נתיב סחר
נתיב סחר הוא סדרה של נתיבים ותחנות, בין אם ימיים ובין אם יבשתיים, המשמשים להובלת סחורות, המהווים יחד רשת לוגיסטית בין סוחרים. נתיב סחר מאפשר לסחורות להגיע לשווקים מרוחקים, וממנו מסתעפים נתיבים נוספים המתחברים לרשתות קטנות יותר של נתיבי תחבורה מסחריים ולא מסחריים. בין נתיבי הסחר הבולטים הייתה דרך הענבר אשר שימשה למסחר בין מצרים ליוון ורומא,[1] ודרך המשי אשר שימשה למסחר בין אירופה למזרח אסיה דרך מרכז אסיה. בעבר, בישראל עברה דרך הבשמים, אשר עברה מדרומו של חצי האי ערב אל חופי הים התיכון, והיוותה חלק מרשת של דרכי מסחר בין אירופה והמזרח.
במהלך ימי הביניים, צצו ארגונים שמטרתם להגן על האינטרסים של הסוחרים בנתיבי המסחר, כמו ברית ערי הנזה.[2]
כיום, הפעילות המסחרית אינה מתבצעת בנתיבי הסחר של העולם הישן, אלא באמצעות "נתיבים" חדשים יותר בין מדינות לאום מודרניות, הכוללים הובלה בצינורות, נתיבי רכבת, מכוניות, מטוסים, ותקשורת אלחוטית או אינטרנטית. הסחר המודרני משגשג הודות להסכמי סחר חופשי בינלאומיים, המאפשרים לסחורות לחצות גבולות ללא הגבלות משמעותיות.[3]
היסטוריה
פיתוח הנתיבים המוקדמים
התפתחות מוקדמת
נתיבי מסחר ארוכי-מרחק פותחו לראשונה בתקופה הכלקוליתית, כאשר מאמצע האלף השני לפני הספירה החלו להתפתח רשתות תחבורה מרכזיות למסחר בין דרום מזרח אסיה, דרך הודו ועד הים התיכון.[4] במהלך האלף השני לספירה החל האדם להשתמש בחיות משא על מנת להוביל סחורות, והדבר האיץ את השימוש בנתיבים ואת פיתוחם, שכן מספוא היה זמין לרוב לאורך הדרך.[5] כך למשל, ביות הגמל אפשר לנוודים ערבים לשלוט בסחר בינעירוני בתבלינים ובמשי מהמזרח הרחוק ועד חצי האי ערב.[6] נתיבים רבים החלו להיסלל עם התפתחות השימוש בברזל ובברונזה.[7]
סחר ימי
ישנן עדויות כי כבר בין האלף הרביעי לשלישי לפני הספירה, ניווט ימי היה ידוע בשומר (חבל ארץ במסופוטומיה).[8] בנוסף, ידוע כי מצרים העתיקה ייבאה תבלינים מארץ פונט (מזרח אפריקה) ומחצי האי ערב באמצעות נתיבי סחר דרך הים האדום.[9]
באסיה, העדות המוקדמת ביותר לסחר ימי הייתה רשתות הסחר הנאוליתיות של העמים האוסטרונזיים, אשר שימשו בין היתר להעברת ירקן בין הפיליפינים, טאיוואן, דרום וייטנאם ותאילנד. הנתיב הסתעף לנתיבים נוספים מאינדונזיה ומלזיה המחברים את סין עם דרום אסיה והמזרח התיכון, וזאת מאז תקופה המשוערכת לשנת 500 לפני הספירה. הנתיבים שימשו בעיקר להפצת תבלינים מדרום מזרח אסיה למערב, ואף היוו גורם עקיף להפצת ההינדואיזם והבודהיזם במזרח. רשתות הסחר האמורות נודעו לימים כ"דרך המשי הימית", אם כי זהו כינוי שגוי, שכן בעיקר תבלינים, ולא משי, נסחרו לאורך נתיב זה.[10][11][12]
נתיבי מסחר גלויים
רישומים מהמאה ה-19 לפני הספירה מעידים על קיומה של מושבת סוחרים אשורית בקנש בקפדוקיה (כיום בטורקיה המודרנית).[13] קרוב לאזור זה, בחצי האי אנטוליה עברו נתיבי יבשה מסחריים מאסיה לאירופה, וכן הנתיב הימי מהים התיכון לים השחור.[13] רשתות המסחר של העולם הישן כללו את כביש המטען הגדול של הודו ודרך הקטורת של חצי האי ערב.[4]
בשנת 312 לפני הספירה, נבנתה על ידי הרומאים, בתקופת הקנסור אפיוס קלאודיוס קאיקוס, רשת תחבורה המורכבת מכבישים מהירים בעלי משטח קשיח, תוך שימוש בבטון עשוי אפר וולקני וסיד.[14] רשת זו שימשה להפצת דת, מסחר וטכנולוגיה, והיוותה גורם משמעותי לצמיחת הציוויליזציה העירונית.[15]
נתיבי סחר היסטוריים
דרך המשי
ערך מורחב – דרך המשי
דרך המשי הייתה אחת מדרכי המסחר הראשונות שחיברו את המזרח הרחוק למערב.[16] הדרך שימשה להעברת טכנולוגיה, רעיונות ותרמה לקשרי ידידות ותרבויות בין המזרח למערב בקנה מידה גדול. הבודהיזם, כדת מזרחית, זכתה לתשומת לב בינלאומית ולתפוצה רחבה באמצעות דרך המשי.
בין המסלולים הפופולריים של דרך המשי היה הנתיב הבורמזי המשתרע מבהאמו, וידוע בין היתר בכך ששימש כשביל לביקורו של מרקו פולו ביונאן, וכשביל למשלחות בודהיסטיות הודיות בקנטון שביקשו להקים מנזרים בודהיסטים.[17] נתיב זה אוזכר רבות גם בעבודותיו של רשיד א-דין המדאני (היסטוריון פרסי).[17]
דרך הענבר
- ערך מורחב – דרך הענבר
דרך הענבר הייתה נתיב סחר אירופאי ששימש למסחר והובלה של ענבר. הענבר היווה סחורה נוחה להעברה בנתיבי מסחר ארוכי-מרחק בשל היותו קל משקל, ומבוקש למטרות נוי, בעיקר בקרב אזורים מסביב לים התיכון.[1] לפני הקמת רשתות מסחר על ידי הרומאים, דרך הענבר הייתה למעשה הנתיב היחיד הזמין למסחר למרחקים ארוכים באירופה, כאשר במשך השנים הדרך תוחזקה, בין היתר על ידי הרומאים, וערים החלו להיבנות לאורכה.[18] במאה השלישית, נהר הדנובה החל לשמש כעורק המסחר העיקרי באירופה, ודחק הצידה את השימוש בדרך הענבר ובנתיבי מסחר יבשתיים אחרים.[1]
ויה מאריס (דרך הים)
- ערך מורחב – דרך הים
ויה מריס, "דרך הים" בלטינית,[19] הייתה כביש מהיר עתיק ששימש את הרומאים והצלבנים.[20] המדינות ששלטו בויה מאריס נקטו בגישה המאפשרת לאזרחיהן לסחור בדרך באופן חופשי, ובו בזמן גבו אגרות מזרים על מנת לאפשר את תחזוקת הנתיב.[21] בשל משמעות מקראית של נתיב עתיק זה, נעשו ניסיונות רבים למצוא את מיקומו כיום על ידי עולי רגל נוצרים.[20] עולה רגל ידוע מהמאה ה-13, בורכרד מהר ציון, התייחס לויה מאריס כדרך המובילה לאורך חופי הכנרת.[20]
נתיבים מודרניים
בתקופה המודרנית, עם התפתחות אמצעי תחבורה חדישים והסכמי סחר חופשי, השתנתה הגישה הפוליטית והלוגיסטית שהייתה נהוגה בימי הביניים, ומדינות פעלו בגישה המבקשת לפתוח גבולות ולאפשר סחר חופשי כדי להבטיח שגשוג. עם זאת, דאגה מרכזית שהתפתחה עם הנתיבים המודרניים היא תפוצתם הרחבה של מזהמים זרים ומזיקים דרך הנתיבים.[22] לפי הערכה שמרנית, בהיעדר אמצעים יעילים למניעת חדירת מזיקים דרך נתיבי הסחר השונים, נזקים עתידיים ממחלות של בעלי חיים וצמחים עשויים להגיע ל-134 מיליארד דולר.[22]
נתיבי אוויר
אורך המסלול הממוצע של טיסות למרחקים ארוכים הוא 720 קילומטרים באירופה ו-1,220 קילומטרים בארצות הברית.[23] ענף זה נושא מדי שנה 1.6 מיליארד נוסעים ברחבי העולם, מכסה רשת של 15 מיליון קילומטרים ומחזור שנתי של 260 מיליארד דולר.[23] התחבורה האווירית משמשת בעיקר להובלה של מוצרים קלים, יקרים וקטנים, למשל מדיה אלקטרונית ותרופות.
רשתות צינורות
החשיבות הכלכלית של הובלת צינורות – האחראית לאחוז גבוה מהובלת נפט וגז טבעי – לרוב אינה מוכרת על ידי הציבור הרחב בשל חוסר הנראות שלה על פני האדמה.[24] עם זאת, להובלה זו יתרונות רבים על פני הובלות אחרות, שכן היא נחשבת לבטוחה, חסכונית ואמינה יותר משאר אמצעי התחבורה.[24] דוגמאות להובלת צינורות מודרנית הן צינור הנפט הגולמי אלאשנקו-דושאנזי, וצינור הגז הטבעי איראן–ארמניה. פרויקטים בינלאומיים להובלת צינורות, כמו צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן, מחברים כיום בין מדינות לאום מודרניות – במקרה זה, אזרבייג'ן, גאורגיה וטורקיה – דרך רשתות צינורות.[25]
כיום, ניתן לשנע בצינורות גם מוצקים, כגון פחם ומינרלים אחרים, למרחקים ארוכים; הובלה למרחקים קצרים של סחורות כגון תבואה, מלט, בטון, פסולת מוצקה וכו' אפשריות גם כן בתנאים מסוימים.[24]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Burns 2003: 213.
- ^ Dollinger 1999: 62.
- ^ "free trade; The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition. 2001–05". אורכב מ-המקור ב-2007-08-03. נבדק ב-22 באוקטובר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 4.0 4.1 Denemark 2000: 274
- ^ Denemark 2000: 207
- ^ Stearns 2001: 41.
- ^ Denemark1 2000: 39.
- ^ Denemark 2000: 208
- ^ Rawlinson 2001: 11–12.
- ^ Bellina, Bérénice (2014). "Southeast Asia and the Early Maritime Silk Road". In Guy, John (ed.). Lost Kingdoms of Early Southeast Asia: Hindu-Buddhist Sculpture 5th to 8th century. Yale University Press. pp. 22–25. ISBN 9781588395245.
- ^ Doran, Edwin Jr. (1974). "Outrigger Ages". The Journal of the Polynesian Society. 83 (2): 130–140.
- ^ Mahdi, Waruno (1999). "The Dispersal of Austronesian boat forms in the Indian Ocean". In Blench, Roger; Spriggs, Matthew (eds.). Archaeology and Language III: Artefacts languages, and texts. One World Archaeology. Vol. 34. Routledge. pp. 144–179. ISBN 978-0415100540.
- ^ 13.0 13.1 Stearns 2001: 37.
- ^ Roman road system (Encyclopædia Britannica 2002).
- ^ Denemark 2000: 126
- ^ Elisseeff 2000: 326.
- ^ 17.0 17.1 Elisseeff 2000: 14
- ^ Burns 2003: 216.
- ^ Orlinsky 1981: 1064.
- ^ 20.0 20.1 20.2 Orlinsky 1981: 1065
- ^ Silver 1983: 49.
- ^ 22.0 22.1 Schulze & Ursprung 2003: 104
- ^ 23.0 23.1 Button 2004: 9
- ^ 24.0 24.1 24.2 pipeline (Encyclopædia Britannica 2002)
- ^ BP Caspian: Baku-Tbilisi-Ceyhan Pipeline (Overview).
נתיב סחר34801094Q405155