טיפול במשחק
טיפול במשחק הוא טיפול מתחום הפסיכותרפיה בו נעשה שימוש במשחק במסגרת התהליך הטיפולי. המשחק מאפשר למטופל להביע את עצמו, באופן המאפשר הבעה רגשית ותקשורת עם המטפל. אלו מתאפשרות אם במהלך המשחק נוצר מרחב בטוח ומוגן. המשחק מעלה תכנים פנימיים, לעיתים באמצעות סמלים, וכן מתרחש תהליך בינאישי בין המטפל למטופל במהלך המשחק שתפקידו לסייע למטופל בפתרון בעיות ולהשיג צמיחה אישית והתפתחות מיטבית.
השיטה
טיפול במשחק מתאים בעיקר לילדים. הם מבטאים באמצעותו יכולות שונות, כגון חשיבה, דמיון, תכנון, זיכרון ועוד. לילדים קל יותר לתקשר באמצעות משחק מאשר במילים, וגם קל להם ליצור קשר מהיר עם האחר באמצעותו. לכן בטיפול בילדים מעדיפים מטפלים רבים להשתמש במשחק כדי ליצור דיאלוג עם הילד, בו הילד יכול לשתף את המטפל בחוויות, התנסויות ורגשות, והמטפל יכול לתמוך בו ולסייע לו. הטיפול במשחק שם דגש על עידוד היצירתיות, מעורבות פעילה וביטוי עצמי אותנטי. במהלך המשחק, החשיבה הרציונלית לא עוצרת את הביטוי החופשי של רגשות, כגון: כעס, פחד, אשמה וקנאה, שאולי נחשבים "לא לגיטימיים". המשחק יוצר מרחב חופשי, בו הילד יכול להתנסות בלי לפחד מכישלון ומביקורת. המסגרת הטיפולית, אשר מגדירה "מה מותר ומה אסור", מאפשרת לילד מרחב בטוח בו הוא יכול להתנהל בחופשיות, בלי לחשוש לביטחונו הפיזי והרגשי. רק כאשר הילד מרגיש מוגן, הוא יכול לאפשר לעצמו להביע את הרגשות המודחקים, שהם לב לבם של קשייו. ביטוי רגשי כנה, מהווה את הבסיס לריפוי. הטיפול במשחק מתקיים לרוב אחת לשבוע, במשך 30–50 דקות, באופן קבוע ועקבי. הוא נעשה בחדר טיפולים הכולל משחקים רבים ומגוונים, ויכול להתקיים במסגרת טיפול אישי או טיפול קבוצתי (עם קבוצת ילדים). משחקים נפוצים בחדר הטיפולים הם בובות ובית בובות, פלסטלינה, שולחן חול, משחקי קופסה, משחקי קלפים, משחקי כדור, תחפושות ועוד. הטיפול ניתן על ידי מטפלים שהוכשרו לכך, כגון פסיכולוגים, מטפלים באמנויות, יועצים חינוכיים ועוד.
על פי מטפלים בגישה הפסיכודינמית וגישות אחרות, מאפשר הטיפול במרחב המוגן שנוצר באמצעות המשחק, תהליכים פסיכולוגיים כגון: בניית קשר ואמון עם המטפל המשחק איתו, השלכה לא מודעת של רגשות וחוויות הילד (למשל במשחקי תפקידים באמצעות בובות הכוללים דיבוב של הבובות בהתאם לרגשות הילד), התמודדות עם הצבת גבולות וכללים במשחק והפנמתם ועם ניצחון והפסד, ביטוי וזיהוי דפוסי התנהגות של המטופל ביחסים בינאישיים, הבעת דילמות רגשיות וחברתיות והתמודדות עמם, ועוד. המשחק גם מאפשר נגיעה במורכבויות רגשיות בשילוב הומור, קלילות, יצירתיות ודמיון, שקיימים בכל משחק. במהלך המשחק יכול המטופל לתרגל מיומנויות חברתיות ורגשיות, ולעסוק בתחומים כגון הערכה עצמית, ניהול כעסים, עיצוב התנהגות, כישורי חיים ועוד.
היסטוריה
חשיבות המשחק נודעה עוד בתקופת אפלטון, שאמר כי "אתה יכול לגלות טוב יותר את אופיו של אדם במשך שעה אחת של משחק, מאשר במשך שנה שלמה של שיחה". ב-1762 כתב ז'אן-ז'אק רוסו על ההתבוננות במשחק כדרך משמעותית ללמוד על התנהגות ילדים ולהבין אותם. אך הטיפול המתועד הראשון שנעשה באמצעות משחק, מתואר על ידי זיגמונד פרויד ב-1909 - הוא כתב ניתוח פסיכואנליטי של הפוביה מסוסים ממנה סבל מטופלו הנס הקטן, דרך ניתוח משחקו.
מאז פיתחו פסיכולוגים רבים את שיטת הטיפול במשחק. אנה פרויד השתמשה במשחק בשנות ה-40 כדי להקל על יצירת קשר ואמון בין המטפל לילד וכדי לגעת בעולמו הפנימי. בשנות ה-50, מלאני קליין השתמשה במשחק כדי להבין התנהגות ילדים עד גיל שש, וטענה כי המשחק הוא הדרך ללא מודע שלהם כשם שאסוציאציות חופשיות היא הדרך ללא מודע של מבוגרים. דונלד ויניקוט הדגיש את חשיבות המשחק לילדים בהבעת רגשותיהם במרחב הפוטנציאלי שבין הדמיון למציאות, ובהבנת גבולותיהם. וירג'יניה אקסליין המשיכה ופיתחה את שיטת הטיפול במשחק, והדגישה את חשיבותו ליצירת קשר בטוח בין המטפל לילד, וליצירת מרחב מוגן בחדר הטיפולים שמאפשר לילד להביע את עצמו בדרכו שלו.
בעקבות ההתקדמות בפיתוח הטיפול במשחק והצורך בקידומו כשיטה טיפולית, הוקמה ב-1982 "האגודה לטיפול במשחק" (Association for Play Therapy - APT), שמונה כיום כ-5000 חברים ברחבי העולם.
הערכת השיטה
חוקרים רבים עסקו בבדיקת יעילות שיטת הטיפול במשחק, משנות ה-40 ועד היום. במחקרים נמצא כי הטיפול במשחק מסייע לתמיכה ופתרון בעיות בקשיים של ילדים הקשורים בדחק בעקבות גירושי הורים, מוות של קרוב, מעבר דירה, אשפוז ומחלות, התעללות בילדים, אלימות במשפחה ועוד[1]. נמצא כי טיפול במשחק תורם להפחתת התנהגויות אגרסיביות בקרב ילדים בעלי הפרעת התנהגות[2] ולשיפור בקשיי ההסתגלות של בעלי הפרעה זו[3]; נמצאה ירידה בתסמיני דיכאון וחרדה בקרב ילדים להורים גרושים בעקבות טיפול במשחק[4]; נמצא שיפור במיומנויות חברתיות בקרב ילדים הלוקים בהפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות[5]; נמצא שיפור בדיכאון והיפראקטיביות בקרב ילדים להורים בעלי התמכרות לסמים או לאלכוהול[6]; ועוד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דונלד ויניקוט, משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1996.
- V. Axline (1967), Play Therapy, New york: Ballantine Books
- C. Schaefer (1993), The therapeutic powers of play, New Jersey: Jason Aronson
- Ariel, Shlomo (2002). Children’s Imaginative Play – A Visit to Wonderland. Westport, Ct: Greenwood Publishing Group (with an introduction by Brian Sutton-Smith.
- H. G. Kaduson & C. E. Schaefer (2006), Short-term Play Therapy For Children, Guilford Publications
- International Journal of Play Therapy
קישורים חיצוניים
- טיפול במשחק, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- העמותה הישראלית לטיפול במשחק
- העמותה לטיפול במשחק וקידומו בישראל
- Association for Play Therapy
- Play Therapy International
- סוזי קגן, משחק ילדים, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
הערות שוליים
- ^ L. A. Reddy, T. M. Files-hall, & C. E. Schaefer (2005), Empirically Based Play Interventions For Children, APA
- ^ Dogra, A., Veeraraghavan, V. (1994). A study of psychological intervention of children with aggressive conduct disorder. Journal of Clinical Psychology, 21, 28-32
- ^ Wong, S., Morgan, C., Crowley, R., & Baker, J. (1996). Using table game to teach social skills to adolescent psychiatric inpatients: Do the skills generalize? Child & Family Behavior Therapy, 18, 1-17
- ^ Burroughs, M., Wagner, W., Johnson, J.T. (1997). Treatment with children of divorce: A comparison of two types of therapy. Journal of Divorce & Remarriage, 27, 83-99
- ^ [Kaduson, H., & Finnerty, K. (1995). Self-control game intervention for Attention-Deficit Hyperactivity Disorder. International Journal of Play Therapy, 4, 15-19
- ^ [Springer, J. F., Phillips, J. L., Phillips, L., Cannady, L.P., & Kerst-Harris, E. (1992). CODA: A creative therapy program for children in families affected by abuse of alcohol or other drugs. Journal of Community Psychology, 20, 55-74
