אדריאנוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הדריינוס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדריאנוס
Publius Aelius Traianus Hadrianus
פסל ראש וחזה של הקיסר אדריאנוס, שיש לבן, מוצג כיום במוזיאונים הקפיטוליניים, רומא, איטליה
פסל ראש וחזה של הקיסר אדריאנוס, שיש לבן, מוצג כיום במוזיאונים הקפיטוליניים, רומא, איטליה
לידה 24 בינואר 76
איטליקה, היספניה בייטיקה (בסביבות סביליה המודרנית שבספרד)
פטירה 10 ביולי 138 (בגיל 62)
באייה, בצפון מפרץ נאפולי, האימפריה הרומית
שם מלא פובליוס אליוס טריאנוס אדריאנוס
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה קבר אדריאנוס
שושלת הנרווה-אנטונינים
אב טריאנוס (מאמץ)
צאצאים לוקיוס אייליוס (מאומץ)
אנטונינוס פיוס (מאומץ)
קיסר האימפריה הרומית ה־14
10 באוגוסט 11710 ביולי 138
(20 שנה)
טריאנוס, אביו המאמץ
אנטונינוס פיוס, בנו המאומץ ←
פסל של הקיסר אדריאנוס שנמצא בתל שלם, הפסל מסמל את חגיגת הניצחון על היהודים המורדים ודיכוי מרד בר כוכבא מוצג במוזיאון ישראל

פובליוס אליוס טריאנוס אדריאנוס (אַדְרִיאַנוּס, בלטינית: Publius Aelius Traianus Hadrianus) הנקרא בקיצור הדריאנוס או אדריאנוס, (24 בינואר 76 - 10 ביולי 138) היה קיסר רומא משנת 117 ועד מותו. אדריאנוס נחשב כשלישי מבין חמשת הקיסרים הטובים, ותקופת שלטונו נחשבת כאחת המשגשגות בתקופות שלטון הקיסרים. מנגד, בשל אכזריותו בדיכוי מרד בר כוכבא, שבו קיפחו חייהם מאות אלפי יהודים, ובהם עשרת הרוגי מלכות, ובשל גזירות השמד שגזר ואשר כונו "גזירות אדריאנוס", התייחסו אליו חז"ל בשלילה, ובספרות חז"ל נוסף לו הכינוי "שחיק טמיא" (שחוק עצמות).[1]

חייו

נעוריו ותחילת דרכו

אדריאנוס נולד בעיר איטליקה (בסמוך לעיר סביליה המודרנית שבספרד) למשפחת מתיישבים רומית עשירה. הוא היה שאר בשר של קודמו בתפקיד טריאנוס. אביו מת בהיותו כבן 14 שנים ואדריאנוס נמסר לאומנות של שני ידידי אביו, טראיאנוס ואטיאנוס. אדריאנוס חונך כמנהג הרומאים העשירים באותה התקופה, והצטיין במיוחד בשפה היוונית, עד כדי כך שידידיו כינוהו "גרייקולוס" (יווני קטן).

אדריאנוס הצטרף לצבא הרומי בתקופת שלטון הקיסר דומיטיאנוס. לאחר מות הקיסר נרווה היה זה אדריאנוס שהודיע על כך ליורשו של נרווה, טריאנוס. לאחר מכן מונה למפקד לגיון באזור פאנוניה, ולאחר מכן למושל הפרובינקיה פאנוניה. כן כיהן בתפקידים שונים בעיר אתונה וקיבל את האזרחות האתונאית.

בתקופת שלטון טריאנוס היה אדריאנוס פעיל במלחמות כנגד הדאקים (דאקיה, פרובינקיה המצויה באזור רומניה של היום), והקיסר שיבח אותו על פעולותיו.

בימיו האחרונים ניהל טריאנוס את המלחמות הפרתיות, מלחמות שמטרתם להכרית את האימפריה הפרתית. במהלך מלחמה זו חנו אדריאנוס ולגיונותיו בעורף החזית המזרחית בסוריה. המלחמה הייתה כישלון, וטריאנוס חלה ומת בשנת 117.

בניגוד לתקופה השושלת היוליו קלאודית או תקופת השושלת הפלאבית, בה מונה בנו של הקיסר (או אחיו) ליורשו, היו הקיסרים שבאו אחרי מות דומיטיאנוס ממנים את יורשם מקרב הבכירים בממשלם אף ללא קרבת דם אליהם. כך מינה נרווה את טריאנוס. אך טריאנוס לא הספיק למנות את יורשו בעודו בחיים. לפי סברה אחת היה בדעתו למנות את שר הצבא לוסיוס קווייטוס, אך הוא לא הספיק לעשות זאת בטרם מת ואשתו של טריאנוס, פלוטינה, שנטתה חסד לאדריאנוס, הוכיחה באמצעות מסמכים מזויפים כי טריאנוס אימץ את אדריאנוס לבן, וכך מינה אותו הסנאט הרומי לקיסר. עם זאת, מקור כוחו של אדריאנוס לא היה באימוצו על ידי טריאנוס ובתמיכת הסנאט, כי אם בתמיכת הלגיונות.

אדריאנוס וצבאו

חומת אדריאנוס

על אף היותו מנהלן מוכשר ובעל יכולת צבאית מוכחת, ואולי משום כך החליט אדריאנוס כי שטחי האימפריה הרומית נמתחו אל מעבר ליכולתיה ההגנתיות. ההתקוממות הכללית של עמי המזרח, הביאה את אדריאנוס למסקנה כי על האימפריה להחזיק בגבולות בני הגנה, דבר העדיף על מדיניות הכיבושים של טריאנוס, אשר שאף להרחיב את גבולות האימפריה ככל האפשר. מכיוון שכך, ויתר אדריאנוס על כיבושי קודמו בפרתיה ובארמניה, נסוג ממסופוטמיה וכן הסיג מעט את גבול צבאותיו בבריטניה, תוך שהוא בונה חומה (שחלקים ממנה קיימים עד ימינו) שהפרידה בין פראי הצפון, ובין האזור הדרומי של בריטניה שהיה לפרובינקיה רומית. חומת אדריאנוס בבריטניה הייתה אך אחת משורה של ביצורים מאסיביים בכל גבולות הממלכה, שכונו "לימס" - רשת של מחסומים נייחים וביניהם דרכים, מצדיות, מבצרים, מגדלי איתות ותצפית, שיצרו קו הניתן להגנה.

מדיניות זו של שמירת הגבול בהגנה נייחת הייתה עלולה ליצור אי שקט בצבא, שעתה חסרה הייתה לו התעסוקה כנגד גורמים מבחוץ, והסכנה הייתה כי יפנה פנימה. בשל כך הרבה אדריאנוס לתור את האימפריה, להגיע אף ליחידות הצבא המרוחקות ביותר, ולהשליט משטר של אימונים ותרגולים שהיה בהם כדי להעסיק את היחידות.

בסיוריו ברחבי האימפריה (ובין היתר בפרובינקיית יהודה) ניסה אדריאנוס לאחד את המינהל והמשפט בפרובינקיות, וליצור מצב בו תהיה האימפריה לקהילה, יותר מאשר אגד של פרובינקיות הנשלט בניגוד לרצונו על ידי שלטון מרכזי זר. אדריאנוס פעל למען הענקת זכויות של אזרחות רומאית לאזרחי ערים רבות באימפריה. אף בביקורו של אדריאנוס ביהודה רצה אדריאנוס להרגיע את הרוחות ולצרף את העם היהודי אל הקהילה שהקים. במטבע שטבע לזכר הביקור נראה אדריאנוס כשהוא עומד ליד אישה המסמלת את יהודה, וילדים מגישים לו כפות תמרים כאות לשלום. על אף שאותות המרד כבר ניכרו מתחת לפני השטח בעת שביקר אדריאנוס ביהודה, לא הצליח הקיסר לגלותם בעת שערך את ביקורו.

על פי המדיניות החדשה לא היו עוד המדינות השוכנות בגבולה של האימפריה מטרות מיידיות לכיבוש או להפיכה למדינות גרורות נוסח ממלכת יהודה של ימי הורדוס, כי אם מדינות שתפקידן לחצוץ בין האימפריה ובין אויביה, ולאפשר מרווח פיזי בין האימפריה הרומית ובין מעצמות אזוריות כאימפריה הפרתית, דבר שיאפשר מניעתה של מלחמה כל עוד ירצו בכך הצדדים. מדיניות זו איפשרה את שמירת השלום בגבולות האימפריה, ואת תקופת השגשוג שידעה האימפריה בימי יורשיו של אדריאנוס - "הקיסרים הפילוסופים" אנטונינוס פיוס (החסיד) ומרקוס אורליוס.

הקונפליקט הצבאי הקשה ביותר בתקופתו של אדריאנוס היה עם היהודים בימי מרד בר כוכבא בין השנים 132 - 135. האבידות הרומאיות במרידה זו היו כה קשות, עד כי לאחר דיכויה נמנע הקיסר מלברך את הסנאט בנוסח המקובל "אם שלום לכם ולבניכם, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאו שלום".

פועלו התרבותי

אדריאנוס תמך בקידום האומנויות. הוילה של אדריאנוס בטיבולי היא הדוגמה הרומית הטובה ביותר לגינון קלאסי. ברומא הרחיב את הפנתיאון שנבנה בימיו של מרקוס ויפסניוס אגריפה, ונתן לו את הצורה בה הוא השתמר עד ימינו. כאשר ביקר ביוון בשנת 125 ביקש ליצור פרלמנט שיאחד את הערים היווניות ביוון ובאסיה הקטנה. פרלמנט זה שכונה פנהלניון לא עלה יפה, ולא הצליח לאחד את ההלנים.

תקופת שלטונו הייתה תקופה של פריחת האומנויות, הציור והפיסול, הכתיבה והאדריכלות. בין היתר נכתבו בתקופתו ספריו של ההיסטוריון סווטוניוס אשר היה בתקופה מסוימת מזכירו האישי.

פסל רומי של אנטינואוס בצעירותו, שנת 130 - 138 לספירה לערך. מוצג בברלין.

מותו

אדריאנוס מת בוילה שלו בבאייה בשנת 138 בגיל 62, לאחר שהיה קיסר במשך 21 שנים.

אדריאנוס והיהודים

מטבע שנטבע לרגל ביקור אדריאנוס ביהודה
פסל גרניט אדום של אדריאנוס קיסר שהתגלה בקיסריה

בתחילה קיבלו היהודים בעין יפה את עלייתו של אדריאנוס לשלטון לאחר מותו של טריאנוס, אשר היה שנוא על היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את התקוות לבנות מחדש את בית המקדש.[2] אדריאנוס אף דיבר עם חכמי ישראל כרבי יהושע בן חנניה, דן עמם בפילוסופיה ובתורת ישראל, ואפילו מסופר בילקוט שמעוני כי בהזדמנות מסוימת אף הביע אמפתיה לגורל היהודים:

"אדרינוס אמר לו לרבי יהושוע בן חנניה: כמה קשה לצאן שרועה בין שבעים זאבים. אמר לו: כמה עז השומר שמצילה מכולם"

אך תקוות אלו נכזבו. הקיסר שינה את עמדתו,[2] והחליט על הבניה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה, ולאסור על כניסת היהודים בשעריה.

היהודים, שכבר הספיקו להתקבץ כדי לעלות אל ירושלים, שהו בבית רימון בעת קבלת ההודעה. הדברים דכדכו את רוחם, ותסכולם הפך להתמרמרות ותסיסה. רבי יהושע בן חנניה ניסה להרגיע את העם בעזרת משל ממשלי איופוס - משל האריה והחסידה, באמרו להם שדי בכך שלא טובחים בהם למוות.[2] אך הציבור היה נזעם והחלו נושבות רוחות המרד.

כתובת לאדריאנוס שנתגלתה בירושלים ב-2014 מקדמת את פתרון המחלוקת ההיסטוריוגרפית באשר למה שקדם למה: בניית העיר האלילית למרד או המרד לבניית איליה קפיטולינה ובניינה כחלק ממסע העונשין בגינו. על פי ניסוח הכתובת ברור כי בזמן הכנתה, בשנת 130 - שנת ביקור אדריאנוס, העיר עדיין איננה איליה קפיטולינה. עם זאת, הכתובת מעידה על כך ששנתיים לפני המרד נערכו בעיר עבודות בנייה מסיביות לרגל ביקור הקיסר. ייתכן, אם כן, כי המרד פרץ על רקע העבודות האלה, אבל החלטת הדריאנוס לשנות את שמה של העיר ולאסור על יהודים להיכנס אליה, הייתה חלק מצעדי הענישה עליו.[3] מכל מקום, היה אדריאנוס ההלניסטי, האויב של כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, שהונהג עתה על ידי שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא שמעון בר כוכבא, ולהבדיל, המנהיג התורני רבי עקיבא בן יוסף.

המרד, משהגיע, היה קיצוני בעוצמתו, ולגיון רומי שלם, הלגיון העשרים ושניים דיאוטריאנה הושמד על ידי המורדים. אדריאנוס היה אף קיצוני בדיכויו. לכבוד דיכוי המרד הקדיש הסנאט כתובת הוקרה הגדולה ביותר במזרח האימפריה באתר מחנה הלגיון השישי פראטה בתל שלם לכבוד הקיסר.

לאחר שדיכא את המרד, החליט אדריאנוס, כאנטיוכוס אפיפנס בימי הממלכה הסלאוקית, לאסור על קיום מצוות בסיס של העם היהודי. את ירושלים החריב כליל והקים עליה את העיר איליה קפיטולינה. בגזירות השמד אסר על המילה ועל שמירת השבת, וכן על התפילה, ושמירת המצוות. בתקופה זו מתו עשרת הרוגי מלכות באכזריות ובייסורים, על שמסרו את הנפש לשמור על גחלת העם היהודי, ולשמור על התורה ועל המצוות בזמנים קשים אלו.

בתקופת אדריאנוס העמיק הפילוג בין הנוצרים לעם היהודי. שני מנהיגי הנוצרים, קודרטוס ואריסטידס, פנו אל הקיסר והודיעו לו באיגרת כי אין כל קשר בין הנצרות ובין היהודים.

בניגוד חד לתדמיתו החיובית של אדריאנוס בתרבות הרומאית, ביהדות הוא ידוע כאדם אכזר שהחריב את כל ארץ יהודה, העומד בשורה אחת עם מחריבי יהדות היסטוריים. לשמו הוצמד הכינוי "שחיק עצמות" שהיה שמור עד זמנו לנבוכדנצר, אספסיאנוס וטריאנוס. כינוי זה משמעותו איחול לכך שימות ותשחקנה עצמותיו.

דוגמה לאכזריותו של אדריאנוס ליהודים ניתן למצוא במדרש:

"יהודי אחד עבר לפני אדרינוס ושאל בשלומו. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ושואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו! עבר יהודי אחר, ראה מה שנעשה בראשון ולא שאל בשלומו. אמר לו אדרינוס: מי אתה? אמר לו: יהודי. אמר לו: וכי יש יהודי עובר לפני אדרינוס ואינו שואל בשלומו? אמר: לכו והתיזו את ראשו. אמרו לו סנקליטון שלו: אין אנו יודעים מה אלו המעשים שאתה עושה: מי ששואל בשלומך - נהרג. ומי שאינו שואל בשלומך - נהרג! אמר להם: ואתם רוצים ליעצני היאך אני צריך להרוג בשונאי?"

איכה רבה פרשה ג

.

הצגת ניצחון אדריאנוס ודיכוי מרד בר כוכבא ברומא

.
כתובת הקדשה לקיסר אדריאנוס מהסנאט הרומאי לכבוד ניצחונו ודיכוי מרד בר כוכבא, הכתובת נמצא בגבעת הקפיטלום ברומא
[S(enatus) P(opulus)q(ue)] R(omanus)

[Imp(eratori) Caes(ari) divi Traiani] Parthici f(ilio)
[divi Nervae nep(oti) Traiano Ha]driano Aug(usto)
[pont(ifici) max(imo) trib(unicia) pot(estate) XX? imp(eratori)] II co(n)s(uli) III p(atri) p(atriae)
[quod summo pugnandi a]rdore misso
[exercitu suo superatis imperat]oribus max[imis]
[Syriam Palaestinam ab ho]ste liberaverit

הסנט והעם הרומאי (מקדישים לכבוד) הקיסר והאימפרטור, בנו של טריאנוס האלוקי מנצח הפרתים, נכדו של נרווה האלוקי. טריאנוס אדריאנוס האוגוסטוס, פונטיפקס מקסימוס, בעל סמכות טריבון בפעם העשרים, אימפרטור בפעם השנייה, קונסול בפעם השלישית, אבי האומה, שעמד בלחץ הלחימה של האויב, גבר עם צבאו על כוח אדיר, ושחרור פרובינקית סוריה פלשתינה מהאויב

כתובת בסיס לקשת ניצחון המוקדשת לקיסר אדריאנוס שנמצאה בגבעת הקפיטולין ברומא
.

הכתובת באורך של כ-2 מטר התגלתה ברומא, מוקדשת מהסנאט והעם הרומאי (SPQR) לקיסר אדריאנוס לכבוד הסדרת הסדר בפרובינקיה סוריה פלשתינה. ממדיה ולשונה של הכתובת מעידים כי נקבעה על שער ניצחון קטן או בבסיס לפסל לכבוד אדריאנוס לרגל סיום המלחמה הקשה כנגד המורדים היהודיים בהנהגתו של שמעון בר כוכבא והכרזת הסנט על ניצחונו של אדריאנוס בשנת 136, תוך הענקת התואר אימפרטור לאדריאנוס פעם נוספת והחזרת השקט לפרובינקיה סוריה פלשתינה. הכתובת התגלתה בגבעת הקפיטולין, ליד מקדש אספסינוס, והדבר מצביע אולי, על הניסיון לקשור את הניצחון במרד בר כוכבא לניצחון של אספסינוס בזמן המרד הגדול.[4] כתובת נוספת, נמצאה באותו האזור וקשורה לפעילות הצי בלחימה, יכולה להיות מוקדשת לקיסר או למפקד צבאי בכיר.[5]

בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס גזירות על היהדות במטרה לפרק את אחידותה של היהדות מבחינה רוחנית וגשמית, ולעקור את הדת היהודית מארץ ישראל; ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. לאחר מרד בר כוכבא ביטל השלטון הרומי את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה "סוריה פלשתינה" (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ כפי שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.[6]

בתרבות ובמחקר

ההתעניינות במרד בר כוכבא כסמל ללחימה יהודית החלה עם תחילת ההתעוררות הלאומיות היהודית החילונית ואחרי כך בציונות. עם התעניינות זו הגיעה גם בחינה מחדש של הידיעות ההיסטוריות אודות אדריאנוס.[7] התעניינות התגברה לאחר הקמת מדינת ישראל, ועוררה התגייסות אזרחית, צבאית וממשלתית לטובת החפירות במערות שבהם התגוררו לוחמי בר כוכבא בראשותו של יגאל ידין.

בליל תשעה באב ה'תשל"ט (1979) לקראת תחילת יישום הסכם השלום עם מצרים, שודר עימות בטלוויזיה הישראלית (שהייתה אז ערוץ יחיד, ממלכתי) בין המזרחן פרופ' יהושפט הרכבי והד"ר ישראל אלדד, הוגה דעות מהימין הישראלי. במאמר מערכת במעריב, כתב דן מרגלית עורך התוכנית, שהוויכוח היה נראה "חי מדי", לא על משהו שאירע בעבר, אלא על "מציאות מתהווה". רבי עקיבא בעיניהם היה (להבדיל אא"ה) ראש הממשלה מנחם בגין, בר כוכבא היה אריק שרון שר הבטחון, ואילו אדריאנוס היה ג'ימי קרטר נשיא ארצות הברית, והשאלה: האם אנו מובילים לאסון או לישועה גדולה. הוויכוח הפך לשני ספרים שיצאו שנתיים מאוחר יותר.[8]

בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם, והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל - "נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה - היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל - בירושלים!"[9]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס, תרגם מרומית וצירף מבואות, הערות ונספחות: דוד גולן, הוצאת אקדמון, 1989.
  • דוד גולן: 'להחלטתן שך הדריאנוס להקים את איליה קאפיטולינה'. [שם, נספח א, ע' 76].
  • מרגריט יורסנאר, זכרונות אדריאנוס, פסבדו-אוטוגרפיה, תרגמה אירית עקרבי, הוצאת זמורה ביתן, 1987.
  • ד"ר חגי משגב, הדריאנוס קיסר - הטוב הרע והנרטיב, סגולה 76, ספטמבר 2016.
  • Birley, Anthony R, Hadrian. The Restless Emperor, London (1997).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בראשית רבה, וישלח, עח:א; ויקרא רבה, קדושים, כה:ה; ומקומות נוספים. כינוי זה מוזכר פעם אחת, במסכת סופרים, יד:ג, בהתייחס לנבוכדנצר.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 בראשית רבה, פרשה ס"ד, סימן י; ילקוט שמעוני, פרשת תולדות, רמז קי"א.
  3. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, הקיסר הדריאנוס: צורר יהודים או מדינאי מוכשר ופטרון אמנות?, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2015
  4. ^ CIL VI 40524 = CIL VI 974, וכן: Werner Eck, Hadrian, the Bar Kokhba Revolt, and the Epigraphic Transmission, in Bar Kokhba reconsidered, Peter Schfer (editor), Tibingen: Mohr: 2003, pp. 162-163
  5. ^ שם, עמ' 163
  6. ^ Werner Eck, The bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View, The Journal of Roman Studies, Vol. 89, (1999), pp. 76-89
  7. ^ לדוגמה ספרו בצרפתית של יוסף דרנבורג "משא ארץ ישראל: מימי כורש ועד אדריאנוס על פי חכמי המשנה והתלמוד", תורגם לעברית בה'תרנ"ו (1896) בידי מנחם מנדל בראונשטיין.
  8. ^ יהושפט הרכבי, חזון - לא פנטזיה, מרד בר כוכבא ותגובתו של ישראל אלדד, פולמוס החורבן ולקחיו: כיצד נתייחס לחורבן בית ולמרד בר כוכבא.
  9. ^ הדברים נאמרו לראשונה בליל שימורים בבית אריאל שבבית וגן - לכבוד יום ירושלים ה'תשמ"א (1981). מאמר באתר שורש טוען שהיה זה מנהגו לעשות כך בכל תשעה באב.