טומאת מקדש וקדשיו

טומאת מקדש וקודשיו
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ג-פסוק כ' ספר ויקרא, פרק ז', פסוקים כ'-כ"א
משנה	משנה מסכת פסחים פרק ז משניות ד-ו
תלמוד בבלי	מסכת מכות, דף י"ד
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ג'

חייבי כריתות
בא על האם • בא על אשת האב • בא על כלתו • משכב זכור • משכב בהמה • בא על אישה ובתה • אשת איש • בא על אחותו • בא על אחות אביו • בא על אחות אמו • בא על אחות אשתו • בא על אשת אחיו • בא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו) • נידה • מגדף • עובד ע"ז • נותן מזרעו למולך • בעל אוב • מחלל שבת • טמא שאכל קודש • הבא למקדש טמא • האוכל חלב • האוכל דם • האוכל נותר • האוכל פיגול • השוחט בחוץ • המעלה בחוץ • האוכל חמץ בפסח • האוכל ביום הכיפורים • העושה מלאכה ביום הכיפורים • המפטם את השמן • המפטם את הקטורת • הסך בשמן המשחה • המבטל קרבן פסח • המבטל ברית מילה

טומאת מקדש וקודשיו היא שם כולל לשורת הלכות הקשורות לאיסור על אדם שהינו טמא להיכנס לבית המקדש (ובחלק מהטומאות - אף להר הבית), אכילת בשר קורבן, וכן לאיסור לאכול בשר שחלה עליו טומאה על ידי אדם טמא שנגע בו.

האיסור

טומאת מקדש

אדם שהינו טמא בטומאה כל שהיא, בין טומאת שרץ ובין טומאת מת או זיבה או בעל קרי או מצורע או טומאה אחרת, שנכנס למקדש במזיד או אכל קדשים (=קרבנות) בהיותו טמא – חייב כרת..

איסור זה נקרא בלשון חז"ל "טומאת מקדש" (קודשיו = הקרבנות). אף שהמקדש אינו נטמא בפועל עקב כניסתו של אדם טמא לתוכו, בלשון התורה מתוארת כניסת אדם טמא למקדש כטימוא המקדש.

בגדר איסור זה קיימים חילוקים רבים:

• במחנה שכינה - מפתח עזרת ישראל ולפנים, אסורה הכניסה על כל הטמאים בכל טומאה שהוא. שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד ת"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין הזב מטמא:
• בהר הבית נאסרת הכניסה רק על זבין וזבות, נדות ויולדות - כל הטמאים המטמאים בטומאת משכב ומושב. אך לטמא מת, ואפילו למת עצמו מותר להכנס להר הבית.
• בחיל אסור גם לגוי ולטמאי מת ולבועלי נדות אבל טבול יום מותר לו להכנס גם לפני שקיעת החמה.
• בעזרת נשים אסורה הכניסה (מדרבנן) גם על טבול יום, אבל לא על מחוסר כיפורים.
• מעזרת ישראל ולפנים אסורה הכניסה אפילו על מחוסר כיפורים.

טומאת קדשים

ערך מורחב – איסור אכילת קדשים בטומאה

אסור לאכול מבשר קרבנות כאשר האדם האוכל או הבשר טמאים. האיסור חל מהתורה על כל מקרה שבו האדם טמא בטומאת מת והינו אב הטומאה, או במקרה שהאדם נגע בכלי שנגע במת או בשרץ וממילא הינו ראשון לטומאה (טומאת הגוף), ומדרבנן גם אם האדם נגע בכלי שהינו ראשון לטומאה וממילא הוא נחשב שני לטומאה. כמו כן האיסור חל מהתורה כל מקרה שבו הבשר נטמא באחת מטומאות אלו, בין אם הבשר הינו ראשון לטומאה או שני לטומאה, או שלישי לטומאה.

מקור האיסור בתורה:

(יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף, וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר: (כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ

— ספר ויקרא, פרק ז'.

בפסוק הראשון נאמר איסור לאכול בשר קרבן שנטמא, בפסוק השני נאמר איסור לאכול בשר קרבן לאדם טמא.

הפסוק העוסק באיסור לאדם טמא מתייחס לעונש כרת שהאוכל נענש בו, אולם בהתאם לכלל אין עונשין אלא אם כן מזהירין, יש צורך ב"אזהרה" המתייחסת לאיסור עצמו. מקורה של האזהרה שנוי במחלוקת אמוראים: לדעת ריש לקיש הפסוק ”בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע” שנאמר לגבי טומאת יולדת. לדעת רבי יוחנן פסוק זה נאמר על נגיעה בתרומה, והאיסור לגעת בקדשים נלמד בגזרה שוה מהפסוק העוסק באיסור טומאת מקדש וקדשיו, שבו יש הן עונש והן אזהרה.

העונש והקרבן

העונש לעובר במזיד

טמא הנכנס למקדש, עובר על לאו של "ולא יטמאו את מחניהם", בגמרא מתקיים דיון בהגדרתו של האיסור. לדעת רבי יוחנן, אין לאו זה נחשב ללאו הניתק לעשה, על אף על פי שמחויב במצות עשה של "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", משום שכלל זה חל דווקא אם חיוב העשה קיים רק מחמת הלאו נחשב ניתק לעשה, אך אם חיוב העשה קיים קודם עבירת הלאו כמו במקרה זה, לא נחשב ניתק לעשה. ולדעת החולקים עליו, אף במקרים אלו נחשב ניתק לעשה.

עונשו של האדם שאכל בטומאת הגוף או בטומאת בשר במזיד הוא כרת, ובשוגג עליו להביא קרבן חטאת. אך אם אכל באופן שלא ידע שהוא או הבשר טמאים, אינו מביא אשם תלוי, כמפורש במשנה: ” עַל אֵלּוּ חַיָבִים עַל זְדוֹנָם כָּרֵת, וְעַל שִׁגְגָתָם חַטָּאת, וְעַל לֹא הוֹדַע שֶׁלָּהֶן אָשָׁם תָּלוּי, חוּץ מִן הַמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִפְנֵי שֶׁהוּא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד”.

קרבן כפרה לחטא

קרבן עולה ויורד

ערך מורחב – קרבן עולה ויורד

בניגוד לעבירות אחרות שהעושה אותן במזיד חייב כרת, והשוגג בהן צריך להביא "חטאת קבועה" (חטאת בערך קבוע, ללא תלות במצבו הכלכלי של האדם), בטומאת המקדש משתנה שווי החטאת לפי מצבו הכלכלי של החוטא ("קרבן עולה ויורד", בסדר יורד: כבשה או שעיר, זוג עופות, וקורבן מנחה בלבד ("מנחת חוטא").

ברירות החיוב על שלוש העבירות הללו, מפורטות בתורה בספר ויקרא:

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא – נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת...

וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה – וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה...

וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה – וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת, לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.

— ספר ויקרא, פרק ה'

קרבנות ציבור

מלבד זאת, פר של יום הכיפורים ושעיר של יום הכיפורים הם קרבן חטאת שהיו מוקרבים על ידי הכהן גדול ביום הכיפורים, וכנאמר בפסוק ”וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל” (ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ט"ז), כשבחז"ל מפורש שפר של יום הכיפורים מכפר על טומאת הכהנים, ושעיר של יום הכיפורים - על טומאת בני ישראל, שניהם באופן שהיתה "ידיעה בתחילה" כלומר שידע בתחילה שהוא טמא, ולאחר מכן שכח זאת ונכנס למקדש בשוגג, ולא היתה "ידיעה בסוף" - שלא נזכר אחר כך שעליו להביא קרבן.

שעיר ראש חודש

ערך מורחב – שעיר ראש חודש

במשנה מובאים שלושה שיטות איזו עבירה מתכפרת בהקרבת השעיר של ראש חודש:

• לפי שיטת רבי יהודה השעיר בא לכפר על אדם שהיה בטומאת הגוף ונכנס לבית המקדש בטומאה, או שאכל בשר קרבנות בטומאה מכיון שלא ידע שהוא טמא או שלא ידע שהוא נכנס לבית המקדש, ולא נודע לו כלל על חטאו.
• לפי שיטת רבי שמעון שעיר ראש חודש מכפר על עוונו של אדם שאכל קדשים שנטמאו.
• לפי שיטת רבי מאיר, שעירי ראש חודש מכפר על שני העוונות הנזכרים.

במקור דברי רבי יהודה, אומרת הגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל שלומדים מהפסוק "ושעיר עזים אחד לחטאת לה'", ”חטא שאין מכיר בו אלא ה', יהא שעיר זה מכפר”, כלומר שקרבן זה מכפר על חטא שהאדם לא יודע שחטא בו.

הרמב"ם אומר כי לא שייך לקבוע בברייתא כזאת הלכה כמי, מכיון שאין כל חילוק מעשי בין השיטות הנזכרות, והחילוק הוא רק כלפי שמים.

ידיעה בתחילה ובסוף

בדרך כלל, העושה עבירה בשגגה חייב קרבן גם אם מעולם לא ידע על עבירה זו, ורק לאחר מעשה נודע לו עליה. לעומת זאת בטומאת המקדש וקדשיו, אין אדם מתחייב בקרבן אלא אם ידע מתחילה שהוא טמא, ושהאוכל שלפניו הוא קרבן, ואחר כך שכח זאת ואכל, ושוב נזכר. בכך מתבטלת האפשרות שאדם שנטמא ללא ידיעתו יביא קרבן.

קרבן שנטמא והוקרב בטומאתו – כשר בדיעבד (קרי: לאחר מעשה), אם הדבר היה בשוגג, משום שהציץ שבראש הכהן הגדול מכפר על חטא זה של הקרבת קרבן טמא. קולא זו חריגה, והציץ איננו מכפר על שום ליקוי אחר בהקרבת הקרבנות, כגון פיגול.

טומאה הותרה בציבור

ערך מורחב – טומאה הותרה בציבור

כאשר רוב הציבור טמא, או רוב הכהנים, או רוב כלי המקדש – מותר לכתחילה להקריב בטומאה קרבנות שיש להם זמן קבוע, קרבן תמיד ומוסף, או קרבן פסח. דין זה נקרא טומאה דחויה בציבור., אך בשרם אינו נאכל.

חריג לכלל זה הוא קרבן פסח שהותרה גם אכילתו אם רוב עם ישראל (או הכהנים) טמאים, משום שעיקר מצוות הפסח היא האכילה. ההיתר לאכילת פסח בטומאה שווה לדין ההקרבה והותר רק לטמאי מת, אנשים שטמאים בטומאות אחרות אסור להם לאכול מקרבן פסח הבא בטומאה, אך אם אכלו ממנו - אינם חייבים כרת. כלל נוסף אמר רבא לעניין טמאי מתים שאכלו אימורי פסח הבא בטומאה, שאינם חייבים על אכילתם מכיון שטומאת אימורים וטומאת בשר תלויים זה בזה כיון שנלמדו מפסוק אחד.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.