דובר (שירה)

דובר בשירה הוא הקול או הדמות שבשמו מדבר השיר. כל שיר כתוב מנקודת מבט ובעל נקודת המבט הוא הדובר, ואל קולו, המפורש או המובלע, מייחסים את הרגשות והמסרים שבשיר. המקבילה הפרוזיקנית לדובר היא המספר.

ההבדל בין דובר למחבר

אין לבלבל בין דובר לבין מחבר היצירה. ראשית, מחברים רבים משתמשים בדוברים ששונים מהם באופן מהותי. לדוגמה בוב דילן נוהג לכתוב מנקודת מבט הפוכה לו כדי להדגיש בצורה אירונית את הביקורת והמחאה. ראוי לציין שישנם ז'אנרים שלמים בשירה, כמו המונולוג הדרמטי, שבהם הדובר נבדל ומובחן היטב מהמחבר.

בתקופה הרומנטית ההבחנה בין דובר למחבר טושטשה, במיוחד בשירה. משוררים רבים כתבו על עצמם ובקולם הם (ע"ע: מחבר מובלע). הפופולריות של השירה הרומנטית גרמה לכך שאנשים נוטים לזהות את הדובר עם המחבר.

דובר בגוף ראשון, שני, שלישי

האבחנה המקובלת ביותר היא בין דובר בגוף ראשון לדובר בגוף שני או שלישי.

• דובר בגוף ראשון - הדובר הוא דמות בסיפור, לעיתים הגיבור ולעיתים עד למאורעות. לדוגמה: "נכנסתי לחדר, לא היה שם איש".
• דובר בגוף שני - הדובר פונה לדמות אחרת, לעיתים הקורא עצמו, בגוף שני, נוכח. לדוגמה: "אתה נכנס לחדר. אין שם אף אחד".
• דובר בגוף שלישי - הדובר אינו חלק מהעולם המיוצג, והוא מדבר על הדמויות בגוף שלישי. לדוגמה: "הוא נכנס לחדר, לא היה שם איש".

בתחום הספרות נדונה בהרחבה ההבחנה בין המספר לבין המחבר. וויין בות' ערער על הבחנה זו בספרו The Rhetoric of Fiction. לטענתו, מדובר באבחנה רדוקטיבית ומטעה. לעיתים קרובות יש ערבוב בין בחירת גוף הדובר (גוף ראשון, שני או שלישי) ובין תכונותיו האחרות. כך למשל דובר יכול להשתמש בגוף ראשון, אך לספר ממרחק של זמן ומקום, בלי לכלול את עצמו בעולם המתואר.

תכונות הדובר

ההנחה לגבי מספר, שהנו מספר בלתי מהימן היא בראש ובראשונה היפותזה. קורא שמניח מספר בלתי מהימן יצטרך להסביר מדוע בחר המחבר המובלע לשים את הדברים בפי מספר, שנבדל ממנו בערכים, בנורמות ובאידאולוגיה.

לא ניתן ליצור רשימה ממצה של כל התכונות שניתן לייחס לדוברים. רשימה מעין זו תהיה מוגבלת על ידי הדמיון בלבד. אולם ישנן מספר תכונות עיקריות, שבאמצעותן אנו שופטים דוברים ומתייחסים אליהם:

• ידיעה - אחת ההבחנות המקובלות בנוגע לדוברים היא ההבחנה בין מספר כל יודע למספר מוגבל. זוהי הבחנה איכותית, אדם לא יכול להיות "מעט כל יודע". לידע של הדובר יש השלכות הן לגבי מהימנותו, והן לגבי צורת הסיפר.
• יכולת - בדומה לתכונה הקודמת, גם תכונה זו היא איכותית. אדם לא יכול להיות "מעט כל יכול". במקרים רבים, דובר כל יכול מדגיש את בדיוניות היצירה, את העובדה שהוא מספר סיפור מומצא, שהוא זה ששולט בו.
• מסירה - מנחם פרי ומאיר שטרנברג במאמרם "המלך במבט אירוני", הדגישו כי יש הבדל בין מספר כל יודע למספר כל מוסר. מאחר שספרות היא אמנות של זמן, לא ניתן למסור את כל האינפורמציה מיד, אלא יש לפזר אותה. מספרים רבים, שאינם חשודים בחוסר ידיעה, בוחרים לעכב מידע כדי ליצור אפקט מסוים על הקורא (ע"ע: פער).
• מודעות לתקשורת - בספרו Expositional Modes, טוען מאיר שטרנברג כי תכונה זו מהותית להבנת הדובר. מודעות הדובר לכך שהוא צד אחד בתקשורת, גורמת לו לספר דברים באופן שונה מאשר אילו הוא לא היה מודע לכך. זרם תודעה הוא דוגמה לסוג ספרות בו הדובר אינו מודע לתקשורת. הדובר חושב, והוא אינו יודע שמחשבותיו גלויות לפני הקורא. דוגמה נוספת היא היומן. שטרנברג מבחין בין מספר, שהוא דובר המודע לתקשורת, לבין אינפורמנט, דובר שאינו מודע לתקשורת.

ישנן, כמובן, תכונות נוספות, יחסיות: חכמה, סגנון כתיבה, ערכים מוסריים וכדומה.

הדובר כציטוט

אחת הדרכים להתייחס לדובר היא כאל ציטוט של המחבר. לפי תאוריית הציטוט של שטרנברג, אין חשיבות לכך שדמות מצוטטת היא מומצאת. כללי הציטוט תקפים גם במקרה זה. בכל ציטוט, טוען שטרנברג, ישנם ארבעה עקרונות מרכזיים:

ארבעת האוניברסלים של הציטוט

• נוצרים יחסים מימטיים (יחסי ייצוג) לא בין פעולת תקשורת לבין עצם או פעולה אלא בין פעולת תקשורת אחת לפעולת תקשורת אחרת.
• השיח המצוטט מתפקד תמיד כשביץ (inset) בתוך מסגרת (frame) השיח המצטט, ומקיים תמיד יחסי חלק מול שלם.
• מיסגור השיח המצוטט בתוך השיח המצטט דורש תמיד "יחסי שיעבוד" של השביץ למסגרת, מעצם העובדה כי אקט התקשורת המצוטט נעקר מהקונטקסט בו הוא התבצע וצוטט בקונטקסט אחר.
• קיומם של שתי פעולות תקשורת זו לצד זו מייצר "מונטאז' פרספקטיבי". חיבור בין הפרספקטיבה הלשונית, האידאולוגית, האסתטית וכו' של הדובר המצוטט לבין הפרספקטיבה של הדובר המצטט. עם זאת, שתי הפרספקטיבות אינן שוות, מאחר שהפרספקטיבה של המצטט, כפי שמובן מהעיקרון השלישי, תמיד משעבדת לצרכיה את הפרספקטיבה של המצוטט.

(להרחבה, ע"ע: אינטרטקסטואליות)

לפי תאוריה זו, המחבר מצטט את הדובר. כלומר, המחבר מייצג ייצוג, פעולת תקשורת שמייצגת פעולת תקשורת אחרת. השיח המצוטט (השביץ) משועבד למסגרת השיח המצטט, ולמטרותיו. פעולת הציטוט, כמו כל פעולת ציטוט אחרת, מייצרת "מונטאז' פרספקטיבי". כלומר, שתי פרספקטיבות שונות, גם אם דומות, המשולבות זו בזו.

תאוריה זו אינה שונה בהרבה מזו שמציג וויין בות', אולם היא ממקמת את התאוריה של הדובר בתוך הקשר רחב יותר, ויש לכך יתרונות. לפי תאוריה זו, בתוך מרבית יצירות הספרות נוצרים יחסי ציטוט מורכבים להפליא. המחבר מצטט את הדובר, שמצטט בעצמו את הדמויות. נוצרת שרשרת ציטוטים, כאשר בין כל מצטט למצוטט יש יחסים טלאולוגיים (יחסים תכליתיים - המחבר מצטט את הדובר למטרותיו, והוא מצטט את הדמויות למטרותיו וכן הלאה). פירוש הדבר הוא שכל שיח בטקסט יכול לשמש לכמה מטרות שונות, בהתאם ליחסי הציטוט.

דוגמה טובה לכך היא הסיפור המנליאדה של ג'ון בארת'. בסיפור זה מנלאוס מספר לעצמו את הסיפור שסיפר לטלמכוס ופייסיסטרטוס, כאשר הם באו לשאול אותו לגורלו של אודיסיאוס. יחסי הציטוט כאן הם מורכבים: המחבר (בארת') מצטט את מנלאוס (שמספר לעצמו סיפור) שמצטט את מנלאוס (שמספר סיפור לטלמכוס ופייסיסטרטוס). אולם המצב מסתבך עוד יותר, שכן מנלאוס מספר לטלמכוס ופייסיטרטוס את הסיפור שהוא סיפר להלנה מטרויה, וכן הלאה.

ג'ון בארת' אף דואג להדגיש את העובדה שמדובר בציטוט על ידי הוספת מרכאות כפולות, משולשות ומרובעות לכל משפט. המספר, מנלאוס, הולך ומסתבך בתוך סיפורו, ומאבד את עצמו בתוך שרשרת הציטוטים.

אירוניה ושקר

למושג דובר יש ערך גם מחוץ לתחומי חקר הספרות. אירוניה, למשל, יכולה להיות מתוארת כמצב בו אדם מעמיד דובר, השונה ממנו בכמה תכונות מהותיות, כדי לומר דברים שונים מכפי שהוא התכוון. אם אדם, למשל, מכריז על חכמתו של אדם אחר, כאשר זה הסתבך באמירה מטופשת במיוחד, ההקשר של השיחה יכול לסייע לנמען להבין, שאותו אדם דיבר באירוניה: ציטט דובר, שבינו לבין המצטט יש יחס של ניגוד.

פירוש הדבר הוא שאנו משתמשים בדוברים גם בחיי היום יום, הן בדיבור והן בפרשנות של דברי אחרים. אנחנו מניחים שאנשים אינם אומרים תמיד את מה שהם מתכוונים, בין אם מתוך כוונה אירונית ובין אם מתוך רצון להוליך שולל.

השפעת הדובר על הנרטיב

שטרנברג טוען כי תכונותיו של הדובר הן בעלות השפעה מכרעת על הנרטיב. דובר כל יודע לא צריך להסביר מהיכן הוא השיג את ידיעותיו. עם זאת, יש לדובר מסוג זה חולשה חשובה אחת - הקורא שואל את עצמו מדוע המספר בוחר לא להיות כל מוסר. אם המספר יודע את עלילת הסיפור, הרי שעיכוב אינפורמציה לשם השגת אפקטים רטוריים יכול להזכיר לקורא את טבעה הבדיוני של היצירה.

מצד שני, מספר שאינו כל יודע צריך להסביר כיצד הוא השיג את הידע שלו. המספר יכול לדווח רק על אירועים שעליהם הוא שמע, או שבהם נכח, והדבר מגביל בהכרח את הדברים, שעליהם הוא יכול לדווח.

תכונה נוספת בעלת חשיבות היא מודעות לתקשורת. אינפורמנט, כלומר דובר שאינו מודע לתקשורת, אינו חייב להסביר דברים מסוימים. ביומן, למשל, שימוש באקספוזיציה יראה משונה, מאחר שכותב היומן אינו צריך להסביר לעצמו מדוע הוא כותב ומי הוא. כך, לדוגמה, ישנם ספרים רבים בהם היומן משולב בסיפור מסגרת, שמספק אינפורמציה חיונית להבנת הטקסט. בדרך כלל, בסיפור המסגרת הדובר מודע לתקשורת, והוא טוען שמצא את היומן, ועתה הוא מפרסם אותו לרווחת הכלל.

טקסטים אחרים משתמשים בנקודת תצפית משולבת עם הדמות, כדי לנסות ולהנות מכל העולמות. המספר מגביל את מסירת האינפורמציה למה שהדמות יודעת, אולם לרוב הוא חורג מכך בתחילת הסיפור, כדי למסור את האקספוזיציה - חומר הרקע ההכרחי לסיפור. חלק מסיפוריו המוקדמים של הנרי ג'יימס עונים לדוגמה זו.

במקרים אחרים, הדובר מגביל את נקודת התצפית שלו לזו של הגיבור לאורך כל הסיפור, והאקספוזיציה נמסרת בהדרגה, כחלק מהעלילה. טכניקה נפוצה במקרים כאלה היא השימוש בפלאשבק - הדמות נזכרת בעברה. כך הדובר חופשי למסור את העבר כחלק ממחשבות הדמות בהווה.

ראו גם

• תורת הספרות
• נרטולוגיה
• נקודת תצפית
• מבע משולב
• אירוניה
• אינטרטקסטואליות
• מחבר מובלע
• אינפורמנט

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דובר בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22249596דובר (שירה)