פסיכודרמה

הפסיכודרמה (מיוונית: ψυχή נפש ו- δράμα פעולה) היא שיטת עבודה בפסיכותרפיה שמבוססת על הפעולה הדרמטית ועל משחק תפקידים. השיטה פותחה על ידי יעקב לוי מורנו. הפסיכודרמה היא אחת משיטות הטיפול באמנויות. הפסיכודרמה משלבת תאוריות מסורתיות של פסיכותרפיה, טכניקות מתחום הפסיכולוגיה ותאוריות הנוגעות לתהליכים העושים שימוש בדרמה ומשחק. ^[1]

מטרת הפסיכודרמה

הפסיכודרמה מאפשרת איתור מקורות הספונטניות תוך כדי העלאת חוויות מהעבר הקרוב והרחוק. בדיקת אלטרנטיבות שונות, על ידי חוויות מתקנות והתנסויות במצבים עתידיים אפשריים, על מנת להביא שיפור ניכר בביטחון העצמי ובהרגשת הערך האישי. בין השאר, תורמת הפסיכודרמה לשיפור משמעותי בהגדרת הזהות האישית והמקצועית, וכן מחזקת את יכולת ההתמודדות עם בעיות בזוגיות, בעיות ביחסי הורים-ילדים (בכל גיל), משברי גיל, בגידת הגוף, שכול, אובדן, פרידות וויתורים הכרחיים.

עקרונות השיטה

השיטה מבוססת על האמונה שבכל אדם יש מן הכוח הבורא והיוצר. כדי להגיע למפגש עם היצירתיות על האדם לגלות את מקורות הספונטניות שלו. הספונטניות היא כוח הפועל בהווה ומניע את הפרט לקראת תגובה הולמת במצב חדש ותגובה חדשה על מצב ישן.

במסגרת זו בודקים יחסים בין-אישיים, קונפליקטים ובעיות רגשיות ומטפלים בהם על ידי שיטות שנלקחו מעולם התיאטרון והדרמה. המלה "דרמה", אין פירושה "משחק" או "הצגה". כאן היא משמשת בהוראתה הראשונית (במקורה היווני) – פעולה. כלומר, במקום לפתור בעיות המתעוררות בין אדם לבין עצמו, בין אדם למשנהו, או בתוך קבוצת אנשים על ידי דיבור, מועלות הבעיות על ידי הצגתן בפועל.

שיטת העבודה

הצגת הבעיה, משחקי תפקידים וחילוף התפקידים מאפשרים לכל אחד להיות, במהלך הדינמי, בתפקידו ואף "בעורו" של חברו לקבוצה. היכולת לראות את המציאות בעיני האחר ואפילו לראות את "עצמי" בעיני האחר, פותחת אפשרויות לשיתוף פעולה על בסיס ידידותי ואמפתי (ולאו דווקא תועלתי), תוך פתיחות לנקודת מבט שונה, פתיחות שהיא אבן יסוד להכרות מעמיקה יותר עם ה"עצמי" .

מבנה הפסיכודרמה הקלאסית

החימום- מעין שלב מעבר בין העולם החיצוני לקבוצה, הכנת הקרקע. זהו שלב המתבצע בהדרגה עד לבחירת הנושא. שלב זה מתאפיין בשיחות פתיחה בין המשתתפים, משחקים קצרים, תרגילי תנועה, דמיון מודרך. מטרת החימום היא יצירת אמון בין המשתתפים, יצירת תחושת ביטחון וקירבה תוך כדי הקטנת החרדה, לפני היחשפותם של המשתתפים. שלב זה מעודד את הספונטניות של כל אחד מהמשתתפים. במהלך החימום ייתכן ויתבלט משתתף שהנושא שלו יעובד לפסיכודרמה, הוא יכונה הפרוטגוניסט.
הפעולה- תחילת ה"הצגה" המוצגת על שטח מוגדר כגון במה. חלק זה הוא בעצם הצגת המציאות בעולם המיקרוקוסמי של המשתתפים. חלק מהמשתתפים לוקחים חלק בהצגה באופן פעיל ואחרים הם צופים. תחילה, הפרוטגוניסט מספר על עצמו ועל הבעיה שיעלה הלקוחה מעברו, ממציאות חייו או מעולם הפנטזיה והחלומות. ההצגה מורכבת ממספר סיטואציות שלרוב יהיה ביניהן קשר אך הפרוטגוניסט לא תמיד היה ער לכך עד הצגתן.
סיום המפגש- מעבר מעולם הקבוצה לעולם המציאות. בשלב זה הפרוטגוניסט זקוק לעידוד, להגנה, לקבלה ולתמיכה ולכן משתפים חברי הקבוצה בניסיונם האישי ומביעים את הזדהותם איתו.

מבנה זה חוזר ונשנה לאורך התהליך הטיפולי.

אמצעי הפסיכודרמה

פרוטגוניסט הוא גיבור הפסיכודרמה, המטופל אשר מציג ומשחק את הסיטואציות השונות בפני שאר הקבוצה. כדי שיתאפשר לו לעשות עבודה הטיפולית יש משמעות לכך שהפרוטגוניסט ירגיש בנוח ויסמוך על המנחה והקבוצה.
הקבוצה היא מכלול המשתתפים בפסיכודרמה. בתחילת המפגש הטיפולי ובסופו מוקדש זמן לקבוצה, ליחסים הבין אישיים של המשתתפים, לצורך בניית אמון ולאווירה תומכת בין חברי הקבוצה.
מנחה תמיד יהיה אדם מוסמך ומקצועי אשר תפקידו לארגן את הפסיכודרמה. המנחה משמש כמפיק שאחראי על ביצוע טכניקות והתנהלות הפסיכודרמה, בנוסף, משמש כמטפל שתפקידו לעודד את הספונטניות של הפרוטגוניסט ולאפוף אותו באווירה בטוחה. המנחה אינו משמש כשופט, תפקידו לסייע להתנהלות הקבוצה, להציע דרכי פעולה, לפרש את התוכן שמציג הפרוטגוניסט ולמדוד יחסים חברתיים (סוציומטריסט). המטפל פועל בשני רבדים: הקבוצתי והאישי. מצד אחד הוא בודק את יחסי הקבוצה ויוצר סביבת ביטחון שתאפשר את השיח בין המשתתפים. מצד שני, מסייע להתפתחות האישית של היחיד באמצעות הבנת התפקידים והסצינות שהוא משתתף בהם ופירושן.
במה היא החלל האישי והחופשי של הפרוטגוניסט, בה הוא יוצר לעצמו עולם משלו כדי להביע את רגשותיו שנדחקו, דברים אשר לא נאמרו בסיטואציה האמיתית. על הבמה נוצרת הפסיכודרמה.
אגו מסייע הוא משתתף אחר או מספר משתתפים מהקבוצה שמייצגים אותה. תפקידם לגלם את האנשים במציאות של אותו פרוטגוניסט. מטרתם לעזור לפרוטגוניסט בהצגת הפסיכודרמה ולתמוך בו. בשל חילופי התפקידים, נוצר איחוד בקבוצה והיחסים ביניהם מתהדקים.

תיאורית ההתפתחות הספונטנית

ערך מורחב – תאוריית ההתפתחות הספונטנית

תאוריית ההתפתחות הספונטאנית שיצר יעקב לוי מורנו מתארת את השלבים ההתפתחותיים של התינוק. התאוריה מתייחדת בכך שהיא מסבירה את ההתפתחות התינוק ואת השלבים השונים שהוא עובר, בהתאם ליכולת שלו לחוות את עצמו ביחס לאחר בכל שלב. תוך כדי התבססות על ההנחה שהיוותה עבור מורנו בסיס לתאוריה: שהגשמת מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי קשורה במקסימום ספונטאניות במהלך התהליך.

התאוריה מתארת את התהליך הבריא שעל התינוק לעבור כדי להפוך בסופו של דבר לאדם בוגר, בעל עצמי מגובש ויכולת אמפתית לאחר. אדם שנתקל בחסך כלשהו באחד השלבים, עלול לפתח כל פעם צורך, תלות או אובססיה לאדם או לאובייקט אחר. הממשיכים של מורנו שאלו את תהליך ההתפתחות הזה, וחיברו אותו למפגש ולטכניקות הפסיכודרמטיות, מתוך ראיה שבה המשתתף בקבוצה זקוק לתנאים דומים כדי לאפשר לו לגדול בתהליך ההתפתחות הפרטי שלו. כך שהשלבים השונים בתאוריה גם מחולקים על פי התערבויות אלו המקדמות אותו בשלב בו הוא נמצא: הלידה - כשלב החימום, שלב הכפיל, שלב המראה, שלב ה"אגו מסייע", ושלב חילוף התפקידים.