ליטאים (זרם)
ליטאים (ביידיש: ליטוואקעס) הם יהודים חרדים אשכנזים שאינם משתייכים לתנועת החסידות.
מקור השם "ליטאים" ברצונם לשמר את מסורת ישיבות ליטא, שצמחה במידה רבה מתוך ההתנגדות לחסידות (שמקורה באוקראינה עם הבעל שם טוב, ובהמשך בפרט בגליציה), בהובלת הגאון מווילנה ותומכיו בסוף שנות ה-ת"ק[1]. לצד מוסד הישיבה המודרני, הוקמה במרחב הליטאי גם תנועת המוסר, שנעשתה גם היא מזוהה עם המתנגדים.
ישנן דעות כי המאבקים המשותפים בחילוניות גרמו לאיחוד מסוים בין מתנגדים לחסידים, מתוך הבנה שויכוחים אידאולוגים, חשובים ככל שיהיו, טפלים ביחס לירידה הרוחנית שנגרמה על ידי התנועות האלו[2], והשם "ליטאים" נעשה רווח כתחליף. במאה העשרים, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה והחורבן של השואה, כל החרדים הלא-חסידיים התגבשו סביב עולם הישיבות. בכללם היו רבים מאוד שלא היו ממוצא ליטאי-"מתנגדי", כמו אורתודוקסים מהונגריה וכן נאו-אורתודוקסים מגרמניה. כך התקבע המונח "ליטאים" במשמעותו הנוכחית.
היסטוריה
מאמצע המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-18 שלטה הדוכסות הגדולה של ליטא, שהייתה שותפה באיחוד הפולני-ליטאי מ-1569, בנחלות רחבות ידיים: היא כללה את שטחי רוסיה הלבנה (בלארוס), לטביה ואזורים נוספים במזרח פולין דהיום. לאחר חלוקת פולין השלישית ב-1795 הוסיפה יהדות ליטא, תחת שלטונה של האימפריה הרוסית, לשמור על מאפיינים כמו ניב משותף של היידיש והגייה זהה של לשון הקודש. כאשר הוקמה מדינת ליטא העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, התגוררו רק חלק מן היהודים הליטאים באזור שלטונהּ, ורובם חיו בשטחי הרפובליקה הפולנית השנייה, לטביה או ברית המועצות.
למרחב הגדול של ליטא ההיסטורית הצליחה החסידות לחדור רק באופן מוגבל, תוך היתקלות בהתנגדות עזה בהנהגת הגר"א, על רקע השינויים שהנהיגה בנוסח התפילה, מנהגיה החדשים והשקפה שנתפשה ככפרנית על ידי מתנגדיה. עם זאת, מספר חצרות כמו חסידויות חב"ד קרלין וסלונים צמחו במרחב הליטאי.
המתנגדים הליטאים הדגישו את השקפתם שייחסה חשיבות עליונה ללימוד התורה וזאת על פי דברי חז"ל בכמה מקומות, כגון:
אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד של תורה
— ירושלמי פאה א' א'
השקפה זו מודגשת במיוחד בספר "מעלות התורה" שכתב רבי אברהם אחי הגר"א וכן בספר "נפש החיים" שכתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, שהקים ב-ה'תקס"ב את הישיבה שנחשבת לישיבה הליטאית הראשונה, ישיבת וולוז'ין. מאוחר יותר הדפיס רבי אברהם וינברג (הראשון) מסלונים את ספרו "יסוד העבודה" בו הוא חולק על רבי חיים בענין תורה לשמה וסובר, כי המושג תורה לשמה מתייחס רק לסיבת הלימוד - שיהיה כדי לעשות נחת רוח לה' וכדי להידבק בו על ידה, ולעומתו רבי חיים סובר שהמושג תורה לשמה כולל מלבד זאת גם את צורת הלימוד שיהיה במגמה להגיע לידיעת התורה והבנתה על מנת לעשות, וכלשונו של רבו הגר"א ”והעניין של לשמה הוא שלומד על מנת לקיים מצוותיה של תורה” (ביאור הגר"א לתיקוני זהר ב:)[4]. בהמשך הוקמו ישיבות נוספות ובהן ישיבות קלם, סלובודקה, טלז, ופוניבז'. חלקן הוקמו בקרב קהילות גדולות דוגמת גרודנו, בריסק, ברנוביץ', סלוצק ומינסק; אחרות הוקמו בעיירות קטנות דוגמת מיר, קלצק, טלז וקלם. מעמדו של ראש הישיבה במוסדות האלה כמנהיג כריזמטי היווה מעין בבואה לדמותו של האדמו"ר החסידי (במקביל, אימצו גם החסידים את מוסד הישיבה).
תגובה נוספת של המתנגדים היתה תנועת המוסר שהקים רבי ישראל מסלנט, שהיוותה חלופה לרוחניות החסידית, תוך דגש על עבודת המידות[דרושה הבהרה]. שיטת המוסר ובמיוחד הלמדנות נותרו מזוהות עם הליטאים עד ימינו, ומהוות נדבך מרכזי ב"השקפת העולם" הליטאית.
בגליציה ניצחו החסידים במהירות, ובהונגריה היתה השפעתם חלשה ולא הביאה להתנגדות קיצונית. הלא-חסידים שם, בעיקר בהונגריה, נודעו כ"אשכנזים" כיוון שהתפללו בנוסח אשכנז, לעומת החסידים שהתפללו בנוסח ספרד.
העימות בין החסידים והמתנגדים במזרח אירופה הלך ושכך במהלך המאה השישית לאלף השישי, כשעלה הצורך להתייצב מול תנועות חילוניות כגון ההשכלה, הסוציאליזם, הציונות ותנועות אחרות שאיימו על היהדות. ב-ה'תרע"ב נטלו נציגים משני המחנות חלק בייסוד אגודת ישראל, ובין מלחמות העולם היה החפץ חיים למנהיג מקובל על החרדים המזרח-אירופאים כולם[5], שנזקקו יותר ויותר להתבצרות תרבותית.
לאחר השואה, עם התבססות עולם הישיבות הליטאי והחברה סביבו בישראל, בארצות הברית ובמערב אירופה, נספחו אליהם לא-חסידים רבים, כולל יוצאי ארצות שכלל לא היו בטווח המחלוקת עם החסידים, כמו גרמניה. בימינו החלוקה בין החרדים תלויה פחות בארצות מוצא ויותר בשיוך חברתי ובמוסדות חינוך. כמו כן חלק מן ההבדלים בין החסידים למתנגדים הצטמצמו, כגון הדגשת מעמדם של המנהיגים הרוחניים.
בישראל
ערכים מורחבים – דגל התורה, מועצת גדולי התורה של דגל התורה, הפלג הירושלמי
בתקופת קום המדינה המנהיגים הבולטים של ציבור זה היו החזון איש ואחריו הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, ולאחר פטירתם הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי (הידוע בכינויו "הסטייפלר"). במדינת ישראל מייצגת מפלגת דגל התורה את הליטאים. מפלגה זו, שהוקמה בשנת ה'תשמ"ט, מתמודדת בבחירות בעשורים האחרונים יחד עם המפלגה החסידית אגודת ישראל, ברשימת "יהדות התורה".
חלק מהספרדים שלמדו בישיבות ליטאיות בישראל התקרבו במידה רבה ל"השקפה" ולאורחות החיים הליטאיים. רבים מהם מאוגדים בארגון "מרביצי תורה ספרדים", בהנהגת רבנים בולטים ספרדים. זרם זה מציית לגדולי הדור הליטאים וחלקם שינו את ההלכות, המנהגים והתפילות שלהם למנהג אשכנז. יש המכנים אותם "משתכנזים".
הליטאים בולטים במסירותם ללימוד התורה. על אף שהדימוי של הציבור החרדי הישראלי כולו הוא של ציבור שהגברים בו לומדים תורה ואינם עובדים לפרנסתם, דימוי זה תקף בעיקר לגבי הליטאים, שבקרבם מצוי השיעור הגבוה ביותר של גברים המקדישים את רוב זמנם ללימוד בכולל אברכים.
בתוך כלל הציבור הליטאי ישנם שלושה תת-חוגים השומרים על דרך מיוחדת: חוג חזון איש (בעגה המדוברת: חזון-אישניקים), השואף ללכת בכל עניין בעקבות הדרכתו של החזון איש, ו"חוג בריסק" (בעגה המדוברת: בריסקערס'), המשמר את דרכו של רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", ו"קהילת זילברמן" (בעגה המדוברת: זילברמנ'ס) תלמידיו של הרב יצחק שלמה זילברמן[6].
המנהיג הרוחני הבולט ביותר בעשורים האחרונים של המאה העשרים היה הרב אלעזר מנחם מן שך[7][8]. לאחר פטירתו ב-ה'תשס"ב, ירש את מקומו הרב יוסף שלום אלישיב שהנהיג את הציבור הליטאי עד פטירתו בשנת 2012[9].
הפילוג בזרם הליטאי
- ערך מורחב – המחלוקת בציבור הליטאי
לאחר פטירתו של הרב אלישיב ב-ה'תשע"ב, חל פיצול במחנה הליטאי. את רוב הציבור הליטאי הנהיג רבי אהרן יהודה ליב שטינמן. הרב שמואל אוירבך עמד בראש החלק המועט המזוהה עם עמדה נוקשה יותר, בעיקר בתחום ההתנגדות לגיוס חרדים לצבא. הפיצול בא לידי ביטוי בבחירות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013, ובשנת 2018 שבהן התמודדו בירושלים, בבני ברק, במודיעין עילית, באלעד, בביתר עילית ובבית שמש ברשימות נפרדות מטעם שני הפלגים. רוב הציבור הליטאי הצביע ל"דגל התורה" המזוהה עם הרב שטיינמן, וכ-22 אלף מצביעים הצביעו ל"בני תורה" המזוהה עם הרב שמואל אוירבך.
מאז פטירתו של הרב שטיינמן בחודש כסלו ה'תשע"ח, הנהיגו את רוב הציבור הליטאי הרב חיים קנייבסקי והרב גרשון אדלשטיין, ולאחר פטירתם הרב דב לנדו וחברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה: הרב מאיר צבי ברגמן, הרב ברוך דב פוברסקי, הרב יצחק זילברשטיין, הרב ברוך מרדכי אזרחי, הרב משה יהודה שלזינגר, הרב משה הלל הירש והרב דוד כהן. בחודש כסלו תשפ"א התווספו למועצת גדולי התורה: הרב צבי דרבקין, הרב יצחק הקר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב אריה לוי, הרב ברוך ויסבקר, הרב אביעזר פילץ, הרב שרגא נח שטינמן, והרב אליעזר יהודה פינקל.
בחודש אדר ה'תשע"ח נפטר רבי שמואל אוירבך. מיד לאחר פטירתו הוקמה "מועצת גדולי עולם התורה", אשר הנהיגה את הפלג הירושלמי המזוהה עם הרב אוירבך. במועצה היו חברים הרב ברוך שמואל דויטש, הרב צבי פרידמן, הרב שמואל מרקוביץ, הרב עזריאל אוירבך, הרב יהושע ארנברג, רבי צבי שינקר, הרב בן ציון בורודיאנסקי, הרב אשר דויטש, הרב זבולון שוב והרב משה שמידע. אך לאחר שהתכנסה פעמיים[10], הפסיקה לתפקד וחדלה מלהתכנס עקב חילוקי דעות בתוך הפלג הירושלמי. בחודש ניסן ה'תשע"ט פוצל המחנה לשניים, כשאת הרוב המתון יותר מנהיג הרב אשר דויטש ורבנים נוספים, ואת החלק המועט והיותר קיצוני מנהיג הרב צבי פרידמן לצד רבנים נוספים.
עיתון מגזרי
- ערך מורחב – יתד נאמן
כלי התקשורת המרכזי שבו באים לידי ביטוי ההשקפות והדעות המייצגות את גדולי הדור הליטאים הוא העיתון "יתד נאמן". עיתון זה הוקם ב-ה'תשמ"ה על ידי הרב שך, בטענה שביטאון אגודת ישראל, "המודיע", נשלט בידי חסידי גור והליטאים מקופחים בו. לאחר פטירת הרב שך הוביל העיתון את הקו של הרב אלישיב. אנשי הרב שטינמן טענו כי העיתון מתעלם מעמדותיו ועמדות הרבנים המזוהים עמו[11]. בשנת ה'תשע"ב, לאחר משא ומתן וניסיונות לפשרה שלא צלחו[12], הם חוללו מהפך בשליטה בעיתון ומאז הוא מייצג את הקו של הרב שטיינמן. כמה מבכירי העיתון פוטרו והם הקימו בחסותו של הרב שמואל אוירבך את העיתון "הפלס", הרואה עצמו כמייצג הקו ההשקפתי של הרב שך והרב אלישיב. לאחר פטירת הרב שטיינמן העיתון ייצג את עמדתם של רבי חיים קניבסקי ורבי גרשון אדלשטיין, וכיום הוא מייצג את עמדתו של הרב דב לנדו.
לקריאה נוספת
- חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 54–79.
- בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ז, באתר Academia.edu
קישורים חיצוניים
- Misnagdim באנציקלופדיה ייווא
- הדס חנני, זרמים וקבוצות משנה במגזר החרדי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- יאיר שפירא, דמוקרטיה ליטאית, באתר ערוץ 7, 3 בנובמבר 2013
- אשר אטדגי, בין בני ברק לירושלים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באוגוסט 2012, 10 באוגוסט 2012
- יוסף יצחק ליפשיץ, תמורות במעמד ההלכה ובפסיקתה בעולם החרדי, אקדמות גיליון כ"ז
הערות שוליים
- ^ עמנואל אטקס, הגר"א וראשית ההתנגדות לחסידות, תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, (תשמח), עמ' 439-458.
- ^ ראה לדוגמה אצל רבי אריה ליב בן החפץ חיים, דרכיו נמוקיו ושיחותיו של הרב החפץ חיים, מכתבי החפץ חיים, ניו יורק, תשי"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים), עמוד טו: ”בעשריות שניו לעת זקנתו (=בעשרות שנותיו האחרונות) היה מחשיב מאד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמננו ככותל אבנים שנקרא בראנדוואדנט שמעמידים בין בתי עץ, שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה, ולאלפים יש, שהם מאמינים בה' ובתורתו, אבל כמו מתביישים בקיום מצוותיה בריש גלי, בל יהא לשחוק בין הגוים, ובין פריצי עמינו שרבו המלעיגים מכל קודש. עלינו לשבח לעדת החסידים, שהם אמיצי רוח עושי דברו ביד רמה, ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם. רוממות קל בגרונם, ולשונם כחרב חדה להשיב להחפשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון, ועל כל פשעים, תכסה אהבת ה' שבם”.
- ^ Historical Atlas of Hasidism p. 29.
- ^ ראה בקונטרס אבן בחן עמוד קכ"ב.
- ^ בנימין בראון כותב: "הוא היה 'ליטאי' אך קשה להגדירו כ'מתנגד' במובן הנוקשה של המילה": בנימין בראון, דוקטרינת 'דעת תורה': שלושה שלבים, עמ' 14.
- ^ חרדים חוגגים עצמאות (2) • וידאו לצפיה, באתר בחדרי חרדים
- ^ אבישי בן חיים, הרב שך: האם באמת גדול הדור?, באתר ynet
- ^ מנחם רהט, גדול בתורה, גדול בפוליטיקה, באתר nrg
- ^ מילון עברי-עברי, באתר www.snopi.com
- ^ מועצת גדולי עולם התורה של 'הפלג' הירושלמי התכנסה ופירסמה הנחיות, באתר בחדרי חרדים, 23 במרץ 2018
- ^ אהרן זילבר, מי שומר על השומר, באתר בחדרי חרדים
- ^ שרי רוט, שופר חדש להגראי"ל שטיינמן? • חשיפה בלעדית, באתר בחדרי חרדים
36488299ליטאים (זרם)