הבחירות לכנסת השישית
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
| 2 בנובמבר 1965, ז' בחשוון התשכ"ו | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
→ 1961
1969 ←
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אחוז החסימה: 1% אחוז ההצבעה: 83% | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יו"ר ועדת הבחירות | משה לנדוי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ראש הממשלה היוצא | לוי אשכול | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפלגת ראש הממשלה היוצא | מפא"י | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראש הממשלה הנבחר | לוי אשכול | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מפלגת ראש הממשלה הנבחר | המערך לאחדות פועלי א"י | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הבחירות לכנסת השישית התקיימו ב-2 בנובמבר 1965, ז' בחשוון ה'תשכ"ו, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השישית. הבחירות עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה.
בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקצו הפוליטי של בן-גוריון, שחדל מעתה ואילך להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.
מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות פסילת "רשימת הסוציאליסטים" על ידי ועדת הבחירות המרכזית. פסק הדין שניתן בערעורה של הרשימה בפני בית המשפט העליון, הידוע בשם "פסק דין ירדור", מהווה אחד מעמודי התווך במשפט החוקתי במדינת ישראל.
רקע היסטורי
ב־16 ביוני 1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה בפעם השנייה, כשהוא מנמק את החלטתו ב"סיבות אישיות" והכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו - קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז
הרקע לפרישה הייתה אי קבלת דעתו של בן-גוריון במשבר המדענים הגרמנים במצרים והעובדה ש"ועדת השבעה" מצאה כי פנחס לבון אינו האיש אשר נתן את "ההוראה" ב"עסק הביש". הסיבה האמיתית להתפטרותו של בן-גוריון, כבפעמים אחרות בעבר, הייתה ניסיון נוסף להטיל משמעת ב"דור הביניים" או "השלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר - ובלוי אשכול.
מיד אחרי פרישתו החל בן-גוריון פועל במרץ, כפי שעשה עשור קודם לכן מול משה שרת, לערער את מעמדו של לוי אשכול באמצעות הדרישה להתעלם מהחלטת "ועדת השבעה" ולהקים ועדת חקירה משפטית בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שטרד את מנוחתו של בן-גוריון הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון, אותה תפש בן-גוריון כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה. בן-גוריון סבר גם כי האיחוד יפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות.
בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "הפרשה". אשכול התפטר ב־15 בדצמבר, אך מיד הטיל עליו הנשיא, זלמן שזר את הרכבת הממשלה, וכבר ב־22 בדצמבר הציג אשכול ממשלה חדשה, זהה לקודמתה.
בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר נגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים נגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.
היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגהּ מזה שלושים שנה, אך בן-גוריון עדיין לא ויתר. ב־3 ביוני 1965 העמיד את עצמו בן-גוריון כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול.
בן-גוריון החליט להקים מפלגה מתחרה. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל־25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך, דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. הוא שאף להתאחד עם מפא"י לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בן-גוריון כפה דעתו זו על תומכיו במפלגה. אישים כמשה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי ואחרים התפטרו מן הממשלה ומן המפלגה, וחלקם אף גורשו ממנה ב"משפט חברים". מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל", הייתה לעובדה קיימת.
פרשת ירדור
ערך מורחב – פסק דין ירדור
הבחירות הבאות נקבעו ליום 2 בנובמבר 1965. בין הרשימות שנרשמו בוועדת הבחירות המרכזית הייתה "רשימת הסוציאליסטים", שרבים מחבריה היו חברים בארגון "אל ארד" שהוכרז כהתאגדות בלתי חוקית. בשל כך החליטה ועדת הבחירות, בראשות השופט משה לנדוי, לפסול את "רשימת הסוציאליסטים". הרשימה ערערה לבית המשפט העליון, ופסק הדין שניתן (ע"ב 1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית פ"ד יט (3), 365) מהווה אבן יסוד במשפט החוקתי במדינת ישראל. הדעה שנתקבלה היא דעתו של הנשיא שמעון אגרנט, שבה תמך השופט יואל זוסמן אשר כתב אף הוא פסק דין מפורט, וכנגדה יצא השופט חיים כהן, שסבר בדעת מיעוט כי אין לפסול רשימה במקום בו החוק אינו מתיר זאת במפורש. אגרנט פסק כי בשל הנתון החוקתי הבסיסי, כי מדינת ישראל היא מדינה בת-קיימא ומדינה יהודית, אין כל אפשרות להעלות על סדר היום את השתתפותה בבחירות של רשימה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ושלילת ריבונותה. הרשימה נפסלה מלהשתתף בבחירות, והייתה זו הפעם הראשונה במדינת ישראל שבה נפסלה רשימה מהשתתפות בבחירות על רקע עמדותיה ודעותיה.
עם זאת, ניסיונות עתידיים בהתבסס על הלכה זו לפסול רשימות נוספות המייצגות דעות קיצוניות מן הימין ומן השמאל לא הצליחו עד שנת 1985. בשנה זו תוקן חוק יסוד: הכנסת וניתנה לוועדת הבחירות המרכזית סמכות מפורשת לפסול רשימת מועמדים שיש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות.
מערכת הבחירות
מערכת הבחירות התמקדה במאבק שבין רפ"י ובין "המערך". רפ"י הייתה המפלגה האופנתית, ורבים הצטרפו לשורותיה. על אף שבראשה עמד "הזקן", הייתה זו מפלגה בעלת תדמית צעירה וחדשנית. עם זאת, דומה היה כי הציבור מאס בחיטוט בפצע "הפרשה" וייתכן כי העובדה כי דיגלה של רפ"י היה פתיחת העניין לעיון נוסף הייתה בעוכריה. ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כצבי צור ומשה דיין, ו"צעירים" כיצחק נבון ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי (אף כי תוכניתו של בן-גוריון הייתה להתאחד עם המנגנון המפלגתי המפא"יניקי מיד אחרי הבחירות).
לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.
העימות בין הצדדים היה חריף ביותר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, התבטא כי רפ"י היא "קבוצה נאו-פשיסטית שבראשה עומד מנהיג". משפגש בן-גוריון בשר בכור-שלום שטרית במסדרונות הכנסת, סירב ללחוץ את ידו. תקריות אלו העיבו על מערכת הבחירות, אשר הייתה, כלשונו של בן-גוריון ביומנו "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל".
מחוץ למאבק זה אירעו אירועים חשובים נוספים. המפלגה הליברלית התפצלה למרכיביה, הפרוגרסיבים והציונים הכלליים. הפרוגרסיבים הפכו לליברלים העצמאים, ואילו הציונים הכלליים הצטרפו אל תנועת החרות ויצרו את "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. המפלגה החדשה הייתה צעד נוסף בדרכו של מנחם בגין למיתון מסריו כדי להגיע אל הקונצנזוס.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית התפלגה. הפלג המתון, בראשות שמואל מיקוניס, שמר על השם מק"י, ואילו הפלג הקיצוני, בראשות מאיר וילנר בחר בשם רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). רק"ח הייתה זו שזכתה לתמיכת רוב מצביעי מק"י המאוחדת.
תנועה רדיקלית חדשה, "העולם הזה-כוח חדש" הוקמה על ידי אורי אבנרי עורך השבועון "העולם הזה". התנועה הוקמה על מנת להילחם בחוק איסור לשון הרע, אך מצעה היה רדיקלי ואנטי-ממסדי. הקריאה להכרה בעם הפלסטיני נחשבה אז למעשה של כפירה בעיקר. מפלגה זו הצטרפה לאחר מכן ל"מחנה של"י". בעיני רבים, היו מסריה של המפלגה אז חידוש מרעיש ואף מזעזע.
תוצאות הבחירות
בבחירות לכנסת השישית, אשר התקיימו ב-2 בנובמבר 1965, נמנו 1,244,706 מצביעים, מתוך 1,499,709 בעלי זכות הצבעה, ואחוז ההצבעה עמד על 83% מבין בעלי זכות ההצבעה. אחוז החסימה עמד, בהתאם, על 12,067 קולות.[1] תוצאות הבחירות היו כדלהלן:
 | ||||||||||
| רשימה | מושבים בכנסת | קולות | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| כינוי הרשימה | סימן | ראש הרשימה | מס' | ± | מס' | אחוז | ± | |||
| רשימת המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ובלתי מפלגתיים | את | לוי אשכול | 45 | 45 / 120
|
חדש | 443,379 | 36.7% | חדש | ||
| גוש תנועת החרות - המפלגה הליברלית בישראל (גח"ל) | חל | מנחם בגין | 26 | 26 / 120
|
חדש | 256,957 | 21.6% | חדש | ||
| חזית דתית לאומית, המזרחי - הפועל המזרחי ובלתי מפלגתיים | ב | חיים משה שפירא | 11 | 11 / 120
|
 1
|
107,966 | 8.9% | 0.9
| ||
| רשימת פועלי ישראל (רפ"י) ובלתי מפלגתיים | כא | דוד בן-גוריון | 10 | 10 / 120
|
חדש | 95,328 | 7.9% | חדש | ||
| מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) ובלתי מפלגתיים | מ | מאיר יערי | 8 | 8 / 120
|
1
|
79,985 | 6.6% | 0.9
| ||
| המפלגה הליברלית העצמאית | לע | פנחס רוזן | 5 | 5 / 120
|
חדש | 45,299 | 3.8% | חדש | ||
| יהדות התורה - אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים | ג | יצחק מאיר לוין | 4 | 4 / 120
|
|
39,795 | 3.3% | 0.4
| ||
| הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל | ו | מאיר וילנר | 3 | 3 / 120
|
חדש | 27,413 | 2.3% | חדש | ||
| המחנה התורתי פועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים | ד | קלמן כהנא | 2 | 2 / 120
|
|
22,066 | 1.9% |
| ||
| קידמה ופיתוח | רא | סיף א-דין א-זועבי | 2 | 2 / 120
|
|
23,430 | 1.8% |  0.2
| ||
| השיתוף והאחווה | יא | דיאב עובייד | 2 | 2 / 120
|
|
16,464 | 1.3% | 0.3
| ||
| רשימת העולם הזה - כוח חדש | ש | אורי אבנרי | 1 | 1 / 120
|
חדש | 14,124 | 1.2% | חדש | ||
| המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלתי מפלגתיים | ק | שמואל מיקוניס | 1 | 1 / 120
|
4
|
13,617 | 1.1% | 3.1
| ||
| אחוז החסימה: 1% | ||||||||||
| רשימת התנועה לאחווה | ענ | עזרא גבאי | 0 | חדש | 11,244 | 0.9% | חדש | |||
| רשימת השלום | כנ | צוילח מנסור | 0 | חדש | 5,536 | 0.5% | חדש | |||
| אייבי נתן לכנסת | נס | אייבי נתן | 0 | חדש | 2,135 | 0.2% | חדש | |||
| ישראל הצעירה תנועת ספרדים ובני עדות מזרח | פש | יצחק עמנואל | 0 | חדש | 1,990 | 0.2% | חדש | |||
| סה"כ | 120 | 1,206,728 | 100% | |||||||
| בעלי זכות הצבעה | 1,499,988 | קולות כשרים | 83% |
| ||||||
| רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 1,222 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine) | ||||||||||
| תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 1,230 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine) | ||||||||||
התוצאה הבולטת לעין היא ניצחון המערך, אשר ביחד עם מפלגות המיעוטים המסונפות לו זכה ב-49 מנדטים. רפ"י, שזכתה ב-10 מנדטים בלבד, הובסה, והקריירה הפוליטית של בן-גוריון באה למעשה אל קיצה.
האיחוד של הציונים הכלליים עם חרות הביא לירידה של 3 מנדטים בהשוואה לתוצאות שקיבלו שתי המפלגות בנפרד במערכת הבחירות הקודמת. לרבים, כולל בתוך "חרות", היה נדמה כי לבגין אין כל סיכוי להביא אי פעם להחלפת השלטון.
מפלגתו של אורי אבנרי הצליחה לעבור את אחוז החסימה. אבנרי היה לאחד הח"כים הפעילים והבולטים במשך התקופה שבה היה חבר הכנסת.
לאחר הבחירות
- ערך מורחב – ממשלת ישראל השלוש עשרה
כחודש וחצי לאחר הבחירות הציג אשכול את ממשלתו, שהסתמכה על אנשי המערך, מפ"ם, הליברלים העצמאים והמפלגות הדתיות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה כוננה בישראל ממשלה שכהונתה לא הסתיימה בהתפטרות בטרם עת והיא כיהנה ברצף עד מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969.
הישגו של אשכול, שהצטייר כאדם אפור ולא כריזמטי, היה גדול במיוחד משום שבמהלך תקופת כהונתו נעשה ניסיון ראשון לריסון תקציבי שהוביל למיתון, והתרחשה מלחמת ששת הימים, על המשבר הממושך שלפניה ומלחמת ההתשה שאחריה. אחרי מותו של אשכול נבחרה גולדה מאיר לכהן כראש הממשלה.
קישורים חיצוניים
- רשימת המועמדים לכנסת השישית, י"פ 1222 מ-17 באוקטובר 1965
- תוצאות הבחירות לכנסת השישית, באתר הכנסת
- הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת השישית, ילקוט הפרסומים 1230, התשכ"ו, 12 בנובמבר 1965, עמ' 311
- תוצאות הבחירות לכנסת השישית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
בחירות לכנסת השישית, בין המצביעים לוי אשכול וגולדה מאיר, ארכיון הסרטונים של AP
| מערכות בחירות כלליות בישראל | ||
|---|---|---|
|
34518416הבחירות לכנסת השישית
- ^ הכנסת השישית, באתר הכנסת