הסכם גנט

הסכם גנט היה הסכם שלום בין האימפריה הבריטית לבין ארצות הברית, שסיים את מלחמת 1812. ההסכם נחתם ב-24 בדצמבר 1814 בעיר גנט, בבלגיה של היום (אז בתקופת מעבר בין האימפריה הצרפתית הראשונה לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה). עיקרו של ההסכם היה חזרה לסטטוס קוו אנטה בלום (בלטינית: status quo ante bellum - "המצב שהיה לפני המלחמה") בין שתי המדינות. התקשורת האיטית של התקופה הביאה לכך שהידיעה על אישור ההסכם הגיעה לארצות הברית רק חודשים לאחר מכן, ולא מנעה את אחד הקרבות הגדולים של המלחמה - קרב ניו אורלינס, ב-8 בינואר 1815.

לאחר חתימת ההסכם בידי נציגי שני הצדדים הועבר המסמך לאישרור הממשלות. ב-27 בדצמבר אושרר ההסכם בידי הממשלה הבריטית, אך עברו כמה שבועות עד שההסכם הגיע לארצות הברית. ב-16 בפברואר 1815 אושרר ההסכם בסנאט של ארצות הברית, פה אחד. ב-17 בפברואר העביר נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון את החוזה המאושרר לידיו של דיפלומט בריטי, שהעביר מצדו את האשרור של ממשלתו. כאמור, חתימת ההסכם לא נודעה בזמן לצבאות הלוחמים בדרום ארצות הברית, ולא מנעה את קרב ניו אורלינס. לעומת זאת, הידיעה על חתימת ההסכם הגיעה לבריטים ברגע האחרון לפני פתיחת מתקפה על העיר מוביל, באלבמה. גם לאחר קבלת הידיעה בכל החזיתות נמשכו במשך חודשים רבים תקריות בין צבא ארצות הברית לאינדיאנים, שנתמכו בידי בריטניה.

ההסכם הסדיר החזרת השבויים משני הצדדים, והחזרה הדדית של שטחים שנכבשו במהלך המלחמה. במסגרת מהלך זה נסוגה בריטניה משטחים נרחבים, כ-40,000 קילומטרים רבועים ליד ימת סופיריור וימת מישיגן, וכן שטחים שנכבשו במיין ובחוף האוקיינוס השקט. ארצות הברית נסוגה משטחים שנכבשו בקנדה עילית, אונטריו של היום. בריטניה התחייבה להחזיר עבדים שנמלטו במהלך המלחמה, אך בסופו של דבר פיצתה את בעלי העבדים. ההסכם התעלם מן הסיבות לפרוץ מלחמת 1812: הגבלות הסחר שהטילה בריטניה בשל המלחמות עם צרפת, שפגעו בארצות הברית, וכן הגיוס בכפייה של מלחים אמריקאים לצי הבריטי וכן תמיכת הבריטים באומות האינדיאנים. עם סיום המלחמה עם צרפת בטלו ממילא הסיבות הראשונות, ומכיוון שבמהלך המלחמה התמוטטה המנהיגות האינדיאנית נמוגה גם התמיכה הבריטית בהם. ההסכם איפשר לארצות הברית ולקנדה, אז עדיין מושבה בריטית, ליישב ביניהן ויכוחים שונים על הגבולות בדרכי שלום.