חוקי התורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף החוק המקראי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החוק התורתי הוא מערכת החוקים המבוססת על תרי"ג המצוות, המורכבת ממכלול הציוויים המופיעים בחמשת חומשי התורה ובתנ"ך. ההלכה היהודית הרבנית, מפרשת את המקראות בהתאם למסורת התורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי ובכך הן מכחישות את התורה שבעל פה.

סדר מניית המצוות

אמרו חז"ל כי מניינם הוא 613 (ובגימטריה: תרי"ג). בתורה עצמה אין התייחסות למניין המצוות, והיא מופיעה לראשונה בספרות חז"ל בתלמוד, אולם גם חז"ל לא מנו את המצוות. הגאונים הם הראשונים שעסקו במניית תרי"ג המצוות לפרטיהם, ובעקבותיהם הראשונים. מהידועים שבהם הם מניין המצוות של הרמב"ם ומניין המצוות של ספר החינוך. תרי"ג המצוות נחלקות לשתי קבוצות, רמ"ח (248) מצוות עשה ו-שס"ה (365) מצוות לא תעשה. דוגמה למצוות עשה: "וביום השביעי תשבות" (שמות, כ"ג, י"ב; ל"ד, כ"א). דוגמה למצוות לא תעשה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, י"ט, ט"ז).

כמה ספרים נתחברו על פי מניין המצוות. ביניהם: ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות גדול, ספר החינוך, ספר חרדים, ספר מצוות קטן.

השתלשלות המסורת

מסורת השתלשלות התורה מתארת את רציפות העברת תורה שבעל פה, ואת שלביה השונים. המחלוקת הינה חלק בלתי נפרד ממסורת ההוראה, ונמסר ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים[1]" שלמרות שניתנו מסורות המאפשרות לקיים את שני הפירושים, אופן ההכרעה נמסר שיהיה על פי הכרעת הסנהדרין. ואולם החל מימי יוסי בן יועזר החלה מחלוקת בלתי מוכרעת בישראל[2]. מאז התווספו מחלוקות רבות, והחל מתקופת ביטול הסנהדרין, מוכרעות ההלכות על פי הוראות שונות כמו אלו:

  • "יחיד ורבים הלכה כרבים", כלומר במקרה וישנה מחלוקת בין חכם יחיד לחכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים. כמו כן ישנם תחומים מסוימים בהלכה בהם נפסקת הלכה לעיתים כדעת היחיד כנגד הרבים (לדוגמה בהלכות אבלות), וכן לעיתים מסתמכים על דעת יחיד בשעת הדחק, או במקרים בהם מעורבים שיקולים נוספים להיתר.
  • מאידך 'הלכה כבתראי' - ישנם מקרים של מחלוקת בין פוסקים מאותה סוג תקופה, שבהם מעדיפים את הפוסק האחרון דווקא. לדוגמה, מקובל בהלכה שבמחלוקות בתוך תקופת האמוראים, הלכה כאחרונים.
  • בדין תורה הולכים אחר המחמיר, בדברי חכמים אחר המיקל.

המשנה הינה אוסף קיבוצי הלכות הנוגעות לכל מהלך החיים ואשר נאספו, נסדרו ונתנסחו על פי רבי יהודה הנשיא.

הברייתא והתוספתא הינם חיבורים אחרים המשלימים את אוסף רבי יהודה הנשיא, ומהם הנוגעים למעשה מובאים בתלמוד הירושלמי והבבלי ומוכרעים ומוסברים שם. ההכרעות העיקריות מזמן הסבוראים והגאונים - למקרים חדשים או לכאלו שלא פורשו חוברו ומהם אף הוכנסו בגוף התלמוד.

מהם אף הוציאו חיבורים שונים שחלקם השתמרו עד ימינו, אך עיקר דבריהם הובאו בדברי הראשונים, שהוציאו ספרים חדשים המקבצים את כלל ההלכות הנצרכות לאדם. ביניהם ידועים פסקי הלכות של הרי"ף, היד החזקה של רמב"ם ופסקי הרא"ש.

לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

רמב"ם הקדמתו ליד החזקה

בנו של הרא"ש רבי יעקב בעל הטורים, הוציא ספר מסכם ומבהיר של כל ההלכות שנפסקו עד ימיו הנוגעות למעשה הנקרא "ארבעה טורים". הוא כולל ארבעה חלקים: "אורח חיים" - על הלכות המצויות, ואשר האדם הפשוט נתקל בהן ביומו: תפלה ברכות והלכות המועדים. "יורה דעה" - הכוללות הלכות שחיטה, מאכלים, יין נסך ואיסור התדמות לחוקות הגויים, נדה ואיסורים נוספים. "חושן משפט" המורה בדיני ממונות. ו"אבן העזר" על הלכות אישות למיניהן.

בהמשך התחברו ספרי הערות רבים על סדר הטור, ורבי יוסף קארו בעל הבית יוסף מהחשובים שבין חיבורים אלו, ומחבר ספר הערות על סדר היד החזקה של הרמב"ם בשם כסף משנה, הוציא את השולחן ערוך המשמש הוא עם ספרי ההערות הרבים המופנים אליו, 450 שנה, כספר היסוד ההלכתי העיקרי.

כיום מצויים ספרי הלכה רבים על השולחן ערוך, כשהמקובל והניכר מביניהם הינו משנה ברורה המפרש את הלכות אורח חיים בלבד. ישנן קהילות שאינן כפופות להלכותיו והפסיקה נעשית לכל קהילה כמנהגה.

חלוקות ופרקים

ספרי התורה משלבים בתוכם את סיפור בריאת העולם ואת השתלשלות הדורות עד סמוך לכניסת בני ישראל לארץ כנען. בספר בראשית מופיעים מספר חוקים בודדים, וביתר ארבעת החומשים מצויים מקבצים נרחבים של חוקים. חלק מהחוקים מופיעים אף יותר מפעם אחת במקומות שונים, לא פעם עם הבדלים מהותיים. ההבדלים מהווים כר פורה לביאורי התורה שבעל פה המופיעים במשנה בתוספתא ובמדרשי ההלכה, ומוסברים בתלמוד.

חוקרי המקרא משה גרינברג, מנחם הרן, יאיר זקוביץ וחוקרים אחרים, מחלקים את מערכות החוקים שבתורה לשלוש קבוצות:

  • ספר הברית (שמות כ-כג) – ספר הכולל חוקים אזרחיים, הוראות מוסריות, ופירוט עבודת המשכן. שמו ניתן לו על שם הכתוב בפרק כד:”וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז') קיים קטע המכונה בפי ההחוקרים "ספר הברית הקטן", פרק ל"ד, פסוקים י"א-כ"ו בלבד, והוא מכונה כך על כך שמכיל קטעים מקבילים מכלל ספר הברית.
  • משנה תורה (דברים יב-כו) – ספר הכולל חוקים אזרחיים, עבודת המשכן, הוראות מוסריות והנחיות פוליטיות. שמו ניתן לו על סמך הביטוי המופיע בפרק יז:”וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ז')
  • ספר הכהנים (שמות כה-לא - סיפור בניית המשכן, במדבר א-י, כח-ל) - ספר הכולל חוקים אזרחיים ועבודת המשכן בפירוט רב: הזמן, המקום, האמצעים ובעלי התפקידים לביצוע העבודה, חוקי טומאה וטוהרה והוראות מוסריות. שמו ניתן לו על שם העיסוק האינטנסיבי בעבודת הכהנים. קיים ספר נוסף, הנקרא בידי חוקרים ספר הקדושה שמקובל להבחינו משאר הספרות הכהנית. שמו ניתן לו על שם החיתום אודות הברית עם ה':”וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר...וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹקִ֖ים אֲנִ֥י ה'. אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן ה' בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה” (ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק מ"ב).

ייחודיות חוקי התורה

על פי התורה והאמונה היהודית, חוקי התורה הינם יוצאי דופן שכן כל שאר החוקים הן בעת העתיקה והן בעת החדשה נחקקו על ידי בני אדם - לעיתים על ידי מלך ולעיתים על ידי מוסדות שלטון אחרים, ואילו חוקי התורה נחקקו על ידי הקב"ה. עובדת היות חוקי התורה מצוות אלקיות הופכת את הפרתם לעבירה דתית, גם אם החוק הוא חוק חברתי.

סגנון החוקים על פי המחקר

חלוקה מקובלת של חוקי המקרא הוא לפי הסגנון שבהם נכתבו. ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל:

סגנון אפודיקטי

חוק אפודיקטייוונית: Apodeiktikos, "מוחלט") הוא חוק המנוסח בסגנון החלטי, כצו עשה או אל תעשה. נאמר בו מה לעשות או מה לא לעשות, בגוף שני זכר יחיד או רבים, ללא הסבר ופירוט של מקרים ונסיבות, ובדרך כלל אין בו עונשים לצידם של הצווים. באופן זה, לדוגמה, מנוסחים החוקים שבעשרת הדיברות, כמו "כבד את אביך ואת אימך" ו-"לא תרצח" (ספר שמות, פרק כ').

סגנון קזואיסטי

חוק קזואיסטי (מיוונית: casus, "מקרה, אירוע") הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק. דוגמאות:

  • "וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ--נָקֹם, יִנָּקֵם" (שמות, כ"א, כ')
  • "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ--חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות, כ"א, ל"ז)

לעיתים רבות יש לחוק הקזואיסטי סעיפי משנה, בהם מפורטים נסיבות ואירועים שונים. סעיפים כאלו פותחים במילים "או", "אם", והחוק קובע כללים שלפיהם יש לנהוג במקרה הכללי שהוצג בפתיחה של החוק. למשל:

מרצע.
  • "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי - שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא - בְּגַפּוֹ יֵצֵא. אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא - וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי - וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם." (שמות, כ"א, ב'-ו').

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עירובין יג, ב
  2. ^ רש"י מסכת חגיגה דף טז עמוד א:
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26117535חוקי התורה