הרפטריאציה של שורדי השואה מברית המועצות לפולין
הרפטריאציה של שורדי השואה מברית המועצות לפולין היא החזרה למולדת של שבויים או גולים. עם תחילת מלחמת העולם השנייה ברחו יהודים רבים מפולין ומן הארצות הבלטיות מזרחה אל ברית המועצות. המחשבה הייתה שהצבא האדום יעצור את הצבא הנאצי. חיי הגולים היהודים בברית המועצות היו קשים מאוד ורבים מתו ממחלות ומרעב.
בשנת 1944 נחתם הסכם הרפטריאציה הראשון בין סטלין לבין שיקורסקי (אנ'), ראש ממשלת פולין הגולה, לפיו אזרחים פולנים שברחו בזמן המלחמה לברית המועצות יוכלו לחזור לביתם בפולין. בעוד שפולנים רבים חזרו לפולין לפי הסכם זה, רק יהודים מעטים הצליחו בכך. ההסכם השני נחתם בשנת 1945 והגל הגדול של הרפטריאנטים היהודים הגיע לפולין במהלך 1946. עד שנת 1946 הגיעו לפולין מעל ל-150,000 יהודים רפטריאנטים.
רקע היסטורי
באוגוסט 1939 נחתם הסכם אי תוקפנות בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. לפי הסכם זה התחייבו שתי המדינות לא לתקוף זו את זו למשך עשר שנים. בסעיף סודי שנכלל בהסכם, נקבעה חלוקה של תחומי השפעה בין שתי המדינות על אזורים במזרח אירופה. לפי הסכם זה לטביה, חלקים מליטא, אסטוניה ואזור בסרביה השייך לרומניה, יעברו לתחום ההשפעה של ברית המועצות, ופולין תחולק בין שתי המדינות. להסכם זה חשיבות רבה בהמשך בשאלה מי יהיה זכאי לרפטריאציה אחרי המלחמה. ההסכם הופר על ידי גרמניה במבצע ברברוסה ביוני 1941, כאשר גרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות.
בתקופת המלחמה חיו בברית המועצות כ־350 אלף פליטים יהודים אזרחי פולין.[1] חלק מהפליטים, בעיקר אלה שגרו עד הכיבוש הנאצי בשטחים המערביים של פולין, ברחו לשם בשנים 1939–1940. אזרחים מהאזורים המזרחיים של פולין, שנכבשו על ידי הצבא האדום, הוגלו בכוח לברית המועצות על ידי השלטונות הסוביטיים, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. רוב הפליטים רוכזו בארצות הגזרה סיביר או הארצות המוסלמיות באסיה התיכונה.[2]
בשלב ראשון אחרי הסכם החלוקה יצא צו אכיפת אזרחות סובייטית על הפליטים שברחו אל ברית המועצות מפני הנאצים. רובם חויבו להפוך לאזרחים סובייטיים ולקבל דרכונים סובייטיים. בהמשך השתנתה המדיניות, ובשנת 1940 יצא השלטון הקומוניסטי במבצע "פספורטיזציה". השלטון אפשר לפליטים לבחור בין קבלת תעודות זהות סובייטיות לבין שמירה על האזרחות הפולנית, הליטאית או הלטבית. למעשה הייתה זו בדיקה של נאמנות למשטר. פליטים שבחרו להישאר עם תעודת הזהות הקודמת, נתפסו כלא נאמנים לשלטון, ונשלחו, עם או בלי צו מאסר רשמי, לגלות בקצווי הארץ, לרוב למחנות עבודה בסיביר. ה נ.ק.ו.ד. נערך למבצע הגליה המונית, שבמסגרתו הוכנו מאות רכבות ואלפי קרונות, כדי לקחת את הפליטים למחנות העבודה "בארץ הדובים הלבנים". התנאים בדרך היו קשים ביותר, הצפיפות בקרונות הייתה רבה, אוכל חולק לעיתים רחוקות, וכך גם מי שתייה. באחת הרכבות לסיביר, בסוף המסע, לא נשאר אפילו ילד אחד בחיים.[3]
עם הגעת הפליטים למקום המחנה הסתבר, פעמים רבות, כי המקום שומם לגמרי. הפליטים הורדו מהרכבות בטייגה הסיבירית, שם היו צריכים לבנות בעצמם את המחנה. במחנות היה האוכל דל מאוד, העבודה פיזית וקשה ותנאי מזג האוויר אכזריים. לעבודה בחוץ, למשל, בחטיבת עצים, חיבים היו לצאת גם בקור של מינוס 30 מעלות. לא היה טיפול רפואי, וגם אם היה רופא, לא היו לו אמצעים רפואיים. כל פצע מזדהם יכול היה להיות גזר דין מוות.
הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד הנאצים
ביוני 1941 לאחר מבצע ברברוסה, הצטרפה ברית המועצות לבעלות הברית במלחמתן נגד גרמניה. בקיץ זה נחתם הסכם סטלין-שיקורסקי, לפיו הפליטים הפולנים יקבלו חנינה וישוחררו מבתי הכלא ומהגולאגים. בהמשך יכלו הפליטים להשתחרר ממחנות העבודה בסיביר ולעבור לאזורים חמים יותר. חלקם, בעיקר גברים, התגייסו או גויסו לצבא האדום. אחרים נדדו ברחבי הארץ הגדולה.
מתן החנינה העלה שתי בעיות: הבעיה הראשונה הייתה עצם המושג "חנינה", שכלל בתוכו פגיעה בפולנים. חנינה נתנת למי שביצע פשע והפולנים ראו עצמם כקורבנות ולא כפושעים. הבעיה השנייה הייתה ההפעלה והיישום של החנינה. המידע על צו החנינה עבר לאט ברחבי רוסיה הענקית. היו מחנות שהמידע על החנינה והשחרור מהכלא הספיק להגיע בזמן ולהציל חיים, היו מחנות שהמידע הגיע באיחור ואנשים המשיכו למות עקב התנאים הקשים. היו מחנות שהמידע לא הגיע אליהם כלל, לרוב, לשביעות רצונם של הסוהרים.
בעיה יסודית נוספת הייתה ההגדרה מיהו "אזרח פולני". לתפיסת הפולנים, וכך גם לתפיסת הממשלה הפולנית הגולה, מי שהיה אזרח פולני לפני המלחמה נשאר פולני. לתפישת הרוסים, מי שנולד באזורים שהפכו לברית המועצות לא הוגדר יותר כפולני, גם אם נולד כפולני. בתשובה לשאלה זו תלוי היה מי יזכה לחנינה, למי תהיה זכות להתגייס לצבא אנדרס, הצבא הפולני שהוקם כדי להילחם בצבא הגרמני, ומי יוכל להנות משרותי הסעד של השגרירות הפולנית במוסקבה. בהמשך ההגדרה של מיהו אזרח פולני תקבע למי יש זכות לרפטריאציה.[3]
בברית המועצות האסיאתית
עם השחרור רבים מבין הפליטים היהודים יצאו אל מדינות ברית המועצות שבמרכז אסיה, כמו אוזבקיסטן, אזרבייג'ן וקירגיזסטן. מצבם הפיזי של רבים מן היהודים המשוחררים בסיביר היה קשה, ורובם נהרו אל ארצות החום שברוסיה האסייתית. גם תנועת הפליטים המשוחררים אל החופש התנהלה בתנאים קשים מאוד. דרכם אל מקומות היעד, לרוב ברכבות משא ובצפיפות רבה, ארכה שבועות וחודשים. פליטים רבים, במיוחד קשישים, חולים ומשפחות עם ילדים, כלל לא הצליחו לצאת לדרך ונשארו 'תקועים' במקומותיהם, חלקם עד לרפטריאציה בשנת 1946.
בארצות החום התבדתה מהר התקווה לחיים קלים. מגפות של טיפוס הבטן, טיפוס הבהרות, דיזנטריה ורעב קטלו אלפים מבין היהודים הפליטים. במחנות בסיביר דאגו השלטונות למזון, גם אם לחם צר ביותר. כאן לא דאג איש לפליטים. בנוסף למוות, לרעב ולמחלות, פגע גם הייאוש בקבוצות הניצולים. למשל, בעיירה קאגאן הובאו לקבורה בחודש דצמבר בלבד כ־280 ילדי פליטים יהודים. בבוכרה נרשמו כ־3,000 מיתות של יהודים פולניים, שנקברו בבית העלמין היהודי. מקרי מוות רבים לא נרשמו.[3]
תנאי החיים היו כה קשים, במיוחד הרעב והמחלות, עד שמשפחות יהודיות רבות שלחו את ילדיהן כילדים פולנים יתומים עם צבא אנדרס, כדי להצילם ממות. אנדרס היה הצבא של הממשלה הפולנית הגולה. בברית המועצות התגייסו לצבא זה פולנים בדרך לאירופה להילחם בנאצים. 1,000 ילדים יהודים יצאו מברית המועצות במסגרת צבא אנדרס. תחילה סירבו השלטונות הפולנים לפנות את הילדים היהודים עם הצבא, אך אנדרס עצמו התעקש בעניין זה.[4] הדרך של הצבא עברה בטהרן. לכאן הגיעו הילדים, גם היהודים, למחנות נוצריים באחריותן ובטיפולן של נזירות פולניות קתוליות. סיפורם של "ילדי טהרן" התחיל כאן.
הרפטריאציה לפולין אחרי המלחמה
הסכמי הרפטריאציה נחתמו בספטמבר 1944. על פי הסכמים אלה אמורים היו פולנים ויהודים, שהיו אזרחי פולין עד ספטמבר 1939, לעבור לפולין. פולנים, רוסים, אוקראינים, בלרוסים וליטאים, שמעולם לא היו אזרחים סובייטיים, היו אמורים להגר מפולין לברית המועצות.[3] השלטונות הסובייטיים המקומיים פירשו וביצעו את הסכמי הרפטריאציה על פי דרכם. בווילנה נדרשו הנרשמים לרפטריאציה, פולנים ויהודים, להמציא תעודות שחרור ממקומות עבודתם ושם נתקלו בעיכובים ובדחיות של לך ושוב. העדרם של קריטריונים ברורים להגדרת הזהות הלאומית הכבידו על הוכחת הזכאות. יהודים פולנים, שהתקשו להשיג הוכחות לזכאותם לרפטריאציה, ויהודים לא פולנים שביקשו הזדמנות לצאת מברית המועצות כרפטריאנטים פולנים, נזדקקו לתעודות מזויפות. הסכם הרפטריאציה השני נחתם במוסקבה ב-6 ביולי 1945, כשבוע ימים לאחר הקמתה של "ממשלת האחדות הלאומית" בווארשה. לפי סעיף 13 נקבע כי הרפטריאציה ההדדית תסתיים ב־1946.[3]
רוב הפליטים היהודים היו בקבוצות האחרונות בתור לפינוי. במשך שנת 1945 נתאפשר רק זרם דליל של רפטריאנטים מברית המועצות ומספרם עד סוף השנה הגיע ל־22,058. קצרי רוח מבין הפליטים היהודים החלו בניסיונות של "רפאטיאציה עצמית". לא היה גבול לכושר המצאתם של בעלי תושייה ותחבולה. בלנינגרד הצליחו פליטים להשיג בכסף רב אישורי יצאה מהאזור בו התגוררו (פרופוסקים) מאת הנ.ק.ו.ד. עצמו. היו גם שעשו את כל הדרך הארוכה מאסיה התיכונה, או מסיביר, קטעים קטעים, ונאלצו לשלם שוחד כל פעם מחדש עבור ה"פרופוסק" וכרטיס הרכבת לתחנה הבאה.
היו דיונים והתלבטויות לגבי השאלה האם להחיל את הרפטריאציה של הפליטים הפולנים גם על היהודים. המחשבה הסובייטית להחיל את זכות הרפטריאציה "למולדת" הפולנית גם על היהודים התבססה על ההערכה לגבי התפקיד החיובי אותו עשויים היהודים למלא במימוש תוכניות הסוביטיזציה של פולין. מצד אחד, לא היה רצון ללכת לקראתם וגם חשש מפני אפשרות יציאתם את המדינה. מצד שני הייתה הנחה שהם יהיו לעזר בסובייטיזציה של פולין. גם הפולנים התלבטו: מצד אחד הם לא רצו לוותר על היהודים, מאחר שהעניין שלהם היה טריטריאלי ואזור מזרח פולין היה קשור עם היהודים כאזרחים פולנים. מצד שני, ההנהגה הפולנית הכירה את הלכי הרוח האנטישמיים בפולין וחששה מהרפטריאציה של יהודים. לבסוף, לאחר דיונים רבים, החליט סטלין בעד הכללתם של היהודים ברפטריאציה.
בקרב הפליטים היהודים רווחה נטייה כללית לחזור לפולין. על אף החרדות והספיקות באשר לתבונה שבשיבה לפולין, החליטו הפליטים ברובם הגדול לשוב לפולין ויהי מה. ביולי 1946 נסתיימה מבחינה פורמלית הרפטריאציה לפי הסכמי ספטמבר 1944 ויולי 1945. ב-1 באוגוסט 1946, עם שובם של הרפטריאנטים מאזוריה הפנימיים של ברית המועצות, סיים הגוף שטיפל בנושא את תפקידו. נותרו עוד אסירים, ופליטים וגולים לשעבר במקומות נידחים, אשר שמע הרפאטריאציה כלל לא הגיע אליהם, או שהגיע מאוחר מדי, מבלי שהספיקו להירשם בזמן ולהיכלל ברפטריאציה כחוק. את הדרך במרחבי ברית המועצות הגדולה אל פולין הם עשו בעיקר ברכבות, שלא תמיד תיפקדו. הדרך נמשכה שבועות ולפעמים חודשים. היו גם רפטריאנטים שחזרו כשהם עושים חלק מהדרך בעגלות עם סוסים וחלק ברגל.
סך הכול נמצאו תחת שלטון הסובייטים, בטריטוריה סובייטית (כולל תחום הכיבוש הסובייטי במזרח פולין) ב-21 החודשים שבין ספטמבר 1939 ליוני 1941 כחצי מיליון פליטים יהודים, אזרחי פולין. קרוב למחציתם שרדו ויצאו מברית המועצות. שעור הנשארים בברית המועצות בלתי ידוע. סביר להניח כי שיעורם היה נמוך מאוד.[3]
"קבלת הפנים" לרפטריאנטים בפולין
מפקד הבריחה בפולין, אלכסנדר (צבי נצר) רשם את הדברים הבאים:
"משהחלה הרפטריאציה, היא גאתה והלכה והגיעה להיקף ממלכתי. באמצעותה הגיעו כ־150,000 יהודים מרוסיה. הם באו בקרונות ובשיירות. הם נהרו מכל הכיוונים – מרוסיה, מאוקראינה ומאסיה – שם בילו את שש שנות המלחמה. בין הבאים היו משפחות מטופלות בילדים ותינוקות רבים ושרידי היהדות בפולין, ששיכלו את ילדיהם בימי השלטון הנאצי, ראו לפניהם פתאום יהדות חדשה, בעלת פרצוף אנושי שונה. בפולין נותרו אנשי-מחנות, אנשי-יער, פרטיזנים וחיילים לשעבר, גלמודים וערירים כולם. ואילו כאן נהרו ובאו משפחות עמוסות בילדים, למודי עוני ורק מעטים מאוד בעלי רכוש. כל תכנון עתידם של יהודי פולין קיבל ממדים חדשים."[5]
בעת שהותם בברית המועצות, בעיקר באזורים של "קצווי ארץ" לא היה לפליטים היהודים מידע על המלחמה, על מחנות הריכוז ועל השמדת היהודים.עם חזרתם "הביתה" התברר להם גודל האסון והכליה הטוטאלית של משפחותיהם. בעודם המומים מן המפגש עם האובדן, נפגשו ביחס קשה של שכנים וידידים מהעבר. את פניהם קיבלו אנטישמיות, עוינות ואכזריות, עיירות יהודיות חרבות וריקות מיהודים, קברי אחים, ובבתיהם ישבו זרים. פליטים יהודים נתקלו בשובם באלימות ובקריאות: "הנאצים היו צריכים לחסל את כולכם". בפוגרום קראקוב נרצחו שבעה רפטריאנטים, ביניהם חמש נשים וילד. בפוגרום קיילצה היו 42 נרצחים וכ-80 פצועים, יהודים הושלכו מרכבות דוהרות.[6] נהגי קטרים העמידו את הרכבות באמצע הדרך כדי שבני הכפרים בסביבה הקרובה יוכלו לבוא ולפגוע ביהודים.[7]
קבלת הפנים של הפולנים
דויד ספארד כתב על קבלת הפנים ליהודים החוזרים מצד הפולנים:
"הפגישה הראשונה עם אדמת פולין הייתה לחוזרים חוויה רוויה צער ואבל, לא רק מפני שנודע להם על הכליה הטוטלית של כל קרוביהם ויקיריהם, היא עוררה אצל כל אחד תחושה של בדידות מזוועת ואכזבה מכאיבה מיחסם של חלקים גדולים של העם הפולני, לעיתים קרובות גם מצד שכנים וידידים לשעבר, הן בעת הגיהנום ההיטלראי והן לאחר השחרור. יחס של איבה גלויה, בוז ואכזריות מופגנת. והעיקר – הפגישה הראשונה הטילה על כל אחד פחד מוות עקב מעשי הרצח של שרידי הניצולים, מדי יום ביומו, בערים בעיירות ובכפרים. בכל מקום אליו הגיעו יהודים שורדים, שניצלו בדרך נס עד כה, ונעמדו מול אפר וחורבות בתיהם, הם נתקלו בעוינות ובאיומים ובפגיעות פיזיות כולל מעשי רצח."[3]
בפולין אחרי המלחמה שרדו כ־60,000 יהודים[8] בשנים 1944–1946 הגיעו לפולין מברית המועצות מעל ל־150,000 פליטים במסגרת הרפטריאציה. פולין כאילו הוצפה על ידי הפליטים היהודים. האנטישמיות גאתה. בקרב הפולנים הייתה חרדה, שמא עם חזרתם הפליטים היהודים ידרשו לקבל חזרה לידיהם את בתיהם, עסקיהם ורכושם. משתפי הפעולה הרבים במעשי הטבח והשוד של האוכלוסייה היהודית חששו שמא בין הניצולים יימצאו עדים לפשעיהם, שיזהו אותם ויתבעו להעמידם לדין. אלה היו השיקולים "הרציונליים" לתגובה נגד שובם של יהודים לפולין. בנוסף הייתה האנטישמיות "הלא רציונלית", המושרשת עמוק בכל שדרות העם הפולני מזה דורות רבים, שגברה בשנות הכיבוש הגרמני.
קבלת הפנים של היהודים: הבריחה והוועד היהודי המרכזי
חברי הבריחה בפולין נרתמו לסייע לחוזרים. הרכבות הגיעו בדרך כלל לעיר לובלין בלילה מאוחר. החברים יצאו אל תחנת הרכבת לקבל את פני הבאים, לחפש בני משפחה או מכרים, ולכוונם למקומות קליטה ראשוניים. בקרבת הגבול הוקמו קיבוצים ששימשו עבור הרפטריאנטים נקודות קליטה ולינה ראשוניות. רפטריאנטים רבים ראו את פולין כארץ מעבר בלבד, ותוכניתם הייתה להמשיך בדרך מפולין לארץ ישראל. אלה היו בעיקר חברי תנועות הנוער החלוציות הציוניות עוד לפני פרוץ המלחמה. לעומתם היו שחשבו להישאר בפולין, אם בגלל עייפות, אם בגלל חשש מפני המשך הדרך שהיה בו הרבה לא ידוע.
הוקמו מרכזי קבלה לרפטריאנטים בערים קרקוב, ביאליסטוק, פשמישל, קטוביץ, לודז' וורשה. פעילי הבריחה דאגו כי בכל מקום ימצאו פעילים שידאגו גם לטיפול החומרי, וגם לרוח: תקווה, עזרה הדדית וציונות. קושי הקליטה היה גדול, מעגל החיים הקיים לא היה מסוגל לקלוט את הגל שהגיע. תנועה הבריחה, במעט אנשיה, יצאה לקלוט את הגל הגדול. הוקמו קיבוצי הכשרה למאות בערים ובעיירות. המדריכים, שורדים בעמצם, לקחו על עצמם את העול. הם קידמו את פני האנשים בכל תחנה, גם אם זו הייתה רק לשהייה קצרה. סיפרו לבאים על המצב, הציעו מקומות קליטה, גם אם זמניים. הוקמו עמדות הכשרה לקליטת הבאים, שמצאו מיד בית חם וחברות. מיד עם רדתו של פליט מן הרכבת הוא קיבל מיטה, סדין, דאגה למזון. ויותר מכול, תקווה לעלות לארץ-ישראל ומשמעות למסע. בתחילה לא היו תנאים לשכן ילדים בקיבוצי "החלוץ". בהמשך אורגנו קיבוצים המיועדים למשפחות עם ילדים והוקמו בתי ילדים. הוקמו בתי ילדים ולא בתי יתומים, כפי שקמו ברחבי אירופה.
"הוועד המרכזי הזמני של יהודי פולין" הוקם באופן רשמי כבר בסוף 1944. כראש הוועד נקבע ד"ר אמיל זומרשטיין. לוועד נכנסו בעיקר נציגים של פלגים לא ציוניים כגון הבונד, הקומוניסטים ומספר גופים דתיים. נכנסו גם מספר פלגים ציוניים. הרב ד"ר דוד כהנא קיבל מינוי כרב ראשי בצבא הפולני. הוועד היהודי עשה כמיטב יכולתו למען החוזרים. ההמונים שלא נקלטו במסגרת הבריחה התרכזו סביב הקומיטטים, הוועדים היהודים, בבתי מחסה, בצפיפות קשה. משפחות שוכנו יחד בחדר אחד, לפעמים 5–6 משפחות יחד על ילדיהן ומטלטליהן.[7] הוועד שיתף פעולה עם השלטונות הפולניים בנושא הניסיון לשכנע רפטריאנטים להישאר בפולין ולא להמשיך הלאה ולצאת מהארץ באופן לא לגאלי.[9]
היישוב היהודי בשלזיה תחתית (ורוצלב וקטוביץ)
שלזיה תחתית צורפה לפולין תמורת שטח מזרח פולין שעבר לברית המועצות. גרמנים שגרו בחבל ארץ זה ברחו או גורשו על ידי הפולנים. ממשלת פולין החלה להעביר רפטריאנטים יהודים לאזור זה. כ־30,000 יהודים שוכנו כאן. הם קיבלו את בתי הגרמנים ואף את עסקיהם וחנויותיהם. ממשלת פולין החדשה פרסמה הצהרות בדבר "חופש שוויון והגנה ליהודים". המטרות היו לאכלס את שלזיה תחתית ולהפעיל את העסקים שבה וגם ליצור כלפי המערב תמונה של פולין שדואגת ומטפלת ביהודיה. התעמולה הפולנית תארה בצבעים ורודים את האידיליה שתקום ליהודים בפולין, ולפיכך עליהם להישאר בפולין. יעקב אגיט, נציג הוועד היהודי המרכזי, עמד בראש פיתוח התוכניות לקליטת יהודים בשלזיה תחתית. דובר אף על הקמת אוטונומיה יהודית. המקום הפך להיות הריכוז הגדול ביותר של יהודים בפולין ואלמלא אפשרות התיישבות זו מצב הרפטריאנטים היה גרוע בהרבה.[10] לבניינים הריקים מאדם עברו גם הרבה קיבוצים של תנועות הנוער הציוניות. אנשי הבריחה התמקמו במקום בגלל הקרבה לגבול צ'כיה, עניין חשוב שאיפשר יציאה לא לגאלית מפולין.
"רפטריאציה" מהארצות הבלטיות
הבריחה מברית המועצות התחילה עוד בשנת 1944, כשהצבא האדום שחרר שטחים משלטון הצבא הגרמני. ברובנה היו לפני המלחמה כ-30 אלף יהודים. עם שחרורה התרכזו בה כ-150 ניצולים. הפרטיזנים היהודים התחילו לחפש שורדים ושתפו עצמם בהבאת המתים לקבורה. בשעת אזכרה בבית הקברות, מיד לאחר ההספדים, פנה קצין סובייטי בכיר אל אחד החברים ולחש לו:
"אני יודע שהתארגנתם להבריח את היהודים מכאן. הצליחו. אם תדרש לכם עזרה – פנו אלי ואתן לכם קומנדרובקה (צו תנועה) ותוכלו לנוע בכול מקום, ולעשות את המלאכה."[11]
פליטים יהודים שעברו סובייטיזציה לא יכלו לצאת מברית המועצות באופן חוקי. רבים מהם חשבו לנצל את הרפטריאציה הפולנית כדרך לצאת מברית המועצות. זה התאפשר בחודשי הקיץ והסתיו של 1945, לפני שירד מסך הברזל באופן מלא והגבולות נאטמו. יהודים ילדי ליטא, לטביה, בלרוס ואוקראינה השיגו בדרכים שונות תעודות המוכיחות שהם אזרחים פולנים, החוזרים לארצם באופן חוקי. הפיקוח של השלטונות על הגבול היה עדיין לא חמור. משאיות צבאיות היו מסיעות חבורות של יהודים ביער, בדרך לא דרך, אל מעבר לגבול. כשהגיעו לגבול, היו הנהגים "משחררים" את הסחורה המוברחת וחוזרים לברית המועצות. "הסחורה" הייתה מתפזרת לכוונים שונים וצועדת ביער עד ליישוב הפולני הקרוב.
"ועידת המזרח"
_%D7%9C%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8_(%D7%A0%D7%A6%D7%A8).jpg)
במרכז הבריחה בפולין לא ידע איש האם ימשיכו הרוסים לאפשר יציאתם של יהודים מברית המועצות, ובמיוחד, כיצד ינהגו בחברי תנועות הנוער הציוניות החלוציות שלא הוכרו כרפטריאנטים? התארגנות יהודית מחודשת התרכזה בשלוש ערים, שלפני פרוץ המלחמה היו חלק מהטריטוריה הפולנית והמהלכה הפכו לחלק מברית המועצות. בהן קמו נקודות בריחה. רובנה נשארה בתחום ברית המועצות והייתה אחת הערים בהן התמקדה פעילות בריחה ענפה, יצירתית, נחושה ואמיצה, כדי למצוא דרכים למעבר לא לגאלי של יהודים לפולין. בין משחררי העיר היה הפרטיזן אליעזר לידובסקי. הוא ריכז סביבו פרטיזנים נוספים ("ברחוב קאלינינה 11 יסדתי את הקולחוז הראשון")[12] הקבוצה התמסרה לקליטת ניצולים, למתן סיוע ראשוני ולחיפוש דרכים ליציאה לפולין או לרומניה. וילנה הייתה המוקד השני של התארגנות הבריחה. שם התרכזה קבוצה של פרטיזנים פעילים ובוגרי תנועות נוער חלוציות כגון אבא קובנר, רוז'ה קורצ'אק ניסן רזניק וחיים לזר. גם קבוצה זו עסקה בריכוז החברים שניצלו ובחיפוש אחר דרכים ליציאה בלתי לגאלית מברית המועצות. לאור המורכבות והסיכון במעברי גבול אלה הוחלט במרכז הבריחה בלודז' שבפולין, בו פעלו שליחים של המוסד לעליה ב', להקים את "ועדת המזרח". תפקידה היה לטפל בנושא מעברי הגבול הבלתי לגאליים ולכן המסוכנים, מברית המועצות. בראש הוועדה הוצב צבי נצר, שליח המוסד לעליה ב'. נצר יליד קובל שבפולין, שעכשיו הפכה להיות אוקריאנה, ברח עם חברי ההכשרה לברית המועצות ושהה שם גם בסיביר וגם ברוסיה האסיאתית בזמן המלחמה. הוא הכיר הייטב את המצב בשתי הארצות, את השפה הרוסית, הפולנית והיידית, את התרבות בברית המועצות ובפולין וגם את החוויות שעברו הפליטים בברית המועצות. בוועדה היו אנשים מכל הזרמים המפלגתיים, דוד מלר (האיחוד), שלמה מן (השומר הצעיר), יהודה קופלוביץ' (בית"ר), אליעזר רובינשטיין (השומר הדתי).[13] על אחת הדרכים ליציאה מספר אפרים דקל, מפקד הבריחה באירופה כולה:
"החלה פרשת 'טבילה'. יהודי ליטאי 'הוטבל' כיהודי פולני. וכמובן קיבל תעודות בהתאם."[14]
עד 1945 עברו אכן יהודים רבים במעברים אלה, ונראה היה שהסובייטים מעלימים עין, אך בהמשך השתנתה המדיניות והסובייטים הכבידו ידם במיוחד. הגיעו שמועות על עונשים כבדים ליהודים שניסו להימלט. הרוסים הבינו שישנה תנועה מאורגנת שעוזרת ליהודים לצאת מרוסיה והדבר עורר את חמתם. אנשים שנתפסו נשפטו ונשלחו לגולאגים בסיביר, שם חלקם לא שרדו את קשיי המאסר. במהלך רבים מה"טיולים" (טיולים היה שם קוד ליציאה של קבוצה למעבר גבול בלתי לגאלי), ירתה המשטרה על הפליטים. היו נפגעים, הרוגים ופצועים. בחודש מרץ 1946 נעצרה קבוצה, שניסתה להעביר ילדים יתומים יהודים מבתי יתומים סובייטיים. היתומים הוחזרו לבית היתומים הסובייטי, ואילו המדריכים נשפטו לחמש עד עשר שנות מאסר בסיביר.
מרכז הבריחה בווילנה נשאר כמוקד עיקרי של יצאת שורדים שלא הייתה להם זכות יציאה מברית המועצות. בראש המרכז עמדו שמואל (מולקה) כהן ויעקב (יאקה) ינאי. מולקה הצליח לצאת מברית המועצות, הגיע לאיטליה, שם פגש את חיילי הבריגדה והביא עמו את סיפור יהודי ארצות הבלקן. הוא החליט חזור לווינה, למרות הסיכון, כדי לעזור לאחיו. המצב החמיר מבחינה ביטחונית והנ.ק.ו.ד. הלך וסגר את רשת המעקבים סביב פעילות המרכז. אלכסנדר הורה למולקה וליאקה לסגור את המרכז באופן מידי ולברוח לפולין. הם השתהו "יש עוד רק מספר משפחות שכמעט סיימנו את הטיפול בהברחתן." לבסוף, אחרי הוראות חוזרות מאלכסנדר, הם סגרו את המרכז ועלו על רכבת לפולין. שניהם נתפשו על הרכבת, נאסרו ונשפטו למאסר של 20 שנה בגולאג בסיביר. מולקה מת במהלך המאסר, יאקה שוחרר אחרי 10 שנים בעקבות עלייתו של כרושצ'וב במסגרת חנינה לאסירים פוליטיים, אך חויב להישאר בסיביר.
הגל השני הגדול היה בשנת 1946. ראשי ארגון "הבריחה" באירופה הטילו על השלוחה בפולין, בראשותם של שליחי המוסד לעליה ב', את התפקיד לשמש כתובת יוזמת, אופרטיבית וקולטת לאנשי הבריחה גם מברית המועצות. שליחים נשלחו מפולין לערים הגדולות באסיה הסובייטית, טשקנט ובוכרה, להביא לידיעת הפליטים היהודים כי נפתח הסכם הרפטריאציה ולעודדם לצאת לפולין בהקדם.
נעשו מאמצים לרכז שמות וכתובות של פעילים בברית המועצות ולשגר אליהם שליחים, שיאתרו אותם ויעודדו אנשים ליציאה לפולין. יהודה באואר סיפר על נערה בשם צ'שיה רוזנברג, שנשלחה למצוא חברי השומר הצעיר ולהביאם לווילנה ומשם לפולין. היו לה שני שמות של פעילי התנועה, ללא כתובות: מרדכי רוזמן ושלמה קלס. היא הגיעה למוסקבה תוך סיכון אישי רב. באותו זמן הגיעה למוסקבה מהמזרח קבוצת אנשים בדרכם מטשקנט מערבה, ביניהם רוזמן וקלס, שהסתתרו בתחנת הרכבת. מספר באואר:
" שלמה הבחין בנערה יפה והשניים 'התחילו' אתה. ניסיונותיהם לא צלחו. לבסוף ניסו את מזלם ביידיש והצליחו. הנערה גילתה להם שהיא באה מווילנה בשליחות אבא קובנר. עכשיו הם חששו שהיא סוכנת של ה נ.ק.ו.ד. אבל כשהזכירה את שמותיהם הם נפלו אלה על צווארה של זו."[15]
חנקה אזרבה (נוסנבלט) הגיעה בשלהי 1944 ללובלין, שם גויסה לבריחה, ובמאי 1945 נשלחה בשליחות מסוכנת חזרה לברית המועצות כדי ליצור קשר עם חברי התנועה המפוזרים ברחבי רוסיה הסובייטית. היה עליה להביא ליהודים את המידע על חידוש הפעילות הציונית בפולין ולעודדם לצאת במסגרת הרפטריאציה. סופקו לה מדי קצינה פולניה, תעודות מתאימות וכסף רב. במוסקבה עוררו ניירותיה חשד, והיא נעצרה. גנרל פולני התערב ושחרר אותה. היא הגיעה לאוזבקיסטן, לבוכרה ולטשקנט ומשם שלחה הודעות לעשרות חברים לפי כתובות שנמסרו לה בפולין. השמועה על הופעתה עשתה כנפיים, והמידע שהביאה עודד רבים לצאת לדרך.[16]
פרשת ה"הסכם" בעקבות פוגרום קיילצה, שהתקיים בין יולי לספטמבר 1946 מתארת את פעילות תנועת הבריחה להתמוודות עם זרם הבורחים שהפך לשיטפון. הממשלה הפולנית הבינה שאינה יכולה לשלוט בתופעת האנטישמיות על ביטוייה האלימים. התקבלה החלטה, שלא פורסמה באופן רשמי, לאפשר ליהודים לצאת מפולין. השלטונות העלימו עין מהיציאה הבלתי לגלית והבריחה התחייבה לעמוד בתנאים שהממשלה הפולנית קבעה. בחודשים אלה יצאו מפולין כ–70 אלף שורדים בדרכם לארצות מרכז אירופה. בהמשך, בלחץ הממשלה הבריטית על הממשלה הפולנית, נסגרו הגבולות שוב. תנועת "הבריחה" המשיכה לעבוד, אך מספר היוצאים מפולין קטן מאד.
בין 150,000 ל־180,000 רפטריאנטים עברו במחנות העקורים. קבוצה זו, של השבים מברית המועצות, הייתה הקבוצה הגדולה ביותר של שורדים, שעברו בדרכי הבריחה באירופה. מקבוצה זו, במיוחד מבין בוגרי תנועות הנוער החלוציות לוחמי הגטאות והפרטיזנים, שהביאו את רוח הציונות והחלוציות למחנות, הפכו לפעילי בריחה ובמובנים רבים הם "נשאו את עמם עלי שכם".
רפטריאנטים חב"דניקים
סיפר צבי אילביצקי (הנייק), הנהג של נצר:
"פעם בלודז' נכנס לחדרנו, בלא התראה מוקדמת, אדם עם זקן ופאות בלבוש של חסיד, ממש "לובביטשר". פנה ושאל 'איפה פה האיש שעושה ניירות'? כמעט השתבצתי. תיכף לקחנו אותו אל המסעדה הקרובה ושתינו הרבה וודקה".
נצר מספר כי חסידי חב"ד בברית המועצות שמרו על קשר עם הרבי מלובביץ', שגורש משם עוד בשנות העשרים. באמצע שנת 1946 החלה יציאת חב"ד. הרבה לא היה ידוע על כך. מספר הבורחים היה כ־3,000 ובהגיעם לפולין הם חברו לתנועת "הבריחה", קיבלו את עזרתה והשתלבו בזרם הכללי של הבורחים.
"ידענו שקיימת בריחה מקבילה לזו שלנו – ידענו שחסידי לובביץ' חוצים את הגבולות, שרבם התיר להם להקדים את הקץ. היינו מלאי התפעלות מארגונם ומתחבולותיהם המיוחדות ומחומרת הסודיות הטבועה בפעילות "הבריחה" שלהם. בעקיפין שמרנו עליהם ובעת הצורך מצאנו דרך להזהירם מפני סכנות."[17]
בהמשך פנו החב"דניקים אל אנשי הבריחה בבקשה להצטרף לעוברים עמם. למרות החשש הראשוני, הסתבר כי הם היו ציבור ממושמע ומאורגן, והטיפול בהם גרם לפעילים קורת רוח.
השינוי הדמוגרפי – ילדים ומשפחות
בפולין כמעט לא נשארו ילדים יהודים אחרי המלחמה ורוב הניצולים נשארו בודדים ללא משפחות, אך בין הרפטריאנטים הבאים לפולין הגיעו משפחות עם ילדים ותינוקות. לפתע הופיעו משפחות שלמות עם ילדים. למרות הקושי של היישוב היהודי שנותר בפולין לקלוט את הגל האדיר של החוזרים מברית המועצות, תרומתם של הרפטריאנטים למעגלי החיים של היהודים בפולין הייתה משמעותית והם שינו את המפה האנושית.
גם ילדים יתומים הגיעו מברית המועצות לפולין. סיפורה של רחל כהן משקף את סיפורם של ילדים רבים. כך סיפרה:
"היינו משפחה פולנית שברחה לרוסיה עם כניסת הנאצים לפולין. הרוסים שלחו אותנו לסיביר למחנה עבודה. אבא נפצע, הפצע הזדהם, לא היה שום ציוד לטפל בו והוא נפטר. בשלב מסוים קבלנו רשות לצאת מהאזור בו היינו. נסענו, כמו כולם, לאסיה, אל ארצות החום. הגענו לטשקנט. היה רעב, היו מחלות, אמא נפטרה ואותי שמו בבית יתומים רוסי. בהמשך העבירו אותי לבית יתומים פולני והמצב מאוד השתפר. ואז הסתיימה המלחמה. לקחו את כל בית היתומים ברכבת לפולין. נסענו קצת יותר מחודש. התנאים ברכבת היו קשים. כשהגענו לפולין האנשים התנפלו עלינו בצעקות 'ז'ידים מה באתם, חבל שלא הייתם כאן והיטלר היה יכול לסיים את המלאכה'. לקחו אותנו לבית ילדים על יד לודז' וזה כבר היה בית ילדים של יהודים. משם יחד עם המדריכים התחלנו את הדרך לארץ ישראל.[18]
הערות שוליים
- ^ ישראל גוטמן, היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השניה, מרכז זלמן שזר, 1985, עמ' 12
- ^ יואל רויזמן, הנוער הבורוכובי ודרור – נוער בורוכוב בפולין אחרי השואה, התחדשות תנועות הנוער אחרי המלחמה 19, פרויקט מחקרי 49–1944 יד טבנקין, 1999
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 יהודה פולק, פליטים יהודים מפולין 1939–1946, ספר יזכור רוזבאדוב והסביבה, עורך נפתלי ל. ליפשיץ, 1968
- ^ ד"ר שוורצברט וקרצקיביץ, דו"ח של יועץ לעיניני יהודים במשרד החוץ הפולני בלונדון, 15 נובמבר ,בעיניין אווקואציה מבריה"מ, 1943
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 26
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה-ביתן ומשואה, 1995
- ^ 7.0 7.1 אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 28
- ^ ישראל גוטמן, היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השניה, מרכז זלמן שזר, 1985, עמ' 24
- ^ חנה שלומי, ראשית ההתארגנות של יהודי פולין בשלהי מלחמת העולם השנייה, אסופת מחקרים לתולדות שארית הפליטה היהודית בפולין 1944–1950, תשס"א, עמ' י"ט–ס"ג
- ^ חנה שלומי, אסופת מחקרים לתולדות שארית הפליטה היהודית בפולין 1944–1950, המכון לחקר התפוצות אוניברסיטת תל-אביב, תשס"א, עמ' רלח-רמ
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 55
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה-ביתן ומשואה, 1995, עמ' 181
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 225
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 551
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 29-26
- ^ יוחנן כהן, עווברים כל גבול, ביתן זמורה ומשואה, 1995, עמ' 223
- ^ צבי נצר, עדות, ארכיון יד טבנקין
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2022, עמ' 65
40059417הרפטריאציה של שורדי השואה מברית המועצות לפולין