מחנה העקורים גרוליאסקו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


החצר המרכזית של המחנה
בניין המשטרה במחנה

מחנה העקורים גרוליאסקו (באנגלית: Displaced Persons camp 17 Grugliasco) היה מחנה עקורים שהוקם על ידי אונרר"א בגרוליאסקו (אנ'), עיירה ממזרח לטורינו, במחוז פיימונטה, איטליה. המחנה פעל בין השנים 1945 ל-1950.

מחנות עקורים באיטליה

לאחר סיום המלחמה, מיליוני בני אדם מצאו את עצמם כפליטים ברחבי אירופה, ובאיטליה בפרט, והיו זקוקים למקום מפלט זמני עד חזרתם למולדתם או עד שיימצא עבורם מקום מגורים קבוע. ביניהם היו מאות אלפי פליטים יהודים עקורים, שכונו "שארית הפליטה".[1]

בין השנים 1945 ל-1951 שהו על אדמת איטליה כ-70,000 פליטים ועקורים יהודים. כ-50,000 מהעקורים היהודים עלו לישראל, והיתר למדינות שונות מחוץ לאירופה. באותן השנים פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים במחנות היו יהודים, ולא כל המחנות היו פעילים לאורך כל התקופה. היו מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים, והיו שהכילו מאות ואף אלפי יהודים. לצד המחנות פעלו כ-77 הכשרות חלוציות וקיבוצים. לצד פעילות האו"ם ובעלות הברית בעזרה לפליטים, פעלו גם שליחים מארץ ישראל ושליחי ארגון הג'וינט.[2][3]

במחנות העקורים החלו ניצולי השואה בתהליך של חזרה לחיים, תוך כדי התמודדות יומיומית עם אובדן בני משפחתם וחוסר הוודאות לגבי העתיד. הם קיימו חיי חברה ותרבות עשירים. הקימו תיאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט, קיימו פעילות פוליטית, פרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. במקביל הם למדו, רכשו מקצוע, הקימו משפחות חדשות והכינו עצמם לחיים חדשים במולדת חדשה, בין אם זו תהיה ארץ ישראל או במדינה אחרת.[2]

הפליטים שהגיעו למחנה העקורים חוו חוויות קשות במהלך המלחמה. העקורים היהודים עבדו בעבודות פרך במחנות עבודה ובמחנות ריכוז, שרדו את צעדות המוות והסתתרו במקומות שונים. רובם איבדו את משפחותיהם, היו במצב נפשי ופיזי קשה, והיו חסרי כל. הם רצו להשאיר את העבר מאחוריהם, ולהתחיל חיים חדשים.[4]

המתחם בגרוליאסקו לפני הקמת מחנה העקורים

המתחם שבו הוקם מחנה העקורים נבנה בתקופת המשטר הפאשיסטי כבית חולים לנשים חולות נפש, ברחוב סבאודיאה (Via Sabaudia) בגרוליאסקו. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, גרמניה פלשה לאיטליה והשתלטה על אזורים נרחבים במרכז וצפון איטליה. בקרבות שהתחוללו באזור טורינו, הופצץ המתחם על ידי בעלות הברית ובית החולים נסגר. הנשים שהיו מאושפזות בבית החולים הועברו למקומות אחרים משום שחלק מהמבנים ניזוקו בהפצצות. לאחר סיום המלחמה, בעלות הברית העבירו את מתחם בית החולים לידי הצלב האדום הבריטי.[5]

הקמת מחנה העקורים גרוליאסקו על ידי אונרר"א

לאחר המלחמה, עוד בשנת 1945, הקים אונרר"א מחנה עקורים במתחם בית החולים בגרוליאסקו, כמחנה העקורים (באנגלית: Displaced Persons Camp) מספר 17. למחנה העקורים זה הגיעו כ-2,000 פליטים, יהודים ולא יהודים, מכל רחבי אירופה: רומניה, צ'כיה, פולין, רוסיה ועוד.[6] הפליטים שוכנו במספר מבנים מרכזיים וצמודים במתחם אחד, ולא פוזרו על שטח גדול - בווילות ובתים פרטים, כמו שקרה לעיתים במחנות העקורים האחרים ברחבי איטליה.

חיי היום-יום במחנה

מחנה העקורים גרוליאסקו היה מחנה העקורים הגדול ביותר של אונרר"א, ושררו בו תנאים טובים ביחס לשאר המחנות של אונרר"א באיטליה. היה בו חדר אוכל, חצר גדולה למשחקים, סדנאות להכשרה מקצועית, ומבנים ציבוריים נוספים. שליחים מארץ ישראל הגיעו למחנה על מנת ללמד עברית, ולהכין את העקורים לקראת העלייה לארץ. אחד הגורמים שהשפיע רבות על תהליך השיקום היה השמירה על תעסוקה יומיומית מגוונת.

גרוליאסקו הייתה עיירה קטנה בת כ-5,000 תושבים, שגם הם היו במצב כלכלי קשה לאחר המלחמה.

הקשר עם העולם מחוץ למחנה

חיי המחנה נועדו לעזור לעקורים להשתקם ולתת להם תקווה להמשך חייהם. המחנה לא היה מבודד מהעיר, והעקורים יכלו לנוע בחופשיות, הם לא הוחזקו בו בכח. הם היו הולכים לשוק בעיירה הסמוכה ריבולי ובטורינו, ביקרו במחנות עקורים אחרים, יצאו לבלות ולטייל באיטליה, ואפילו הלכו לים. כאשר הרגישו העקורים משוקמים וחזקים מספיק, יכלו לעזוב, כל אחד בהתאם לרצונו.

למחנה העקורים היה ועד שהוקם מחברי המחנה. ועד זה עזר לפליטים, בכל עזרה שנדרשה, כמו למשל השגת דרכון, מציאת קרובי משפחה וכו'.

המצב הכלכלי במחנה

בשל המצב הכלכלי הקשה באיטליה לאחר המלחמה, לעקורים לא הייתה אפשרות למצוא עבודה בקלות. לכן, ניסו חלק מהעקורים להרוויח כסף בתוך המחנה. למשל, היו נשים שתפרו בגדים מהבדים שקיבלו, ומכרו במחיר סמלי לעקורים אחרים.[7]

הוותיקן אף הציע את עזרתו הכלכלית ליהודים במחנה העקורים, כדי לעזור ליהודים ניצולי השואה, באמצעות הבישוף של טורינו. מנהל המחנה מטעם אונרר"א כעס מאוד, וסירב לקבל את התרומה שהציע הבישוף של טורינו, משום שלטענתו מצבם של היהודים טוב מאוד, ואין הם צריכים עזרה כספית כלל. אך בתגובתו ניכר זלזול רב ביהודים שחיו במחנה. הוא לא כיבד את אורחות חייהם של היהודים במחנה, ואף האשים אותם בקיומו של שוק שחור במחנה. בסירובו לקבל את התרומה, הוא הגדיל וטען שהנשים היהודיות הולכות בלבוש לא צנוע לטעמו - במכנסיים קצרים וגופיות, ולכן אין לעזור להם מבחינה כלכלית, מעבר לעזרה שהם כבר מקבלים.[8]

הטענה לגבי קיומו של שוק שחור במחנות עקורים של אונרר"א הייתה קיימת לא רק בגרוליאסקו. גם במחנות עקורים אחרים ברחבי איטליה האשימו את העקורים היהודים בהפרעה לסדר הציבורי ובקיומו של שוק שחור. העובדה שהיהודים קיבלו עזרה נוספת מארגוני סיוע יהודים רק הוסיפה להאשמות אלה. המשטרה האיטלקית לא הקפידה לחקור את האשמות אלה, אלא פעלה על סמך שמועות בלבד. עיקר עיסוקה היה בהפגת המתח בין קבוצות שונות של בני לאומים שונים במחנות העקורים.[9]

משפחה חדשה

העקורים היהודים שחיו במחנה הכירו במהרה חברים חדשים, ובני זוג חדשים, ואף התחתנו במחנה. בכל ערב, הזוגות הטריים היו רוקדים לצלילי המוזיקה ברדיו. היו ימים שהיו בגרוליאסקו 4 ואפילו 8 חתונות. בחתונות כל הכלות חלקו את אותה שמלת חתונה, בשל מצבם הכלכלי הקשה של העקורים. הזוגות שהתחתנו חיו בדרך כלל בחדר קטן עם עוד שלושה זוגות לפחות, בצפיפות גדולה. היו ברשותם רק חדר שירותים אחד ומקלחת אחת. הם העמידו בין המיטות מחיצות מסדינים על מנת לשמור על פרטיותם. רק כאשר לזוג נולד תינוק הם היו יכולים לעבור לגור בחדר פרטי משלהם במחנה.

תוך כשנתיים בלבד נולדו במחנה 220 תינוקות. הרבה מן האמהות לא יכלו להניק את התינוקות שלהן בעצמן מפני שהיו חלשות מדי מבחינה פיזית, ולכן נשים אחרות הניקו את התינוקות.[10]

מערכת הבריאות במחנה

במחנה היה רופא קבוע, ואחיות שטיפלו בחולים ובתינוקות הרבים שנולדו. עם זאת, כאשר היו מקרים רפואיים דחופים, היו מעבירים את המטופלים לבית החולים בטורינו. במקרה של מוות, סידורי ההלוויה היו מאורגנים על ידי ראשי הקהילה היהודית בטורינו. קבורה של יהודים שנפטרו בזמן שהותם במחנה התקיימה בבית קברות יהודי מחוץ לטורינו.[5]

חיכוכים בין הצבא הבריטי לתושבי המחנה

בבוקר ה-27 ביוני 1947 הגיע למחנה מפקד במשטרה הצבאית הבריטית, וביקש ממנהל מחנה העקורים גרוליאסקו לבדוק את כל הגברים במחנה, בשביל להסיר כל ספק שהתגנבו למחנה עריקים מהצבא הבריטי. מנהל המחנה שאל את המפקד הבריטי האם בידו צו חיפוש מארגון אונרר"א. המפקד הבריטי ענה לו שעליו לבצע את עבודתו באופן מיידי, ולכן לא הספיק לקבל צו חיפוש. כל הגברים ששהו במחנה, קיבלו הוראה להתייצב תוך 10 דקות ברחבה המרכזית של המחנה. בזמן שהבריטים היו אמורים להתחיל לבצע את החיפוש, אחד הגברים דחה את ניסיון הבריטים לבצע את הבדיקה בשם כל תושבי המחנה. לאחר מקרה זה, מנהל המחנה הסביר למפקד הבריטי שארגון האונרר"א לא יכול להכריח את תושבי המחנה לעבור בדיקות וחיפושים שכאלה. המפקד הבין את טענתו של מנהל המחנה ואמר לו שהוא נאלץ לדחות את הבדיקה המתוכננת.

כמו כן, היו גם מקרים שבהם נוצר חיכוך בין חברי האצ"ל ותומכי בית"ר במחנה לבין קבוצות פוליטיות אחרות, שהגיעו לכדי איומים באלימות ובשימוש בנשק.

פעילות ארגון הג'וינט במחנה

עם סיום מלחמת העולם השנייה, פעל ארגון הג'וינט כדי לעזור לעקורים היהודים באירופה בכלל, ובאיטליה בפרט, לחזור לחיים ולהשתקם. הם סייעו לעקורים באיסוף כספים, מימון צורכי השיקום, פעילות חברתית, חינוכית ותרבותית, ובעזרה בהעברתם למולדת החדשה.[11] הג'וינט פעל גם במחנה העקורים גרוליאסקו, על ידי העברת תרומות ששלחו יהודים מצפון אמריקה למחנה. תרומות אלה כללו בגדים, מזון, משחקים לתינוקות ועוד. היו שמכרו את התרומות שקיבלו בשוק מחוץ למחנה, על מנת להצליח ולהרוויח קצת כסף. ארגון הג'וינט סיפק אוכל כשר ליהודים הדתיים, ומימן פעילות חינוכית במחנה.

פעילות ארגון אורט במחנה

בפברואר 1946, ארגון אורט החל לקיים קורסים שונים וסדנאות של הכשרה מקצועית לכ-190 עקורים. הקורסים התמקדו ברכישת מקצוע יצרני. הם כללו תפירת שמלות במכונות, מחוכים, חולצות ורפידה.[12] בנוסף לסדנאות המבוגרים, היו גם סדנאות לילדים, שבהם השתתפו כ- 40 תלמידים ותלמידות, כשהתלמידות למדו סריגה ועיטור. שישה חודשים לאחר מכן, נוספו לתוכנית הלימודים קורסים למבוגרים בהלחמה, פחחות ומכניקה.[13]

עזיבת המחנה וסגירתו

בכל תקופת זמן, הגיעה למחנה קבוצת עקורים חדשה. כשהעקורים הרגישו מוכנים לעזוב את המחנה, ולהתחיל חיים חדשים, הם החלו בתהליך לעזיבת איטליה. חלקם דרך הים לארץ ישראל, בעלייה לגאלית על ידי סרטיפיקטים ובעלייה בלתי לגאלית באוניות מעפילים. חלקם לא רצו לעלות לארץ ישראל, והיגרו למדינות אחרות מחוץ לאירופה, כמו קנדה, ארצות הברית, מדינות דרום אמריקה, ואוסטרליה.

בשנת 1950 מחנה העקורים גרוליאסקו נסגר לאחר שכל העקורים שחיו בו עזבו את המחנה, ועברו למדינות אחרות. בשנת 1950 מתחם המחנה נמסר בחזרה לממשלת איטליה, והוקם מחדש בית חולים לחולי נפש. בית החולים נסגר באופן סופי בשנת 1984, כאשר בתי החולים לחולי נפש נסגרו באיטליה על פי חוק.

בשנות האלפיים, משמשים הבניינים במתחם כמשרדים ציבוריים שונים, בהם עיריית גרוליאסקו, שירותי בריאות שונים, ואוניברסיטת טורינו.

זיכרון והנצחה

ב-6 באפריל 2017, התקיים טקס הפתיחה לתערוכה במתחם מחנה העקורים על ידי הרשות המוניציפלית של גרוליאסקו. לפתיחת התערוכה קדם מחקר בן 8 שנים על ידי מריה תרזה דה פלמה, מנהלת הארכיון של גרוליאסקו, ובעזרתה של שרה וינצ'ון (Sara Vinçon), שחקרה את תולדותיו של המחנה, והקהילה היהודית בטורינו. במהלך המחקר נמצאו תיעוד רב על תולדות המחנה, ובהם תעודות הלידה של 220 התינוקות שנולדו במחנה. עד לטקס, אותרו כ-8 ילדים שנולדו במחנה, ו-4 מהם אף הגיעו לפתיחת התערוכה: פליסיה וקס, שרה גוטמן, פיטר טננבאום, וחיים פרנקל. ממצאי המחקר מוצגים בתערוכה.

טקס הפתיחה של התערוכה נערך בנוכחותם של ראש עיריית גרוליאסקו, נספחת התרבות של איטליה בישראל, הלנה לוונטל, ולאורה קמיס דה-פונסקה, שעומדת בראש עמותה היוצרת קשרים בין ישראלים, יהודים ואיטלקים. כמו כן, לקחו חלק בתערוכה תלמידי בית הספר התיכון דומניקו ברטי (Domenico Berti) מטורינו, שתיעדו את קורות היהודים במחנה בפרויקט משותף עם תלמידי בית הספר התיכון ליידי דייוויס מתל אביב.[14][15][16]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • לבסקי חגית, לקראת חיים חדשים, ספרי יד ושם ירושלים הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ו 2006
  • מנקוביץ זאב, בין זיכרון לתקווה, יד ושם ירושלים תשס"ז, 2007
  • Robert Eli Rubinstein, AN ITALIAN RENAISSANCE, Urim Publications, 2010
  • Sara Vinçon, The Jews in Grugliasco refugees (1945-1949), S. Zamorani, 2009
  • 2011 ,Susanna Kokkonen, The Jewish Refugees in Postwar Italy. 1945-1951, LAP LAMBERT Academic Publishing

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Guide to the Displaced Persons Camps and Centers Poster Collection 1920-1926, 1939, 1946-1959, undated (bulk 1946-1952), YIVO
  2. ^ 2.0 2.1 מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, באתר יד ושם
  3. ^ "I campi Displaced Persons per profughi ebrei stranieri in Italia (1945-1950) - Storia e Futuro". Storia e Futuro (באיטלקית). 2013-10-09. נבדק ב-2017-05-19.
  4. ^ Grugliasco, settant’anni dopo i figli dei sopravvissuti al lager, LaStampa.it
  5. ^ 5.0 5.1 Robert Eli Rubinstein, AN ITALIAN RENAISSANCE, Urim Publications, 2010, עמ' 39
  6. ^ "melamed, torino - I bambini di Grugliasco - Moked". Moked (באיטלקית). 2017-04-07. נבדק ב-2017-05-19.
  7. ^ Ort Union, Italy, Report on the Ort Activities: August 1946 – July 1947
  8. ^ Giudicare e rifiutare prima di capire, Fondazione Camis de Fonseca
  9. ^ Susanna Kokkonen, The Jewish Refugees in Postwar Italy. 1945-1951, LAP LAMBERT Academic Publishing, 2011, pp. 62-63
  10. ^ Introduzione al dossier DP Camp e rinascita del popolo ebraico, www.fondazionecdf.it (באנגלית)
  11. ^ "Our Story: An Interactive Timeline". JDC Archives (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-05-25.
  12. ^ Turin area, ORT and the DP Camps (באנגלית)
  13. ^ Robert Eli Rubrnstein, AN ITALIAN RENAISSANCE, Urim Publications, 2010, עמ' 40
  14. ^ "melamed, torino - I bambini di Grugliasco - Moked". Moked (באיטלקית). 2017-04-07. נבדק ב-2017-05-30.
  15. ^ MASSIMO MASSENZIO, Grugliasco, settant’anni dopo i figli dei sopravvissuti al lager, LaStampa.it, ‏4.4.17
  16. ^ La mostra sul DP Camp 17 a Grugliasco, Fondazione Camis de Fonseca


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0


שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] מחנה העקורים גרוליאסקו28881407

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מחנה_העקורים_גרוליאסקו&oldid=2072968"