני הקיבוץ להפיל מטוס סורי[22] מסוג הרווארד. שרידיו מונחים עד היום ליד גני הילדים של הקיבוץ.
במדינת ישראל
בשנת 2009 הושלם סרטו של חבר הקיבוץ ישי אורן "חפָּשׂים", שצולם במהלך ארבע עשרה שנים. הסרט מתאר את התמורות שחלו בקיבוץ איילת השחר מבעד לעיני צעירי הקיבוץ, והוא נועד להקרנה במסגרת פסטיבל דוקאביב בשנת 2010, אך לאחר שהבמאי, שבינתיים חזר בתשובה, הוציא צו מניעה – הקרנתו בוטלה. מאוחר יותר, בפברואר 2011, הוקרן הסרט בערוץ יס-דוקו, בערב נושא מיוחד שהוקדש לציון 100 שנה לתנועה הקיבוצית.
בשנת 2008 אישרה הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים (הולנת"ע), את שינוי מעמדו של קיבוץ איילת השחר למושב לבקשת הקיבוץ,[23] אך בסופו של דבר ההחלטה בוטלה באספת הקיבוץ בשנת 2010, ושינוי המעמד לא בוצע בפועל.
מקור השם
מקור שמו של היישוב הוא מן הפסוק בתהילים פרק כ"ב פסוק א': "לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", כלומר קרני אור הבוקר הראשונות המפציעות כקרני האיילה, ומזכיר את השם הערבי של חלקת הקרקע, נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח (نَجْمَة الصُّبْح) כלומר כוכב הבוקר. השם הערבי נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח מקורו, לפי אגדה מקומית שנשמרה אצל זקני ראש פינה, בשם משפחתו של האיכר העברי שהיה אמון על חלקה זו, חקלאי בשם "מורגנשטרן". הפועלים הערביים התקשו בהגיית השם, וכדי להקל עליהם תרגם מורגנשטרן בעבורם את שם משפחתו לערבית. כך הפך "כוכב בוקר" (בגרמנית וביידיש) לנַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח.[24]
בכור ילדי היישוב זכה לשם "כוכב" והוריו, רוחמה ואריה וישניבסקי, עברתו את שם משפחתם ל"שחר".[25]
כלכלה וחברה
הקיבוץ הוא משק חקלאי בעיקרו, המבוסס על שדות בחקלאות שלחין ובעל, מטעים נשירים וענפי בעלי חיים: רפת, לול וכוורות. לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים להקמת תעשיות, שכולן לא זכו להצלחה מרובה. בין אלה בלט מפעל "איתן", שייצר תבניות לצמיגים, והיה המפעל היחידי מסוגו באזור המזרח התיכון.
ענפי התיירות הקיימים: בית הארחה ובו 63 חדרים,[26] מגרש פיינטבול, מטווח ספורטיבי וכן הפעלת טיולי ג'יפים.
במשך עשרות רבות של שנים, משנת 1936 ועד שנת 2018, קלט הקיבוץ עלייה מארצות שונות, ממערב וממזרח, ומראשית שנות ה-90 גם מרוסיה ומאתיופיה. חלק גדול מהעולים הגיע דרך עליית הנוער. עם תחילת העלייה הגדולה של יהודים מאתיופה בתחילת שנות ה-90 הוקם בקיבוץ מרכז קליטה גדול לעולים החדשים, במקום בית ההארחה, שנסגר מעט לפני כן. באפריל 2018 נסגר מרכז הקליטה.[27] בשנת 2019 החל הקיבוץ בשיפוץ מרכז הקליטה, כדי להופכו שוב למלון. בשנת 2023 נפתח המלון, ששמו "איילה ריזורט". זמן קצר לאחר פתיחתו הרשמית קלט המלון כמה מאות מחברי קיבוץ שניר, שפונו בעקבות הלחימה בצפון.
במהלך השנים הופרט הקיבוץ בהדרגה וחלק מענפי השירות הפכו לעסקים קטנים, בהם נגריה, מוסך וחשמליה.
בקיבוץ פועלת גם "הסנדלריה", סנדלריה הממוקמת באחד ממבני הפרסה הראשונים בקיבוץ, אשר הוקמו בשנת 1924 והוגדרו כאתרי מורשת מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. בשנת 2010 החלה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל[28] בפרויקט שימור ושחזור של המבנה ותכולתו. בשנת 2012 הסתיימו עבודות השימור, ומאז שוב פועלת הסנדלריה במתכונת מלאה ומשמשת גם כמרכז מבקרים וסדנאות.
ראו גם
גלריית תמונות
-
בניין הרפת ההיסטורי מ-1924 -
אולם המופעים "בית העם" -
קיר זיכרון לזכר הנספים בשואה מבני משפחות חברי הקיבוץ -
חזית בניין חדר האוכל -
דרך הפרסה, שלאורכה המבנים הראשונים בקיבוץ. צילום אוויר, 1939
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של איילת השחר- איילת השחר במרכז המידע להתיישבות בגליל
- סיפור מקומי - איילת השחר, ארכיון קהילתי מבוסס תמונות, סרטונים וזכרונות, על גבי ציר זמן
- איילת השחר - באתר הרשות לפיתוח הגליל
- אילת השחר, דבר, 15 ביוני 1925
- אתר הסנדלריה בקיבוץ איילת השחר
- מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על חדר האוכל ומבני ציבור נוספים בקיבוץ, באתר 'חלון אחורי', 25 באוגוסט 2014
- אלי אשכנזי, כשטייסים סורים הפציצו בישראל, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2006
- איילת השחר, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
איילת השחר (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוקטובר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ 3.0 3.1 יעקב גולדשטיין, 'השומר' באצבע הגליל, מתוך אצבע הגליל, 1900 - 1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר בעריכת מרדכי נאור, ירושלים: יד בן צבי
- ^ מ. בן יצחק, משוט בגליל העליון, דבר, 21 בספטמבר 1949
- ^ אילת השחר, דבר, 15 ביוני 1925
- ^ 6.0 6.1 אבן פינה לבית הספר באילת השחר, דבר, 29 בינואר 1936
- ^ אילת השחר (מאת סופרנו), הארץ, 3 בפברואר 1923
- ^ דוד בלוך-בלומנפלד, ידיעות עיריית תל אביב, 16 בנובמבר 1947
- ^ ! חגיגת חנכת הבתים באילת השחר, הארץ, 27 במאי 1923
- ^ חגיגת חנכת הבתים, הפועל הצעיר, 4 במאי 1923
- ^ איילת השחר, דבר, 9 במרץ 1926
- ^ א.צ., עניין איילת השחר, דבר, 17 במרץ 1926
- ^ מתביעות השעה, דבר, 25 בנובמבר 1935
- ^ א. צפרוני - דרישותינו מפיק"א, דבר, 17 בדצמבר 1929
- ^ נ.ב., מועצת קיבוץ עין חרוד, דבר, 24 בנובמבר 1925
- ^ ז.י. לי, איילת השחר, דבר, 22 באוקטובר 1926
- ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 נחום זקימוביץ, משלט בלא מספר, על המשמר, 3 באוגוסט 1948; המשך
- ^ חזית עמק הירדן מתלקחת שוב, דבר, 7 ביוני 1948
- ^ קורות החיים של זאב (וילי) קניפל, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- ^ קורות החיים של ראובן הירשברג, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
קורות החיים של יעקב בוקשטלסקי, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
קורות החיים של אסתר (אסתר'קה) סנדישב, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
קורות החיים של אילן (יוסף) קליפשטיין, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
קורות החיים של מנחם (מוניה) קוטלצ'וק, באתר "יזכור" של משרד הביטחון - ^ קיבוצי עמק החולה בימי ההפוגה, דבר, 4 ביולי 1948
- ^ מטוס סורי הופל באיילת השחר ביריות רובה, מעריב, 18 ביולי 1948
- ^ דותן לוי, קיבוץ איילת השחר יהפוך למושב, באתר כלכליסט, 25 בנובמבר 2008
- ^ על דעת המקום: מה עושות הָאַיָּלוֹת, והיכן? באתר "עונג שבת", 12 בספטמבר 2014
- ^ שמחה סיאני, שי"ח אוהבים ממבט שני, הוצאת שי"ח ירושלים, 2015, עמוד 20 דברי יהודה זיו
- ^ אירוח כפרי בקיבוץ איילת השחר
- ^ יומן הקיבוץ 1802/10, 18 באפריל 2018
- ^ תיעוד הסנדלרייה ומבני הראשונים באיילת השחר, מתוך "אתרים - המגזין", גיליון מס' 2, ספטמבר 2012, אתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל
| ||||||||
39386583איילת השחר (קיבוץ)