רוז'קה קורצ'אק

רייזל (רוז'קה) קוֹרצ'ק-מַרלָא (Różka Korczak-Marla;‏ 24 באפריל 1921, פולין – 5 במרץ 1988) הייתה ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה, יד ימינו של מפקד הארגון השני, אבא קובנר, לוחמת בארגון פרטיזנים מאוחד (פֿאַראײַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע, פ-פ-או, FPO), מחברת הספר "להבות באפר", המתאר את קורות הפרטיזנים היהודים ביערות רודניקי ונארוץ, מחנכת ומתעדת את נושא השואה במסגרת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.

קורות חייה

תחילת דרכה

נולדה כבת הבכורה לגדליה והינדה בעיירה ביילסק (Bielska), הסמוכה לעיר פלוצק, על גדת נהר הוויסלה. היא גדלה במשפחה מסורתית, עם שתי אחיות. האב היה סוחר בקר בעיסוקו ובעל נטיות ציוניות. בילדותה למדה ב"חדר" ובבית ספר פולני, כיוון שבעיירה התגוררו רק כ-40 משפחות יהודיות ולא היה בו בית ספר יהודי. עקב מצוקה כלכלית עברה המשפחה לפלוצק בשנת 1934, והיא החלה לעבוד במכירת וחלוקת לחמניות על מנת לסייע בכלכלת המשפחה. במקביל השלימה השכלתה בלימודי ערב וקראה ספרים, בהם "אוטואמנציפציה!" של פינסקר, שבעקבותיו הצטרפה לשומר הצעיר. בתנועה שימשה כמדריכה והתקדמה לתפקיד חברת ההנהגה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פלוצק בידי הנאצים הייתה קורצ'אק עדה למעשי השפלה ואלימות נגד היהודים, ולכן הודיעה לאביה שבכוונתה להצטרף לחברי תנועתה בוורשה. אביה הסכים לכך בתנאי שדודה ישגיח עליה ויתלווה אליה. בנובמבר 1939 פגשה בוורשה את טוסיה אלטמן, וזו סיפרה לה על התארגנות חברי השומר הצעיר בוווילנה, שנכבשה לא מכבר בידי הסובייטים ונמסרה לליטא. היא גנבה את הגבול מוסתרת בעגלה עם שני חברי תנועה נוספים והצטרפה לקן השומר הצעיר בווילנה, שבו הכירה את ויטקה קמפנר, עמה גם עבדה במפעל לייצור מברשות. השתיים הפכו לחברות בנפש. מאוחר יותר הכירה קורצ'אק גם את אבא קובנר. שם הגיעו אליה הבשורות המרות שאביה מת ושאר משפחתה הועברו לגטו בפיוטרקוב טריבונלסקי. עם כיבוש ליטא וסיפוחה לברית המועצות ביוני 1940 נאלצה תנועת השומר הצעיר לרדת למחתרת. בווילנה למדה יידיש ותרבות יהודית בקורסי ערב.

בגטו ועם הפרטיזנים

ב-24 ביוני 1941 נפלה וילנה בידי הנאצים, וחברי השומר הצעיר החליטו לנסות לברוח מזרחה במטרה לחבור לצבא האדום הנסוג, אולם הם נפלו בידי הגרמנים והועברו יחד עם שאר יהודי וילנה לגטו.

בגטו מצאו קורצ'אק וקמפנר חדר קטן להתגורר בו. קורצ'אק נטלה חלק בישיבה ההיסטורית בגטו ב-31 בדצמבר 1941, בה החליטו 150 חברי תנועות הנוער בגטו להתאחד למסגרת אחת. בישיבה קרא אבא קובנר לתושבי הגטו "אל נלך כצאן לטבח!" וביום המחרת נמנתה קורצ'אק על מייסדי ארגון הפרטיזנים המאוחד (פפא"ו; FPO), שקם על מנת ללחום בנאצים. במקביל אימצה וטיפלה בשתי יתומות ועבדה במכון יהודי, שהוקם עוד לפני המלחמה ופעל בגטו לצורך תיעוד קורות יהדות ליטא. בערב ה-15 ביולי 1943 השתתפה עם ויטקה קמפנר ואחרים במבצע לחילוץ יצחק ויטנברג, מפקד הפפא"ו, מידי משטרת הגטו היהודית. בעקבות איום הגרמנים בחיסול הגטו אם ויטנברג לא יוסגר לידיהם, הוא הסגיר עצמו לידיהם ואת מקומו תפס קובנר. לאחר שאפסו הסיכויים להנהיג מרד כללי בתוך הגטו החליטו חלק מחברי הפפא"ו להמלט מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים ביערות רודניקי (Rudninkai), כ-60 קילומטרים מחוץ לעיר. בספטמבר נמנתה על אחרוני הלוחמים שברחו מן הגטו דרך תעלות הביוב בלקחה עמה את ארכיון מסמכי פפא"ו.

היא הצטרפה ליחידת לוחמים יהודית בראשותו של קובנר. תפקידה ביחידה היה לרכוש ולהשיג מזון ולדאוג לחלוקתו, לטפל בכביסה ובעניינים אחרים ובמקביל ללחום על זכותה וזכותן של נשים אחרות לקחת חלק פעיל בלחימה נגד הנאצים.

וילנה שוחררה מידי הנאצים ב-13 ביולי 1944 ועם הצבא האדום שבו לעיר גם קורצ'אק, קמפנר ואבא קובנר, יחד עם כמה מאות ניצולים. השלושה גילו שהגטו חוסל והחלו לארגן את הניצולים לקראת עלייה לארץ. לשם כך יצאה קורצ'אק לקובנה, שם חיפשה גם אחר חברי השומר הצעיר וגם אחר פרטיזנים, על מנת שיסייעו לה במשימתה. בדצמבר 1944 שלח קובנר את קורצ'אק לרומניה על מנת להכין את נתיב הבריחה של הניצולים אל נמלי הים השחור. בבוקרשט פגשה קורצ'אק בחברי "החלוץ", שדיברו על ליבה להגיע לארץ ישראל על מנת לספר ליישוב את האמת על השואה. אמה של קורצ'אק ושתי אחיותיה הצעירות נספו בפולין ב-1942.

פעילותה בארץ

עם הגיעה ארצה, בדצמבר 1944, הצטרפה לקיבוץ אילון, שעל חבריו נמנו כבר חברי השומר הצעיר מפולין. בתוך זמן קצר היא ערכה הרצאות ופגישות בכל הארץ, שבהם העלתה את סיפור הפרטיזנים מיערות רודניקי. היא הייתה השליחה הראשונה של ארגון הפרטיזנים שנשלחה במיוחד ארצה להביא את דבר הלוחמים וסיפור ההשמדה.

בעת ועידת ההסתדרות הכללית השישית בתל אביב 1944/45, הביאה רוז'קה קורצ'אק דו"ח טראגי ודראמטי, ובו סיפור השמדת יהדות ליטא ומזרח אירופה לאוזני הקהל הנדהם והמזועזע. היא נשאה את דבריה ביידיש. בתום דבריה עלה לדוכן דוד בן-גוריון, ופתח את דבריו במשפט: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת על הצרות שפקדו את..." באולם קמה סערה, והקהל השמיע צעקות וקריאות: "זאת השפה בה מדברים שני שלישים מן העם היהודי בדורות האחרונים..". אך בן-גוריון לא נכנע, הוא תפס את המיקרופון וצעק לתוכו: "זרה וצורמת, זרה וצורמת...". לימים הפכה שאלה זו לשאלה היסטורית נכבדה שזכתה למחקרים שלמים.

את ספר העדות שלה "להבות באפר", ששמו שאול מכותרת הרצאה של אבא קובנר בפני חיילי הבריגדה היהודית הלוחמת בצפון איטליה, כתבה ביידיש. המשורר והמספר בנימין טנא (טננבוים), שהיה גם הוא חבר בקיבוץ אילון אז, תרגם מדי יום את כתיבתה לעברית. הספר היה אחד מספרי העדות הראשונים מהשואה. אברהם שלונסקי תרגם את המנון הפ.פ.או. לעברית כפי ששמע אותו מרוז'קה קורצ'אק, והוא ידוע כשיר הפרטיזנים. גם השיר שכתבה לאה גולדברג "את תלכי בשדה" נקשר לרוז'קה קורצ'אק, על אף שבראשונה נכתב ופורסם לפני שפגשה המשוררת בלוחמת גטו ופרטיזנית זו.

בעת מגוריה בקיבוץ אילון ארגן אבא קובנר את קבוצת "הנוקמים" והחל בהכנת תוכניות פעולה בעבורה. קורצ'אק הביעה את התנגדותה לפעילותו זו וסברה שהשיקום ובניית חיים חדשים בארץ הם הנקמה הטובה ביותר בנאצים. עם שחרורו של קובנר ממאסרו בירושלים היא הצטרפה אליו בהכנת קבלתם של חברי גרעין הנוקמים מפריס שבצרפת. גרעין הנוקמים שמנה כמה עשרות חברים הופנה בקיץ 1946 לקיבוץ עין החורש. קורצ'אק עברה לשם ונשארה בעין החורש כל חייה. בעין החורש הכירה את אבי מרלא, יליד אוסטריה, שעלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" ב-1939. לשניים נולדו שלושה ילדים. בשנת 1963 הקימו אבא קובנר וחבריו בסיוע הקיבוץ הארצי את "מכון מורשת" כדי להנציח את גבורתם של פעילי המחתרות והמורדים בגטאות. קורצ'אק הייתה גם היא פעילה במכון ויזמה החל משנת 1983, לרגל 40 שנה למרד גטו ורשה, יציאה של משלחות נוער לפולין. משלחות אלה עברו הכנה במכון מורשת לקראת יציאתם.

רוז'קה קורצ'אק נפטרה ב-1988 ונטמנה בבית העלמין של קיבוץ עין החורש, ליד קברם של אבא קובנר וויטקה קמפנר. שני בניה הם היסטוריונים ובתה פעילה כרכזת פדגוגית במכון מורשת משנת 1991.

כתביה

ספר העדות שלה:

• רייזל קורצ’אק (רוז’קה), להבות באפר; תרגם מכתב-היד הפולני: בנימין טננבוים, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספרית פועלים: גזירות ת"ש-תש"ה), 1946.
  • מהדורה ג מורחבת: "את המהדורה הנוכחית ערכה מחדש המחברת והוסיפה חלק שני ובו פרשת היער וכן נספחות"; המהדיר: מרדכי אמיתי, מרחביה: מורשת וספרית פועלים, 1965.

בעריכתה:

• רוז'קה קורצ'ק, יהודה טובין, יוסף רב (עורכים), הפרטיזאנית זלדה: זלדה טרגר-ניסנילביץ’ 16.6.1920-17.3.1987, תל אביב: מורשת, תש"ן 1989. (משלה ועליה)

ספר לזכרה

• יהודה טובין, לוי דרור, יוסף רב (עורכים), רוז’קה: לחימתה, הגותה, דמותה: רוז’קה קורצ’ק-מרלא י"ט ניסן תרפ"א – ט"ז אדר תשמ"ח 28.4.1921-5.3.1988, תל אביב: מורשת, 1988.

קישורים חיצוניים

• נעימה ברזל, רוז'קה קורצ'אק, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• ביוגרפיה, באתר הקיבוצים
• רוז'קה קורצ'אק מספרת על שחרור וילנה, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם
• קורצ'אק ניצבת לצד אבא קובנר וויטקה קמפנר (קובנר) עם שחרור וילנה, 1944
• רוז'קה קורצ'אק, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• רוז'קה קורצ'אק מגיבורות ההתנגדות היהודית בתקופת השואה סרט לזכרה.
• שרון גבע, את תלכי בשדה: במלאת 25 שנה לפטירתה של רוז'קה קורצ'אק, אל מדף ספרי ההיסטוריה: בלוג פמיניסטי, 3.3.2013.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] רוז'קה קורצ'אק25568637