מושבת קניה
| |||
.svg) | |||
| המנון לאומי |
אלוהים נצור את המלך/מלכה | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | משטר קולוניאלי | ||
| ראש המדינה | מלך/מלכה | ||
| מלך/מלכה |
ג'ורג' החמישי אדוארד השביעי ג'ורג' השישי אליזבת השנייה | ||
| שפה נפוצה | אנגלית (רשמית), סוואהילי, קיקויו, ועוד | ||
| עיר בירה | ניירובי | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הפיכת מרבית מזרח אפריקה הבריטית למושבה (11 ביוני), סיפוח שאר מזרח אפריקה הבריטית כמדינת חסות (13 באוגוסט) | 1920 | ||
| פירוק | הקמת קניה | ||
| הקמת הדומיניון של קניה (1963) | 1963 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} מזרח אפריקה הבריטית | ||
| ישות יורשת |
 הדומיניון של קניה | ||
| אוכלוסייה בעבר | 2,807,000, 6,979,931, 8,105,440 (נכון ל־1924, 1955, 1960) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | שילינג מזרח אפריקני | ||
.svg)
.svg)
מושבת קניה או קניה הבריטית (רשמית: המושבה והפרוטקטורט של קניה) הייתה חלק מהאימפריה הבריטית באפריקה מ-1920 עד 1963. מושבת קניה הוקמה כאשר מדינת החסות שקדמה לה, מזרח אפריקה הבריטית, הפכה למושבה. בהגדרה הטכנית, המונח "מושבת קניה" התייחס לאדמות הפנימיות ואילו המונח "מדינת החסות קניה" התייחס לרצועת חוף באורך 16 ק"מ, אף על פי ששניהם נשלטו על ידי יחידה אדמיניסטרטיבית אחת. ב-1963, ממשלה שהרוב בה היו שחורים נבחרה לראשונה והוכרזה עצמאותה של קניה.
היסטוריה
המושבה קניה הוקמה ב-11 ביוני 1920 כאשר השטחים של מזרח אפריקה הבריטית (מלבד השטחים שבהם שלט סולטן זנזיבר) סופחו לממלכה המאוחדת. מדינת החסות הוקמה ב-13 באוגוסט 1920 כאשר שאר השטחים של מזרח אפריקה הבריטית סופחו. לפי הסכם בין הממלכה המאוחדת והסולטן הזנזיברי מ-1895 מדינת החסות נמשלה על ידי המושבה.[1][2][3][4]
בשנות ה-20 של המאה ה-20 בריטניה ייעדה את אזור ה"רמות הלבנות" (במחוז מרכז של קניה של היום), שעד אז ישבו בו ילידים, למגורים בלעדיים לאירופאים ובמיוחד חיילים בריטים משוחררים. דבר זה יצר מתח בין הילידים והאירופאים. אוכלוסיית המושבה הוערכה ב-1921 להיות 2,376,000 איש, מתוכם 9,651 אירופאים, 22,822 הודים, ו-10,102 ערבים. אוכלוסיית העיר הגדולה ביותר, מומבסה, הייתה 32,000 איש.
סופן של המושבה ומדינת החסות הגיע ב-12 בדצמבר 1963. הממלכה המאוחדת מסרה את הריבונות על המושבה של קניה, ולפי הסכם מאוקטובר של אותה שנה הסולטן הסכים שביחד עם עצמאות קניה הוא יפסיק להיות הריבון על מדינת החסות של קניה. בצורה הזו קניה נהייתה מדינה עצמאית בשם הרשמי "הדומיניון של קניה". ג'ומו קניאטה היה ראש הממשלה הראשון. ב-26 במאי 1963 והדגל האדום, ירוק, שחור, ולבן נהיה הדגל הרשמי. ב-12 בדצמבר 1964 קניה נהייתה רפובליקה בשם "רפובליקת קניה".
קניה לפני השתלטות הבריטים
לפני השתלטות הבריטים לא היה חבל הארץ שקרוי קניה יחידה טריטוריאלית פוליטית מוגדרת. האזור כולו היה נקודת מפגש לגלי הגירה מכל מיני מקומות, מה שהוביל לגיוון האתני של האוכלוסייה האפריקנית בקניה, יושבי המקום היו אוסף של יחידות אתניות שונות שדיברו בשפות אחרות וחיו באזורים קרובים זה לזה. ברוב הקבוצות האתניות מבנים פוליטיים מפוצלים והיחידה החברתית – פוליטית הבסיסית הייתה בית האב או קבוצת הגיל. האפריקנים בקניה הכירו שתי צורות קיום עיקריות שהיו עיבוד האדמה ומרעה. עובדי האדמה לרוב ישבו על אדמתם והרועים נדדו מאזור מרעה אחד לשני וממקור מים אחד לשני.
חדירתה של בריטניה לקניה
מעורבותה של בריטניה בקניה התחילה בעקבות ועידת ברלין שחילקה את אפריקה בין המעצמות האירופיות. בשנת 1886 הוכרז השטח שמצפון לגבול בין קניה לטנזניה של ימינו כשטח השפעה בריטי, רק 1888 החליטו הבריטים לממש את האופציה שלהם אך לא רצו להתערב בעצמם באזור ולכן שלחו את שטח השפעתה ל"החברה הבריטית האימפריאלית של מזרח אפריקה" ונתנו להם זיכיון לנצל את המשאבים הכלכליים של האזור. בעקבות השליטה שלה באזור החברה הבריטית האימפריאלית של מזרח אפריקה פשטה רגל מה שהוביל להחלטה של ממשלת בריטניה ליטול לידיה את ניהול שטח ההשפעה שלה, שחולק לאוגנדה והאזור שממזרח לה שהוכר בשנת 1895 כ"שטח החסות המזרח אפריקני" ולימים – קניה. ההחלטה של ממשלת בריטניה נבעה בעיקר משיקולים אסטרטגיים בעיקר אסטרטגיית עמק הנילוס שהגדילה את שליטת בריטניה בנילוס. כיוון ההתפתחות של קניה הושפע מאסטרטגיה זו.
מודרניזציה, שינוי חברתי והתגבשות זהויות אפריקניות
במקרה של קניה, מודרניזציה באה על חשבון הקנייתים בכך שהאפריקאים שרצו להשתלב בכלכלה המודרנית היו צריכים לעבוד עבודות פרך בתנאים קשים תמורת תשלום סמלי וחלקת קרקע לרוב אפריקאים שרצו או שנאלצו להשתלב בכלכלה המודרנית לא הייתה ברירה והם היו צריכים לעזוב את תחומי המחייה שלהם ולעבור ל"רמות הלבנות" או אל ריכוזים עירוניים. בחוות הלבנים עבדו בעיקר פועלי בני הקיקויו, אולם לערים, שרובן היו בתחום "הרמות הלבנות" נהרו בני קבוצות אתניות שונות מכל פינות המושבה, בניהם הייתה קבוצה מיוחדת במינה ושמה הסווהילים, שהייתה מורכבת בעיקר ממוסלמים
עיור ושינוי חברתי
החיים בעיר לא נחשבו כדבר חיובי בגלל התנאים, השכר הנמוך וחוסר הביטחון הסוציאלי. אך בעלי ההשכלה המערבית ראו בעיר מקום טוב לגור בו מפני שהם יכלו למצוא בוא תעסוקה הולמת. מעל הכל לאפריקאי שחי בעיר לא היה כל ביטחון סוציאלי, ותחושת הזרות אפפה אותו וכך, העיר כמוקד של תהליכי שינוי מודרניים הייתה נקודת מפגש שבה חיו המון אפריקנים ממוצא אתני שונה. היו הרבה השפעות לעירוב הכפוי ולעיור המואץ ובניהם הקמתם של ארגונים חברתיים.
הקמתם של ארגונים חברתיים
אחת התוצאות המובהקות של תהליכי השינוי המודרניים היה הקמתם של עשרות ואף מאות ארגונים חברתיים. בשביל לספק את מה שהמנהל, המעסיקים והמשפחות לא יספקו להם, מלבד מילוי צרכים חומריים חשובים, כמו סיוע במציאת עבודה דיור וכדומה, ארגונים אלו ניסו להעניק תמיכה ועידוד נוכח הזעזוע נוכח הזעזוע שגרמה להם בעקירה ממסגרות משפחתיות. החברות בארגונים הייתה על בסיס התנדבותי, וכמעט כל אפריקאי היה חבר בארגון אחד לפחות
התגבשותם של ארגונים אתניים
תהליכי השינוי המודרניים בקניה העניקו את הבסיס להתפתחות של תודעת השייכות עם הקבוצה האתנית. אך התמונה האתנית בקניה הייתה מורכבת מאוד וחלק גדול משטחה אוכלס בקבוצות מפוצלות, נטולות ארגון מרכזי ונטולות תחושת סולידריות. הערים היו כור ההיתוך החשוב ביותר החשוב ביותר בתהליך התגבשות הזהות והסולידריות האתנית, האפריקנים הגיעו להכרת הזהות האתנית של השבט שלהם מתוך תחושת הזרות והשוני כלפי קבוצות אחרות לצד התארגנויות שלא על בסיס אתני, נוסדו אגודות אתניות שנתנו ביטוי לתחושת הסולידריות המתפתחת וסיפקו לבני הקבוצה שירותים בתחום הסעד והרווחה שלא קיבלו מהמעסיקים, מהמוסדות העירוניים ומהמנהל הקולניאלי, חשוב להדגיש שהיוזמה להקמת אגודות אתניות באה דווקא מצד המשכילים שבבני הקבוצה
השפעותיה של מלחמת העולם השנייה
קיפוח כלכלי, הפעלת חוקי חירום, וגיוס לצבא בכפייה הובילו להגברת תחושת הקיפוח והתסכול בקרב האפריקנים במושבה ולא רק האליטה. הפעילות הפוליטית לאחר המלחמה כוונה למרכז הכוח הקולוניאלי וערערה את הלגיטימציה של השלטון הבריטי באזור. המלחמה עצמה פתחה אופקים רבים לאפריקנים רבים שנלחמו בצבא הבריטי שכם אל שכם עם צבאות בעלות הברית בגזרות שונות. החיילים האפריקנים ששוחררו ציפו ששירותם יזכה להערכה ושהתמורה תגיע. ציפיות אלה נבעו מהבטחות ממשלת בריטניה לפצות את לוחמיה בקרקעות לחיילים משוחררים. אבל לאחר שקיבלו את פניהם עם עוגות ופרחים ממשלת בריטניה שכחה את מחויבותה לחייליה. בנוסף חיילים אפריקנים לא קיבלו פיצויים ממשלת בריטניה, אדמותיהם של רבים נלקחו מהם ומשפחותיהם וניתנו לחיילים לבנים כהוקרה על שירותם. הממשל לא העריך נכון את תסכולם של החיילים האלו שזכו לשבחים על תפקידם והייחוס אליהם הפך להיות כאל גורם מאיים. אבל אולי הדבר הכי חשוב החיילים האפריקנים ראו את מיתוס האדם הלבן הבלתי מנוצח מתנפץ כשראו את צבא בריטניה מפסיד לצבא לא אירופאי, צבא יפן, וחזו באחת התקופות האפלות של החברה המערבית, בעייני רבים נשבר הבסיס המוסרי של השלטון הקולוניאלי שלא נראה יותר בלתי מנוצח או נצחי .
שינויים חברתיים וכלכליים בעת המלחמה ואחריה
טבעי הדבר שבשל המלחמה, הופנה עיקר תשומת הלב של משרד המושבות הבריטי ושל המנהל הקולוניאלי לעניינים צבאיים אשר דחופים יותר מן ההתפתחויות בקניה בשנים 1942–1943 גרם מחסור חמור במזון לרעב קשה בקניה מה שגרם למשטר להכיר בחיוניותו של המשק החקלאי האפריקני העצמאי, ופעילות משק זה חודשה. אפשר לומר, כי אף שבתקופת המלחמה התגברו הייצור והפיתוח הכלכלי במושבה, הוזנח פתרון הבעיות החברתיות, בעיות אלה לא עלו על פני השטח בתקופת המלחמה בשל אווירת מצב החירום ודיכוים של ארגונים פוליטיים. במקביל התפתחה שכבת האליטה, שהייתה בעלת תודעה פוליטית אנטי קולוניאלית, שכבה זו הייתה מתוסכלת בגלל יחס הזלזול של השלטונות כלפיה ובגלל מיעוט אפשרויות הקידום לאנשיה.
המאבק הצבאי
לוחמי המאו-מאו, תנועת מחתרת שפעלה בקניה והנהיגה מרד נגד הממשל הבריטי והשלטון המקומי בחסות הבריטים, התארגנו ביחידות לוחמה קטנות עם הנהגות מקומיות, אזוריות וכלליות. היחידות כונו "צבא החופש והאדמות". משנת 1952 התרכזה פעילות היחידות בשתי זירות מרכזיות: סביב יערות קניה ובראשה עמד וורוהיו איטוטהWaruhiu Itote) ), וביערות רכס האברדר בפיקוד דדן קימתי (Dedan Kimathi)אשר היה ידוע גם כמפקד העליון של המרד כולו. הלוחמים החלו לפגוע באירופאיים בפעולות אשר כללו שריפת רכוש, גניבה או שחרור עדרי בקר, ורצח משתפי פעולה אפריקניים. בעקבות אלו, שרר מתח רב בקרב האירופאיים. ב-22 בנובמבר 1952 נרצח האירופאי הראשון בידי המאו-מאו. תגובת השלטונות הבריטיים היו אלימות והיסטריות. 4,324 אפריקניים נעצרו וכפר שלם פונה, הוצת ונשרף כליל. התגובה החמורה ביותר הייתה תחילת מדיניות הענישה הקיבוצית שהחלה להינקט על ידי הבריטים בשנת 1953. תקנות הענישה היו: 1. בכל חווה שאירע בה אירוע חמור יפונו כל הצמיתים, ויוחרם כל רכושם. 2.בחוות שסמוכות ברדיוס של 3 מילין לחווה שבה בוצע פשע יגורשו מחצית מהצמיתים ויוחרם מחצית מהרכוש. מדיניות היד הקשה שנקטו הבריטים החלישה את כוחם של לוחמי המאו-מאו וגרמה להתמרמרות בקרב בני הקיקויו, קבוצה אתנית בקניה. ללוחמי המאו-מאו היו בעיות קשות כגון נשק דל לעומת כוח האש של הבריטים, רמת אימון נמוכה למעט מפקדיהם ואי סיוע חיצוני בנשק, ציוד וכסף. הקמת "פרלמנט היער" בשלהי המאבק המזוין סימלה את מיסודה הפוליטי של הנהגת המאבק. בפני "פרלמנט היער" עמדו מכשולים רבים כמו ניתוק חברי הפרלמנט והלוחמים זה מזה. הניתוק היה נקודת תורפה חמורה, שבאה לידי ביטוי בפקודות סותרות ובמהלכים מנוגדים של מנהיגי המרד. בליל ה-26 במרץ 1953 ערכו קבוצות לוחמי מאו-מאו שתי פשיטות נועזות. כוח אחד השתלט על משטרת עיירת נייבשה, שחרר אסירים וחזק ליער עם שלל של נשק. כוח אחר ערך טבח בכפר בני הקיקויו שבראשו עמד צ'יף משתף פעולה עם הבריטים. למרות שהמאבק לא היה מאבקם של כל בני הקיקויו הבריטים הכריזו רשמית כי מרד המאו-מאו הוא מאבק של בני הקיקויו בבריטים וכי בריטניה רואה עצמה שרויה במצב מלחמה עמם ועם עוזריהם. הבריטים תגברו כוחות והחלו לערער את המערך הלוגיסטי של המרד ולבודד את הלוחמים ממקורות אספקתם. אלפי בני הקיקויו רוכזו במחנות מעצר והושמו תחת שמירה קפדנית כדי למנוע מגע ביניהם ללוחמים. במטרה להחריף את מצב בני הקיקויו נערכו מעצרים, הגבלות תנועה והפסקת פעילות מוסדות חינוך ומערכת הבריאות. הבריטים הענישו את מרבית בני הקיקויו ללא הבדל בין תומכי המאבק למתנגדיו. עד סוף 1954 צלחו הבריטים במאבקם בלוחמים ותומכיהם, ומצב הלוחמים ביערות החמיר. בני הקיקויו הכפריים נקלעו למלכודת קשה, מצד אחד הפחד אילץ אותם להיענות לדרישות הלוחמים ומצד שני השלטונות חשדו בכל בני הקיקויו בהשתייכות למאו-מאו, דבר אשר העמיד אותם בסכנה. גם בין הלוחמים החל החלו ניגודים, החריף ביותר שבהם היה בין המנהיגים חסרי ההשכלה לבעלי ההשכלה. בתחילת 1955 כוחות הביטחון ריכזו את עיקר פעילותם ביערות בחיפוש לוחמי מאו-מאו בכוחות גדולים. לאחר כמחצית שנה עברו לחיפוש בכוחות קנים שכללו לוחמי מאו-מאו שנשבו. במשך הזמן נהפך המאבק למרדף אחרי שרידי לוחמי המאו-מאו. באוקטובר 1956 לכדו הבריטים את מנהיג המרד דדן קימתי, לכידה שהיוותה מטרה חשובה לבריטים. במעצרו והוצאתו להורג ניתן היה לראות את קץ המרד. במחנות המעצר ניסו הבריטים "להחזיר למוטב" את העצורים בעזרת פקידי רווחה וסעד בריטים ומיסיונרים אירופיים ואפריקניים.
מלחמת המאו-מאו כמלחמת אזרחים
בדיכוי מרד המאו-מאו קיבלו כוחות הביטחון סיוע ניכר מקצת בני הקיקויו. משתפי הפעולה ההלו אורגנו במסגרת צבאית למחצה שנקראה "המשמר האזרחי". לדעת הבריטים ולא מעט מבני הקיקויו, רבץ נטל פתרונה של בעיית המאו-מאו על בני הקיקויו באותה מידה שרבץ על השלטונות. לעומת תנועת המאו-מאו, ששאבה את כוחה מהשכבות הנחלשות והמקופחות, משתפי הפעולה (הלויאליסטים) נשענו בעיקר על השכבות האמידות יותר ועל האליטה המשכילה. בקרב המשכילים היו גם כאלה שהשתייכו בעבר לזרם הלאומי המתון, שמייצגו העיקרי בשנים אלה היה "האיחוד האפריקני של קניה". למרות שדגלו בהתקדמות לקראת שלטון עצמי, הם סלדו מדרכי המאבק של תנועת המאו-מאו. בקרב הלויאליסטים בלטה קבוצה של נוצרים מאמינים שלדעתם תנועת המאו-מאו הייתה מעשה ידיו של השטן והיו מוכנים למות בכדי שידו של ישו תהיה על העליונה. במרד המאו-מאו היה דו-שיח אלים בקרב בני הקיקויו בין האיכרים והמנושלים לבין האיכרות העשירה, הבורגנות, חבריי המיסיונים הנוצריים ובני הקיקויו שהשתלבו במערכות השלטון. לכן, במידה רבה מרד המאו-מאו היה גם מלחמת אזרחים ומלחמת מעמדות בקרב הקיקויו. בראייה היסטורית, ניתן לומר כי מרד המאו-מאו ציין נקודת מפגש בין המאבק החברתי והכלכלי לבין המאבק נגד השלטון הבריטי.
מדיניותו של קניאטה
ג'ומו קניאטה היה מדינאי אפריקאי וראש הממשלה והנשיא הראשונים של קניה. מ-1952 ועד ל-1959 קניאטה היה עצור על ידי הבריטים בשל מעורבות לכאורה במרד המאו-מאו. לקראת סוף מעצרו, נפגשו עמו מתיישבים לבנים, פקידים קולוניאליים ואנשי דת אירופאים וניסו להעריך את אישיותו. חוות הדעת היו מפרגנות, דבר אשר לא היה אופייני שלבנים גזעניים יפרגנו לאדם שחור, וחלקם אף טענו שהוא מדינאי של ממש ומוטב לשחרר אותו. קניאטה הבין את חשיבות כלכלה חקלאית ותעשייתית מפותחת, קשרים עם העולם המערבי ודעת קהל אירופאית אוהדת ולכן ביקש מהמתיישבים הלבנים חירות ולא בכדי לגרשם אותם חזרה אל ארצם אלא בכדי לקבל את הזכות לעבוד בעבודות כרצונם ולהיות בעלי רכוש. בתחילת שנות ה-60 החלה המנהיגות האפריקנית לחשוב על דמותה של קניה כמדינה עצמאית. כמו כן, באותה תקופה רוב הכלכלה התבססה על יזמות ועל הון של האוכלוסייה הלבנה. בעייני המתיישבים, נהפך קניאטה מ"אבי המאו-מאו" למגן שלהם, בעוד שבעייני המאו-מאו הפך לבוגד. לאחר שחרורו התארגנו אחדים מאנשי המאו-מאו במסגרת פוליטית מחתרתית שנקראה "צבא החופש והאדמות של קניה". לפי דרכם, קניה תחסל כליל את המתיישבים הלבנים ותחלק את האדמות ללוחמים לשעבר. קניאטה תקף בחריפות את פעילות הארגון המחתרתי וזכה לאמון המתיישבים והשלטונות. בכך ניסה להרגיע גם את המתיישבים והבריטים וגם את שאר האפריקנים בקניה שהתנגדו אל התנועה המחודשת. קניאטה העדיף את תמיכת הבריטים ואת הישארותם של המתיישבים הלבנים על היענות לדרישות המאו-מאו אשר נחשבו בעיניו לאיכרים מתוסכלים ועניים שממוקמים בשולי הזירה הפוליטית. היענות לדרישות המאו-מאו הייתה עלולה לגרום לאובדן שליטה ואנרכיה.
התגבשות אסטרטגיה פוליטית בקניה לקראת קבלת עצמאות
בראשית שנות ה-60 גיבשו קניאטה וההתאחדות הלאומית לקניה האפריקנית אסטרטגיה מתונה. הם שמו להם למטרה להוציא את הרדיקליזם כמו המאו-מאו מהמשחק הפוליטי. בפני המנהיגים עמדו שתי אפשרויות: לבסס את השלטון החדש על כוחה של המפלגה או לבסס אותו על המנהל הציבורי שהיה מרכז הכוח של השלטון הקולוניאלי. קניאטה בחר לבסס את השלטון החדש על מנגנוני השליטה והכפייה של השלטון הקולוניאלי.
השנים הראשונות לעצמאות
ב-1 ביוני 1963 הונהג בקניה רשמית שלטון עצמאי ובדצמבר יצאה לעצמאות בחסות הכתר הבריטי והייתה לחברה בחבר העמים הבריטי. עם קבלת העצמאות לא השתנתה האסטרטגיה הפוליטית שנבחרה והנחת היסוד של קניאטה ואנשיו הייתה ששמירת המערכות הקיימות תבטיח יציבות פוליטית, כלכלית וחברתית של המדינה העצמאית. קניאטה בחר לבסס את שלטונו על מנהל הציבורי הקיים ולא ערך שינויים בה מלבד איוש רוב המשרות על ידי אפריקניים. למעשה, תחת שלטונו של קניאטה התפתחה ברית מעמדית בין הפוליטיקאים, הצמרת הביורוקרטית והאליטה הכלכלית. לימים, ככל שגברה מעורבותם של הפוליטיקאים בכלכלה, ועמה גברה השחיתות, היטשטשו הגבולות בין הפוליטיקאים לאליטה הכלכלית. אנשים המאו-מאו נותרו בשולי המערכות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של קניה העצמאית ורבים חשו כי מאבקם היה לשווא ודבר לא השתנה מימי הדיכוי הקולוניאלי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Kenya Protectorate Order in Council, 1920, S.R.O. 1920 No. 2343 & S.I. Rev. VIII, 258, State Pp., Vol. 87, p. 968.
- ^ "Commonwealth and Colonial Law" by Kenneth Roberts-Wray, London, Stevens, 1966. p. 762
- ^ "Kenya Annexation Order, Kenya Gazette 7 Sep 1921". 7 בספטמבר 1921. נבדק ב-7 בדצמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Brennan, James R. “Lowering the Sultan’s Flag: Sovereignty and Decolonization in Coastal Kenya.” Comparative Studies in Society and History 50, no. 4 (2008): 831–61.
34931991מושבת קניה