חיים לזר-ליטאי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים לזר (קיץ 1960)
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

חיים לזר-ליטאי (31 במאי 1914 – 31 באוגוסט 1997) היה פרטיזן ביערות ליטא במלחמת העולם השנייה, איש בית"ר, היסטוריון וסופר ישראלי.

חייו

לזר-ליטאי נולד בשנת 1914 בשם חיים לזר בפוניבז' שבליטא, בן לבתיה לבית יפה ואליהו לזר. הוא למד בישיבת פוניבז', והצטרף לבית"ר כילד בן עשר, בעקבות נאום של זאב ז'בוטינסקי. עד 1940 היה מפקד מעו"ז בית"ר בפוניבז'. בתחילת מלחמת העולם השנייה למד בווילנה, ונכלא בגטו וילנה עם הקמתו.

לזר הצטרף אל ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או, FPO) כאיש בית"ר, לצדו של יוסף גלזמן. הוא יצא מן הגטו ביולי 1943 בקבוצה של 35 לוחמים. בדרכם ליערות נתקלו במארב גרמני, ורק 13 מהם שרדו את הקרב. לזר לחם כפרטיזן וכמפקד מחלקה ביערות רודניקי ויערות נארוץ'. באפריל 1944 נפצע כשחימש מוקש שנועד לפגוע ברכבת נשק גרמנית, וידו הימנית נקטעה. בתקופה זו הכיר את חיה לבית שפירא, ונישא לה ב-1944.

אחרי המלחמה עבר לפולין, שם היה חבר בוועדה העליונה לארגון הבריחה. בהמשך עבר לאיטליה, שם היה נציב בית"ר וחבר המרכז והנשיאות של ארגון הפליטים. ב-1946 נבחר כציר לקונגרס הציוני ה-22. במרץ 1947 עלה לארץ ישראל עם אשתו, שהייתה בחודש התשיעי להריונה. אחרי עלייתו השתמש בשם העט "ח. ליטאי" ובהמשך שינה את שמו לחיים לזר-ליטאי.

לזר-ליטאי היה מנהל מרכז קופת חולים לאומית. הוא השתתף במאבקים נגד הסכם השילומים ונגד כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. היה חבר בהנהלת יד ושם ופעל בארגוני הפרטיזנים ונכי המלחמה, בתנועת החרות ובמסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי.

בשנות ה-70 הקים לזר-ליטאי את מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים במצודת זאב בתל אביב. הוא ערך 83 חוברות שהוצאו על ידי המוזיאון.

לזר-ליטאי נפטר בתל אביב ב-1997.

משפחתו של לזר

אמו של לזר-ליטאי נפטרה בילדותו. ארבעה מאחיו ואחיותיו עלו לארץ-ישראל לפני השואה. אביו ואחותו שרה נספו בשואה. אחותו עדה נכלאה במחנות ריכוז ושרדה. רעייתו חיה לזר אף הייתה פרטיזנית ועסקה אף היא רבות בחקר ותיעוד השואה.

לחיים וחיה לזר-ליטאי שני ילדים וארבעה נכדים. המזרחנית שרה אוסצקי-לזר היא בתם. נכדתם, דניאלה אוסצקי-שטרן, היא מנהלת ארכיון מורשת לחקר והוראת השואה.

יצירתו

לזר-ליטאי עסק במחקר והנצחה, ונאבק בהשכחת פועלם של אנשי בית"ר בשואה ואחריה. בתו, שרה אוסצקי-לזר, כתבה כי פעל מתוך תחושת שליחות היסטורית, וכי ניסה ללא הצלחה לקבל מתנועת החירות סיוע למחקריו.[1] כבר בינואר 1948 פרסם, בעיתון המשקיף, כתבות ראשונות על קורותיו בשנות השואה.[2] מחקריו עוסקים בחלקם של אנשי בית"ר בהתנגדות בזמן השואה, בהעפלה, ובמאבק לעצמאות.

ספרו הראשון, חורבן ומרד (1950) הוא ספר אישי אוטוביוגרפי העוסק בארגון הפרטיזנים המאוחד בגטו וילנה ובלחימתו של המחבר כפרטיזן.[3]

בשנת תשי"ח-1958 זכה לזר-ליטאי בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר[4] על ספרו אף-על-פי - ספר עלייה ב'.[5]

לזר-ליטאי טען ב-1948 כי חלקו של הארגון הצבאי היהודי (זז"וו - ZZW) במרד גטו ורשה הושכח במכוון, מסיבות פוליטיות, כבר בעצרת הזיכרון הראשונה למרד שהתקיימה בלובלין באפריל 1945.[6] ספרו מצדה של ורשה, שפורסם ב-1963, מתאר, לפי עדויות ומקורות כתובים, את תפקידו המרכזי של הארגון הבית"רי.[7]

ספרו האחרון, בית"ר בשארית הפליטה, הופיע ב-1997, סמוך לפטירתו. הספר עוסק בפועלם של שרידי חברי בית"ר בארגון "הבריחה" וההעפלה.

ספריו

  • חורבן ומרד, תל אביב: משואות, ה'תש"י 1950. (מהדורה ב מורחבת: תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, ה'תשמ"ח 1988)
  • כיבוש יפו, תל אביב: שלח, ה'תשי"א.[8] (הדפסה חוזרת: תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, ה'תשמ"א 1981)
  • מבצר עכו, תל אביב: שלח, ה'תשי"ג.[9] ("פרשת הגבורה שנרקמה בין החומות") (מהדורה ב: תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, ה'תשכ"ב 1962)
  • אף-על-פי: ספר עליה ב׳, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, ה'תשי"ז, באתר "כותר". (מהדורה ב: ה'תשי"ט 1959, הדפסה נוספת: תל אביב: הוועד הציבורי לציון יובל עליית אף-על-פי, ה'תשמ"ח 1988) (זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, ה'תשי"ח)
  • מצדה של ורשה: הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה Z.Z.W., תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, ה'תשכ"ג.(מהדורה ב: תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים לציון 40 שנה למרד גיטו ורשה, ה'תשמ"ג 1983) (בשנת 1966 הופיע בתרגום לאנגלית: Muranowska 7: The Warsaw Ghetto Rising)
  • חיה וחיים לזר (אספו וערכו), עדות מימי חורבן ומרד, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, ה'תשל"ח.
  • פרקי בריחה, תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, ה'תשמ"ו 1986.
  • בית"ר בשארית הפליטה: 1945–1948; עריכה והבאה לדפוס: חיה לזר, תל אביב: מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים; מכון ז'בוטינסקי בישראל, ה'תשנ"ז 1997.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ שרה אוסצקי-לזר, איפה האמת - תגובות לרשימתו של דניאל בלטמן, באתר הארץ, 6 במאי 2009
  2. ^ לדוגמה: מן הגיטו אל הפרטיזנים ביער, המשקיף, 2 בינואר 1948; הפרטיזנים היהודים ביער, המשקיף, 9 בינואר 1948.
  3. ^ המערכה על גאולת האמת, חרות, 6 באוקטובר 1950; א. גיא, עין הקורא, חרות, 27 באוקטובר 1950; יהא דיון צבורי על המאורעות בגיטו וילנא, חרות, 30 באוקטובר 1950 (מתוך דברים במסיבת עתונאים לכבוד הופעת הספר); ד"ר אליהו סגל, ספר הצער והאהבה, חרות, 8 בדצמבר 1950, המשך; י. הטמן, ההשמדה ומרד הגיטאות כנושא ספרותי: "חורבן ומרד של חיים לזר, חרות, 26 באפריל 1951.
  4. ^ ח. לזר וד"ר י. שכטמן חתני פרס ז'בוטינסקי, חרות, 29 באוגוסט 1958; פרס ז'בוטינסקי הוענק אמש לח. לזר (ליטאי) וד"ר י. שכטמן, חרות, 4 בספטמבר 1958; מסקנות ועדת-השופטים לקבלת פרס ז'בוטינסקי, חרות, 5 בספטמבר 1958.
  5. ^ אליהו גלעזר, צי היאוש והישע, חרות, 5 במאי 1957; ש"ס., בעין בוחנת | קריעת ימים: להופעת הספר "אף על פי" לח. לזר, חרות, 17 במאי 1957.
  6. ^ ח. לאזאר, הארגון הצבאי הלאומי במרד גיטו ורשה, המשקיף, 23 באפריל 1948.
  7. ^ י. א. ג., מעט לעט | אפיקים הזורמים למאגר אחד, מעריב, 24 במאי 1963.
  8. ^ מנחם בגין, שחרור יפו, חרות, 15 באפריל 1952 (מתוך ההקדמה לספר). ש. אלידן, בעין בוחנת | למען ניצחון האמת, חרות, 27 ביולי 1951.
  9. ^ ש. אלידן, בעין בוחנת | מבצר עכו, חרות, 23 בינואר 1953.

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חיים_לזר-ליטאי&oldid=1439737"