היסטוריה של באר שבע
באר שבע בתקופת הברזל
ערכים מורחבים – תל באר שבע, באר אברהם
בתקופת הברזל התקיימו שני יישובים באזור, תל באר שבע בו שכן היישוב "שבע", שבו רוכזו מוסדות המינהל והשלטון. ו"באר שבע" שהשתרעה באזור שבין השוק הבדואי לגדתו הצפונית של נחל באר שבע. בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלך עבודות תשתית, נמצאו ממצאים שתוארכו להמאה ה-8 לפנה"ס, בהם צלמיות של האלה הכנענית עשתורת, נרות חרס וקנקני אגירה. זו הייתה עיר פרוזה, שלא הוקפה בחומה או בביצורים והשתרעה על שטח של כ-30 דונם. בעיר היו מבני מגורים, בתי מלאכה, ממגורות ובורות מים ותושביה היו חקלאים, סוחרים ובעלי מלאכה. בתחילת המאה ה-21 נערכה חפירת הצלה סמוך לנחל באר שבע בה נתגלה בית מרחץ ציבורי מהתקופה הביזנטית ובשכבות שמתחתו נחשפו מבנים מההמאה ה-8 לפנה"ס שימשו למגורים ונבנו מלבנים על מסד של חלוקי נחל[1][2].
במקרא מוזכרת העיר לראשונה בספר בראשית, פרק כ"א[3], שם מסופר כי אברהם הוכיח את אבימלך מלך גרר, על הבאר שנגזלה ממנו על ידי עבדיו. אבימלך לקח מאברהם את "שבע כבשות הצאן", לעדות כי הבאר אכן שייכת לאברהם, והשניים כרתו ברית במקום: "על כן קרא למקום ההוא באר שבע, כי שם נשבעו שניהם". באר שבע נזכרת עוד פעמים רבות במקרא:
- בפרשת ויצא: ”וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה”[4]. יציאתו הייתה מאולצת מחמת שאחיו עשו רצה להורגו, משום שיעקב נטל את הברכות ואת הבכורה מעשו בעורמה. ובעצת אמו רבקה ובברכת אביו, ברח יעקב לחרן, אל אחי אמו, לבן הארמי. פעם נוספת מוזכרת באר שבע כעיר מוצאם של יעקב ובניו בדרך למצרים: ”וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ”[5].
- בספר יהושע י"ט באר שבע מוזכרת כאחת מערי שבט שמעון, ומאז מוזכרת פעמים רבות כעיר הדרומית המשמעותית של ממלכת ישראל בביטוי ”מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע” (לאחר הקמת מדינת ישראל עודכן הביטוי לפי גבולותיה של המדינה החדשה ומכאן נגזר הביטוי "מדן ועד אילת").
- מקורה של צביה, אימו של יואש (מלך יהודה) מלך יהודה, בבאר שבע: ”בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָםִ וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבָע”[6].
אין עדויות ליישוב העיר בידי תושבים יהודים במהלך תקופת בית שני.
בתקופות הרומית עד המוסלמית המוקדמת
בתקופה ההרודיאנית התקיים בבאר שבע ישוב קטן שעליו הוקם באמצע המאה ה-3 מחנה צבא גדול. בכתביהם של אוסביוס מקיסריה ושל הירונימוס מהמאה הרביעית מתוארת כעיירה ובה חיל משמר רומי. העיר מוזכרת גם במפת מידבא. במהלך התקופה הביזנטית בארץ ישראל נבנו סביב המחנה לפחות שש כנסיות שחלקן היו בשימוש עד התקופה האומיית. במהלך התקופה הרומית והביזנטית התפתחה העיר בצורה ניכרת דבר שגרם לביטול שטחי הקבורה בפריפריה של העיר והפיכתם לאזורי מגורים. תהליך ההתפשטות של העיר בתקופות אלו הגיע לשיאו בהמאה ה-6. בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל המשיך השימוש בחלק מהמבנים הביזנטיים, אך ישנה דעיכה איטית של העיר, המתבטא בהריסת מבני הציבור והפיכתם למקור חומר גלם לבניה משנית. במחצית השנייה של המאה ה-8 ננטשה העיר[7].
בשנת 2010, בעקבות חפירת הצלה באתר התחנה המרכזית של באר שבע, התגלו שרידיה של העיר הביזנטית שהתקיימה במאות ה-5 וה-6. השרידים המשתרעים על-פני שטח גדול בהרבה מזה של התחנה נחפרו ונחקרו. עם הקמת המבנה החדש של התחנה, הוצבה בכניסה למבנה רצפת זכוכית שקופה מחוסמת, בגודל של כ-2 מ"ר, המאפשרת לעוברים ושבים להתבונן בעתיקות מלמעלה[8].
בתקופה העות'מאנית
- ערך מורחב – באר שבע בתקופה העות'מאנית
לאחר מאות שנים של חוסר עניין באזור הנגב, הביאה פתיחת תעלת סואץ, בשנת 1869, להתעניינות השלטון העות'מאני במרחב זה ולהכרה בחשיבותו האסטרטגית. בשנת 1900 מחליטים הטורקים לייסד מחוז שלטוני חדש בבאר־שבע ולהקים בו עיר מחוז חדשה שתשמש מוקד שלטוני בנוסף לעזה, מתוך כוונה להגביר את אחיזתם בשולי האימפריה ותוך ניסיון להפוך את הבדואים ליושבי־קבע. מיקום העיר נבחר בגבול שלושת המטות הבדואים הגדולים בנגב (עזאזמה, זורבה ומחמדין), בנוסף, במיקום זה היו מי תהום גבוהים, דבר שאיפשר השגת מים ליישוב בקלות יחסית. ראשית הוקמה תחנת משטרה בת שתי קומות במטרה להשיג שליטה טובה יותר על הבדואים באזור, להפחית את מעשי השוד ולמנוע סכסוכים בקרב הבדואים. העיר החדשה נקראה ביר א-סבע (ערבית:بئر السبع) והוקמה על הגדה הצפונית של נחל באר שבע.
העיר נבנתה כ־5 קילומטרים מערבית ליישוב העתיק, לפי תוכניותיהם של שני מהנדסים ערבים, סייד אפנדי אלנשאשיבי ורג'ב אלנשאשיבי ושני מהנדסים אירופאים (גרמני ושווייצרי) בתבנית בעלת סגנון מודרני של רחובות במתווה שתי וערב[9], כאשר רק המסגד הגדול שפונה לכיוון מכה משבש דפוס זה. כל בתי העיר נבנו מחומרים מקומיים והיו חד-קומתיים. רוב האוכלוסייה היו ערבים מאזור חברון ועזה ומיעוטם בדואים. בשיאה היו בה כ-1,000 תושבים: כמעט כולם מוסלמים, מעט נוצרים, ויהודים בודדים.
תוך פחות משני עשורים צמחה מן המדבר עיר בנויה בעיצוב אירופי מודרני ובה מוסדות ציבור ושלטון רבים, לצד חצרות ובנייני מגורים בסגנון בנה ביתך - העיר באר־שבע הפכה למרכז יישובי, מינהלי ומסחרי שוקק חיים.
בשנת 1914, עם הצטרפותה של טורקיה למלחמת העולם הראשונה כבת-בריתן של המעצמות גרמניה ואוסטרו־הונגריה, גדלה חשיבותו האסטרטגית של הנגב, אשר הפך לאזור חיץ בין צבא בריטניה שחנו במצרים, ובין צבא טורקיה, אשר שלט בארץ־ישראל.
באר-שבע, אשר ישבה על צומת תחבורה מרכזי, שימשה כנקודת זינוק מצוינת לכיוון מצרים, בעיר היו כבר 17 בארות אשר סיפקו כמיליון וחצי ליטרים מים ביום וכן מלאי גדול של מחסנים, בנינים וכוח-אדם, שיכול היה לשמש עורף לוגיסטי למאבק שניהלו הטורקים בבריטים. ההכרה של השלטון העות'מאני כי מלחמה על ארץ ישראל היא רק עניין של זמן, הביאה גם להחלטה לסלול מסילת רכבת שתחבר את ציר יפו ירושלים עם באר־שבע ומשם לכיוון ניצנה וסיני, לעבר תעלת סואץ. בתאריך 30 באוקטובר 1915, לאחר תשעה חודשי בנייה, נחנכה תחנת הרכבת שחיברה את העיר דרך "מסילת הדרום" ללוד ובהמשך התחברה למסילת הרכבת החיג'אזית. באירוע זה נכח אחמד ג'מאל פאשה וכן פקידים עות'מאנים בכירים נוספים. המסילה תוכננה להמשיך דרומה ולהגיע עד לקרבת תעלת סואץ, אותה קיוו הצבאות הטורקי והגרמני לכבוש, אולם לא נבנתה עד תומה. לשם כך נבנה הגשר הרכבת הטורקי על נחל באר שבע שהוא אחד מסמלי העיר[10]. בבנייתו השתתפו גם פועלים יהודיים שכמה מהם נהרגו בהפצצה של חיל האוויר הבריטי. אוכלוסיית העיר גדלה פי ארבעה במהלך המלחמה[דרוש מקור] ובקרבתה הוקם שדה התעופה הראשון בארץ ישראל.
מושלי העיר
אחרי אסמעיל כמאל בק נתמנה למושל המחוז מוחמד ג׳אראללה. בימיו הותקנו תיקונים רבים במחוז החדש. הוא יסד שתי מועצות - האחת להנהלת המחוז (המועצה המנהל "מג׳לס אלאידארה" הראשונה הורכבה מחמשה שייחים והשנייה להנהלת ענייני העיר (המועצה העירונית כללה את השייח חמאד אל סופי (תראבין) ואחד מעזאזמה. חנג'רה, תיאהא וג׳באראת. תקציב העירייה הגיע אז לעשר לירות. כמו כן קנתה הממשלה בימיו אלפים דונם (מחיר הדונם מגידה אחת) מקרקעות עזאזמה ונתנה אותם מתנה לעייריה על־מנת למכור משטח זה לכל בדואי שירצה להתיישב, לבנות בית ולשבת בו. אז נבנה הבניין המשמש עד היום למשרדי שלטון המחוז, וכן הוקם גם משכן לשוטרים ולז׳נדרמים. עובדה תוכנית חדשה לעיר החדשה, שחילקה לחלקים שווים כשבין שטח לשטח מבדיל רחוב נרחב. אחרי ג׳אראללה נתמנה תופיק בק אלגוסיין כמושל המחוז. אחריו משלו בזה אחר זה: חמדי בק, תופיק עבד אלהאדי, סלים טהביב, אצף בק הדמשקאי ופריד אלעמסי. באר שבע גדלה והתפתחה, הטורקים קבעו את באר שבע כמקום מושבו של סגן המותצרף עבד אלכרים בק, שפעל לפי הוראותיו של המותצרף הירושלמי רשיד בק. נראה כי שלטון הממשלה הטורקית באחרית ימי התקופה העבד־אלחמידית היה חלש ורופף ולא הייתה ברירה אחרת אלא להישען על שלטון השייִחים עצמם. על כן ראה סגן המותצרף אכרם בק (בנו של הסופר הטורקי המפורסם נאמק כמאל בק) להתקרב אל הבדואים במתנות ובאותות־כבוד.
החגיגות שהיה עורך לרגל ברית־המילה של בני השייחים היו בהידור רב: שולחנות ערוכים ביד רחבה ותחרויות רכיבה על סוסות אצילות. כשהוכרזה הקונסטיטוציה בטורקיה (בשנת 1900), שגררה אחריה את ההפיכות הידועות, הוחזרה באר־שבע לדרגתה הקודמת ונקבעה כ"קאימקמיה". למושל נתמנה בה עלי אצף הטורקי. אחריו באו מחמוד נזים בק, ערפאן בק אלג׳אבי, כאמל אלבודיירי, חסאם אלדין בק וצאדק בק אלמוגרבי, הוא היה הקאימקאם הטורקי האחרון. באר־שבע נמצאה בהנהלתו עד הכיבוש האנגלי. בתקופת המושל המתקן אצף בק הדמשקאי הוקמו מפעלים קונסטרוקטיביים רבים. הוא בנה בניין לעירייה, ששימש לאחר מכן מעון למושלי המחוז, הכניס מכונת־שאיבה שהביאה מים לעיר מבאר אלנשל, ובנה בריכה גדולה שחילקה את המים לכל קצות העיר. כמו כן בנה טחנת קמח ומסגד, אשר מגדלו ("מאדנדה") הוקם מאבנים שהובאו מחורבת חלצה (חליסה). מבחינה הנדסית נחשב מגדל זה למשוכלל בתכלית השכלול. כמו כן נטע עצים במספר רב וייסד דואר וטלגרף ובית־ספר לילדי הבדואים. בית ספר זה היה הראשון במחוז הזה. בימיו נשלח מספר בדואים לבית־הספר השבטי אשר בקושטא.
מלחמת העולם הראשונה
כשהוכרז הגיוס הכללי בטורקיה (בשנת 1914) והטורקים עמדו לצד בני בריתם הגרמנים, היה ראשית מעשיה של הממשלה לשים את פניה לעבר תעלת סואץ - אם לא לשם כיבוש מצרים, כמו שהיו מפיצים ומודיעים אז, הרי זה כדי להכריח את האנגלים להקצות חלק גדול מכוחותיהם הצבאיים בים וביבשה לחזית זו, למען הגדלת הלחץ על האנגלים ביתר שדות הקטל.
הטורקים ריכזו לשם כך צבא תחת פיקודו של המצביא ג׳מאל פחה הגדול (כינוהו כך כדי להבדיל בינו לבין ג־מאל פחה, מפקד הדיוויזיה השמינית.) לג׳מאל פחה הגדול (המכונה גם "העריץ" ו״שופך הדמים") ניתן שלטון בלתי מוגבל בסוריה ובארץ ישראל. הוא התאמץ לדכא את התנועה הפוליטית הערבית ותלה מספר גדול מאנשיהם וצעיריהם. כן ידועים מעשיו האכזריים כלפי הארמנים ולאומים אחרים של האימפריה העות'מאנית.
המסע לחציית התעלה וכיבוש מצרים נעשה בלי כל ההכנות הדרושות בין מבחינת מספר הצבא ובין מבחינת התחמושת והאספקה. רוב התוקפים והכובשים שבאו מצרימה מסוריה או לסוריה ממצרים חצו אותה הדרך, שהטורקים הסיעו בה את צבאותיהם.
הטורקים סללו את הדרכים בין באר שבע וחברון ובין באר שבע וחפיר. כן סללו מסילת ברזל מוואדי צראר עד באר שבע. הם התעניינו גם בעיר עצמה. האירו אותה בחשמל ונטעו בה גנות, שכללו את בנין בית הספר הנוכחי ועשוהו בית חולים לפצועיהם.
תקופת המנדט הבריטי
כיבוש באר שבע
עם תחילת המערכה וכיבוש סיני על ידי הבריטים בסוף 1916 הופך המרחב הדרומי חיוני בהגנת ארץ־ישראל כולה ובראשית שנת 1917 מקימים הטורקים קו הגנה חדש, אשר ראשיתו בעזה ואגפו המזרחי מבוסס על הביצורים, הבארות והכוחות הקיימים בבאר־שבע. ביום 26.3.1917 יצאו הכוחות הבריטיים למתקפה הראשונה על עזה. הכוחות הרכובים הצליחו להפתיע בתנועתם המהירה את הטורקים ולחדור לעיר, ובתוך שלוש שעות הגיעו עד לחלקה הצפוני. מאוחר יותר נכבשו הרכסים המקיפים את העיר ופרשי אנז״ק (דיוויזיית הפרשים האוסטרלית - ניו זילנדית) חדרו אל העיר מצפון. במפקדה הטורקית־גרמנית הבינו כי גורל העיר והמערכה נחרץ והחלו בהכנות לכניעה. עקב תקלות בתקשורת מהשטח לא ידע הפיקוד הבריטי הבכיר אשר ישב במפקדה הכללית באל־עריש על הצלחת המתקפה ולכוחות הבריטים בשטח ניתנה פקודת נסיגה. עד שהבינו הבריטים את טעותם שיפרו הטורקים את לחימתם ומאוחר יותר, בהגיע התגבורת, הצליחו להדוף את הכוחות הבריטיים מהעיר. ביום 17.4.1917 יצאו הבריטים למתקפה נוספת על עזה. גם התקפה זו לא הצליחה להשיג תוצאות משמעותיות ולעת ערב, משהוברר כי הכוחות נבלמו כליל וניסיונות ההתקדמות עולים במחיר דמים גבוה, ניתנה פקודת נסיגה.
בעקבות כישלונות כיבוש עזה הוחלף מפקד הגזרה ולתפקיד מונה גנרל אדמונד אלנבי. אלנבי החליט לתקוף באזור הפחות מוגן של החזית - בבאר־שבע. הטורקים סמכו על המחסום הטבעי של המדבר שיגן על האגף המזרחי של הגזרה מפני מתקפה, והחזיקו במקום כוח קטן יחסית של חיילים.
לאחר שהתקבלה ההחלטה על כיבוש באר־שבע, החלו יחידות המודיעין הבריטיות בסדרה של פעולות הטעיה, שנמשכו מספר חודשים, אשר מטרתן לשכנע את הטורקים כי הם מתכוונים לתקוף שוב את עזה. פעולות אלו כללו פיזור עלוני תעמולה ממטוסים מעל לחפירות הטורקים, שידורי אלחוט כוזבים ושתילת מסמכים מודיעיניים מזויפים אצל היריב. הבריטים ייחסו לכיבוש באר־שבע חשיבות עליונה, שכן אם ההתקפה הייתה נכשלת, או אם היו הטורקים מספיקים לפוצץ את הבארות הפועלות בעיר, היו הכוחות בריטים נשארים ללא מים, ואלפי הסוסים והגמלים של צבאם היו גוועים בצמא.
בבוקר ה 31 באוקטובר 1917, לאחר לילה שלם של רכיבה מאזור עסלוג׳ וחלוצה, נערכו צבאות הברית להתקפה על באר שבע. הלוחמים הטורקים הגנו על העיר בעוז והלחימה נמשכה שעות ארוכות. עם התקרב שעת השקיעה הוחלט לכבוש את באר - שבע בהתקפה חזיתית של יחידת "הפרשים הקלים". כ־20 דקות לפני השקיעה נערכו הגדוד הרביעי והגדוד השנים עשר מהבריגדה הרביעית של הפרשים האוסטרלים להתקפה והסתערו בדהרה מהירה בשטח פתוח אל מול החפירות הטורקיות. בשל דהירת הסוסים המהירה לא הספיקו הלוחמים הטורקיים לכוון כראוי את כלי נשקם והפרשים האוסטרלים פרצו את קווי ההגנה.
עם כיבושה של באר שבע החלה המתקפה הגדולה של גנרל אלנבי בארץ ישראל וחודש לאחר כיבוש באר-שבע נכבשה גם עזה והתמוטט מערך ההגנה הטורקי בדרום מכאן קצרה הייתה הדרך ליעד הנכסף של הכוחות הבריטיים - ירושלים, אליה נכנסו כוחות הגנרל אלנבי ביום 9.12.1917. קרב זה נחשב לקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה. בבאר שבע שוכן בית קברות צבאי לחללי מלחמת העולם הראשונה שבו קברים של חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים, לידו נחנכה בשנת 2002 אנדרטה לזכר החיילים העות'מאניים.
אחרי כיבוש רפיח ב-1917 בנו הבריטים מסילה ברוחב תקני מרפיח אל באר שבע. קו זה נחנך במאי אותה שנה. עם תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה באר שבע מחוברת בשתי מסילות, אחת צרה אל לוד והשנייה תקנית אל רפיח וממנה דרומה למצרים וצפונה ללוד ולחיפה. המסילה לרפיח הייתה פעילה עד שנת 1927 ואז נפסקה גם בה תנועת הרכבות מכיוון שלא הייתה לה הצדקה כלכלית.
שלטון הבריטים
ב-16 בנובמבר 1920 הגיע הנציב העליון הרברט סמואל לביקור ממלכתי בבאר שבע. הטקס נערך ברחבה שליד בית הספר לילדי הבדואים.
בימי השלטון הבריטי הייתה ביר א-סבע עיר ערבית ועד 1936 חיו בה מספר משפחות יהודיות. על פי מפקד אוכלוסין של שנת 1922 היו בבאר שבע 2,356 תושבים מתוכם 235 נוצרים, 98 יהודים ו-11 דרוזים. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1931 היו בבאר שבע 2,959 תושבים, מהם 2,751 מוסלמים, 152 נוצרים, 11 יהודים ו-5 בהאים. בעיר היו 545 בתים[11]. על פי סקר הכפרים 1945 חיו בה כ-5,570 תושבים[12]. הבריטים מינו לראשות העירייה את השיח' פריח אבו מדין[13], שיח' שבט החנאג'רה, שהיה מהאנשים המשפיעים באוכלוסיית האזור ושימש במלחמת העולם הראשונה כמורה דרך לכוחות הבריטיים. השיח' היה אחד הבדואים הבודדים שגרו אז בעיר.
התקופה הישראלית
מלחמת העצמאות
- ערך מורחב – מבצע משה (מלחמת העצמאות)
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם העיר הייתה אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית.
במהלך פלישת הצבא המצרי לארץ ישראל במלחמת העצמאות, השתלטו על העיר ב-19 במאי 1948 שני גדודים של האחים המוסלמים, שחלקם נותר בעיר וחלקם המשיכו דרך חברון לעבר ירושלים. במסגרת "מבצע משה", שהיה חלק ממבצע יואב, הטיל מפקד חזית הדרום, האלוף יגאל אלון, את כיבוש העיר על חטיבת הנגב בפיקוד נחום שריג. כיבוש העיר נקבע ל-20 באוקטובר 1948.
ההתקפה על העיר החלה רק בשחר ה-21 באוקטובר. אז החלה הרעשה ארטילרית על העיר מכמה כיוונים והחלו התקפות הסחה משוריינות. את ההבקעה לשטח המבוצר הובילה מחלקת הפריצה של גדוד 9. לאחר שהשתלטה על השכונה החדשה, שהייתה חלק מהמערך המבוצר, חדרה לעיר פלוגת "הקומנדו הצרפתי", שטיהרה את השטח הבנוי של העיר והתקדמה עד סמוך לבניין המשטרה שבו הייתה ממוקמת מפקדת הצבא המצרי. בשעה 09:00 נכנע המפקד המצרי לאחר שנורו פגזי נ"ט מתותח שהיה מוצב על זחל, לעבר בניין המשטרה. בשעות הצהריים של יום ה-21 באוקטובר נכבשה העיר[14], ומיכאל הנגבי נתמנה למושל הצבאי של העיר[15]. ב-20 בנובמבר הגיעו לעיר לאונרד ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית הישראלית להופיע בפני החיילים[16]. זמן קצר לאחר כיבוש העיר הוקם בה בית חולים צבאי זמני שנוהל על ידי חיל רפואה. לאחר המלחמה החל אכלוס הבתים שניטשו על ידי התושבים הערבים במשוחררי צה"ל ובעולים חדשים.
לאחר קום מדינת ישראל
בחודש אוקטובר 1949 הועבר בית החולים הצבאי לידי ההסתדרות הציונית הדסה והפך בכך לבית חולים אזרחי. בנוסף הוקמה מרפאה של קופת חולים ביישוב.
בינואר 1950 מונתה ועדת עירייה חדשה לבאר שבע לאחר שהעירייה הערבית מימי הבריטים חדלה להתקיים[17][18]. בתקופה זו שררה אי־ודאות לגבי עתיד האזור. הממשלה לא גיבשה מדיניות ברורה לפיתוח העיר, והמעשים הספונטניים עלו על המתוכננים. חברת אפיקים בנגב, חברה משותפת לסוכנות היהודית ולבעלי־הון פרטיים, קיבלה זיכיון לפתח ולנהל את המקום, אך ניסיון זה נשתבש עוד בצעדיו הראשונים (בעיקר בגלל סכסוכים עם הממשל הצבאי). בשל התעלמות השלטון המרכזי מעתידה של העיר לא נשלחו אליה עולים, ותושביה היו בעיקר חיילים משוחררים, שהקימו את ביתם במקום, מתוך אמונה ותקווה שהעיר תהפוך מרכז עירוני לנגב. מתיישבים אלה היוו קבוצת-לחץ, שדרשה מן הממשלה לקבוע בהקדם עמדה ברורה וחד־משמעית ביחס לעתיד העיר ולאופן פיתוחה. לחץ זה אכן נשא פרי וב-26 בפברואר 1950 נערכה ישיבה חגיגית ראשונה של העירייה בראשות דוד טוביהו[19]. שטח העיר הורחב מ־3890 דונם ל־25,700 דונם: 6500 עולים נשלחו, כגל ראשון, להתיישב במקום. הוחלט שהעיר תשמש מרכז המינהל, הבריאות והמסחר לאזור הדרום. עד מהרה נוצלו כל הבניינים שהיו בעיר, החלו בבניית שיכון דרום, כהמשך לעיר העתיקה, הוקמו מעברות לעולים חדשים, והתעורר צורך מיידי לקבוע מדיניות בעניין תכנונה הפיסי של העיר. אגף התכנון בירושלים תכנן את העיר לאוכלוסייה של 55,000 איש, במסגרת אוכלוסייה ארצית של 2.6 מיליון, על שטח בנוי של 9,850 דונם.
ביום ראשון, 31 בדצמבר 1950 התקיים טקס חנוכת העיר החדשה במעמדה של שרת העבודה גולדה מאיר[20]. העיר החדשה נבנתה מצפון לעיר הטורקית, היא קלטה עולים רבים, ונבנתה על פי תוכנית של "עיר גנים" פרברית בה בתים צמודי קרקע מפוזרים במרחקים גדולים. אך לאחר מכן הוחלט שתוכנית זו לא מתאימה לתנאי הסביבה והאקלים, ובמהרה צופפו השכונות החדשות. ניתוח המבנה התכנוני של באר-שבע מגלה היעדר שיטה וחוסר המשכיות, מעין בליל של סגנונות ללא קו תכנוני אחיד. הדבר נובע מהשינויים הקיצוניים, שחלו ברעיונות התכנון בתקופה קצרה יחסית של פחות משמונים שנה: שיטת ה״שתי-וערב״, שהטורקים הביאוה והבריטים שיפרוה במקצת, הוחלפה באורח מהפכני ברעיון ״עיר-הגנים״ של תחילת שנות החמישים. לאחר זמן צמחה תוכנית הגיבוש והציפוף, שעמדה בניגוד גמור לקודמתה. הבנייה עברה לבניינים גבוהים יותר, רובה שיכוני"רכבת" רגילים וחלקה ניסויים בצורות מגורים חדשניות. התוצאה היא, אפוא, שעטנז של סגנונות ושיטות תכנון ובנייה.
ב-1960 נחנך בית החולים סורוקה (בתכנון האדריכלים אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני), וב-1970 אוניברסיטת הנגב, ששמה הוסב אחר כך לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-1973 הוקמו תיאטרון באר שבע והסינפונייטה העירונית. ב-1979 ביקר בעיר נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשנות ה-90 עם בוא גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, קיבלה העיר תנופה מחודשת וכמעט הכפילה את שטחה הבנוי ואת אוכלוסייתה.
התהליכים המרחביים הביאו להפיכת אזור באר שבע, על מכלול יישוביו, למרחב אינטגרטיבי אחיד: עיר מרכזית המשולבת באזורה. התפישה התכנונית החדשה הרווחת כיום בקרב המתכננים נוטה להפוך את מרחב באר שבע למטרופולין הרביעית של המדינה, שתשמש בעתיד משקל-נגד לריכוזי האוכלוסין הגדולים במרכז. תפישה זו הוצגה בתוכנית ת.מ.א. 31[21], בתוכנית המיתאר למחוז הדרום[22], ובעיקר בתוכנית 2020[23]. תוכניות אלו מנסות לחזות את תהליכי הגידול והפיתוח של המדינה במאה הבאה. עקרונות התכנון של ראשית המדינה[24], הוחלפו בעקרונות תכנון מטרופוליניים מערביים. מדובר בפיתוח אזור בחירה משותף עם שאיפות זהות, המתפקד כיחידה אורגנית מבחינת תעסוקה ושירותים. ניתן איפוא לגור בכל אחד מן היישובים באזור ולעבוד במוקדי תעסוקה שונים בתחומו. אך עם הזמן באר שבע הפכה לעיר־שירותים, שמתגוררים בה אנשי ״הצווארון הלבן״, ואילו הערים הסמוכות, הממוקמות במרחק של פחות משעה נסיעה ממנה, הופכות לערי ״צווארון כחול״, כלומר ערי תעשייה. ריחוקה היחסי של באר שבע מן המרכז יצר מערכת עירונית דרומית המתפקדת בצורה עצמאית: הקשרים בתוך המערכת חזקים, ותלותה במערכת הארצית יותר חלשה. שבעת יישובי הבדווים המתוכננים משתלבים אף הם מבחינה כלכלית במערכת זו[25]. צוות תוכנית־אב מיתאר עירוני של מטרופולין באר שבע הוקם בשנת 1995. מטרתו הייתה להעלות את באר שבע לרמת המטרופוליות של תל אביב, חיפה וירושלים. לדעת המתכננים, הגדרת באר שבע כמטרופולין בהיירארכיית ערי ישראל תחזק את העיר מבחינה פסיכולוגית ותשפר את תדמיתה[26]. לצורך זה רווחת ההנחה שיש להקים ליד באר שבע מוקד תעופתי מודרני ומשוכלל, שיקשר אותה עם מדינות המזרח התיכון ועם העולם כולו.
במהלך מבצע עופרת יצוקה, החל מדצמבר 2008 נורו לעבר העיר רקטות גראד ששוגרו מרצועת עזה. בהתלקחות שבעקבות מתקפת הטרור בדרום ישראל באוגוסט 2011, חזר ירי הרקטות מהרצועה לעבר העיר, וגרם להרוג, לפצועים ולנזק לרכוש.
בחודש נובמבר 2011 נפתחה במסגד הגדול, בשמו החדש "המוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח", שנקבע על פי פסיקת הבג"ץ (2011), תערוכתו של יקיר העיר מר גואל דרורי "תולדות באר שבע 1900-2011" הייתה זו התערוכה השלישית שהוצגה שם וסיפרה את ההיסטוריה של העיר. בעבר הוצגו שם שתי תערוכות: הראשונה הוקמה בשנת 1950, על ידי צבי עופר תושב בית אשל וממתיישביה הראשונים של באר שבע. בתצוגה היו מוצגים המשקפים את החיים והתרבות בנגב: אמנות, ארכאולוגיה, מסמכים ותמונות, מוצגים גאולוגיים, תצוגות מחיי הבדווים, כלי עבודה וחקלאות ועוד. במרכז האוסף-תערוכה, המייצגת את העבר הארכאולוגי וההיסטורי של העיר לתקופותיה. לאחר מספר שנים, בשנת 1953 הוקמה גרסתו השנייה של המוזיאון, על ידי הארכאולוג יוסף דובי. הוא נקרא אז "מוזיאון הנגב" ובו הוצגו הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו בבאר שבע ובסביבתה. התצוגה נמשכה עד לשנת 2002. עקב מצבם של הממצאים הם נלקחו למחסני רשות העתיקות.
כיום המוזיאון מנוהל על ידי צוות מוזיאון הנגב לאמנות.
ראשי ערים
- מיכאל הנגבי מושל צבאי (1948-1950)
- דוד טוביהו (1950-1961)
- זאב זריזי (1961-1963)
- מתתיהו אדלר (יו"ר ועדה קרואה) (1963)
- אליהו נאווי (1963-1986)
- משה זילברמן (1986-1989)
- יצחק (איז'ו) רגר (1989-1997)
- דוד בונפלד (1997)
- יעקב טרנר (1998-2008)
- רוביק דנילוביץ' (2008 ועד היום)
לקריאה נוספת
- אלוש, צ. עורך, אל הנגב – חמישים שנות הישגים בבאר שבע ובנגב, הוצאת עידן בע"מ, 1988.
- ביגר, ג. וא. שילר, באר שבע ואתריה, הוצאת אריאל, 1991.
- בר צבי, ש. מדור היו זמנים, הוצאת עיתון "שבע", 1977 – 1978
- גבעון, ש. באר שבע, הוצאת פרסום חלפון, 1968
- גל פאר, א. סדרת כתבות במקומון כלבי
- גרדוס, י. וא. שטרן, ספר באר שבע, הוצאת כתר ירושלים, 1979.
- גרדוס, י. ואסתר מאיר – גליצנשטיין, באר שבע – מטרופולין בהתהוות, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2008.
- גרייבר, י., צילומים: דוד רובינגר, באר שבע בירת הנגב, הוצאת עיריית באר שבע, 1950
- דר' מנצ'ל, פ. חיים ומעש, הוצאה פרטית, 1981.
- העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה, 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007.
- זאב וילנאי באר שבע – עיר אבות ובנים, הוצאת משרד החינוך המחלקה לנוער ועיריית באר שבע, 1967.
- טאיטו, נ. שנתון כלכלי – נגב 1975, הוצאת גואל דרורי, 1975.
- כהן, א. באר שבע העיר הרביעית', הוצאת כרמל, 2006.
- עארף אל-עארף, תרגום: מ. קפליוק, שבטי הבדואים במחוז הנגב, הוצאת: בוסתנאי, 1934.
- עארף אל-עארף, תרגום: מ. קפליוק, תולדות באר שבע ושבטיה, הוצאת אריאל, (מחודש 2000) ההוצאה המקורית תרצ"ז 1937
- עיריית באר שבע, באר שבע 1969, הוצאת המחבר, 1969.
- פאיאנס, ד. צילומים: א. פרקש, באר שבע 1962, הוצאת החברה לפיתוח באר שבע, 1962.
- פרקש,א. ג. דרורי, ע. שוורץ, ח. גולדשטיין, אלבום באר שבע – 25 שנים, הוצאת ישרארט, 1973.
- קרן באר שבע לפיתוח, באר שבע מעיר האבות לעיר העתיד, הוצאת עיריית באר שבע, 2005.
- ראב"ד, נ. הקרב על באר שבע – יותר מעוד ניצחון צבאי, הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.
- ראב"ד, נ. צמיחתה של עיר – מודל להתפתחות השיכון הציבורי בישראל, הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.
- ראב"ד, נ. ארכיטקטורה בבאר שבע – ציוני דרך של ישראליות, הוצאת מוזיאון הנגב לאמנות, 2008.
הערות שוליים
- ^ פטר פביאן ויצחק גלעד, היישוב בתקופת הברזל בתחומי העיר באר שבע המודרנית, באתר רשות העתיקות
- ^ רן שפירא, עיר מקראית בסמוך לשוק הבדווי, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2003
- ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוקים כ"ח-ל"א
- ^ בראשית כ"ח י
- ^ בראשית, פרק מ"ו פסוק ה
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ב פסוק ב
- ^ פטר פביאן, באר שבע בתקופות הרומית עד האסלאמית הקדומה, באתר רשות העתיקות
- ^ ניר חסון, עיר ביזנטית לרגליה של התחנה המרכזית בבאר שבע, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2011
- ^ רחובות ושדרות ישרים ואנכיים זה לזה כשתי וערב החלו להיבנות בתקופה זו בברצלונה ובניו יורק
- ^ Cotterell, Paul (1986). "Chapter 3". The Railways of Palestine and Israel. Abingdon, UK: Tourret Publishing. pp. 14–31. מסת"ב 0-905878-04-3.
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 494-493
- ^ נתוני סקר האוכלוסין המנדטורי
- ^ באר שבע - בירת הנגב, אתר טיולי
- ^ מירב הלפרין, דובר צה"ל מודיע-ההודעות שליוו את חיינו, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2011, עמ' 13.
- ^ ש. פינס, לא נוותר על הנגב, דבר, 24 באוקטובר 1948
- ^ התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין בבאר שבע, דבר, 26 בנובמבר 1948
- ^ פקודת העיריות 1934 - צו בדבר מינוי ועדת העירייה באר שבע, 15 בינואר 1950, קובץ התקנות 69, 16 בפברואר 1950, עמ' 521-522
- ^ בירת הנגב תהיה עיר סולל בונה, מעריב, 16 בינואר 1950
- ^ א. חלילי, ישיבה חגיגית ראשונה של עירית באר שבע, דבר, 27 בפברואר 1950
- ^ מצעד גדול של פועלים בחג ההסתדרות בבאר שבע, דבר, 2 בינואר 1951
- ^ לרמן, 1991
- ^ דונסקי, 1994
- ^ מזור, 1992
- ^ מופיעים בספרו של האדריכל אריה שרון (1951) "תכנון פיסי בישראל"
- ^ 1997 ,Meir
- ^ אסיף, 1996
