טומאת מדרס
טומאת מדרס היא אחת מדרכי ההיטמאות, והנהו ביטוי המסמן חפץ שנהפך להיות - או ראוי להיות - אב הטומאה. במקורות אחרים, נקראת הטומאה בשם טומאת משכב ומושב.
טומאה זו, נגרמת על ידי העברת טומאה מגוף חי לדבר אחר. אדם כאשר הוא זב, או אשה שהיא זבה או נידה או יולדת, שכוב או שכבה על חפץ המיועד למשכב או למושב - כמו מיטה המיועדת לשכיבה או כיסא המיועד לישיבה, ובאופן דומה - "מרכב" - חפץ המיועד לרכיבה. החפץ נהפך להיות טמא מדרס, ורמת טומאתו מוגדרת כאב הטומאה הראוי לטמא אדם או כלים טהורים בנגיעתם בו בלבד.
המקור
מקור תורת המדרס מופיע בספר ויקרא;
”כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא” (ויקרא טו ד)
פירוש המילה
המילה מדרס שורשו פירושו כעין דריסה, כלומר כל כלי או חפץ העשוי לדריסת רגלי אדם. דוגמאות למדרס כוללות חפצים וכלים ששימושם רב בחיי יום-יום רגילים; כסא, ספה, מזרן וגם שטיח.
אופני היטמאות
חפץ הראוי להיטמא מדרס ניטמא כשאדם או חפץ בדרגת אב הטומאה מניח רוב משקל גופו על המדרס באחת מחמשה אפנים[1];
- עומד על המדרס
- יושב על המדרס
- שוכב על המדרס
- נתלה מן המדרס
- נשען על המדרס
טומאה זו נוצרת, על ידי אחד מהטמאים הבאים:
- זב: איש שיצאה מאמתו הפרשה חולנית הנקראת "זיבה" והדבר קרה מספר פעמים, עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז עליו לטבול במעיין (ולא במקווה) ולהביא קורבן להשלמת טהרתו.
התורה קבעה על הזב סדרת חומרות מיוחדות: א. "טומאת מדרס" - חפץ שהזב ישב, שכב, נשען או רכב עליו נעשה "אב הטומאה" כמותו. ב. "מעיינות" - נוזלי הגוף של הזב (רוק, זרע, זוב, שתן) מטמאים כ"אב הטומאה". ג. "היסט" - אדם או כלי שהזב והדומים לו הזיזו אותו, גם אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה".
- נידה וזבה - אישה במהלך הווסת החודשית נקראת "נידה", והיא "אב הטומאה" למשך שבעה ימים (כולל ימי הווסת עצמם), ובסופם עליה לטבול במקווה. אישה שמדממת שלושה ימים רצופים בזמן שלא צפתה ווסת נקראת "זבה". עליה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דם ("שבעה נקיים"), ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה ובהקרבת קורבנות.
החומרות שקיימות בזב (מדרס, מעיינות והיסט) קיימים גם בנידה ובזבה, אלא שבהן ה"מעיינות" המטמאים כוללים את דם הווסת במקום הזרע, ונוספת חומרה נוספת - גבר הבא על נידה או זבה נקרא "בועל נידה", ונעשה "אב הטומאה" כמותן. אם כי, טומאתו קלה יותר, בכך שבעוד שהנידה עצמה עושה את משכבה ומושב לאב הטומאה, עושה הזב את משכבו ומושבו לולד הטומאה בלבד[2].
קים הבדל בין טומאת זב לזבה: בעוד שדם זב ורוקו מטמאים רק כאשר הם לחים, הרי שדם נידה זבה ויולדת מטמאים בין לחים ובין יבשים[3].
- טומאת יולדת - אישה במשך השבוע שלאחר לידת בן, או שבועיים לאחר לידת בת, ובמהלך ימים אלו דינה כנידה לכל דבר ועניין. לאחר מכן מתחילה תקופה הנקראת ימי טוהר שבה היא טמאה בדרגה פחותה, שנמשכת שלושים ושלושה ימים בלידת בן וששים וששה ימים בלידת בת. לאחר מכן היא צריכה להקריב קורבנות.
אופנים לטמא אחרים
בכוח המדרס לטמא בן אדם או חפץ טהור על ידי עשייתם למדרס אחת משבעה דברים הללו;
- עומד על המדרס
- יושב על המדרס
- שוכב על המדרס
- נתלה מן המדרס
- נשען על המדרס
- נגע (ישירות, בלי אמצעי)
- נשא את המדרס
אם המדרס אינו משמש עוד כמדרס, למשל עור שהיה שטוח על הרצפה במטרה לשמש כשטיח, והוחלט להפנות את שימושו לוילון או גובלן על ידי מעשה, אין הוא מטמא יותר בטומאת מדרס. אם כי, המדרס עצמו טמא בטומאת מגע מדרס, שהרי מכיוון שהמדרס היה טמא בעבר בטומאת מדרס, נמצא שכל חוט נגע בחוט השני שהיה טמא בטומאת מדרס, ולכם גם כאשר המדרס אינו טמא עוד בטומאת מדרס, חלה עליו עדיין טומאת מגע מדרס[4]
הדיון בשטיח קבוע
ככל הנראה, המדרס שעליו כיוון המשנה הייתה מסוג של שטיח ניידי שאינו קבוע במסמרים. התוספתא הרחיבה את הדיון דיון על שטיח שהוקבע בקרקע על ידי מסמרים ודנוהו כמוכשר להיטמא טומאת מדרס. אולם, פירוש החסדי דוד (הרב דוד פרדו) מחליף גירסת התוספתא ומטהר שטיח שהוקבע במסמרים לקרקע מטעם שהשטיח בטל לגבי הקרקע, והוא נחשב כעצם הקרקע שלעולם אינו מקבל טומאה.[5]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערך "טומאת מדרס", באתר ויקישיבה מתוך הספר "אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ב', משנה ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ג', הלכה ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ב', הלכה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ד עמוד ב'.
- ^ פירוש חסדי דוד לתוספתא כלים יא, י
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.