מזל מוצרי

מזל (מתילדה) מוֹצֶרִי (25 בדצמבר 1894, חברון - 15 ביוני 1981, ירושלים) הייתה עיתונאית, אשת ציבור ופעילה ציונית. המנהלת והעורכת הראשית של העיתון היהודי-מצרי "ישראל" בשנים 1933–1939. מהדמויות החשובות בתנועה הציונית במצרים במחצית הראשונה של המאה ה-20. בשנות ה-40 המאוחרות פעלה במסגרת ארגון עליית הנוער ויצאה לשליחויות בעיראק, צרפת ומרוקו. לאחר קום המדינה ניהלה בית תרבות מקומי בירושלים וסייעה לקליטתם של המוני עולים.

קורות חיים

ילדות ונעורים בחברון וירושלים

מזל (מתילדה) מני נולדה ב-25 בדצמבר 1894 בחברון, בת למשפחת מני, ממנהיגות היישוב היהודי בעיר. אביה היה השופט מלכיאל מני, ראשון השופטים היהודים בירושלים העות'מאנית, וסבה היה הרב הידוע אליהו מני (הרא"ם), מגדולי רבני עיראק וחברון של המאה ה-19. אמה הייתה רחל בן-טובו לוי, בת למשפחת בן-טובו, ממנהיגי עדת המערביים (יוצאי המגרב) בירושלים. מזל חיה עם משפחתה בחברון עד גיל 5 וחונכה בתקופה זו על ברכי המסורת מפי סבתה הרבנית. לאחר מכן עברה לירושלים והחלה ללמוד בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. לימים סיפרה כיצד הרגיזה לעיתים את מנהלת בית הספר, חנה לנדאו, שדרשה שבנות בית הספר ידברו באנגלית, בכך שהתעקשה על דיבור בעברית בעקבות החינוך הציוני שקיבלה מאביה מלכיאל מני. עם זאת בהמשך נוצרו בין השתיים יחסי-ידידות טובים והן התכתבו ביניהן גם לאחר עזיבתה של מזל למצרים.

בשנת 1912, בגיל 17, היא נישאה לרופא היהודי-מצרי ד"ר אלברט מוצרי, איש עסקים עשיר ופעיל ציוני, בן לאליטה הוותיקה של יהדות מצרים. אלברט מוצרי למד רפואה בפריז בשנות התשעים של המאה ה-19, שם הצטרף לחוגים הציונים שהתפתחו סביב פרשת דרייפוס. הוא היה מבאי ביתו של מקס נורדאו ואף נפגש מספר פעמים עם הרצל וקיבל ממנו עותק מוקדש של ספרו "מדינת היהודים". לאחר השלמת לימודיו הוא חזר לקהיר והמשיך בפעילות ציונית בקרב קהילתו. אלברט ומזל נפגשו לאחר בואו של אלברט לירושלים עבור הלוויית אביו, דוד מוצרי, בהר הזיתים.

הזוג חי יחדיו בירושלים במשך שנתיים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז נאלצו לעזוב למצרים עקב גירוש היהודים בעלי הנתינויות הזרות.

במצרים

תחילה האמינו בני הזוג שעד מהרה יוכלו לחזור לירושלים, אך עם עבור השבועות והתמשכות המלחמה רכשו בית גדול בקהיר והתיישבו בה בקביעות. לאחר התיישבותם בקהיר, החלו לעסוק בפעילות ציבורית למען מטרות יהודיות לאומיות. לאורך השנים אירחו בני הזוג בביתם מנהיגים ציונים רבים ונציגים מארץ ישראל שביקרו במצרים, בהם חיים ויצמן, יצחק בן-צבי, מנחם אוסישקין והנריטה סולד. בשנת 1914 היו בני הזוג ממקימי מועדון הספורט "מכבי", מועדון הספורט היהודי הראשון בקהיר. באותה שנה יזמו בני הזוג תזמורת יהודית בקהיר, והיו מעורבים בהקמת "פדרציית ציוני מצרים" שבראשה עמד בן דודו העשיר של בעלה אלברט, יעקב (ז'אק) מוצרי.

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס בעלה אלברט מוצרי כרופא לצבא הבריטי והוצב באסמאעיליה, בעוד היא נותרה בקהיר לבדה, ופעלה כדי לסייע לאלפי הפליטים היהודים מארץ ישראל שהגיעו לקהיר (בעקבות גירוש בעלי הנתינויות הזרות על ידי השלטון העות'מאני). בין יתר יוזמותיה, בשנת 1915 ייסדה תנועת צופים עבריים בשם "צופיות ציון", לנערות בגילאי 11–15, שחלקן באו מקרב המגורשים מארץ ישראל וחלקן ילידות מצרים. התנועה עסקה בלימודי היסטוריה יהודית, מחנאות, תפירה, מוזיקה, לימודי עזרה ראשונה וספורט. בין היתר, בנות התנועה העלו מחזה עברי שכתבה עבורן בעברית באותיות לטיניות (מכיוון שרוב החניכות לא ידעו אלפבית עברי) מעל במה קהילתית בקהיר. כספי מכירות הכרטיסים יועדו ליישוב היהודי בארץ ישראל ששרר במצב קשה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בין הנוכחים במופע הבכורה היו מכובדים מצרים, בהם מחמוד פהמי נוקראשי, לימים ראש ממשלת מצרים שנודע באנטי-ציונות שלו ועמד בראש הפלישה המצרית לארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות. בראיון מאוחר מזל סיפרה בסיפוק שהיה נראה שנוקראשי נהנה מאוד מהמופע ואף עמד דום עם השמעת המנון התקווה בסופו.

במהלך שהותה במצרים למדה מזל ספרות אנגלית וצרפתית באוניברסיטת קהיר. כך שלטה היטב בחמש שפות - עברית, ערבית, לאדינו, אנגלית וצרפתית.

בשנת 1920 ייסדה ביחד עם בעלה את העיתון התלת-לשוני "ישראל" (Israël; إسرائيل), שיצא לאור בקהיר במהדורות בצרפתית, עברית וערבית. העיתון היה שופר לציונות במצרים ובמקביל תמך גם בתנועה הלאומית המצרית, תוך הצגת הגישה שהתנועה הלאומית היהודית יכולה להתקיים בשלום והרמוניה עם התנועות הלאומיות האחרות במזרח התיכון. בשנת 1933 בעלה אלברט נפטר, והיא נותרה בדילמה קשה האם להמשיך בפרסום העיתון בעריכתה. בעלה היה הרוח החיה של העיתון עד אותה עת, והוצאת העיתון לאור הייתה כרוכה בהוצאות רבות שהכבידו על בני הזוג. למרות הקשיים היא החליטה להמשיך להוציא את העיתון לאור ונטלה על עצמה את תפקיד המנהלת בפועל של העיתון והעורכת שלו, ובכך הייתה לאחת הנשים הראשונות במצרים שערכה ועמדה בראשות עיתון. במצרים המודרנית היו עיתוני נשים בראשם עמדו נשים, אך אישה העומדת בראש עיתון שאינו מיועד לנשים בלבד הייתה תופעה חריגה אף בקנה מידה עולמי באותה תקופה, ועל אחת כמה וכמה בעיתונות היהודית והמצרית.

כדי להתגבר על קשיי המימון של העיתון מזל פעלה רבות בשתדלנות כדי למצוא מממנים, ואף השיגה עבורו הקצבה קטנה מהממשלה המצרית. היא ערכה שינויים בעיתון כדי להגדיל את היצע הקוראים שלו לרבות קהל הקוראים הלא-יהודי, וכן הגדילה את מספר עמודיו של העיתון. העיתון בעריכתה המשיך במגמותיו האידאולוגיות הקודמות, ואף נהפך לקהילתי פחות באופיו ולאידאולוגי-ציוני ולוחמני יותר. השנים שבהן מזל עמדה בראשות העיתון היו שנים של תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית עזה במצרים, והעיתון התבלט בהתנגדותו לתעמולה הפשיסטית. לא פעם זומנה למשרד הפנים המצרי בדרישה שתפסיק את הפרסומים כנגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית בעיתונה. בשנת 1939 העיתון נתבע דיבה על ידי קונסוליית איטליה בקהיר, וזאת בצירוף עם המצב הכלכלי המתדרדר של העיתון והאווירה הציבורית המשתנה במצרים כלפי הציונות והיהודים הביאו את מזל מוצרי להחלטה לסגור את העיתון ולשוב לארץ ישראל. לפני נסיעתה היא דאגה למזג בין העיתון לבין עיתון יהודי-ציוני צעיר אחר בשם "לה טריבון ז'ואיב" (La Tribune Juive), שבמידה רבה היה ממשיך דרכו של "ישראל".

מוצרי עצמה נהגה לפרסם מאמרים בעיתון שערכה, תחילה תחת שם העט "מרים" או בעילום שם ולאחר מכן תוך חתימה בשמה. בנוסף היא כתבה מאמרים גם לעיתונות העברית בארץ ישראל.

פעילותה בארגון "עליית הנוער"

עם שובה לארץ ישראל היא המשיכה בפעילות ציבורית, והצטרפה לארגון עליית הנוער. תחילה הייתה האחראית בארגון על פעילות בקרב יהדות מצרים, ומתוקף תפקידה נסעה לעיתים קרובות לקהיר ואלכסנדריה כדי לגייס כספים מאנשי עסקים אמידים למען הארגון. לאחר מכן עברה להיות אחראית הארגון גם על פעילות בקרב יהדות עיראק.

בפברואר 1942, זמן מועט לאחר הפרהוד, היא נסעה לבגדאד כשליחה ציונית כדי לארגן עליית בני נוער יהודים מעיראק. למוצרי היו קרובי משפחה בעיראק והיא השתמשה בדרכונה המצרי בשביל להיכנס למדינה, שהייתה אז בשליטה בריטית. בגלל הסיכון שהיה כרוך בדבר, יצאה לעיראק תחת סיפור הכיסוי שהיא ארכאולוגית חובבת המגיעה לעיראק עבור ביקור בעתיקות בבל. אחד החששות לפני נסיעתה היה שהיא תזוהה בתור מי ששימשה כעורכת העיתון Israël שגליונותיו נשלחו גם לעיראק, ואכן בעת שהותה בעיראק עיתונאי מקומי זיהה את שמה. עם זאת היא המשיכה בפעילותה בעיראק עד שזמן-מה לאחר מכן נודע לה שהמשטרה העיראקית עוקבת אחריה. ביקורה בעיראק נשא פירות והביא לעלייתם של מספר עשרות בני נוער לארץ ישראל, וכן ליצירת קשרים קבועים בין מוסד עליית הנוער לבין אנשי קשר מקומיים. היא עזבה את עיראק לארץ ישראל במשאית דרך ירדן, ביחד עם שבעה צעירים שבחרו לעלות לארץ ישראל ביחד איתה. עם שובה לישראל חיברה דו"ח מפורט על יהדות עיראק, ששימש בסיס להמשך הפעילות של "עליית הנוער" במדינה.

בשנים 1947–1948 נסעה לשליחות נוספת, הפעם לצרפת של לאחר מלחמת העולם השנייה. מטרת שליחותה הייתה לסייע בהעלאתם ארצה של צעירים יהודים משארית הפליטה. לאחר צרפת המשיכה את שליחותה במרוקו, שם פעלה כדי לארגן גרעיני נוער לעלייה.

בדרכה חזרה לארץ ישראל, עם ירידתה מהספינה שהובילה אותה ממרוקו לנמל ביירות, פגשה סוכן של ההגנה שהודיע לה את הבשורה על מותו בקרב של בנה היחיד, מכבי מוצרי-מני, בכיר בהגנה ובפלמ"ח וממעצבי תפיסת הביטחון של היישוב. הבשורה הקשה והאבל שהייתה שרויה בו לא מנעו ממנה להתנדב עוד באותה שנה כאחות בבית החולים הצבאי ביפו, כדי לעבוד בשיקום פצועי מלחמת העצמאות.

לאחר קום המדינה

לאחר קום מדינת ישראל פנתה מוצרי למשימה לאומית אחרת - קליטת עולי העלייה הגדולה של שנות ה-50. היא הקימה והפעילה בכוחות עצמה בית תרבות מקומי בשם "בקעה" בירושלים, פרסמה ביטאון שבועי עבורו, עסקה בקליטת מאות עולים חדשים, ואף כתבה מחזות עבריים שהועלו בבית התרבות על ידי עולים צעירים. בית התרבות עסק בלימודי עברית, מנהגים ומסורת יהודית, אקטואליה והעשרה ועזרה סוציאלית. רבים מהעולים החדשים שהיא באה בקשר עמם התקשו להתאקלם למציאות החיים בישראל ונקלעו למצוקות כלכליות וחברתיות. כדי לדאוג לעולים היא ריכזה סביב בית התרבות פעילות רבה, בין היתר הקימה קופת מלווה קטנה לצורכי העולים, דאגה לפתרון חיכוכים ובעיות אישיות והביאה נואמים כגון יצחק רפאל מולכו, נחום לוין ויוסף קלוזנר כדי להעביר ערבי העשרה בבית התרבות. על אישיותה הייחודית בתור "אם" הדואגת לעולים חדשים רבים המתקשים להתאקלם לחיים בישראל כתב העיתונאי אברהם חיים אלחנני :

מאור נפשה של האשה, דומה, קורא לאדם סביבה, כאותו נר הדולק ליצורי-כנף. צניעותה והשקט והשלווה הנסוכים סביבה, עיניה התכולות ופניה הענוגים, עדיין מעידים על יופי נאצל של בת ישראל מימי נעורים, יופי גנוז... מזל מוצרי, זהו "מוסד סוציאלי", אם רחמניה לרבבות אדם.

על פעילותה זו קיבלה בשנת 1966 את תואר יקיר ירושלים. בשנים הבאות נחלש גופה והיא צמצמה את פעילותה החברתית, עד שנפטרה בשנת 1981. מלבד בנה מכבי מוצרי-מני שנהרג במלחמת העצמאות, הייתה לה בת יחידה בשם יהודית.

לקריאה נוספת

• איל קרן, מישראל למצרים ובחזרה - חייה של מזל מוצרי, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2007.
• הגר הלל, "ישראל" בקהיר: עיתון ציוני במצרים הלאומית 1939-1920, תל אביב: עם עובד, 2004.
• הגר הלל, ‏רב-שיח ים תיכוני; 'ישראל' - עיתון יהודי תלת לשוני שיצא בקהיר בין שתי מלחמות העולם, קשר 27, אביב 2000, עמ' 29-19.
• אברהם חיים אלחנני, 'מזל-מתילדה מוצרי - קוים לדמותה ולפועלה', בתוך: הגות עברית בארצות האסלאם, ירושלים: הסוכנות היהודית, 1981, עמ' 275–290.
• אברהם חיים אלחנני, 'מזל מוצרי, אם העולים', בתוך: שבט ועם, ירושלים: דפוס רונלד, תשי"ט, עמ' 139–143.
• מנחם ברש-רועי, בסודם של יקירי ירושלים ב, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1982.

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "מזל (מתילדה) מוצרי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 703

• Lital Levy. "Mosseri, Mathilde." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.

• אמה של מכבי, מעריב, 17 במאי 1963
• מרים שיר, העבודה קודמת למשפחה: פגישה עם עיתונאית יהודיה מצרית לפני 40 שנה, דבר, 28 בנובמבר 1977
• העיתון ישראל (Israël) באתר עיתונות יהודית היסטורית.
• מזל מוצרי, מלכיאל מני(הקישור אינו פעיל), אתר היישוב היהודי בחברון (מאמר שחיברה אודות אביה השופט מלכיאל מני)

ממאמריה בעיתונות

• 75 ans de journalisme hébraïque en Palestine, Israël, Mars 17, 1938.
• Deux femmes d'élite en Israël, Israël, Feb. 17, 1938. חלק שני.
• Aliyat HaNoar, Israël, Nov. 13, 1935. חלק שני.

• מזל מוצרי, מכתב גלוי, דבר, 22 במאי 1946.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31974768מזל מוצרי